
אודה על האמת, כשקיבלתי את הטופו של "ליב" להתנסות היתה לי דילמה . אני דרום אמריקאית גאה, אין מצב שבחיים אני אוותר על בשר ולכן על פניו אין לי סיבה לאכול טופו.
מצד שני, יש כל כך הרבה מתכונים עם טופו, המהללים את היכולת שלו לספוג כל טעם, שלמה לא לנסות?

אודה על האמת, כשקיבלתי את הטופו של "ליב" להתנסות היתה לי דילמה . אני דרום אמריקאית גאה, אין מצב שבחיים אני אוותר על בשר ולכן על פניו אין לי סיבה לאכול טופו.
מצד שני, יש כל כך הרבה מתכונים עם טופו, המהללים את היכולת שלו לספוג כל טעם, שלמה לא לנסות?
לעיתים אנו נכנסים לחנות של מוצרי אפייה, מגלים עולם ענק של חומרי גלם וממש מדגדג בקצות האצבעות להתחיל להכין מעדנים, אבל מה? היכולות שלנו הן איפשהו בסביבות טוסט צרפתי. מה עושים?
סדנאות הן אחת הדרכים המהנות והנוחות ללמוד טכניקות ומיומנויות חדשות ולשם כך צריך קודם כל לוקיישן נוח, שקל להגיע ויש בו את כל הציוד הנדרש, כשהכל נקי, חדש ומאובזר, וכמובן גם שף שילמד בצורה ברורה ומובנת כדי שנוכל לנסות בעצמנו ולהבין כיצד נעשים הדברים.

כשהשף אריק ווקיל פגש את איציק קדוש, בעליה של מסעדת "קמפניה", הוא ידע בדיוק מה הכיוון שאליו הולכים – מטבח תורכי בשרי באיכות מעולה. השלב הבא היה מרעה פרטי ברמת הגולן שמספק למסעדה נתחים מיושנים בכשרות המחמירה של "יורה דעה – הרב מחפוד" והרכבת תפריט בשרי ייחודי וייצירתי המושך למסעדה קהל רב.
במסעדה חללים שונים- החלל המרכזי הפנימי, חלל חיצוני ושני חדרי אירועים בגדלים שונים מעשרים ועד מאה וחמישים איש.
כבר כשקוראים את התפריט עולה החיוך, לא רק מהמנות המפתות אלא גם משמותיהן המשעשעים כמו "חציל בלאדי שרוף כוויות דרגה 3", "אסאדו על העצם שלא עשה ספורט מימיו"", ו"אל תקרא לי פרגית".

החגים בפתח, והמטבחים עובדים בקצב כפול ומכופל, מארחים, מתארחים או סתם מתחשק משהו טעים.
אחד ממכשירי החשמל שעובד הכי קשה בתקופה זו הוא תנור האפייה – פשטידות, עוגות, חלות, מאפים ממולאים, הכל הולך ואחד המצרכים הבסיסיים לאפייה, מעבר לקמח ,הוא כמובן אבקת האפייה.
התרגלנו עד היום שאנחנו עובדים עם שקיות זעירות של אבקת אפייה, שאף פעם לא מתאימות בגודל כך שתמיד אנו נותרים עם רבע שקית שרוב הסיכויים שתושלך לפח כי אחרת היא מתפזרת בעוצמה וולקנית בכל רחבי המטבח.

(ספות בשיטת קפיטונאז' – צילום יח"צ)
'דיור אינטריורס' משיקה את קולקציית 2020 של FDESiGN – מותג איטלקי המתמחה במערכות ישיבה וספות .
הכל החל כשהמעצב הראשי והבעלים של החברה, ניקולא פרלה היה בן עשרים. ניקולא, שגדל במשפחה ברוכת ילדים וחלם בכלל להיות כדורגלן, גדל בכפר אלטמורה בדרום איטליה, כפר שהתפרסם במפעלי הספות שלו. ניקולא החל לעבוד כשוליה, למד את סודות הליכי הייצור השונים משלב השרטוט ועד למוצר המוגמר והתגלה כעילוי בתחום טכניקת ה"קפיטונז'" המשמשת לייצור ספות צ'סטרפילד. עיצוב ספות אלה הוא על ידי טכניקה עתיקה של נעיצת כפתורים בשורות ישרות שמושכות את בד הריפוד פנימה. עיצוב זה הומצא באנגליה לצורך פגישות פורמליות שבהן הנוכחים יושבים זקופים ולא מקמטים את בגדיהם. העיצוב משדר יוקרה וקלאסה,

