בשנת 1988 נוסדה "מבושלת" במבוא חורון, והמציאה מתכון חדש למנות האולטימטיביות.
המצרכים הדרושים: טעם, בריאות וחוויה. אופן ההכנה: לתכנן את המנות באמצעות שף ותזונאית, שמקפידים על אבות מזון ועל דרישות בריאותיות מצד אחד, ועל חומרי גלם טריים והימנעות מכל חומר משמר או מרכיבים מזיקים מצד שני, לעמוד בתקני איכות מחמירים, לארוז בטכנולוגיות חדשניות ששומרות על איכות המזון, ולספק במשלוח עד הדלת (ראה להלן – "הנקישה על הדלת") בשיא הנוחות.
לפני כחודש הייתי בביקור במפעל "מן" וראיתי את פסי הייצור של הוופלים והעוגיות. כמובן שגם טעמתי מהכל (בלוגרית מקריבה את גופה למען הקוראים…). אבל מסתבר שתמיד אפשר לחדש, והפעם "מיני ופלים מצופים בטעם שוקולד". אותם וופלים אהובים ופופולאריים, בגודל קוביה, להלן "מינימן"- מצופה בטעם שוקולד. ההמלצה שקיבלתי היתה לאכול אותם לצד קפה, אבל אני מצאתי וורסיה טעימה יותר – זוכרים את השיטה שבה הסבים שלנו היו שותים תה עם קוביות סוכר? היו מניחים קוביה בפה ולוגמים מהתה והמשקה היה עובר דרך הקוביה? אז אותו הפרינציפ- אני בעד לשים קוביה אחת בפה (ולהתאפק לא לאכול אותה ככה), ולשתות קפה דרכה. חוויה מעולם אחר.
רוחות פורים כבר מנשבות כשבכל חנות כבר יש תחפושות, אריזות, ממתקים והמון צלופן. ואיך אפשר בלי אזני המן ומיני מאפים? נכון, אפשר לקנות, אבל ברגע שמתחילים לאפות, כבר אי אפשר לחזור אפילו לטובה שבמעדניות.
כשנכנסתי לחדר בקומה ה14 במלון "ארקדיה טאואר", הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה העיצוב. מודרני בצבעי שחור לבן, כשהכוכב של העיצוב הוא הקיר שמאחורי המיטה, בריצוף לבנים כהות, שגרם לי מיד לגשת ולגעת, להרגיש את המרקם ולבחון כיצד הוא משתלב עם עיצוב שאר החדר שכלל הרבה זכוכית, מוטיבים ריבועיים וציור צילום שנתן נקודות צבע לחדר.
אבל נתחיל מההתחלה. ארקדיה טאואר הוא מלון לחופשה אורבנית מצד אחד, ולאנשי עסקים מצד שני. כיאה למלון כזה הוא ממוקם במגדל, במקרה שלנו בנין "מגדלור" באלנבי פינת בן יהודה, והחדרים הם בקומות ה14 וה16, ככה שנוף מדהים של תל אביב- מובטח.
וכן, לכבוד חג האהבה- כל הטקסט באדום!!!
הכלל "כל המרבה הרי זה משובח", פועל בגדול בישראל, כשרק אצלנו חוגגים את חג האהבה פעמיים- פעם במועד העברי בט"ו באב, ובפעם במועד האוניברסלי של "וולנטיינס דיי" כי אין דבר כזה "יותר מדי אהבה". (וכן, בתור בחורה אני מצפה שתקנה לי מתנה גם בט"ו באב, גם בוולנטיינס, גם ביום ההולדת, גם ביום הנישואים וגם ביום האישה הבינלאומי שבמקרה האישי שלי נחגג יום אחרי יום הנישואים).
"גבינה לבנה" כבר מזמן אינו המושג שמתאר ממרח בטעם חלבי שנמרח על לחם או מקסימום משמש לעוגת גבינה. היום שוק הגבינות הלבנות הוא עולם שלם של טעמים, שמתחדש בכל רגע.
ויש עוד שוק אחד שתוסס ורותח עכשיו- שוק הבשלנים הביתיים, שצופים בתוכניות הבישול הרבות ולומדים שאפשר לשלב טעמים, למצוא כיוונים חדשים ולהמציא מתכונים ייחודיים שלא התנסו בהם עד עכשיו.
שף הבית של "שטראוס,"- יניב גור אריה הירושלמי, חיבר את שני השווקים הללו ופרץ גבולות חדשים- שילובי טעמים שלא היו קיימים עד עתה, ופותחים לנו כל כך הרבה אפשרויות שזו בדיוק "סימפוניה" – יצירה מוסיקלית בעלת צלילים רבים ומעניינים.
במה מדובר?
בואו נתחיל מהתחלה- ב14 בינואר נולדתי. בברזיל. השילוב הזה יוצר מסקנה אחת- חגיגת יום הולדת חייבת להיות במקום שמתמחה בבשר. ב"מיטבול" כבר ביקרתי לפני כמה שנים, אפשר לקרוא על זה כאן. אז התמקדתי בהמבורגרים המיוחדים ובמנות הגדולות. השנה, הוזמנתי לחגוג שוב, והפעם השתדלתי לגוון במנות שהזמנתי, וגם הגעתי בחברת צמחוני (… יש גם כאלה…) כך שזה היה אתגר לראות מה יש למקום של בשר להציע לצמחוני. וספויילר- אל תדאגו, הוא לא נשאר רעב..
