"חתונה". כמה אמוציות מסתתרות במילה אחת שמתחילה בהצעה רומנטית (אם זה מול כל החברים והמשפחה ואם זה באינטימיות זוגית) ועוברת דרך מירוץ מטורף שמטרתו ליצור את הערב הקסום ביותר האפשרי, הערב שנזכור לנצח.

בעבר השטאנץ' היה קבוע – מזמינים את "אולמי בונבון", קונים שמלות באלנבי (עם המון נצנצים), עושים תסרוקת קשיחה כמו קסדת אופנוע, הולכים לצילומים בסטודיו של הצלם על רקע פוסטרים של שקיעה, אוכלים "רבע עוף" ו"בורקס פטריות" ובסוף רואים את האורחים לוקחים הביתה את זרי הפרחים של האולם.

אבל היום יש רשות לחלום, והחלומות הם רבים, ואין שום סיבה לא להגשים אותם. הבעיה היא שפנטזיות רבות הן יקרות, ולהגיע לחופה בעזרת מסוק, בצניחה חופשית או עם כל התזמורת הקאמרית מנגנת ברקע, קצת הופך לבלתי מושג.

אז מה עושים אם בכל זאת רוצים חתונה בלתי נשכחת?

הסוד הוא בפרטים הקטנים, ועל כך עלו ב"מיתוגיה" וב"MINT DESING" – שתי מחלקות בתוך "הבאר של סבא" – גן ואולמות אירועים בפתח תקווה, שנותנים שירות לא רק למתחתנים במקום אלא לכל מי שמעוניין להגשים את חלומות הערב המיוחד שלו.

השבוע התקיים כמידי שנה אירוע פרזנטציה ב"באר של סבא" שבו הוצגו הטרנדים החדשים בעולם האירועים והחתונות לעונה הקרובה, והאמת, אפילו הדמיון לא מספיק בשביל לחשוב על כל הדברים המיוחדים שהיו שם.

"המיתוגיה" – מספרת הסיפור. בניית הקונספט על בסיס אווירה, נושא, סיפורים אישיים של בעלי השמחה, וטעמם. במסגרת הסיפור ישנם למשל קודים של צבעים שחוזרים  באביזרים שונים ובעיצוב החל מההזמנה עצמה ועד עמדות קבלת הפנים, השתיה, המזנונים והמתנות בסוף (וחכו תראו, שוס אמיתי שאין דברים כאלה).

בפרזנטציה ניתן היה לראות למשל אפשרות לסרוק בד לתפירת הכריות לאירוע, כך שישמש גם כרקע להדפסות שונות כמו שלטים, מפיות, מדבקות על צנצנות שתיה וקישוטים שונים.

"מינט דיזיין" – אחראים על שירותי ההפקה והעיצוב תחת ליווי צמוד והשגחה על כל הפרטים הקטנים.

ומה החידושים והטרנדים שראינו?

מבחינת עיצובים –DIY– מה הכוונה? נייר. נייר שמשמש לקישוט, חופה שעשויה פונפוני נייר, מפיות מיוחדות, עיצובי הזמנה מיוחדים , תגיות שמות, אריזות למתנות ועוד.

מיחזור ארגזי תחמושת למשל לכלים לבופה ממתקים ענק, קופסאות פח ממוחזרות ככלי לנרות ועוד.

במקום פתקיות הושבה משעממות – צנצנות רומנטיות עם פירות ומדבקה של DIY אישית.

שליחת "SAVE THE DATE" במיילים, לשריון התאריך.

שרביט חתונות – מקל עץ שבקצהו רצועות בד לנפנוף במקום השלכת קונפטי (או אפשרות של קונוסים המכילים עלי פרחים טריים להשלכה).

מכירים את העמדה הזו בכל השקה של סלבריטיז, שהם נעמדים שם ומצטלמים? עכשיו הטרנד הגיע גם לחתונות וישנן עמדות צילום משעשעות עם כיתובים שונים וקופסאות ובהן אקססוריז שונים שהאורחים יכולים להצטלם איתם כמו שלטי "בועה" בסגנון קומיקס עם כיתובים שונים, "שפמים ומשקפיים" משעשעים ועוד, עונג מיוחד לכל חובבי ה"סלפיז".

GIVE AWAY– כבר לא יוצאים מהחתונה עם שקית תחרה קטנה עם שלושה שקדים מצופים סוכר (מישהו בכלל אוכל את זה?)- היום יוצאים עם מתנה מיוחדת שיכולה להיות צנצנת עם משהו טעים בפנים, כלי עם נצנצים בסגנון "כדור שלג", נר ריחני, ומה שהכי אהבתי – לחתונות של שישי בצהרים – חלה טריה תוצרת המקום או זר פרחים לשבת.

ואפרופו פרחים – הדוכן שקנה אותי על ההתחלה, ואיתי ביחד בערך את כל הנשים שהיו בסביבה- דוכן פרחים שמכין על המקום קשתות עם פרחים, "קורסאגי" בסגנון אמריקאי ליד, או פרח לדש הבגד של הגבר, לא ראיתי בפרנזטציה אישה אחת שלא התקשטה בהם, ולאורחות חתונה זה פינוק מיוחד ומפנק.

דוכן ממתקים  – חגיגה של סוכר שלמרות שיש לה אוריינטציה לילדים, בפועל ומנסיון, מי שחומס את כל סוכריות הגומי הם דווקא המבוגרים….

דוכן שמחלק קונוסים של פופקורן מפנק, ולידו דוכן אבטיחים פרוסים, עגלת כובעי קש צבעוניים ליד הרחבה שמאפשר להצטלם איתם (ולקבל את התמונה כתמונה או מגנט) וגם לרקוד איתם ולעשות שמח, דוכן גלידה בהרכבה עצמית עם כל הפינוקים, ומגשי מתוקים שמסתובבים ומציעים את המשהו המתוק, למי שעוד נשאר מקום.