קשה להאמין אבל כבר חלפו כמעט עשרים שנה מאז שרשת "ריבר" פרצה לחיינו עם טעמים אסיאתים המותאמים לחיך הישראלי. הסניף הראשון היה בראשון לציון ולאחריו נפתחו סניפים נוספים, חלקם כשרים ו2 סניפי סושי בר במרכז וויצמן ובדיזינגוף סנטר.
לקראת חגיגות העשרים, הסניף הוותיק ביותר בראשון לציון, שהוא גם אחד מהסניפים הכשרים, עבר חידוש ורענון גם של העיצוב וגם של התפריט.
המראה החדש של "ריבר ראשון לציון" כולל אווירה עכשווית בעזרת רצפה בגווני בטון, גופי תאורה סימטריים, דלתות ומסכי רשת המזכירים את מבנה הבתים ביפן, וכלי הגשה ייחודיים בעיצובים דמויי אבן המתכתבים עם אזורי הישיבה השונים.
החידושים כמובן לא פוסחים על התפריט ולצד מנות קלאסיות ואהובות ישנן מנות חדשות.
גולת הכותרת של חידוש המסעדה הוא חדר האירועים הפרטי בקומה נפרדת, המסוגל לארח בנוחות עד חמישים אורחים, כולל סדנאות יפניות או הודיות.
פתחנו את הערב ב"ריבר" בקוקטיילים מן הבר, וכיאה לקו המנחה אותנו של "שילוב קלאסיקות וחידושים" טעמנו את ה"אפרול שפריץ" הקלאסי, ולצידו "הוואי מאמא" המתקתק שהביא את האווירה הטרופית.
את הארוחה פתחנו בתאילנד פינת ראשון לציון עם משקה ממגוון המשקאות הקרויים על שם אתרים אהובים כמו קוסמוי וקופיפי. הבחירה שלי היתה "קופנגן" על בסיס מלון קוקוס. המשקה היה סמיך ומרענן במיוחד, והשלים את סלט העוף התאילנדי שהיה קערה עמוסת כל טוב- ירקות, כוסברה ונענע, פרגית, צ'ילי ליים וקריספי שאלוט. הכל קצוץ קטן קטן ועושה שמח גדול גדול. מנה מרעננת ביותר, אפשר היה לאכול קערה כזו לארוחת צהרים.
אי אפשר להגיע ל"ריבר" ולא לטעום סושי, ואנחנו הלכנו על שניים מהמיוחדים – "סלמון צ'ימיצ'ורי" – עם אבוקדו וצ'ימיצ'ורי פונזו, וKINGO – שחיתות של כבד אווז, שיטאקה בטריאקי, אספרגוס, בצל ירוק, פנקו בטטה ואיולי כמהין. יוקרה פוגשת טעם. סושי כבר הפך למנה כמעט עממית בישראל, ילדים אוחזים במקלות אכילה כאילו נולדו ביפן וזו תמיד חוויה מלבבת לטעום סוגי סושי שיוצרים חווית אכילה וטעמים חדשה.
לסיום החלק הראשון של הערב טעמנו גם את אחת הקלאסיקות של "ריבר" – סלט ה"סום טאם" – פאפייה, מנגו ירוק (בעונה), בצל סגול ונתחי דניס פריך בתיבול עשיר טעמים של כוסברה, נענע, צ'ילי וליים. לי, כפולניה קלאסית הסלט היה לי חריף וצוות המקום אישר לי שבהתאם למדיניות התאמת המנות לחיך הישראלי, שמתקשה לעיתים להתמודד עם החריפות התאילנדית המקורית , ניתן לשחק עם דרגות החריפות בהתאם לסועד.
למנות עיקריות הזמנו מנה אחת קלאסית ממחלקת "גריל אורז" – "עוף קשיו" – נתחי עוף מטוגנים עם בצלים, פטריות, בצל ירוק, גמבה, קשיו וקרמל למון גראס בשביל הטאצ' המתקתק. המנה הוגשה עם אורז מעוטר בנצנוצי ביצה, מנה עשירה וקלילה עם שילבים מוכרים. המנה החדשנית יותר שהזמנו הייתה ממחלקת הווק בתפריט – "פאד סי יו" – אטריות אורז, פילה בקר (בנתחים מכובדים מאד בדרגת צלייה מצויינת), פטריות שיטאקה ושמפיניון, ושאלוט קריספי. מנה מכובדת בגודלה, משביעה ומגוונת מרקמים.
בתפריט הקינוחים מופיעים קינוחים שאינם קשורים בהכרח לאסיה כמו קרם ברולה או וופל בלגי. בחרנו מהם שניים – "כדור קוקוס" – סורבה קוקוס עטוף בשבבי פקאן מזוגג ברוטב מייפל ו" עוגת פאדג'" ביתית ונימוחה ללא קמח, רק שוקולד.
הבחירה שלי מבין השתיים היייתה זו עם הקוקוס קודם כל בגלל הקו המנחה של ארוחה אסייתית שאליה הקוקוס מתחבר יותר מאשר שוקולד, ושנית כי לפאדג' השוקולד העשיר הצטרפה גלידת ווניל שעקב כשרות המקום היתה פרווה, מה שפחות מועדף עלי. מבחינתי העוגה יכלה לעמוד בזכות עצמה על כל השוקולדיות הניגרת שלה.
סיימנו בספל אספרסו וקנקן תה שאף הוגשו בכלים תואמים לאווירת המקום והעיצוב.
"ריבר" – מסעדה אסיאתית
סחרוב 26 ראשון לציון
שעות פתיחה – ימים א-ד: 12:00-24:00
ה: 12:00-01:00
ו: 12:00-חצי שעה לפני כניסת שבת
חצי שעה מצאת שבת-01:00
גישה לנכים: יש
עסקיות : יש
אירועים: עד 50 איש בחלל ייחודי נפרד
משלוחים: יש
כשרות: המסעדה כשרה.

