ארכיון תגים | סין

הירו רמת אביב- Free style אסיה מגיעה לעיר!

פעם כל מה שהציבור הישראלי הכיר היה "מסעדה סינית" ולא משנה שבסין אף פעם לא שמעו על הנוזל האדום הצמיגי שהוגדר כ"חמוץ מתוק" אבל היה פשוט מתוק ונשפך ביד רחבה על כל דבר.

במשך השנים התוודענו כולנו להבדלים שבין המטבחים האסיאתיים, אם בין מדינות – כמו סין, יפן, וויטנאם וכדומה, ואם במחוזות שונים שכן אין דין האוכל של סצ'ואן לזה הקנטונזי, או זה של שנחאי.

בצמוד לקניון רמת אביב נפתח הסניף השלישי של "הירו" שמגדיר את עצמו כ"מטבח אסיאתי פריסטייל".

הסניף עוצב בסגנון ניו יורקי צעיר על ידי רענן שטרן וכולל אפשרויות ישיבה בתוך המסעדה, עם מבט על עבודתו הלוהטת של השף (באופן המילולי ביותר, הלהבות שהוא מרים שם מרשימות מאד) או בחלק החיצוני שמוקף בבריכה רומנטית.

כשהגענו לביקור מזג האוויר בחר עבורנו את הישיבה בתוך המסעדה הממוזגת.

התפריט הראשון שבדקנו הוא כמו תמיד תפריט האלכוהול בו מופיעים מספר קוקטיילים מסוגים שונים, סאקה וכהלים נוספים לווא דווקא אסיאתים.

בחרנו בשני קוקטיילים –

SAKORA SOUR-  ג'ין גורדונס, ליצ'י, רוזמרין, רימון ולימון ו –

OLD SMOKY BASTARD – מזקל, כפיר ליים, סירופ ג'ינג'ר, מיץ לימון וג'ינג'ר ביר. בשניהם דרגת האלכוהול היתה קלה, הם היו קלילים לשתיה, ואהבתי במיוחד את הטאצ' המעושן של ה"אולד סמוקי".

התפריט מחולק לסלטים (שמתאימים למנה ראשונה), גיוזות – בשריות או צמחוניות, באנים מאודים במבחר מילויים, רובם בשריים, ראמן ומנות ווק.

למנות הראשונות בחרנו בסלט אצות קומבו- קערה שבה עורבבו אצות, אטריות שעועית, שום כבוש, מירין, שמן צ'ילי, שמן שומשום, בצל ירוק וקריספי שאלוט.

הסלט היה מרענן מאד ומרכיביו מפורסמים ביתרונות הבריאותיים שלהם כך שתפסנו שתי ציפורים בבת אחת.

אגב, שמן הצ'ילי שהיה בין מרכיבי הסלט הוכנס לשם במשורה מכיוון שהוא חריף מאד. את החריפות הזו גיליתי כשעל השולחן היה בקבוק של השמן הזה למי שרוצה תוספת. טעימה קטנטנה הבהירה לי כמה שצריך להזהר אם לא ממש מכורים לחריף.

מנה ראשונה נוספת שטעמנו היתה ממחלקת הבאנים, אותו לחם מאודה קליל מאד שכל הכיף שלו בחיים הוא לספוג את הטעמים של מה שמונח עליו, בלי לאבד את מרקם הענן שלו.

הבאן הנבחר שלנו היה "באן בקר מפורק" – ברוסט בבישול ארוך, מיו קימצ'י, קריספי שאלוט, חסה אייסברג, מלפפון כבוש, בצל ירוק וברד צנונית ורדרד שעיטר את המנה מלמעלה.

באן הוא לא מנה שאוכלים בנימוס, בטח לא במקלות האכילה שהיו על השולחן (וניתן בהחלט לבקש סכו"ם רגיל). באן הוא מנה שתופסים בשתי ידיים ומתכופפים מעל לצלחת כי יודעים שזה ייפול וחבל להפסיד כל חלק וחלק.

הבאן הוא ארוחה בפני עצמו (וזה מוטו שיחזור גם בהמשך) והוא הוגש על צלוחית מתכת שהזכירה לי את המנהג באסיה של אריזת ארוחות בכלי מתכת ושינועם למקומות העבודה השונים.

