אחרי שבמסעדת "טורי" המקורית בתל אביב ראו את ההצלחה, הגיע הסניף השני בגבעתיים אליו הגעתי בערב קיצי. העילה לביקור היתה השקה של בקבוקי ה"מגנום" של "בלו נאן" (גוורץ ופינק- רוזה) אבל איך אפשר לא לנשנש משהו טעים ליד?
ארכיון תגים | אותנטי
פסטה דלה קזה- איטליה האותנטית על הצלחת!
אחד המטבחים האהובים ביותר בישראל הוא המטבח האיטלקי ובצדק- פסטות טריות, רטבים, מאפים ויין טוב, הכל מסתדר על השולחן לארוחה טעימה, עשירה ומפנקת, שמאחדת את המשפחה בדיוק כמו בכפרים הקטנים בטוסקנה שאחרי הבציר.
התפריט האיטלקי בישראל כבר מזמן התרחב מ"ספגטי עם רוטב עגבניות" למבחר ענק של פסטות שמתחברות עם סוגי רטבים שונים ושלצורות שלהן יש משמעות רבה ביחסים עם הרטבים.
האם, הבן ורוח "צבר".
כששואלים שפים ידועים מניין התחילה האהבה שלהם למטבח, ברוב המקרים התשובה תהיה "עמדתי ליד סבתא וליד אמא, ראיתי מה הן עושות והתאהבתי".
לא לכולנו יש אמהות כאלה היום, במיוחד כשהדור שלנו עסוק וממהר, ולעמוד ולהכין אוכל מסורתי לא פשוט, ואם יש אפשרות לקבל את הטעמים האותנטיים בקלות ובנוחות, למה לא?
זה בדיוק היה קו המחשבה ב"סלטי צבר" ולכך הם גייסו שלוש אמהות של שפים ידועים – אימו של אבי לוי, זוכה "מאסטר שף", השף והבעלים של המסעדה המצליחה "המוציא" והפרזנטור של "סלטי צבר" – מרים לוי, אימו של יוסי שיטרית ממסעדת "דוד ויוסף" – ענת שטרית, ומיכל אביב, אימו של עוד זוכה "מאסטר שף" והבעלים של "קוק במבינו" – השף טום אביב.
הבנים השפים ביחד עם האמהות בחרו את הסלטים האהובים עליהם, והתוצאה- "סלט של אמא" – מהדורה מיוחדת בסדרת סלטי הפרימיום של "צבר", ארבעה סלטים שמחברים את המסורת הביתית של האמהות, הטאצ' המודרני של הבנים והרבה אהבה.
שמח אצל סבינה במטבח
ישראל תמיד היתה קיבוץ גלויות. עדות רבות עלו לארץ והביאו איתם את מטעמי הבית. הענין הוא שהסבתות שלנו מצאו זמן ואנרגיות לבשל את כל המטעמים המסורתיים הללו, בעוד שאנו, הדור הממהר, עסוקים כל כך שלהשקיע במנות אותנטיות פשוט אין את האפשרות, ואם יש מישהו מומחה שיכול להכין עבורנו את הטעמים המיוחדים הללו, בעזרת פרודוקטים משובחים, למה לא?
בראשון לציון נפתחה לפני חודש מסעדת "אצל סבינה במטבח", המקדש של השפית סבינה לוינסקי שחוגג בתוכו טעמים קווקזים, בוכריים, גאורגיים, רוסים, ואפילו אשכנזים…
"טש וטשה" – מסעדה "בשבילי"!
השאלה באיזה יום בשבוע להגיע לשם היא קריטית מכיוון שבעוד שימי ראשון ושני הם ימים רגועים מבחינת האווירה, הכל משתנה החל מיום שלישי עד שבת, כשמעבר לאוכל יש במסעדה הופעות שונות, שמנצח עליהם הבעלים וזמר הבית – מיקי מיראל שכוללות הרבה מוסיקה, תופים, רקדנים בבגדים מסורתיים, רקדנית בטן והרבה שמחה שמלווה בצ'ייסרים של "צ'צ'ה" – המשקה הגאורגי המיתולוגי, שמהמם בעוצמתו את מי שלא רגיל.