וזה עוד בלי להזכיר את עמדות האוכל של ה"אפטר פארטי" – אחרי שרוקדים, שותים הרבה מהבארים, ורוצים עוד נשנוש קטן ככה לקראת הסוף – ממנות קלאסיות של המבורגר וצ'יפס, דרך שוואמה עם מסבחה ותוספות, ועד ללחמניה ענקית עם המון סוגי נקניק בפנים, והכל בטוסטר הופך ל"סודוך" – כי צריך עוד משהו על הדרך.

כדי להרגע אפשר לשבת על נדנדה רומנטית, לתפוס איזו עוגית מזל ולקרוא את העתיד, ולנשום את הרומנטיקה באוויר.

בסיום הפרזנטציה נערכה תצוגת אופנה של שמלות כלה של בירצוויג, "לולאות" ורוני קנטור, עם מבחר שמלות לכל הטעמים ולכל הסגנונות.

את כל הגודיז המתוארים כאן, אפשר כמובן לקחת לכל אולם שמחות ולכל מקום שרוצים לחגוג בו, אבל מי שיחליט על "הבאר של סבא" מקבל ערך מוסף של מקום שהופך כל ערב לעולם קסום אחר, והוא ממוקם בחלקת אלוהים יפיפיה במרכז שדות חקלאיים, עם בריכת אגירה שמקבלת את מימיה מבאר אמיתית, ומסביבה פרדס כמו של פעם, עם התפוזים והניחוחות, לצד אולמות וגנים רומנטיים, חמים ומשפחתי עם הקפדה על כל פרט.

מה נשאר עוד לאחל מלבד "מזל טוב" ו"שתגשימו את כל חלומותיכם"?

עוד מידע יש ב –

הבאר של סבא – http://www.sabawell.com/

מינט דיזיין – https://www.facebook.com/MintDesignIL

המיתוגיה- https://www.facebook.com/mitugia

חבילת הפינוקים של יום העצמאות של "שופרסל" כללה המון דברים טובים לפיקניק בחיק הטבע (גם אם זה אי תנועה ליד הבית).

למעשה, חוץ מהבשר, היה שם הכל.

אז הנה השימוש שאנחנו עשינו בחמשת המוצרים –

פחמים דרום אמריקאים 2 ק"ג, יחד עם מדליק פחמים אקולוגי (32 יחידות) הפכו לדלק שצלה לנו את הקבבים הכי כייפים בעולם (כבש). האמת, אין לי מושג איך מכינים אותם, קניתי אותם כבר מוכנים, רק לזרוק על האש. מה שכן, אני יכולה להישבע ש"אני בעצמי צליתי אותם".  הם הצטרפו לסלט ירוק גדול עם המון עלים (כי סלט בלי כוסברה, נענע וכמובן פטרוזיליה איננו סלט, וכמו שכבר ציינתי בהזדמנויות רבות – לא צריך לקצוץ דק, זה מעצבן, עדיף לקרוע איכשהו ולקרוא לזה "מנה בסגנון כפרי").

בתמונה למעלה – חומרי הבעירה, בתמונה למטה- מה יצא

אחרי הבשרים (ותמיד נשאר, מי אמר לכם להתמלא מהפיתות?)- החלק המתוק.

מרשמלו על השיפוד זה נדוש. הלכתי על הכיוון האמריקאי ועשיתי "סמורס" – אותה המצאה לא ברורה (האם קבוצות "סקאוטס" המציאו את זה?) – על שני "פתי בר" הנחתי קוביית שוקולד ועליה מרשמלו שניצלה עד רמת "מדיום וול" לפחות (אבל לזכור לכבות את הלהבה שאוחזת בזה) ומעכתי את הכל ביחד. המרשמלו החם המיס קצת את השוקולד והכל הפך לסנדוויץ שחיתותי.

כדי לאזן את המתיקות נמזגה כוס קפה טורקי שהיה המרכיב הרביעי בחבילה. (המרשמלו היו השלישי).

בתמונה למעלה – המצרכים, בתמונה למטה- מה יצא..

בסוף נשארו הנשנושים, החלק הזה שבו רק רוצים את התנועה שמכניסה משהו מלוח וקטן לפה. צירפתי את גרעיני החמניה (קליית עפולה) שהיתה המרכיב האחרון בחבילת הפינוק עצמאות של "שופרסל" לכמה חטיפים אחרים, והנוער והמבוגרים נהנו מאד. (והופתעו מהטריות שנשמרה באריזה). טיפ שלי – הנחנו את הגרעינים ליד משהו חם (לא רותח אבל חם) ואז היה להם טעם טרי במיוחד.

בין לבין כולם עשו מה שבדרך כלל עושים באירועים כאלה –צילמו את כל מה שהיה ואת עצמם והעלו לפייסבוק…

חג עצמאות שמח!!

כולנו רוצים שהילדים שלנו יצאו הכי מוצלחים שאפשר, ומעוניינים להשקיע בהם כמה שיותר. מצד שני, כולנו אנשים עסוקים, והכי קל להושיט לילד את הטלפון החכם ולהגיד לו "שחק" ולהתפלא שהוא מואס בפיצוצי ממתקים ועושה על חשבוננו קניות באי ביי…

כשהבן שלי היה קטן, וזה היה לפני המון שנים, רציתי שיגיע לבית הספר עם רמת מוכנות כלשהי, בעיקר כשידעתי שבכיתה יש עוד שלושים ומשהו ילדים, ותשומת לב אישית היא בעייתית. היות ובאותה תקופה עתיקה (הי, שנות התשעים של המאה שעברה) מחשבים היו דבר מוגבל (מקסימום איזה סוג של פנטיום עם "דוס" בצבעי ירוק לבן), המחשב באמת שלא היה אופציה, והסתפקנו בשידורים מוקלטים של "בלי סודות" ובחוברות עבודה תואמות.

עכשיו, עשרים שנה אחרי, המבחר כבר גדול בהרבה ומקיף בהרבה, ולילדים בגילאי 3 עד 7 יש אפשרויות רבות ללמוד בדרך מהנה. גיליתי את המשחק " הסוד של מיה" של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית) וכל כך הצטערתי שזה לא היה בזמן של הבן שלי.