למנה עיקרית בחרנו גם כן שתי מנות שמייצגות כל אחת היבט אחר – "אודון אנריקוט ודלורית צלויה"- אטריות אודון יפניות , פרוסות אנטריקוט, דלורית מזוגגת צלויה, אפונת שלג, צ'ילי, בצל ירוק וקשיו מסוכר, מנה שכל נגיסה ממנה ערבה מרקמים שונים, פריכות ורכות, חרפרפות ומתיקות, חוויה בקערה אחת (ונאכלה בצלילי השאיבה המומלצים).

המנה השניה היא מבחינתי הסמל האסיאתי המובהק, הראמן. כמה אגדות כבר סופרו על המנה הזו, כמה צעקות כבר חטפו סו-שפים במסעדות שלא דייקו במנה שדורשת לימוד ואימון כמעט אינסופיים כדי להפוך למיתוס.

ראמן הוא יצירת מופת של ציר שמתבשל שעות ארוכות, תוספת תיבולים כמו סויה, מירין, סאקה, אצות קומבו ועוד, ואז אטריות שבושלו בצורה כל כך מדוייקת שיש להן יכולת ספיגה מקסימלית , לצד בשר מסוגים שונים וכמובן הביצה, האייקון של מרקי הראמן. הרעיון הוא ארוחה בקערה, שיש בה שפע מרכיבים שמשלימים זה את זה בהרמוניה.

מבין מנות הראמן ב"הירו, בחרתי את "דןדן"- שלא ברור לי מקור השם אבל במנה היו אטריות ראמן טריות, ציר עוף וירקות שורש שבושלו 12 שעות, קונפי שום, בשר בקר טחון במירין שאטה, פטריות שיטאקי, באק צ'וי, טקואן, בצל ירוק, נבטים, ביצה ושומשום.

כשהתחלתי לאכול הבנתי שמבחינת גודל המנה מדובר כנראה במנה לאיכר סיני שעמל משעות הבוקר המוקדמות על גידולי האורז שלו בגב כפוף ועכשיו סוף סוף מתיישב לאכול, שכן מדובר במנת ענק.

ההמלצה שקיבלתי היתה לערבב את המרכיבים כדי שהתיבול מלמטה יעטר את כל המנה. היה קצת חבל להרוס את הקומפוזיציה היפה של התוספות השונות אבל בכל זאת השתדלתי.

היות ויש מרכיבים שונים, בכל פעם הכף שלי העלתה חלקים אחרים שיצרו ביחד חוויה חדשה בכל לגימה.

הסיום המתוק של הארוחה היה עונג אסיאתי פשוט – מ'וצי, אותם כדורי בצק אורז ממולאים בגלידה בשלל טעמים (וההמלצה שלי – לבחור בשומשום השחור).

בזמן שישבנו במסעדה יכלנו לראות גם את המשלוחים היוצאים לאנשים שרוצים להתפנק על טעמים אסיאתיים איכותיים בלי לצאת מהבית.

"הירו" – מטבח אסיאתי "פריסטייל"

איינשטיין 40, קניון רמת אביב (כניסת המגדל), ת"א

טלפון: 03-9428444

שעות פתיחה: ראשון-חמישי 12:00-22:00, שישי עד 16:00 מוצ"ש החל משעה לאחר יציאת השבת

גישה לנכים: יש

משלוחים: יש

עסקיות: בימי השבוע 12.00 – 17.00 תפריט מיוחד שכולל שני מסלולים של מנות עיקריות וסלט ב58 או 68 שקלים.

כשרות: המקום איננו כשר (אך סגור בשבת, ואינו מגיש בשר לבן, פירות ים או מנות המערבות חלב ובשר).

 

"עשיר בהפתעה" – אהבה היא אהבה, גם באסיה.

(כל התמונות בפוסט באדיבות Tulip Entertainment)

בחור פוגש בחורה, האהבה פורחת, ואז הקטע המפחיד ביותר- המפגש עם ההורים.

נושא שהופיע רבות בסרטי קולנוע וסדרות, ויצר שפע של מצבים, חלקם משעשעים, חלקם דרמטיים.

העניין מסתבך כשיש פער כלכלי גדול בין שני הצדדים המעורבים, ואם תוסיפו לזה מסורות עתיקות ומקובעות, תקבלו בלגאן אחד חגיגי.

מהתסבוכת הזו אף אחד לא חסין, לא משנה מאיזה עדה אתם, ובמקרה של "עשיר בהפתעה" (או בשמו באנגלית " Crazy Rich Asians" שמבוסס על רב המכר המצליח של קווין קאון), מדובר על התרבות האסיאיתית. ליתר דיוק, סינים שעזבו את סין ומתגוררים חלקם בניו יורק המודרנית וחלקם בסינגפור, מקום בו אפשר לשמר את התרבות והמסורת.