מבנה המסעדה הוא חלל יפואי רומנטי, עשוי אבן ובעל תקרות גבוהות המעוטר בפרטי אומנות ופולקלור גאורגיים כמו "קרן השפע" שממנה שותים יין, קנקנים שונים, כלי הקשה וכובעים מסורתיים. ברקע משלימה את האווירה מוסיקה גאורגית.
כשהתיישבנו לשולחן, התפריט הראשון שהגיע היה תפריט האלכוהול שהכיל גם יינות גאורגיים וגם קוקטיילים. הרבה מהיינות הם מתוקים ומזכירים קצת יינות קידוש, ולכן שווה לטעום לפני שמזמינים. הבחירה שלי בסופו של דבר היתה "טשטש שמפיין" שהיתה כוס של קאווה עם ליקר ליצ'י, וודקה לימון ולב של ליצ'י, שבעבעה לי את מצב הרוח לקראת הערב הקולינרי (והמוסיקלי) והצפוי.
עם האלכוהול הגיעה קערית כרוב כבוש חרפרף לנשנוש קל תוך שמיעת ההסברים של המלצרית, שכדאי מאד לשמוע כדי לבחור את המנות בהתאם.
כדי לא להתמלא ולטעום כמה שיותר, וויתרנו על מנות עיקריות כך שכל המנות שיוזכרו בהמשך הן מנות מתפריט המנות הראשונות (למעט החינקלי).
לשולחן הגיע "באדריג'ני"- פרוסות חצילים במילוי טחינת אגוזי מלך ושום. כבר בהגדרת המנה אפשר למצוא כמה מרכיבי מפתח במטבח הגאורגי – האגוזים והשום, מרכיבים שישובו בגרסאות שונות במנות השונות שבתפריט. החצילים היו בחירה טעימה לפתיחה, מרעננים ועסיסיים.
"סציבי" של חזה עוף קר בטחינת אגוזי מלך ושום היה המנה הבאה, הזכיר קצת את סלט העוף האמריקאי, רצועות של עוף שנעטפו בטחינת האגוזים, מנה שמבחינת הגודל יכולה להיות כלולה גם כמנה עיקרית קלה ומשביעה.
כדי "לנקות" את הרטבים שנשארו על הצלחת, קיבלנו גם את לחם הבית, המכונה "לבאש" והוא סוג של באגט שמנמן ושטוח, פריך מאד מבחוץ ורך מבפנים. לצידו של הלחם הגיעו מטבלים נוספים, האחד מטבל כוסברה ממכר לחובבי הז'אנר, והשני רוטב "טחימלי" שעשוי מתפוחי עץ, משמשים, בצל, שום ופלפל חריף.
המנה האחרונה מתפריט המנות הראשונות שבחרנו הייתה מנה טבעונית בשם "קוטלטי". המילה "קוטלטי" מופיעה בגרסאות רבות בשפות שונות כשמשמעותה בדרך כלל "קציצה". בגירסה הגאורגית מדובר היה בקציצות פראסה שגם הן לוו בטחינת אגוזי המלך. על הצלחת הונחו שלוש קציצות שהזכירו מעט בטעמן ובמרקמן כדורי פלאפל גדולים. הן היו לוהטות ותוכנן היה רך, אם הייתי צריכה לבחור בין המנות, זו היתה הבחירה שלי, אם כי התיבול של הקציצות היה חריף, ולמי שמתקשה עם חריפות עדיף שיבחר במנה אחרת.
כשדיברתי עם צוות המקום מאוחר יותר סופר לי שהרעיון היה להיצמד כמה שיותר לאותנטיות של המנות, אם כי בחלקן היה עידון של מידת החריפות.
בתפריט העיקריות ישנן מנות שיפודים רבות, תבשילי בשר ודגים וכמובן מנות "חצ'אפורי" קלאסיות, שהן סירות מאפה במילויים שונים כמו גבינות, ביצת עין, בשר, ירקות וגרסה טבעונית.