האתר מלווה את בן השלוש עד השבע בכל התחומים שבהם ייתקל בשנים הבאות – מוסיקה, חשבון, אנגלית, תורה וכדומה, בדרך של "ללכת עם ולהרגיש בלי" – ללמוד בלי להרגיש, הכל תוך משחק וחוויה.

ניסיתי להכנס לנעליים של ילד ושוטטתי באתר . הדבר הראשון שנתקלתי בו היה האקטואליה- באתר יש חלקים שמשתנים בהתאם לתקופה, כך שאני נכנסתי לבאנר של "יום העצמאות" וגיליתי למשל חידון על ישראל (מה שם ההמנון? איך קוראים לצבא ?) . הפרסים על תשובות נכונות הם בלונים ומי שעונה נכון על החידון מתוגמל במופע זיקוקים מרהיב. (בכלל, הגרפיקה כל כך מתוקה, צבעונית וכייפית…).

אחר כך הלכתי למשחק בסגנון "סיימון" שבו יש ארבעה לחצנים צבעוניים, כל אחד מיוצג על ידי בעל חיים שונה עם קול שונה, וצריך להקשיב לצליל ובמקביל לראות מה נדלק ואז ללחוץ על אותו סדר. ישנן כמה רמות למשחק .

ב"זמן אנגלית" הלבשתי חלקי גוף על בננה, בסגנון של "מיסטר פוטטו"- כשאפשר לבחור בחירה חופשית או לציית להוראות, ותוך כדי כך ללמוד את חלקי הגוף השונים וגם כאן הגרפיקה חמודה לאללה, ומי שלא ראה בננה עם רעמת שיער בלונדיני שופע, לא ראה בננה מדליקה מימיו.

בחלק של התורה התבקשתי לשדך זוגות של חיות בתיבה של נוח , ובאי האותיות למדתי על האות א', איך מציירים אותה ואיפה מוצאים אותה במילים. אני רוצה להדגיש שיש תגמול על כל הצלחה- אנימציות או קולות שמעודדים המשך העבודה. (וחביבה עלי במיוחד מכונת הגלידה שמוציאה גלידות בהתאם ליכולת הילד לחבר שתי מילים מתחרזות).

מה שנחמד הוא שלא חייבים לשבת עם הילד, יש המון אפשרויות, בכל מקום שהוא ילחץ הוא יקבל פעילות כלשהי (כולל גם דפי צביעה להדפסה למשל) , והצבעים והקולות נעימים.

להורים יש בונוסים – כולל טבלה שמאפשרת מעקב אחרי הילד הפרטי – כמה זמן היה באתר, איפה שיחק ומה היכולות שלו באנגלית, חשבון וכדומה.

האתר פותח בראשות עפרה רזאל בשיתוף מומחים ופסיכולוגים, ואני יודעת שאם הבן שלי יחליט להקים בית מתישהו, ולהביא ילדים, זו בהחלט תהיה המתנה שלי אליו, לילדיו –נכדיי.

אפשר להתרשם מפעילויות לדוגמא באתר.

"קופיקס" זו כבר מזמן לא רשת, זו תופעה. "הכל בחמישה שקלים" הוא מושג שהפך נפוץ מאד מאז ש"קופיקס" הציגו אותו לציבור- ביחד עם תפריט נרחב של כריכים שונים (ג'בטינות, פוקצ'ות, כל מני סוגי לחמים ומילויים), מאפים מלוחים או מתוקים, חטיפים, משקאות חורף כמו סחלב חם וסיידר, משקאות קפה מכל הסוגים והמינים, (כולל עם חלב סויה), משקאות תה שאפשר גם להעשיר בחלב, מיצים ושתיה קלה- הכל בחמישה שקלים.

הרשת קראה לציבור להפסיק לשלם הרבה אם אפשר לקבל מוצר מהיר, איכותי ונגיש- במחיר זול ונוח.

חגיגת ה"בר מצווה" – השקת הסניף ה13 התרחשה היום בפתח תקווה, שברחוב חיים עוזר, הרחוב המרכזי ביותר של העיר, נפתח הסניף ומיד הוצף במבקרים ולקוחות.

(בתמונה- טקס קביעת מזוזה בסניף החדש)

בסניף, שהוא אחד מ50 הסניפים שאמורים להפתח עד סוף 2014, נמכרים כאמור כל מוצרי הרשת, ביחד עם מוצרים מתפריט הקיץ החדש כמו משקאות ברד שונים ("אייס"), גלידות, טעמים חדשים של כריכים ועוד, וכן "מוצר השבוע" – מוצר חדש ומתחלף  כמו שישית כוסות, מגבות מטבח וכדומה.

הסניף מצטרף גם לסניפי ה"קופיקס בר" שבהם נמכר אלכוהול בחמישה שקלים.

(בתמונה למעלה -תושבי פתח תקווה מתנפלים על הסניף החדש)

הסניף בפתח תקווה, כמו בכל עיר אחרת, ממוקם בכוונה במיקום אסטרטגי והומה אדם, ונותן שירות מהיר ללקוחות רבים, מה שמאפשר לו לשמור על מחיר אחיד וזול וגם על טריות המוצרים.

סניפים נוספים קיימים כבר בתל אביב, ראשון לציון, חולון, נתניה, רמת גן וגבעתיים.

כשבוחנים את המחירים והמוצרים של "קופיקס" חושבים על שתי שאלות עיקריות – קודם כל, למה עד עכשיו שילמנו כל כך הרבה? ושנית – איך לא חשבו על זה קודם.

בסניף בפתח תקווה, שהוא כמו כל שאר הסניפים – "טייק אווי" אפשר בכיף לקנות כוס שתיה חמה או קרה, משהו מתוק, משהו מלוח או נשנוש, לשבת על ספסל (הסניף ממוקם בפינת מדרחוב שוקק חיים), ולהרגיש שלא צריך להוציא הרבה כסף בשביל שיהיה טעים ונעים.