בחורף אנו נוטים להשתבלל, להסתגר, ללכת על המוכר וההרגל, לא לזוז יותר מדי.
כשהקיץ מגיע מתחילה החגיגה, שמש, ים, ובעיקר חופש, החופש להתנסות בטעמים חדשים, חוויות חדשות והרבה כיף.
"אסם" מצטרפים לחגיגה בסל מלא של חטיפים חדשים במהדורות קיץ מיוחדות.
"ארוחת ביניים" זהו המונח המתאר את הרגעים האלה ביום, בדרך כלל בעשר או אחת עשרה בבוקר, ובארבע אחרי הצהרים, כשבא לנו נשנוש, משהו לאכול, שלא יהיה כבד מדי כי אנחנו כבר קרובים לארוחת צהרים או ערב, אבל שיחזיק אותנו ושיהיה טעים, ואם אפשר גם את הקראנץ' אז בכלל מעולה.
לכל הדרישות האלה, כדאי להוסיף גם דרישה לבריאות – פחות פחמימות, יותר מרכיבים בריאים, או בקיצור "קרקרים פשתן" של "ביכורים מזון ומאפה" שמגיעים לחנויות כעת בטעמי שום, זעתר וטעם טבעי. ניתן לנשנש אותם כמו שהם או להעמיס עליהם כל מה שבא- גבינות שונות, טחינה, ירקות, חומוס, טונה, סלמון ונקניקים וכמובן זיתים, חמוצים וההמלצה שלי – חביתה ועלה חסה.
כל מי שגדל בשנות השמונים בארץ, יכול עדיין מתוך שינה לזמזם את שיר הנושא של הסידרה "ספינת האהבה"- אוניית קרוז שהפליגה ביעדים מרהיבים ואצרה בתוכה סיפורי אהבה רבים מספור, וצוות מיתולוגי של קפטן סטובינג, ג'ולי מקויי וכמובן "גופר" ו"דוק".
קופצים ל2019- תרבות הקרוז היא כבר מזמן לא סידרת טלוויזיה אלא חוויה פופולארית בשוק התיירות הישראלי והעולמי , ובצדק מכיוון שלמה להטלטל עם מזוודות ולדאוג לארוחות, טיולים וסידורים כשמישהו אחר יכול לעשות זאת ולהפוך את החופשה למושלמת?
היתרון הגדול של ההפלגות הוא הנוחות, ברגע שהמזוודות בחדר, המלון צף ומביא אותך לכל יעד, עטוף בחבילת פינוקים היאה למלכים ובחוויות לכל החושים- בקולינריה, בבידור, באטרקציות וביעדים המיוחדים.
חותלות, סינדי לאופר , ערב גבינות ויין, הכל מוטיבים של שנות השמונים האהובות. וגם הדיפ. מילה באנגלית שהתבייתה בישראל ובניגוד לתרגומה המילולי של ה"לטבול", בארץ היא הפכה ל"משהו שטובלים בו". גבינה, חומוס, הכל הולך. בישראל אפילו פיתחו את המתכון האולטימטיבי של ערבוב גבינה לבנה עם אבקת מרק בצל, ויש מטבל לתפארת.