הזכרתי בתחילה את החינקלי, אותו כיסון מקופל כשקיק שיש להכניס לפה בבת אחת וליהנות מהשבירה שלו בתוך הפה על שלל בצקו, מילויו ומיציו. ב"טש וטשה" המנה מגיעה במילויים שונים של בשר, גבינה ופטריות. במנה הרגילה של המסעדה מגיע טעם אחד בכמות של שלוש או חמש יחידות, אני ביקשתי לנסות אחד מכל אחד כדי שתהיה לי השוואה, והמסקנה שלי – המילוי העדין ביותר הוא הגבינה, המילוי הבשרי אמור להיות פיקנטי אבל התיבול עדין מאד, והחביב עלי ביותר היה זה של הפטריות, שהמאמות הגאורגיות במטבח נתנו לו הרבה כבוד והרבה טעם.
בתפריט הקינוחים ישנן כמה קטגוריות, ממנות גאורגיות קלאסיות למנות שעברו "גיור" או "טוויסט של יפו". מה שאנחנו קיבלנו היה סוג של פיוז'ן – "כנאפה גרוזיני" התגלה כקדאיף יפואי במילוי גבינות גרוזיניות ופירות יער. הגבינה איננה מתוקה ומקבלת את מתיקותה מהסירופ מסביב, כך שהיא אינה מכבידה על מי שאכל זה עתה שפע של פחמימות, בשרים ורטבים.
המנה השניה שטעמנו הייתה "'קרם ברולה" שהיתה פרשנות די מופשטת של המנה הקלאסית וכללה סוג של עוגייה דקיקה שמעליה קרם ועליו הר של אגוזים שונים מקורמלים. עוד בתפריט הקינוחים המעדן הקלאסי הצ'ורצ'חלה, אותם אגוזים שמושחלים על חוט ומצופים בעסיס ענבים בשכבות, וגם מנה משעשעת של "פררושווילי" שכוללת שוקולד וחמאת בוטנים.
עודנו מלקקים את הכפיות ואל המקרופון ניגש מיקי וחמש דקות אחר כך המקום כבר הפך למועדון ריקודים שמח, כשהמתופף עולה על כסאות ומאפשר גם לילדים קטנים לתופף על התוף שלו, ומיקי מפליא בקולו בשירה.
ב"טש וטשה" יש אפשרויות אירוח שונות, מישיבה על הבר ועד אולם פנימי שמשמש גם לאירועים, לצד אולם הכניסה שבו נערכות ההופעות. האווירה לא רשמית כך שבערב אחד ישבו במסעדה זוגות רומנטיים שאחזו ידיים (עד שלב האוכל, שאז הרומנטיקה ננטשה לטובת המטעמים), משפחות עם נציגים מכל הגילאים, תיירים, ישראלים וגם יוצאי גאורגיה שמתגעגעים לארץ המוצא.
המלצה למי שרוצה להגיע לקראת סוף השבוע, להזמין מקומות כמה ימים מראש מכיוון שהמקום בתפוסה מלאה.
"טש וטשה" – בית אשל 31 , פינת עולי ציון, יפו, יפו, תל אביב – יפו
טלפון – 053-4274825
חמארה גאורגית (גרוזינית), באווירה לא מכופתרת.
שעות פתיחה – בימים א – ד 17.00 – 23.30 (שעת סגירת המטבח, החגיגה יכולה להמשיך עד השעות הקטנות). בימים ה – ש 11.00 – 00.00 (שעת סגירת המטבח)
גישה לנכים – יש
עסקיות – אין
מנות ילדים, צמחוניות, טבעוניות – יש
מחיר ארוחה ממוצעת – כ100 שקלים לאדם
המסעדה איננה כשרה.
פאראקאלו – יוון בתל אביב.
לשבת מול הים בשעת השקיעה, הבריזה מקררת את הפנים אחרי יום לוהט, האורות הצבעוניים נדלקים ובוזוקי מתחיל לנגן. לא צריך לנסוע עד יוון בשביל תחושת השלווה הזו, אפשר למצוא אותה כאן קרוב לבית, בגבול תל אביב יפו, ב"פאראקלו", שמביאה לנו היישר מיוון את האווירה, הטעמים והמוסיקה.