(קרדיט לתמונות – http://cilek.com/)

הרשו לי להחזיר אתכם למה שמכונה "הילדות שלי". השנה- איפשהו בשנות השבעים. המקום – מדינת ישראל של המון עולים חדשים עם הרבה ציונות והרבה פחות תקציב.

כשעלינו לארץ, חנות הרהיטים העיקרית ממנה הגיעו רהיטי הבית כונתה "הסוכנות". שולחן פלסטיק, מיטות בסיס חומות עם מזרן קפיצים דק  – ואם זו היתה אמורה להיות מיטה זוגית אז פשוט מצרפים שתיים יחד ונזהרים לא ליפול באמצע, ובמקרה הטוב ספה (שכוסתה כמו אצל פולנים טובים בפלסטיק וילדי הבית הוזהרו לא להתקרב כי "זה לאורחים") ואם היה ממש הרבה תקציב, אז טלוויזיה בשחור לבן, עם מפית "קרושה" תואמת עליה.

חדר ילדים? מי חשב על זה בכלל? חדרי הילדים באותה תקופה היו לקט של רהיטים שהושאלו או הושגו כדי ליצור סוג של יחידת מגורים כמה שיותר פונקציונלית, בעיקר בגלל שאז לא היה מקובל "חדר לכל ילד" אלא כמה ילדים ביחד, שבמקרה הטוב היתה להם פינה שקטה איפשהו במטבח להכין שיעורים.

כדי בכל זאת לתת אווירה ילדותית כלשהו, הגיעו סלסלות הפלסטיק שהכילו צעצועים (לעיתים השתמשו עבור זה בסלסילות של ירקות) ואולי תמונה של מיקי מאוס על הקיר. למעשה, אם אני חושבת על זה, הדבר הילדותי היחיד שהיה לי בחדר היה אהיל בצורת בית מפלסטיק, עם מדבקות של חיות מסביב.

זה לא שלא רצו לתת משהו טוב לילדים, אבל ברוב המקרים פשוט לא היה – לא כסף כדי לקנות ולא היצע של ריהוט וקישוטים לחדרי ילדים. כמה שנים אחר כך, כשהייתי תלמידת בית ספר, החדר שלי התחיל להיות זהה לחדרים של חבריי – מיטת יחיד, שולחן כתיבה עם כמה מדפים מעליו (ובהם כמובן כל כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" שכולנו קיבלנו כמתנה לבר או בת המצווה), כיסא "תלמיד" (לברי המזל היו גם גלגלים בכיסא, וזה היה שעשוע בפני עצמו), ועל הקירות? רוב הסיכויים שהיו שם עבודות משיעורי המלאכה (מישהו אמר "גובלן"?) וכשבגרנו קצת – מיטב הפוסטרים של "מעריב לנוער".

כשהבן שלי נולד, עשרים שנה אחר כך, המבחר כבר היה יותר גדול – האופנה היתה לצייר בורדרים על הקירות – סוג של פס באמצע הקיר עם דוגמא חוזרת, בדרך כלל של ברווזים או משהו, הרהיטים כבר התחילו להתאים אחד לשני וניקנו במיוחד לילד, וכבר היתה יותר הקפדה על איכות – על פינות בטיחותיות, על צבעים לא רעילים ובעיקר- וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה- על איחסון, איחסון ועוד פעם איחסון (ואת החשיבות של זה מגלים בעיקר כשדורכים יחפים על חתיכת לגו באמצע הלילה…).

(איזה כיף להיות נסיכה….)

היום בכל ערוצי הלייפסטייל ניתן לראות עיצובים מדהימים לחדרי ילדים – לפי נושא, לפי אופי, לפי גיל. אם הילד אוהב שודדי ים, כל החדר בנוי כמו ספינה עם דקים מעץ, דגלים, מפרשים וכל מה שצריך, ואם הילדה חושקת בלהיות נסיכה- ורוב הילדות חולמות על כך מתישהו , החדר הפרטי הופך להיות ארמון רך ונשי, כולל הרבה מלמלות, אפיריון למיטה חובה, מראות עגולות שמבטיחות לה שהיא ”הכי יפה בעיר" והמון פרטים קטנים. בכלל, הפריט שהכי מושקע מבחינת עיצוב הוא המיטה, שהופכת לחלום הפרטי – ומי לא רוצה לישון במיטת מכונית מירוץ למשל? או ספינת פיראטים? או אפילו בצורת כלב?

(במיטות כאלה ,איזה ילד לא ירצה ללכת לישון?)

ומה שהכי יפה, את החדר ניתן להתחיל כחדר לתינוקות ופעוטות, בצבעים רכים ונושאים ילדותיים יותר, ואז לשדרגו עם השנים בפריטים שיהפכו את החדר לחדר נוער וחדר בוגר בעזרת הרבה טאצ'ים ופרטים נותני אווירה.

(למעלה- הפיבוריט שלי – רק בשביל זה שווה לחזור לילדות).

איזה כיף להיות ילד!

(על מיטת מכונית מירוץ – נסיעה ישירה לחלומות מתוקים)

בחג הפסח, כל שומרי הכשרות מוותרים על קמח. זה אומר בצקים, זה אומר מאפים, זה אומר פיצה. ודווקא בחג שבו מבלים הרבה במסגרת המשפחה, מה שאידאלי לאכילת פיצה, דווקא אז אי אפשר?

אז זהו – שעכשיו כבר אפשר. רשת "פיצה האט" דואגת ללקוחות עם פיצה ללא גלוטן, שמתאימה הן לרגישים לגלוטן והן למי ששומר על כשרות בפסח. החל מפסח הקרוב, ממש אוטוטו, בחלק מהסניפים יגישו פיצה נטולת גלוטן, כשרה לפסח, כמובן שכל הפיצריה עצמה כשרה לפסח (חלק נכבד מ52 הסניפים כשרים בכשרות מהודרת).

הוזמנתי לנסות את הפיצה של פסח בסניף פתח תקווה (שבו אגב, כמו בכמה וכמה סניפים אחרים, נמכרת הפיצה נטולת הגלוטן כל השנה).

