ילדים יכולים להיות בעייתיים מבחינת ארוחת העשר שלהם בבית הספר. מצד אחד הם יכולים לדרוש "בא לי פסטרמה ולא ממרח שוקולד, ושיהיה עם שני עלי חסה ושני זיתים ירוקים" בדיוק כשהשעון מורה שחייבים לצאת, ומצד שני לעיתים הקפיטריה מושכת יותר מאשר הכריך שאבא או אמא עמלו עליו. הפתרון הוא יצירת כריך מיוחד, שלא רק שיהיה ארוחה מזינה לילד באמצע יום הלימודים אלא גם יתן את תשומת הלב הכייפית הזו שכולנו זקוקים לה.
צלחת גדולה ובתוכה ערימות של תבשילים: מה הקונוטציה הראשונה? בדרך כלל אוכל הודי. טעמי ה"טיול שאחרי הצבא" חזרו לארץ עם השבים והפכו לטעמים מוכרים ואהובים בארץ. אבל צלחת של תבשילים וטעמים שנאכלים בידיים בעזרת לחם דק אינם רק קולינריה הודית אלא גם אתיופית, שהיא פחות מוכרת בארץ למרות שגלי העלייה בשנות ה-90 הביאו איתם הרבה עולים חדשים על מטבחם.
"באלינג'רה" (באמהרית "חברותא") ממוקמת בכרם התימנים, בלב תל אביב. המקום קטן וניתן לשבת בו בחלק הפנימי או בחלק החיצוני הצופה אל רחבה רומנטית. את פנינו מקבלת פנטה פראדה היפיפייה, בכיסוי ראש מסורתי. כשהגענו למסעדה, בשעות הצהרים, היו שם יוצאי אתיופיה שבאו לטעום את הבית, לצד משפחה עם תינוק שנשנש אנג'רה בחתיכות קטנות, זוג רומנטי שחלק צלחות ולקוחות קבועים כולל אחד שהוא כל כך קבוע שהוא כבר בשלב המצאת המנות למסעדה.
התפריט כולל מנות השייכות לשני אזורים באתיופיה, האזור הכפרי שהוא ה"הארד קור" של טעמי המדינה, תיבול עז, חריפות ומרקמים דומיננטיים, ואזור אדיס אבבה העירוני, שטעמיו עדינים יותר והוא מתאים למי שמתקשה עם אוכל חריף.
בתפריט מנות בשריות שהן בעיקר תבשילים של עוף ובקר, ומנות טבעוניות. הכוכבת הגדולה והבלתי מעורערת של המסעדה היא מנת ה" באלינג'רה" שמגיעה בווריאציה אישית או זוגית ומותאמת לדרישות הסועד, במקרה שלנו "צמחוני ולא חריף". קיבלנו מגש גדול שרופד בלחם האנג'רה המפורסם ועליו תלוליות של שני סוגי עדשים (אחד חריף מעט), חומוס וחומוס גרגרים, תבשיל מנגולד, תפוחי אדמה מבושלים עם גזר וכרוב ועוד ממגוון התבשילים שהתבשלו כל העת בסירים שעל הכיריים.
שיטת האכילה אמורה להיות תלישת הלחם מהקצה פנימה תוך צביטה של התבשיל שמעוניינים לאכול, והיישר אל הפה. אין צורך בסכו"ם (אם כי אם תבקשו בוודאי שתקבלו). קיבלנו אקסטרה אנג'רה לניגוב השאריות.
צלחת נוספת שהגיעה אלינו הכילה מנת חציל בטחינה אתיופית אותנטית עם גרגרי חומוס וסלסה אתיופית, ואם הייתי צריכה לאפיין את טעמה הייתי מציינת אפילו ניצוץ של מתקתקות. בנוסף קיבלנו גם קערית של "דארו", לחם אתיופי בתיבול כורכום.
בזמן שטעמנו את המנות השונות, פנטה סיפרה לנו כי הישראלים פתוחים מאד לטעום מאכלים חדשים וכי אין צורך להתאים את המנות לחיך הישראלי מכיוון שהם דווקא מחפשים את האותנטיות.
עוד אחת מההעדפות של הקהל הישראלי היא מזון בריא, והמטבח האתיופי עונה על הדרישה הזו בגדול מכיוון שקמח הטף שממנו מכינים את האנג'רה נחשב למזון על שכולל חומצות אמינו שחיוניות לבריאותו של אדם, ביחד עם ברזל, מגנזיום, חלבון, וויטמינים וסידן, ובנוסף לכך הוא לחם נטול גלוטן כך שגם מי שרגיש או נמנע מגלוטן יכול להנות ממנו. המרקם שלו ספוגי, מזכיר קצת לחוח תימני, והוא מקבל באהבה את הרטבים והתבשילים שעליו.
באתיופיה לא מקובל לאכול קינוח, קונספט שעבור ישראלים רבים הוא מוזר לחלוטין, וכדי להשביע את התשוקה למתוק שאחרי הארוחה, פיתחו ב"באלינג'רה" קינוח שיספק את הצורך הזה אבל עדיין ישמור על הבריאות, בשם "אנגוצ'ה" – פנקייקים קטנים עשויים מקמח טף שמלוטפים בדבש או סילאן (בגירסה הטבעונית). אם מצרפים קפה אתיופי או תה מדובר בסיום קליל לארוחה.