"פאראקאלו" (ביוונית "בבקשה"), חוגגת יום הולדת שנה בימים אלה והשמחה נשמעת למרחוק הודות לזמר עוז מלאך ולשני נגניו, האחד על הקלידים והשני על הבוזוקי שהפליאו במוסיקה היוונית אותנטית שגם מי שלא מבין את השפה, נדבק בעליזות.
טראק דה לוקס – to make america great again!
בארצות הברית משאיות האוכל מוכרות ואהובות בכל מקום בו הן עוצרות. למעשה הסועדים הרעבים כבר ממתינים במקום שבו המשאית עתידה לעצור כדי לאכול את המנות האהובות עליהם. התפריט המוצע במשאיות כאלה הוא מגוון ויכול להיות אמריקאי קלאסי לצד אסיאתי, לטיני או מקסיקני. המחיר הנוח וההגשה המהירה, מתאימים מאד לאורח החיים התוסס של האמריקאים.
בישראל לעיתים אנו שומעים על יוזמות להבאת סגנון האכילה של משאיות האוכל אבל הבירוקרטיה הישראלית מקשה מאד על היזמים. הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כאן, בלב תל אביב, היא "טראק דה לוקס" – מסעדה בסגנון משאית אמריקאית (שהיא רכב אספנות נדיר הממוקם ממש בתוך המסעדה ומעורר תהיות איך הביאו אותו לשם), שבה (ובמטבח שמאחוריה) מכינים מנות אמריקאיות קלאסיות של המבורגרים, תוספות מטוגנות, נקניקיות בעבודת יד, צלעות, וכמובן קינוחים.
למסעדה חלל פנימי וחלל חיצוני, והיא כולה מעוטרת באלמנטים המתכתבים עם המשאית כמו פחיות דלק, קקטוסים ושיבוצי משולשים בצבעים מקסיקניים אופייניים.
אחרי לגימת בירה קרה התפנינו לבדוק את התפריט וגילינו שכאן אין חוכמות, עידן ה"תן לי סלט עלי קייל עם מיץ נבט חיטה" פסח על המקום וטוב שכך, ובמקומו יש בתפריט מנות שלא מתנצלות על סוכר, שומן וכל מה שכל כך טעים בפה, בלב ובנשמה.
הקשבנו להמלצות המקום ובחרנו במנות עיקריות של "טריילר טראש בורגר" – המבורגר הכולל קציצת בקר במשקל 180 גרם, שנושאת עליה בגאון בייקון של חזיר או טלה, גבינת צ'דר, ירקות ורוטב טראש. כששאלנו מהו בעצם "רוטב טראש" הסתבר שהוא אחד מתוך שפע של רטבים מיוחדים שהומצאו במקום וייחודיים לו. במקום יש גם מעשנה המפיקה את מנות הבשר המשובחות.
לצד ההמבורגר בחרנו גם במנה של צלעות חזיר (יש אפשרות גם לבקר), שהוגשה עם צ'יפס ושלושה רטבים.
אוכל רחוב, בעיקר כשמדובר בהמבורגרים וצלעות, הוא אוכל חושני שנאכל בידיים בלי לעשות חשבון למראה הפנים או האצבעות. מותר ואף מומלץ ללקק את האצבעות כדי לא להפסיד את הטעמים עד תום. השף של "טראק דה לוקס" יודע להתאים את התוספות והרטבים כך שהתוצאה היתה המבורגר עסיסי שבשרו האיכותי הורגש בכל נגיסה, וצלעות שנתנו כבוד לטעמי הבשר והיו עטופות במעטה קריספי מבחוץ ובשר נימוח בין הצלעות.
לצד המנות הוגשו סלט קולסלואו מסורתי, כדי שבכל זאת נוכל להגיד ש"אכלנו ירקות בשביל הבריאות" ומנת "מק אנד צ'יז" שבהמלצת המקום נבחרה בגירסה המצופה בפירורי בייקון. למרות שהעיקר היו הצלעות, הפסטה בהחלט נתנה פייט ושילבה את רכות הגבינה עם הקרנצ'יות של הבייקון.
בעוד השולחנות לצידנו מתמלאים בחובבי אמריקה (ולצערי לא היה כבר מקום בבטן לטעום עוד מנת דגל של "וופל אנד צ'יקן" ברוטב חמאת צ'יפוטלה ודבש) הגענו לקינוחים.