החוויה שלי   –

קודם כל, הצורה- הפיצה ללא גלוטן היא מרובעת, כך שקל מאד לזהותה (או לדעת שאם היא עגולה, זה לא זה). מבחינת הבצק- הוא שונה מהבצק שאנו רגילים מכיוון שבניגוד לבצק הרגיל של פיצה האט, שעובר גם מחבת באמצע ולכן שומני יותר, הבצק נטול הגלוטן יבש יותר ויוצר פיצה דקה יותר.

בתמונות  – למעלה- מבט מבחוץ, למטה מבט מבפנים.

הטעם – הרוטב עשיר, התוספות נדיבות, ויש המון גבינה שנמתחת, וכל השילוב ביחד, הופך פשוט לפיצה טעימה, אמנם שונה ממה שאנו רגילים אבל עדיין טעימה.

הפיצה של פסח עולה בדיוק כמו הפיצה כל השנה, וכוללת גם מגוון של תוספות, וב"פיצה האט" גם מתכוונים להפתיע עם מנות נוספות מיוחדות לחג כמו סלטים מיוחדים, חציל ותפוחי אדמה מוקרמים, והשוס- מקלות שוקולד כשרים לפסח.

הבצק מוכן מקמח עמילן תירס ומכיל מוצרלה איכותית.

עוד פרטים על סניפים, תפריטים, שעות פתיחה וכדומה- http://pizzahut.co.il/

השף חיים כהן אמר פעם שכולם מתגעגעים לאוכל של אמא, ושוכחים כמה אבקת מרק היתה שם…

אוכל שגדלנו עליו היה מלא בסוכר, מלח, שומן, צבעי מאכל ואבקות מלאכותיות ועתירות חומרים שהם לא בדיוק שיא הבריאות. וכשמתרגלים לכך, קשה להתנקות ולעבור לאכילה בריאה.

לכן התגייסה חברת "תנובה" – בתור חברת המזון הגדולה ביותר, להילחם בצריכה העודפת של מלח וסוכר בחברה הישראלית. למה דווקא מלח וסוכר? לפי מחקרים התגלה שישראלים צורכים כמויות אדירות של סוכר ומלח (לא תמיד באשמתם, לעיתים זה חבוי במזון עצמו) והדבר גורם לסוכרת, עששת, מחלות לב וסרטן (כשמדובר בסוכר) ומחלות לב, יתר לחץ דם, שבץ מוחי ומחלות כליה (כשמדובר במלח). זאת כמובן מעבר להשמנה (מחצית מהבוגרים ושליש מהילדים סובלים כבר עכשיו מעודף משקל).

את הנתונים הללו קיבלתי בערב מיוחד שערכו ב"תנובה" לרגל שנה לפרוייקט "המצפן התזונתי" שמחוייב לתזונה בריאה יותר ומופחתת מלח וסוכר.

הדיאטנית טליה לביא המחישה לנו כיצד מצד אחד כולנו נירתע משתיית כוס תה שמכילה חמש כפיות סוכר, שהיא המקבילה לכוס שתיה קלה למשל שנלגמת בלי לשים לב בכלל. למעשה, הרבה מהסוכר והמלח מסתתרים בתוך מוצרים ואנו בכלל לא שמים לב אליהם. כך למשל בכף אחת של קטשופ מסתתרת כפית שלמה של סוכר, ובהתחשב בכמויות הקטשופ שהילדים שלנו שופכים על האוכל שלהם, ניתן לנסות לחשב כמה סוכר יש שם. גם בדגני בוקר תמימים (מהסוג הפשוט ,ללא תוספות וציפויים ) יש שש כפיות סוכר במאה גרם (ואף אחד לא ממש אוכל את הכמות הכתובה על הקופסה – 30 גרם בלבד) ולא רק זה, יש גם "על הדרך" 500 מיליגרם נתרן שהוא רבע מהכמות המותרת לאדם ליום. גביע קוטג', שהרבה פעמים מסמל תזונה בריאה ,מכיל כמעט מחצית מכמות הנתרן היומית. (לא כולל הקרקר או הפריכית שבאים ביחד עם זה…).

בתמונה למעלה – הדיאטנית טליה לביא.

למעשה, רק 15% מהנתרן שנכנס לגופינו, נכנס כשאנו משקשקים במלחיה, הרוב הגדול הוא מהמזון המעובד.

אז מה אפשר לעשות? הרבה.

קודם כל, ובעיקר, לקרוא את התוויות. על כל מוצר יש טבלה שמציינת מה המוצר מכיל, וכן רשימה של פרודוקטים. הרשימה מורכבת ממה שיש הכי הרבה להכי פחות. לכן כשקוראים על עטיפת דגני בוקר שהם מכילים "תירס, סוכר ועוד משהו", והסוכר הוא במקום השני ברשימה, עדיף לוותר. חשוב לשים לב שסוכר זה לא רק   "סוכר" אלא גם "גלוקוז" וכל שאר המילים המפוצצות שנגמרות ב"וז" ובעודף משקל וחוסר בריאות עבורינו הצרכנים. אותו דבר גם בנתרן (שהוא המלח). (ולחובבי האוכל האסיאתי, הידעתם שבכפית אחת של סויה, זו שמלווה כל כך טוב כל מנה מוקפצת וכל סושי – יש שליש מכמות הנתרן היומית?).

דבר שני – לדעת מה הכמות המקסימלית הרצויה (ובמקרה של סוכר- כמה שפחות) ולא לעבור ממנה (ובמלח מדובר בעד כפית אחת ביום).

דבר שלישי – להשתמש בתחליפים שהם גם טעימים יותר- להמתיק בעזרת ווניל או קינמון, להמליח בעזרת עשבי תיבול שיש להם מגוון אדיר של טעמים והם גם בריאים יותר, וכן לימון למשל.

ב"תנובה" – במסגרת "המצפן התזונתי" מפחיתים בהדרגה את כמויות הסוכר והמלח במוצריהם , בעיקר במוצרים לילדים, כדי להרגיל את הצרכנים לטעם ולהוכיח שהמוצר יכול להיות טעים לא פחות "למרות" שהוא בריא יותר. כמובן שההתמקדות היא במוצרים לילדים כדי שיתרגלו מההתחלה למוצרים בריאים יותר.