להמשיך לקרוא

טוני האוס – היופי שבעדינות

 

fa

בתרבות הסינית עדינות היא תכונה נערצת – הקליגרפיה שבה מושחים את הצבע במכחול על הנייר, קיפולי העגורים, תנועות הגוף המדויקות וגם מנות האוכל שמעוצבות בהקפדה והופכות כל מנה ליצירת אמנות קטנה, שבה "אוכלים עם העיניים" עוד לפני שטועמים.

את העדינות הזו הביא טוני מק ל"טוני האוס" התל אביבית, מסעדה סינית אסיאתית שמתמחה ב"דים סאם", אותן כופתאות רכות ומלטפות שכמעט מתפקעות מרוב הטוב שהן מכילות. במנות המסעדה ניתן למצוא מנות מוקפצות, ממולאות , מאודות או מטוגנות במבחר של מילויים, צמחוניים או בשריים (בקר, עוף, פירות ים או טופו).

השעה הייתה שעת צהרים של שבת, ולשולחנות במסעדה הסבו קבוצות וזוגות שונים כמו קבוצה של סינים שבסוף הארוחה התווכחו בטקסיות על זכות התשלום, זוגות מעורבים של אנשים מאסיה וישראלים, קבוצות ישראליות לגמרי, וגם משפחות על ילדיהן, כשהיה נפלא לראות ילדה כבת ארבע אוחזת בצ'ופסטיקס ואוכלת בשיא הטבעיות.

בסרטים ובתוכניות טלוויזיה שעוסקות במזון בסין, תופס המרק מקום נכבד, כשהוא משופע בכל טוב ומהווה ארוחה מזינה לכל דבר. ב"טוני האוס" ישנם מספר מרקים בתפריט, כולל ה"ראמן" המוכר והאהוב. אנו קיבלנו לטעימה את ה"טום יאם" שהגיע בקערה גדולה וכלל אטריות חיטה, קרם קוקוס, עגבניות שרי, למון גראס, גלינגל, עלי קפיר, טריות שמפיניון, מיץ לימון, רוטב דגים וכוסברה, ותוספת של שרימפס (ניתן במקומם לקבל עוף או ירקות). הוזהרתי שמדובר במנה פיקנטית, אבל האטריות איזנו את הטעמים כך שלא הייתה בעיית חריפות. המילה "עשיר" קטנה על הקערה הזו, שכללה את כל המרכיבים, כולל השרימפס, בנדיבות רבה מאד, ובעצם הייתה סוג של נזיד או תבשיל. המרק היה משביע מאד, חמצמץ ומרענן, אך לא מכביד, אחד הטובים שטעמתי.

המשך הכתבה – כאן.

זול פה- כי באמת זול פה.

הצרכן הישראלי מזמן למד לערוך רכישות באינטרנט- ביגוד, כלי בית, דברים לילדים ומה לא. בכל ימות השנה הישראלים קונים הרבה ברשת, ובימי המכירות המיוחדים כמו "בלאק פריידי" עוד יותר. הבעיה- יש מבחר ענק של אתרי קניות באינטרנט, חלקם אתרי קניות באינטרנט ששולחים לישראל (ואז צריך לבדוק היטב את מחירי המשלוחים ואת המקסימום שאפשר לרכוש בלי להסתבך עם מיסים ומכס בארץ), חלקם אתרי קניות באינטרנט בעברית שבעצם מייצגים ספקים בחו"ל ועוד, ובתוך כל הים הזה צריך למצוא את האתר שאפשר לסמוך עליו, גם מבחינת איכות המוצרים, גם מבחינת התאמה של מה שהוזמן למה שהגיע (ונסו פעם לחפש סרטונים ביוטיוב על "ההזמנה" לעומת "המציאות" – קורע מצחוק!) וגם מבחינת זמן האספקה (כי הכי מבאס להזמין תחפושת לפורים ולקבל אותה רק אחרי פסח…).

להמשיך לקרוא

ג'ירף פתח תקווה- אסיה הקטנה על צלחת.

שנות השמונים, האוכל האסיאתי מגיע לארץ, אבל מכונה "אוכל סיני" וכולל בעיקר נודלס עם בשרים שונים, שלעיתים הגיעו בעטיפת נייר כסף בצורת ברווז או תרנגולת. הצ'ופסטיקס היו בעיקר קטע אקזוטי והקופסאות עם המבנה המרובע המיוחד היו אטרקציה.