בתפריט של היום היו שני סוגי קינוחים. האחד "נמסיס" – עוגת שוקולד נטולת גלוטן ועשירה בשוקולד, ברוטב קרמל מלוח, והשני "קראק פאי" שההסבר שלה היה שזו "עוגה עם המון חמאה שכל מי שטועם טוען שהיא ממכרת כמו קראק".
לשולחן הגיעו שתי פרוסות עוגה נדיבות, וחיסלנו את שתיהן תוך התלבטות מי מהן טעימה יותר. לא הגענו להסכמה. עוגת השוקולד היתה עשירה ומושחתת ואוזנה על ידי המליחות של הקרמל, וה"קראק פאי" הוא יציאה גאונית שאסור להחמיץ.
החלטנו לא להחליט.
"טראק דה לוקס" – רחוב בן עמי 13 תל אביב (מול קולנוע "חן" על הכיכר).
טלפון: 03-6296363
שעות הפתיחה: 12.00 – 23.30, שבעה ימים בשבוע.
גישה לנכים: יש
מנות ילדים: יש
עסקיות: בימי החול מ12.00 – 17.00 הנחה של 30% על כל התפריט
המסעדה איננה כשרה.
גרקו – בוזוקיה יווניה שלי
יוון היא יעד תיירותי אהוב על ישראלים, היא קרובה, שטופת שמש ויש לה מטבח מרהיב ועשיר שכולל חומרי גלם טריים והכנה ששומרת על הטעמים. אם נוסיף לכך את האווירה השמחה, נקבל חוויה כוללת של מצב רוח טוב וקולינריה משובחת. ל"גרקו" התל אביבית נולדה אחות קטנה בהרצליה, רק בת ארבעה חודשים אבל כבר מלאה מפה לפה.
המוטו שלה, כמו גם של הסניף הראשון, הוא האווירה, שהיא צירוף של קולינריה, מוסיקה, אלכוהול, שירות ועיצוב. היוונים כמו הישראלים אוהבים להיות בחבורות (די קולניות) ואחד הדברים הראשונים שהבחנתי כשנכנסתי ל"גרקו" הוא שלמרות שהיו שם סועדים רבים, אף אחד לא שיחק עם הטלפון החכם שלו, כולם היו שקועים באווירת החגיגה של המקום – חולקים מנות, משיקים כוסיות או מוחאים כפיים לצלילי דרבוקה שבעזרתה חגגו כמה וכמה ימי הולדת.
במקום אפשרויות ישיבה שונות, אם על הבר או ליד אחד השולחנות שמסודרים לפי קבוצות סועדים בגדלים שונים. עם ההגעה מוגשים מים קרים וקעריות חמוצים וזיתים בכלים יפיפיים שניתן לרכוש במקום, ביחד עם כלים שונים נוספים ומעדנים כמו שמן זית, דבש, ממרחים, חמוצים, רטבים ועוד.
תפריט הקוקטיילים כולל הרבה טעמי אניס, וכשהמלצרית שמעה שאני לא ממש מחובבי הטעם הזה, היא הציעה לי קוקטייל מפנק וקייצי בשם "מטאקסה" שהורכב מברנדי יווני, יחד עם תה צמחים, פסיפלורה ולימון, ועטור בפתיתי קרח. המשקה היה חלק מאד לשתיה ורק אחר כך הרגשתי את השפעת האלכוהול שהפכה אותי ליותר שמחה מבדרך כלל. בן הזוג, שדווקא חובב מאד טעמי אניס, בחר ב"אייביס קיה" על בסיס ציפורן, לימון, מלפפון ורוזמרין בטעמי אניס מודגשים, משקה יותר "גברי" בטעמיו וחוזקו.
התפריט מחולק לכמה קטגוריות – מנות קטנות וקרות, גדולות וקרות, מנות על בסיס פאבה (מחית אפונה צהובה), ומנות חמות בגודל קטן או גדול. בקטגוריה נפרדת נמצאים הג'ירוס (בשר דמוי שווארמה) והסובלקי (שיפודים יווניים). למסעדה תנור עופות גדול שהובא לארץ במיוחד.