כבר בשנה שבה פועל "המצפן" נחסכו מהציבור 240 טון סוכר (!!!) ו7 טון נתרן (!!!!). החיסכון הזה הוא גם חיסכון במחלות ובהשמנה.

הדיאטנית הקלינית רותי אבירי הסבירה על שיטה לשליטה באכילה, ללא "דיאטה". העניין הוא שמעל 95% מהדיאטות נכשלות, בגלל שתי סיבות עיקריות – ראשית, כי אי אפשר להמנע לאורך זמן מדברים שאנו חושקים בהם, זוהי לא שיטת אכילה "נורמלית". ושנית, כי לכל גוף יש מבנה משלו, אליו הוא שואף להגיע, ובדיוק כמו שיש אנשים גבוהים ורזים , בהירים וכהים, יש גם אנשים בעלי מבני גוף שונה אחד מהשני, ואי אפשר שכל בני האדם ייראו כמו דוגמנית אנורקסית בת שש עשרה.

לדברי רותי אבירי, כדי שאדם יוכל לשמור על גופו ובריאותו כפי שהם אמורים להיות, עליו קודם כל להפסיק להפוך את האוכל למרכז החיים. כשאדם קם בבוקר וכבר חושב על מה מותר לו ומה אסור לו ומה יאכל היום, זה משתלט לו על החיים ומונע תזונה "נורמלית". הרעיון הוא שלעיתים אדם יכול "לחטוא" בלי ייסורי מצפון, כי אם הוא אוכל נכון, הגוף יתקן את הטעויות ויתאזן.

כיצד עושים זאת בפועל? על ידי מתן כל תשומת הלב והכבוד לאוכל. כלומר – לא לאכול תוך כדי טלוויזיה/עיתון/ מחשב/ עבודה וכו', אלא על ידי תשומת לב אמיתית – למרקם של האוכל, לתיבול, לתחושות שמתעוררות בנו בעקבות האכילה, לרמת השובע. כך גם נהנים מהאוכל (ומהחברה) וגם מודעים יותר למה אוכלים. החשיבות היא על ה"איך " ולא על ה"מה".

בתמונה למעלה- הדיאטנית רותי אבירי.

השיטה הזו נכונה שבעתיים כשמדובר בילדים, כי מה שמתבסס בילדות ממשיך לגיל בוגר, ולכן במיוחד עם ילדים, צריך להאכיל תוך תשומת לב לאוכל עצמו, להעדפות של הילד, למידת השובע שלו (בניגוד לאמהות שלנו שהכריחו "לגמור את הצלחת" ובכך הרסו להרבה אנשים את אינסטינקט השובע), צריך לאכול ביחד איתם ולהוות דוגמא חיובית, לשתף אותם בהכנת האוכל כי אז המוטיבציה שלהם לאכול תגדל, וכמובן להתאים את הגודל של המנות לגילם. כמובן שחשוב שהאוכל יהיה טעים ואסטטי, ניתן ללוות את המנה בהסברים על יתרונותיה ("הסידן שבמנה יחזק לך את העצמות ויהיו לך שיניים בריאות ויפות") , ובעיקר לסמוך על הילד – גם אם הוא מתעקש במשך חודשים לאכול רק את אותה מנה ("פסטה בלי כלום" למשל). במבט על, התזונה תהיה מאוזנת.

(והערה שלי – לכל ההורים שמשלים את עצמם שאם בבית שלהם יש רק שוקולד חרובים וגרנולה, שהילד לא יאכל בחוץ את מה שאסור, תתעוררו!).

בסוף הערב נערכה הדגמה מיוחדת של קלרית בן ארי מTNS – כיצד משפיעים סוכרים על התפיסה שלנו, ומה באמת נותן לנו את הטעם. נקודת המוצא היא שבלשון יש מעט טעמים – רק מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואוממי. כל שאר התחושות שיש לנו, שאנו מכנים "טעם" הם למעשה ארומות. בלשון אי אפשר להבחין ב"טעם של תות" – התחושה שלנו של "תות" היא בגלל הארומות שמציפות לנו את הפה והאף ויוצרות את האיפיון של "תות". זו הסיבה שאדם מצונן יתקשה להגיד מה הוא אוכל מלבד "מתוק" או "מלוח" ולא יבדיל נניח בין טעמי ממתקים שונים גם אם אחד בטעם שוקולד ואחד בטעם תפוח. כדי להדגים את הענין הזה חילקה לנו קלרית סוכריות וביקשה שנטעם אותן תוך שאנו סוגרים את האף. כולנו חשנו טעם מתוק אך התקשינו לדעת מה זה בדיוק. רק כששיחררנו את האף חשנו בטעם התות המוכר.

בתמונה למעלה – קלרית בן ארי, בתמונה למטה- אחד הנסיונות שביצענו.

הניסוי השני שערכנו היה טעימות מכוסיות קטנות שבחלקן היו מים פשוטים ובחלקן סוכר בריכוזים שונים, וגילינו כמה מעט סוכר צריך בשביל שנחוש בו.

החלק השלישי של ההדגמה היה המרתק מכולם – ליקקנו לימון וטעמנו את החמיצות שלו. אחר כך מצצנו סוכריה בשם "מיריקל פרוטיז" שמכילה חלבון שמנטרל חלק מהטעמים בפה. ואז ניסינו שוב את הלימון. הפעם הלימון הרגיש לנו מתוק מאד. למעשה, עגבניה שטעמתי אחר כך היתה בלתי נסבלת מרוב מתיקות, כאילו ששתיתי תה עם עשרים כפיות סוכר בערך.

המסקנה היתה שניתן להשפיע על טעמים ועל התחושות גם בלי להכניס למוצר כמויות של סוכר ושל מלח.

בשנת 2014, השנה השניה מתוך החמש המתוכננות ל"מצפן התזונתי" מתוכננים צרכני "תנובה" להפחית מהצריכה השנתית שלהם עוד 125 טון סוכר נוספים. מלח? הצפי הוא להפחית אצל הצרכנים 11 טון מלח נוספים.

