כשאנו מטיילים באירופה, אנו הרבה פעמים מבקרים בארמונות אצולה, ומתפעלים מהפאר הרב, הגנים, האומנות והיופי. עכשיו כל ההדר הזה מגיע אלינו, לא רק כדי לבקר אלא גם כדי לחגוג בו את הרגעים החשובים והמאושרים ביותר בחיינו.
פברז'ה- פטר קארל פברז'ה היה אומן שיצר את ביצי הפסחא היקרות עבור הצארים של רוסיה, ומאז הפך השם לנרדף ליוקרה , פאר, פינוק והשקעה. אלה גם המילים שמתארות את "ארמון פברז'ה " שנפתח ממש עכשיו, בסמיכות לחג האהבה היהודי- ט"ו באב, והופך כל חתן וכלה, בני ובנות מצווה, וכל מי שרוצה לחגוג, לבני מלוכה.
ימי החופש הגדול הם ימים שבהם כולם מחפשים איפה לטייל. איפה עוד לא היינו? איפה יש ענין לכל המשפחה?
רמלה (בA או בE בסוף- לא משנה, שתי הגרסאות מקובלות וזה ענין של הגייה ספרותית או מדוברת) מפתיעה במיוחד- בלב הארץ, מרחק שום דבר מכל מקום, יש בה כל כך הרבה אטרקציות שקשה אפילו לדעת מאיפה להתחיל.
אז הוזמנתי לטעום על קצה המזלג את כל הסודות, או לפחות חלק מהם, של רמלה ותראו כמה הספקתי:
כשבונים בית, כשמשפצים דירה, אפילו כשרוצים קצת שינוי, המבחר כל כך גדול, שסביר להניח שמשהו יתפשל ונמצא את עצמנו עם משהו שעלה לנו הרבה כסף, ולא מתאים לחדר או לעיצוב שלו, או סתם פתאום נראה לא שייך.
בשנת 2007 התאגדו להם עידו אופק, יניב ביטון, דקלה הדר, מוריה זרחיה, שלומי טאפירו, יעל טל, רווית יעקב ועומר עציון והפכו ל"גדוד העברי". הם צחקו, שרו, המציאו, ויצרו מערכונים קצרים, שמתקבצים ביחד לתמונה סאטירית של המדינה בה אנו חיים ונושמים.
המחזה "יהוא" של גלעד עברון (ובבימוי אילן רונן) מוצג בימים אלה על קרשי תאטרון "הבימה" ועובד על כמה רבדים.
בראשית ישנו הסיפור התנכ"י, מתוך שני פרקים בספר מלכים ב', שבהם מתואר איש צבא בשם יהוא, שמתחיל כחייל ועולה בסולם הפיקוד עד לרמת שר צבא שמופקד על ידי יהורם בן אחאב על השלטת סדר בכפרים ארמיים. הוא מעורב בהפיכה צבאית ובסופו של דבר הופך למלך.
אין ישראלי שלא מצטט מתוך שינה "מי מתעסק? זה מיקו!" או "לא יכלו לשים שלט קטן – ים?", שלא לדבר על "יבוא לך דינה, יבוא לך". הקולנוע הישראלי ליווה את כולנו, יותר או פחות, לאורך השנים ושינה את פניו כמה וכמה פעמים בהתאם לתקופה.
רן גפנר צילום מאיה באומל בירגר 080215
בילדותי "קוסם" היה זה ששולף שפן מהכובע (כן, אני יודעת שזה בעצם ארנב, אבל הביטוי נשאר…). היו אלה שהוציאו מטפחות מהפה בשרשרת ארוכה, אלה שביקשו "תבחר קלף" והפגינו זריזות ידיים, והיתה תוכנית טלוויזיה בשבת שאירחה כל מני אומנים, ואחד מהם היה צ'אן קנסטה. כולם מכירים את אורי גלר, אבל בשבילי כילדה, בהופעתו בתוכנית המיתולוגית "שעה טובה" (תוכנית אירוח משנות השמונים -ערוץ יחיד, מאה אחוזי רייטינג למעט שומרי השבת), קנסטה עשה דברים שלא נראו בעבר, ובלתי אפשריים. הוא הביא ספר עב כרס, ביקש מאחד האורחים האחרים לבחור עמוד, מהשני לבחור שורה, מהשלישי לבחור מילה, וניחש במדויק את המילה. הוא המשיך עוד ועוד, לעשות מעשי קסמים שאז הוגדרו פשוט כ"טריקים" , כשהמילה "מנטליסט" עוד לא היתה בלקסיקון.
כשקראתי את הספר של עדי איצקוביץ על "נכתב בטעות"- כל הטעויות שאנשים עושים כשהם מנסים לכתוב ספר, הבנתי כמה עבודה צריך לעשות בעצם אחרי שחשבנו שכבר סיימנו לכתוב.
(תמונה מתוך פייסבוק).
כולנו אוהבים סיפור טוב. מילדות כשאנחנו מקשיבים בפעם המליון להורה התשוש שקורא לנו ליד המיטה את "מיץ פטל" , עד סרט מתח שמציג סיפור בצורה ויזואלית, סיפור טוב תמיד מצליח לרתק אותנו, לא משנה אם הוא מבוסס על המציאות או לא, ורצוי שיהיה מצחיק. למה? כי העולם מצחיק אז צוחקים, את זה אמרו כבר הרבה קודם.