כמה מילים על "מיטבול"—ההתחלה היתה בשנת 2004 כמקום להמבורגר, ואז ב2009 מעבר למקום הנוכחי בדרך המכבים 8 בראשון לציון, שיכול להכיל את כמות האנשים שביקשו להגיע ולטעום את יצירות הבשר המיוחדות, כולן מבשר איכותי ומוקפד במיוחד שגם באות בכל גודל שרוצים, כולל הכפלות של 100 גרם, וגם "בוצ'ר בלוק" ענק לקבוצות בכמויות בשר שלא נראו כמוהן. (ויש גם תפריטי לילה כייפיים).
"במבה" הוא אחת המילים הראשונות שאומרים ילדים ישראלים, וכולנו מכירים את הטעם , המרקם והפריכות האופייניים לחטיף האהוב של "אסם".
אז מה כבר אפשר לחדש?
אז אחרי במבה ענקית בשם "בומבה" הגיעה הוורסיה המנוגדת- במבה קטנה, בערך שליש גודל, שמחדשת לנו את צורת האכילה של החטיף.
שקשוקה היא אחד המאכלים הישראלים הפופולארים ביותר. שילוב של רוטב ושל ביצים, מצד אחד הכנה מהירה, מצד שני אפשרויות גיוון רבות, כך שכל מה שיש במקרר יכול להפוך לארוחת ערב. הבעיה היא שכדי שהרוטב יהיה עשיר, צריך להשקיע בחיתוכי ירקות, אידוי, טיגון וכו', ומה לעשות שאנחנו בדרך כלל מתעצלים?
"אוליביה" מביאים לנו רוטב שקשוקה, ועכשיו גם רוטב שקשוקה חריף, עם פלפלים עצבניים במיוחד.
קיבלתי להתנסות שני רטבים- אחד הרגיל ואחד החריף, וחילוקי הדעות בבית הגיעו מיידית. שני שליש מאיתנו (רמז- לא אני) אוהבים חריף במידות שונות, כשהדור הצעיר מסוגל לאכול שדה פלפלים בלי למצמץ, והדור הטיפה פחות צעיר אוכל בגבורה אבל טיפות זיעה צצות מדי פעם על המצח. מעבר לזה היו גם חילוקי דעות של "ללכת לפי ההוראות שאומרות להשתמש רק ברוטב ובביצים" לעומת "אבל זה משעמם, בוא נוסיף קצת תוספות מהבית".
בסוף הוחלט להכין שתי שקשוקות שונות ולהחליט מה יותר טוב (אם כי אני משוכנעת ששלי תמיד ייצא יותר טוב).
הראשונה היתה החריפה -הגירסה שלו- והיא היתה כזו:
חימום הרוטב הישר מהצנצנת, הוספת הביצים בעדינות.
ארבע ביצים לשני אנשים, שלב התחלת הבישול שלהן.
למעלה- התוצאה- מחבת שקשוקה לשני אנשים, עם זיתי קלמטה, טחינה ביתית עם זעתר וכמובן לחם אחיד פרוס.
ואז הגענו לגירסה שלי
קצצתי גמבה וזיתי קלמטה, ואידיתי קצת את הגמבה.
יש לציין שטיגנתי באותו מחבת שטוגנה השקשוקה החריפה, ומעט מהחריפות נדבקה גם לרוטב הלא חריף.
הוספת הרוטב הלא חריף, הביצים, סגירה בכיסוי (שימו לב איזה בועה יפה הצלחתי לצלם שניה לפני שהתפוצצה) וכמה דקות לפני תום הבישול- הוספת זיתי הקלמטה הקצוצים.
למעלה- התוצאה- בגלל שהיו מוצקים ברוטב (הזיתים והגמבה), כל המרקם היה יותר מוצק. אני אוהבת את הביצים יותר נוזליות לכן קיצרתי את זמן הבישול. כמו כן, כמו שהזכרתי מקודם, בגלל שטיגנתי באותה המחבת, קצת מהחריפות נדבקה לשקשוקה הלא חריפה והתוצאה היתה עקצוץ בשפתיים.
למען ההגינות טעמתי גם מהרוטב החריף, ואין מצב שהייתי מצליחה לאכול אותו, חריף לי מדי (פולניה שכמוני). בן הזוג אכל ואדמומית צמחה בלחייו, "זה חריף" הוא אמר אבל סיים הכל, והבן אכל בלי להניד עפעף ואמר "טעים מאד" . אין לי מושג איך הוא יצא לבנבן כמוני, אבל מכרסם חריף כאחרון המקסיקנים.
המסקנה שלי מהרטבים- נוח מאד, כי ביצים בדרך כלל יש בכל מקום, ואם יש צנצנת כזו במזווה (לא צריך מקרר עד שלא פותחים, כל צנצנת מספיקה לשתי מנות- של נניח שתי ביצים לכל אחד) אז מסודרים מבחינת ארוחת ערב מהירה.
(וגילוי נאות – התכוונתי לשים גם פטרוזיליה במנה שלי, אבל נזכרתי הרבה אחרי שכבר סיימתי לאכול…. למזלי נשארה לי חצי צנצנת רוטב, ככה שאני מבטיחה בפעם הבאה להרבות בעלים…)
האמת, הצירוף של קפה ומשהו מתוק לידו, עתיק כמו "מלחמה ושלום" ו"טום וג'רי" – סוג של צמד בלתי נפרד.
אז בהתחלה היה קפה פשוט עם ממתק לא ברור, אחר כך היו העוגות הבחושות, הקפה הלך וקיבל גיוונים רבים (ועד היום אני זוכרת את עלמה זק ב"ארץ נהדרת" כמוכרת בבית קפה שמציעה "לאטה-מקיאטו-מוקה-מוקצף-חלש ובסוף מושלכת לחלון הראווה בידי "מרגול" הנזעמת שרק רצתה קפה שחור).