על המדפים יש כעת מבחר גדול של מוצרים מופחתי סוכר ומלח בצורה שלא משפיעה בהרבה על הטעם, וכל צרכן יכול לטעום ולבדוק .

בסוף הערב התבקשנו לחשוב על החלטה עבור עצמנו. אישית אני לא שותה שתיה חמה כלל, כך שאין לי מה להפחית מהקפה או התה, אבל אני מגיעה בראש פתוח למוצרים שאני רגילה שמכילים סוכר ומלח, ומוכנה להתנסות בהם בלב שלם ולתת להם צ'אנס שיתרום גם לבריאותי. (וכמובן, להשתדל להמנע מהנטיה להמליח אוכל לפני שטעמתי…). אה כן, ועשבי תיבול זה טעים!!!

בתמונות למעלה ולמטה- מוצרי "תנובה" רגילים לצד מוצרים מופחתים ובריאותיים יותר, כל אחד יכול לבחור מה מתאים לו.

באתר "יאמיז" שעובד בשיתוף עם הלהיט הטלוויזיוני "משחקי השף"- ישנו טור של בלוגרית מוכשרת בטירוף בשם אורלי כהן, שממירה את המתכונים שרואים בתוכנית, במתכונים בריאים לאותן מנות, שווה להכנס!

הקישור – http://yummies.reshet.tv/my-recipes/?n=2917

מנחם ארנטל היה בן שנה בלבד כשהסרטן תקף בפעם הראשונה. המחלה ליוותה אותו עד מותו בגיל 15, ואז החליטו הוריו – חיים ומירי, להנציח את זכרו בצורה שתסייע לחולי סרטן אחרים. הם הבינו שכוח החיים והרצון הם גורם מכריע במלחמה במחלה ובנצחון עליה, והחליטו שמטרתם היא לתמוך בחולי סרטן ומשפחותיהם באמצעות "הסחת דעת" – כל דבר שישמח את החולה ויעודד אותו ואת משפחתו, כדי שיאזור כוחות להלחם, כי האושר, התחושה האישית, היא הרפואה הטובה ביותר.

עשרים וארבע שנים חלפו מאז, ו"זכרון מנחם" הפך לארגון שמגייס מתנדבים רבים ועורך פעילויות רבות לטובת החולים ומשפחותיהם – תמיכה בבתי חולים – לשמח את החולים המאושפזים, לתת להם מה שהם צריכים, להחליף הורה עייף או בן זוג שצריך עזרה, ציוד רפואי, מסיבות וחגים , דרך תמיכה במטופלים כשהם יוצאים מבתי החולים וזקוקים להתרעננות – מחנות קיץ לכל הגילאים, פעילויות במרכזי היום שגם מסייעים לילדים להשלים חומרי לימוד כשהם לא יכולים להיות בכיתה רגילה בגלל רגישות רפואית, סדנאות, חוגים, מפגשים, מסיבות ימי הולדת, וזכור לטוב המבצע הבולט האחרון בעזרת חברת "פנטן" שבה התגייסו מספרות רבות לספר בעלי ובעלות שיער ארוך כדי להפוך אותו לפאות שיעזרו למי שאובדן השיער מקשה עליה, מסעות, אטרקציות ועוד.

בתמונה למעלה- חיים ומירי ארנטל, מייסדי "זכרון מנחם".

עוד פעילות ברוכה של "זכרון מנחם" היא ימי כיף לבני המשפחה של החולים, ששוכחים את עצמם במהלך המלחמה של בן משפחתם, ו"זכרון מנחם" מארגנים טיולים, ימי כיף ופינוק ופעילות תמיכה (כולל אפילו עזרה בייעוץ זוגי למי שהטיפול באדם החולה פוגע ביחסים במשפחה) ועוד.

קבוצה מיוחדת בתוך המטופלים של "זכרון מנחם" הם קבוצת הבוגרים, בני העשרים עד שלושים – שבדרך כלל נשכחים כשמדברים על חולי סרטן. תשומת הלב הציבורית בדרך כלל ניתנת לילדים, ו"זכרון מנחם" הם היחידים שמטפלים באהבה רבה בקבוצה זו, שזקוקה לעידוד לא פחות.

השבוע ניתן לי הכבוד והעונג להשתתף בפעילות מיוחדת של "זכרון מנחם" בדיוק לקבוצת הגיל הזו. כשנלחמים בסרטן, נלחמים בתותחים כבדים, תרופות וטיפולים שגורמים לתופעות לוואי קשות. חלק מתופעות הלוואי הם אובדן חוש הטעם ופצעים בפה, שמונעים הנאה מאכילה. כדי לפצות את החולים, אירגנה אריאלה פיקסלר אלון, אישה גדולה מהחיים (מה זה "גדולה" – ענקית!), אירוע "מאסטר שף" שבו התקבצו בהתנדבות עשרות מהשפים הטובים במדינה, להכין ביחד עם קבוצת הבוגרים של "זכרון מנחם" את מיטב המנות הכי טעימות שלהם. "דן גורמה" תרם את המקום, חברות שונות תרמו את הפרודוקטים, השפים כאמור הגיעו בשמחה ובהתנדבות והאירוע כולו היה ענק ומרגש וסוחף, עליז ושמח, וכמובן טעים.

בתמונות למעלה- נערי "זכרון מנחם" מבשלים עם השפים.

תקצר היריעה מלספר מי היה שם – שאול בן אדרת שהלהיב את החבורה סביבו והוציא ביחד איתם מנה מטוגנת ומיוחדת, אייל שני שתימרן בין להכין אוכל לבין להצטלם עם כל מי שרצה, והיו הרבה כאלה, מידן סיבוני, איש הסושי של "משחקי השף" שהוציא את הגלילים הכי טובים בעולם , אפרת ליבפרויינד שאף אחד לא יכל לעמוד בפני הריחות של הלחמניות שלה, שנחטפו לוהטות ישר מהתנור, בינו גבסו על הסירים עם השקשוקות הכי עסיסיות ולוהטות, וגם אוהד אמזלג, אוראל קימחי, בועז צעירי, מאיה רביבו, עומר עילואן, וכאמור עוד רבים וטובים.