שלושים ומשהו שנים אחר כך- כבר יש הבדל בין תאילנדי, סיני ויפני, הסויה היא כבר לא פצצת מלח תעשייתית, ואנו חוגגים בשמחה את הפרידה מהרוטב האדום במרקם מסטיק זרחני ששימש בתור "חמוץ מתוק".

לאחרונה נפתח הסניף התשיעי של "ג'ירף"  ואחרי סניפים בערים כמו תל אביב, הרצליה, וראשון לציון, יש סניף מלאבסי ראשון. הסניף ממוקם בלב אזור האוכל החדשני של העיר, ליד "יכין סנטר" ופתוח שבעה ימים בשבוע, משתים עשרה בצהרים עד חצות.

הוזמנתי לטעום את המנות הייחודיות של הסניף (כל סניף הוא ייחודי ויש בו מנות שאין בסניפים אחרים, וגם עיצוב שונה כדי להתאים לאזור ולקהל המקומי).

להמשיך לקרוא

קולומבוס מגלה את אמריקה (ושאר העולם).

 

בילדותי כשמישהו היה נוסע לחו"ל זה היה מאורע מכונן, כמובן שרק המבוגרים נסעו ומקסימום הביאו לילד אוזניים של מיקי מאוס מדיסני לנד, וכמובן ערב השקופיות הבלתי נמנע, שבו ישבנו כולנו וצפינו בשקופית של "דודה חנה על התמזה". היום נסיעה לחו"ל היא דבר שכיח, וילדים רגילים למטוסים כמו שאנחנו היינו רגילים לאוטובוסים.

אחד הדברים הכי כייפיים בחו"ל הוא טעימת האוכל המקומי, בעיקר אוכל הרחוב והאוכל היומיומי. כלומר, נכון שבלונדון נורא נחמד למשל לאכול אצל גורדון רמזי (מיד אחרי שנמכור כליה כדי לממן את זה) אבל הרבה יותר נחמד לאכול פיש אנד צ'יפס ברחוב למשל. גם בפאריז יש את מסעדות מישלן אבל יש גם את הקרפ הצרפתי ההוא בפינה, שיש לו תור ענק והמון שוקולד ובננה בפנים.

עכשיו החליטה חברת "קולומבוס" שלא רק למי שנוסע לחו"ל מגיע לטעום טעמים מיוחדים, בעיקר ממדינות אקזוטיות ואפשר לטעום אותן כאן, והכי כיף – הכל באריזות קטנות ככה שאם לא אוהבים ,מקסימום לא עלה לנו הרבה, ומצד שני, אפשר להתנסות במגוון רחב של טעמים מיוחדים.

קיבלתי לטעימה את נשנושי החטיפים בחמשת הטעמים  מסדרת "טעימה מ…." – בוטנים מצופים בטעם תירס (אינדונזיה), בוטנים מצופים בטעם גריל (יפן), בוטנים מצופים בטעם צ'ילי (מקסיקו), חטיפי אורז אקזוטיים (תאילנד) ונשנושי שעועית פיקנטי (סין). את הכל שפכנו לקערות לצד וודקה שהבאנו מרוסיה (אם כבר, אז עד הסוף).

הדעות היו חלוקות. לדעתי האישית הבוטנים המצופים של אינדונזיה ויפן הזכירו לי קצת סוגים שונים של "קבוקים" או "בוטן אמריקאי" עם טוויסט. מבחינת המקוריות אהבתי הכי את השעועית הסינית, אולי בגלל שיש לזה גם נופך בריאותי יותר. הבנים אהבו יותר את החריף יותר- עם הצ'ילי.

מה שאהבתי הוא הייחוד וההפתעה- כי כולנו אוכלים חטיפים מלוחים ופיצוחים, וכאן ישנם טעמים מיוחדים, בלי קשר למדינות שהם מייצגים, בזכות עצמם הם מספקים את התשוקה לנשנוש ואת החידוש שבטעמים. (אגב, הולך מצוין גם עם בירה). יתרון נוסף הוא גודל השקית (ליתר דיוק קוטנה) שמאפשר שליטה על הכמויות מצד אחד, וטריות מצד שני.

להשיג ברשתות חנויות הנוחות, סו-גוד, קיוסקים ופיצוציות מובחרות.