המטבח האתיופי הבריא, עם שלל האפשרויות הטבעוניות או בשריות, והלחם הקליל מתאימים מאד למזג האוויר הישראלי, כמו גם למזג של הישראלים עצמם, שאוהבים להתנסות ואינם מקובעים רק על מה שהם מכירים. ישנה אפשרות גם ל"טייק אווי" ובקרוב גם שירות משלוחים ויש גם אופציה נוספת מלהיבה במיוחד של שירות הקייטרינג של המסעדה שמביא את המטעמים האתיופיים לאן שרוצים, ביחד עם הדגמות של הכנת מנות במקום, טקס קפה ועוד. ואני מקנאה בעובדי חברות ההייטק בסביבה שמזמינות שירות כזה בימי חמישי כדי לסיים את השבוע בטעם טוב.
"באלינג'רה" – רחוב מל"ן 2, כרם התימנים תל אביב
מסעדה אתיופית אותנטית.
טלפון: 03-5252552
מחיר ארוחה ממוצעת לסועד: 50 שקלים.
גישה לנכים: יש
ארוחות עסקיות: יש בכל ימות השבוע כולל יום שישי, בשעות הצהרים.
שעות הפתיחה: בימים א-ה 12:00 – 23:00
יום ו' 11:00 – שעה לפני כניסת השבת
מוצאי שבת- החל משעה לאחר יציאת השבת.
המסעדה כשרה.
לרשת "קפה נטו" מספר סניפים, אולם רק שניים מהם סניפי "מהדרין". הבולט בהם הוא סניף רעננה, שממוקם ב"מרכז גולן" , פינת חמד רעננית עם שפע חנייה נוחה חינמית ושני חללי ישיבה גדולים ומרווחים.
הצצה בתפריט מגלה כמה דברים מעניינים- ראשית, למרות ששמו של המקום רומז על "קפה" (כי ב1994 כשהרשת הוקמה, המטרה היתה קודם כל קפה איכותי, מקסימום לצד מאפה או כריך), מדובר במסעדה לכל דבר, שכוללת הרבה מנות מבושלות לצד סלטים, כריכים, מאפים, ארוחות בוקר שמוגשות כל היום (!), מנות דג וקטניות, פיצה ופסטות, שייקים ומשקאות חמים ועוד.
כמו תמיד כשאנו מוזמנים לטעום ממטבחה של מסעדה, אנו משאירים את הבחירה בידי הצוות ומעולם לא התאכזבנו. במקרה של "קפה נטו" רק היינו חייבים , כחובבי ברזיל מושבעים, את שני השייקים שמבוססים על פרי האסאי – " שייק ברזיל" שמבוסס על אסאי, גרנולה, בננה וחלב, ו"שייק אסאי" שמבוסס כולו על הפרי עצמו. (מחירי שני השייקים 29 שקלים לכוס גדולה). בלגימה הראשונה כבר חזרנו לרחובות ריו דה ז'נירו (אלוהים, תן לי עכשיו גווארנה ונסגור עניין!) והשייקים היו מרווים (ניתן לבקש על בסיס חלב, מים, מיץ פירות או חלב טבעוני מסוגים שונים) ומרעננים בערב אביבי זה.
כשאנחנו ילדים, הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לישון. "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!" זה בערך המוטו שלנו בחיים והוויכוח הנצחי עם ההורים על שעת השינה ו"למה אחרים נשארים יותר מאוחר?". כשאנחנו מבוגרים, הדבר שאנחנו הכי משתוקקים לו זה לישון ונדמה שאף פעם אין מספיק זמן לשינה.
האמת, האדם המודרני כל כך עסוק שהדבר הראשון שהוא מוותר עליו זו השינה. התוצאה – אנשים עייפים, עצבניים, שבמקרה הטוב עושים טעות בפתירת תשבץ אבל במקרה הרע עושים טעויות על הכביש בזמן נהיגה.
שעה וחצי של נסיעה נינוחה מ"מדינת תל אביב" שוכנת ערד, עיר קסומה שהיא ממש לא רק תחנת עצירה בדרך לים המלח או לאילת, אלא אתר תיירותי גדול שכשמגלים כמה פעילויות ואוצרות יש בו, מבינים שצריך להגיע לפחות לכמה ימים כדי לקבל טעימה מהמקום.
רוצים דוגמאות? ביקרתי בעיר ליום אחד וטעמתי על קצה המזלג חלק מהאפשרויות הגלומות בעיר, שמתאימות לכל בני המשפחה, בין אם הם מייטיבי לכת או מייטיבי לסת, חובבי שופינג או טבע, יש הכל.