בתמונה למעלה – אריאלה פיקסלר אלון עם מידן סיבוני איש הסושי.

בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהשפים שהתנדבו.

המנות זרמו, המשתתפים למדו, עשו, הצטלמו וטעמו, ובעיקר – שכחו. שכחו את המחלה והכאב, הטיפולים והסבל, והתמסרו לטעמים, לריחות, לתחושות.

בתמונות למעלה ולמטה- המנות המדהימות שהכינו השפים ונערי "זכרון מנחם".

לעוד מידע על כל הטוב שעמותת "זכרון מנחם" עושה, וכן לתרומות, עזרה ובירור איפה אפשר להסתפר חינם ולתרום את השיער- באתר של "זכרון מנחם" – www.zichron.org

מי שגדל בשנות השבעים, זוכר את הסידרה "נייבורס" – שכנים ,עם ירמי קפלן בתפקיד "בני" , הירקן ששר שיר אהבה ל"מלון אחד" ועובדי הדואר שמתמוגגים כי "יש להם חבילות". באחת מהסצינות המפורסמות של הסידרה, יושבים שניים לאכול ארוחת צהרים ומתווכחים מה להזמין, כי הוא לא אוהב מרק והיא לא אוהבת בשר, ולבסוף מגיעה הגאולה כשהם מחליטים ש"FISH IS MY FAVORITE DISH" והכל בא על מקומו בשלום.

והם צודקים, דגים נחשבים לבריאים במיוחד, טעימים ודלי שומן, וגם קלים להכנה , וזה בלי להזכיר את המנות המסורתיות של דגים שיש לכל עדה, מגפילטע פיש ועד חריימה. ועכשיו, פסטיבל הקרפיון שמתקיים בפארק הדיג של מעיין צבי, מלמד אותנו בכל החושים, מהו קרפיון (ואיך הוא חי עם הגזר הזה שתקוע לו על הראש…).

לפני כן, כמה הסברים על המקום. בריכות הדיג של "מעיין צבי" שוכנות דקה מזכרון יעקב, מטרים ספורים מחוף ים מקסים. בפארק הדיג יש  קודם כל – דיג.  ניתן לבוא עם חכות מהבית או לשכור את הציוד, להטיל חכה למים ולחכות, והיות ואוכלוסיית הדגים גדולה פי כמה אלפים ממה שיש בים, אז סיכוי סביר שתוך זמן קצר כבר יהיה שלל בקצה החכה. לקחנו על עצמנו את האתגר, קיבלנו הסבר מעופר- בעל המקום, על מה צריך לעשות, כרכנו את הפתיונות סביב הקרס וזרקנו את החכה למים. בתוך שעה כבר עלו בחכתנו שלושה קרפיונים שמנים (שהושלכו מיידית בחזרה למים ללא פגע). מי שרוצה לקחת את הדגים שהוא דג, יכול לרכוש אותם לפי משקלם במחיר מוזל ממחירם בשוק, והאמת, נראה לי שדג שדגת בעצמך, הרבה יותר טעים מאשר משהו שסתם קונים.

(הדג הוחזר למים מיד לאחר הצילום).

בכל אופן, אם מגיעים כמשפחה, והילדים קצת חסרי סבלנות, הם לא צריכים לעמוד ולחכות שיגיע דג (למרות שבזמן שהייתי שם, היו בהחלט ילדים שדגו בבריכות הגדולות ביחד עם ההורים) – יש מליון ואחד פעילויות לילדים בכל הגילאים – נתחיל באומגה בגודל המתאים לילדים קטנים, רכיבה על חמורים, בריכת שכשוך עם מגלשה שההורים יכולים להיות בטוחים שהילדים לא מסתכנים , משחקי מים בעונה- עם תותחים והתזות כמו שילדים אוהבים, מתקנים מתנפחים, שיט בסירות, מתקני שעשועים, ומה ששמתי לב שריתק במיוחד את הילדים הקטנים – בריכות של דגיגונים שהילדים יכולים לתפוס ברשתות קטנות. הם עמדו שם שעות. עוד משהו לגילאים טיפה יותר גדולים הם בריכות של דגים קטנים שהילדים יכולים לדוג בעצמם ולזרוק חזרה למים.

מה שנחמד הוא הגישה הידידותית של צוות הפארק. מכירים את המקומות האלה שלא מרשים לך להכניס אוכל מהבית כי רוצים למכור לך במחיר מופקע במקום? ב"פארק הדיג" לא רק שאין מחירים מופקעים, למעשה אפשר להביא אוכל מהבית, מנגל, מה שרוצים, ועוד להעזר במקררים של המקום למשל כדי לשמור דברים מהבית, יש פינת קפה חופשית, בקיצור, תרגישו הכי בנוח בעולם.

יש גם אזור קמפינג שבו אפשר לחנות עם אוהלים (מהבית או מהמקום – בתשלום נוסף, ואז אלה אוהלי VIP עם המון פינוקים כמו מאווררים ומחצלות) ולבלות יממה במקום.

וזה עוד לא הכל- יש גם ספא דגים מדגדג במיוחד, ואפשרות לשכור אופניים או לצאת לטיול סוסים על החוף הרומנטי.

אנחנו ישבנו לאכול דגים על האש ודג מעושן שנעשה במיוחד במקום, בעישון עדין ששומר על העסיסיות.

ב28 למארס מתחילה העונה וכאמור בחופשת הפסח – בין התאריכים 15 ל21 באפריל, יתקיים פסטיבל הקרפיון שיכלול הפעלות לכל המשפחה גם הדגמה על "איך הופך קרפיון לגפילטע פיש" מההתחלה – משלב השחייה בבריכה, ועד הצלחת. במזנון יוגשו מנות על טהרת הדגים כמו מרק דגים, קרפיון מעושן, וכמובן הגפילטע.

עוד פרטים ב- http://fishing-park.co.il/wp/