ההגשה היא על בסיס "מה שיוצא מגיע לשולחן" והמנות הן ברובן מנות חלוקה כך שכל אחד בקבוצה יכול לטעום הרבה מהמנות בלי להתפוצץ.
ההמלצה שלי היא ללכת על מנה המכונה "דיסקו" שהיא בעצם מגש טעימות שכולל בחירה של עשר מנות קרות. בצורה זו לא צריכים להתלבט יותר מדי ולהצטער על מה שלא בחרנו.
פתחנו בתפריט המנות הקרות הקטנות וממנו קיבלנו "סלט עדשים" על בסיס בורגול, בצל מטוגן, עשבי תיבול ופטה, ו"סקורדליה" – ממרח שום, שקדים ושמן זית שהתמכרתי לו כבר בעבר ושמחתי למצוא אותו בתפריט. האחרון הגיע עם פיתות קלויות שהרגע ירדו מן האש. אני כבר הייתי משוחדת לכיון הסקורדליה שהיא גיוון מפנק מאד לטחינה המוכרת, ומעלה ניחוח שקדים מתקתק. סלט העדשים ליווה אותנו כמרענן במנות ההמשך.
בהמלצת המקום הגיעו לשולחן עוד שתי מנות שנחשבות "קטנות", האחת מנת קציצות זוקיני עם פטה, גבינת קפלוטירי ועשבי תיבול, והשניה "משהו שאתם מוכרחים לטעום" או בשמה הרשמי בתפריט "לחם הרים יווני על הגריל" במילוי גבינת קפלוטירי ופטה. על הקציצות הייתי ממליצה במיוחד לצמחונים שמחפשים מנה משביעה למרות שהיא נחשבת מ"הקטנות", מכיוון שמדובר בארבע קציצות עסיסיות שכיף לתבל בעזרת פלח הלימון שמצורף, או כמו במקרה שלי, לצרף אותן לסקורדליה מתפריט המנות הקרות.
לגבי לחם ההרים, מדובר במנה מעניינת במיוחד שמשלבת מליחות של הגבינה עם זרזיף דבש והכל מוגש בחלוקה לקוביות שנהדרות כ"פינגר פוד". השילוב של דבש וגבינה הוא קלאסי ואהוב במיוחד גם במסעדות אירופאיות שמגישות מגש גבינות חריפות ולצידן ריבה או דבש, וביוון מדובר בחלק מהתרבות הקולינרית ומסיבה טובה מאד, השילוב מנצח.
מתפריט ה"פאבה" בחרנו במנה שמהווה נציגות לשני טעמים ייחודיים ליוון, הפאבה הרכה על תקן סוג של פולנטה, שעליה מונחים שבבי ה"גירוס" מבשר עגל וכבש, ביחד עם בצל סגול, פטרוזיליה ופלפל חריף (כשאת האחרון ביקשתי להחסיר). מדובר במנה כבדה יחסית, משביעה מאד, וכמות הבשר גדולה ומכסה כמעט את כל מצע האפונה.
עוד מנה ששילבה בהצלחה גבינה מלוחה ודבש היא "מאפה 12 האלים" שהיא בצק פילו מטוגן במילוי גבינת פטה, טימין וגרידת לימון, המוגש עם דבש, פרג ושומשום בשני צבעים. למרות המרכיבים המתוקים, המנה מלוחה בעיקרה והדבש פועל על תקן הפוך כמו שפועל מלח בעוגת שוקולד, ומדגיש את הטעמים כולם.
זה היה השלב שבו היינו אמורים לבחור מנות עיקריות, אבל מכיוון שהכמויות עד כה היו כל כך גדולות, כבר לא היה מקום למנות כמו "מוסקה" או מנות דג, ולכן הסתפקנו ב"קלמרי מטוגן", מנה שכללה פרוסות קלמרי שנעטפו בבלילה, טוגנו ואז הוגשו על מצע קרם בצל וכורכום. התזה קטנה מפרוסת הלימון שצורפה למנה ויש מנה קיצית מאד, קלילה שהולכת מצוין עם תפריט האלכוהול.