מבחינתי, כשאני שומעת את המילה "שופינג" אני כבר לא כך כל שומעת את המשך הטקסט ולכן היה טבעי שהתחנה הראשונה שלי בעיר תהיה ב"צים סנטר"- מרכז הקניות הגדול באזור, שיש בו כל כך הרבה אפשרויות, שהייתי חייבת לכתוב עליו פוסט נפרד
כשאני מתעוררת בבקתה שלי בהרים של שוויץ, אני מתמתחת לאיטי, מביטה מהחלון אל כרי הדשא הירוקים שבהם רועות פרות שקולות פעמוניהן נשמעים למרחוק, אני אוכלת יוגורט טרי ואז יוצאת ללקט עשבי תיבול בגינת הבית תוך שירת יודל חרישית..
טוב, לא באמת.
בעצם אני, וכולנו, קמים בדרך כלל בתזזיתיות, מנסים לתמרן בכבישי הארץ העמוסים בלי לאבד יותר מדי מהשפיות, תוך כדי שכבר מתכננים איך נתרץ הפעם לבוס, ואיך לעזאזל נספיק להוציא שני ילדים משני גנים באותו זמן כשכל אחד בקצה אחר של העיר, ומה עם הפרזנטציה?
שעות אחר כך, כשהיום נגמר, אנחנו קורסים על הספה, וכשאנו מנסים לקום אנחנו מגלים שחלק מהגוף קם אבל חלק נשאר איך לומר? לא ממש במקום. הכל תפוס, כואב, לא נוח ומעצבן, מה שנותן לנו הרגשה של בני שבעים ושלוש למרות שאנחנו משהו כמו ארבעים שנה פחות. מה עושים?
הרבה פעמים אנחנו בדילמה, מצד אחד אנחנו מודעים למה שאנחנו אוכלים ורוצים לאכול בריא יותר. מצד שני אוכל בריא לפעמים פשוט לא טעים כמו אוכל לא בריא. כך למשל אני מעדיפה לוותר על סופגניות בכלל, מאשר לאכול את הגירסה האפויה שלהן, שבשתי מילים אני מגדירה כ"איכסה פיכסה".
לעומת זאת לפעמים אפשר לעשות גירסה בריאה יותר בלי שההבדל יורגש ואז הרווחנו פעמיים- גם בריאות וגם טעם.
"אסם" מביאה לנו עכשיו את "פירורית- פירורים לבישול, טיגון ואפייה, שמכילים 50% קמח כוסמין מלא.
קחו את המנה הנחשבת ביותר בעולם, כזו של שף עטור כוכבי מישלן, והוציאו ממנה את המלח. מיד תרגישו כיצד הטעם כבר לא מעניין, האיזון לא תופס והמנה כבר לא טעימה. מלח, כמה ששמים אותו בכמות קטנה, כך הוא משפיע על הטעמים, ולא רק כממליח, אלא גם כמשפר טעמים (כך למשל בשוקולד הוא מהווה ניגוד למתיקות, ואם תשימו אותו על פרי כמו אננס תופתעו לגלות שהמלח רק עושה אותו מתוק יותר מכיוון שהוא מנטרל את המרירות של הפרי).
היום "מלח" הוא כמובן לא רק "מלח" אלא תבלין לכל דבר, בעל מגוון אפשרויות וניואנסים שיכולים להוריד או להרים מנה, בהתאם לשימוש נכון (או לא נכון).
בארץ ישנו ציבור גדול של מבוגרים וילדים שאינם צורכים גלוטן, אם בשל חוסר אפשרות (כמו עקב מחלת הצליאק) או בשל סוג תזונה מסוים שבחרו, שאינו כולל גלוטן.
הבעיה, מבחר המזון נטול הגלוטן אינו גדול, ואנשים שנמנעים מאכילת גלוטן, נתקלים בקושי במציאת מזונות שימצאו חן בעיניהם ויהיו איכותיים ובמחיר סביר.
אנחנו עומדים עליהן שעות, אנחנו דוחסים אותן לכל מני נעליים, ואנחנו מכנים אותן "אוטובוס 11" בטיולים. כפות הרגליים.
אם לחשוב על זה, כל אחת מכפות הרגליים סוחבת חצי ממשקל הגוף, לאורך שעות רבות, ויותר מכך, גם הרבה פעמים מעורבת בפעילות ספורטיבית כמו הליכה, ריצה או קפיצה שמהוות מאמץ נוסף.
התוצאה היא לא אחת נזקים ועיוותים בכף הרגל שגורמים לכאבים לא רק בכף הרגל עצמה אלא באזורים כמו הגב, הברכיים, המותניים ועוד, ולעיתים אנחנו אפילו לא יודעים שזו הסיבה לכאב וממשיכים לסבול.
הפתרון לבעיות ולכאבים הללו הוא מדרסים איכותיים שמארגנים לנו את הרגל בתוך הנעל בצורה שמשחררת את הכאב ומטפלת בבעיות ו"פוטבאלאנס" עושים מהפיכה – לא עוד מדרסים שעולים הון תועפות ודורשים הרבה זמן להכינם וגם אז לא בטוח שיתאימו מאה אחוז, אלא מדרסים בהתאמה אישית, כמו אופנת "קוטור", והשוס- הם מוכנים בעשר דקות.