קפה יווני הוגש בכלי דקורטיבי ואיתו תפריט הקינוחים שכולל מעדנים אותנטיים כמו "לוקומדס" – אותם כדורי בצק מטוגנים בדבש וקינמון, או עוגת סולת וחלב ברוטב טופי. אנחנו קיבלנו בראשית את מנת הדגל של המסעדה, ה"קיימאקי" – גלידת יוגורט עיזים עם סירופ פטל ושקדים קלויים וכן מנה מסקרנת לא פחות בשם "קרמה זעפרן" עם פתיתי קדאיף ורוטב תפוז וליים.
אם מחפשים משהו פחות מתוק, ההמלצה שלי היא בהחלט על קרם הזעפרן, שהזכיר לי קצת קינוחים הודיים ואם הייתי צריכה להגדיר את טעמו, הייתי בוחרת במילה "פרחוני". לחובבי המתוק (והגדול מאד) ההמלצה היא בהחלט לכיוון הקיימאקי שהוא פצצה של גלידה בגודל ענק, עם ניגודי חמצמצות של הרוטב האדום. המנה יכולה לספק קבוצה של אפילו ארבעה סועדים ששוכחים מחוקי ה"דאבל דיפ" ומתנפלים עם הכפיות.
"גרקו" – בוזוקיה יוונית
שדרות אבא אבן 9, הרצליה
טלפון: טל: 09-7404747
נגישות לנכים: יש
עסקיות: ימים א – ה, 12.00 – 16.00 (מקבלים "תן ביס", "סיבוס" וכו').
קהל יעד: קרניבורים, צמחונים, טבעונים, ילדים.
בימי שישי מופיע נגן בוזוקי שמסתובב בין הסועדים.
שעות פתיחה: 12.00 – 00.00 , שבעה ימים בשבוע.
המסעדה איננה כשרה.
מזל טוב, משפחת "צבר" מתרחבת!!
בשעה טובה נוספו שלושה אחים קטנים למשפחת "צבר" והם כבר חוגגים. לקטגוריית המזטים המצליחה נוספו "קרם כרובית" מהמטבח הטורקי, ו"קרם בצל" מהמטבח המרוקאי. השף המוכשר אבי לוי שמלווה את המוצרים משלב הפיתוח ועד למדפים מביא לנו טעמים חדשים למריחה, לתוספת (והמלצה שלי- לאירוח בתוספת קרקרים מסוגים שונים).
AKA – אסיה האדומה במודיעין
באזור מודיעין יש כמה אפשרויות לאוכל אסיאתי, רק שכולן מזללות מהירות. מסעדה כמו שצריך עם מלצרים ותפריט משוכלל, זו רק AKA. המסעדה שקיימת כבר 14 שנים מציעה תפריט שכולל מרקים, סלטים, מנות נודלס, אורז, דגים ופירות ים, ושפע של אפשרויות סושי, בקומבינציות או ברולים.
כשהגענו לטעום במסעדת אקא, צוות המטבח עבד במקביל גם על ההגשה לסועדים במקום וגם על הזמנות משלוחים רבות של תושבי הסביבה. בזמן שעיינו בתפריט, הבטנו גם מסביב והבחנו בעיצוב שכלל אלמנטים מתרבות המזרח כמו וילונות כסופים, מוטיבים באדום ואפור ואיך אפשר בלי ה"גונג"?
פתחנו בחימום הלב והגוף בשיכר שזיפים מתקתק ואלכוהולי שעשה הרבה שמח, והוא חלק מתפריט אלכוהולי שכולל יינות וקוקטיילים שונים. במקביל קיבלנו קערית נשנושי קימצ'י, אותם חמוצים מתקתקים ופריכים שכל כך אהובים במזרח.
מנת הפתיחה הייתה שני רולים של סושי, האחד סלמון עם בטטה ומלפפון, והשני שרימפס בציפוי פנקו מטוגן. נשאלנו לרטבים האהובים עלינו ובחרנו בטריאקי. מנות סושי הן תמיד כמו תכשיטים על צלחת, וב"אקא" הצורף מוכשר במיוחד מכיוון שלא רק שהמנות היו מוצלחות בטעמן, הן גם היו יפיפיות בהגשה.
להמשך הכתבה- כאן.