אין חולק על-כך שאוכל הוא הרבה יותר מהדלק שמכניסים לגוף כדי להמשיך לפעול. אם זה היה כך, כולנו יכולנו להתקיים על פרוסות לחם עבש ומרגרינה. אוכל טוב הוא חוויה של כל החושים – המראה של המנה, הריח שעולה ממנה, המרקמים השונים שיוצרים גם סאונד שונה בתוך הראש שלנו, וכמובן הטעמים שתלויים באיזון המדוייק שמפיק מכל חלק של המנה את המירב ומשלב אותו בהרמוניה עם החלקים האחרים לחוויה שגדולה מסך כל חלקיה.
אחת התרבויות היותר חושניות היא התרבות האיטלקית, שמעריכה מאד את החוויה הפיזית, והאוכל האיטלקי משלב את כל התחושות לקיום אחד גדול של הנאה שקשה למצוא מקבילה לה. כל זאת כמובן בתנאי שמי שמכין את האוכל יודע מה הוא עושה, ובביקורי ב"פיאצה רוסטיקו" התל אביבית, נוכחתי לדעת שאכן יש מי שיודע את העבודה.
התחושה הראשונה כשהתיישבנו לשולחן הייתה נינוחות, הן מבחינת הישיבה עצמה, בתוך כיכר רומאית אמיתית, מעין גינה סגורה (עם חימום בחורף, ועם שולחנות חיצוניים), בעיצוב עץ מזמין, עם נוף לפארק שרונה ההומה, בעיטורי צמחיה רבים, כולל עציץ אורגנו על כל שולחן, (שמהווה ספויילר להמשך).
הנינוחות הושפעה גם מכך שצוות המקום לוקח כל סועד תחת חסותו, ומקיף אותו ביחס חם שדואג לכל הפרטים הקטנים- משליטה מוחלטת בכל המנות והספיישלים על מרכיביהם, כך שהמלצרים יכולים להתאים את המנה לסועד, כשהסועד בעצמו לא סגור על מה שהוא רוצה, דרך כל מלצר שעובר, גם זה שלא ממונה ישירות על השולחן שלך, עדיין ינקה אם יראה שיש לכלוך, יביא מגבונים וקיסמים, מפיות והחלפת בקבוק המים ועוד.
לתחילת הארוחה צריך כמובן להרים כוסית, וזאת עשינו בעזרת יין אדום מאזור טוסקנה- וילה אנטינורי רוסו, יין קליל ופרחוני, שהגיע בבקבוקון שמספיק לשתי כוסות. בתפריט היינות של המקום יש יינות איטלקיים מכל אזורי ארץ המגף, להתאמה מושלמת עם המנות השונות, לצד יינות ישראליים משובחים. במקביל לא יכלתי לסרב לכוס חמה של סיידר בתוספת יין (ועיטור קוביות תפוחים).
המלצרית האדיבה הסבירה אודות מנות הספיישל שלא מופיעות בתפריט, ולפתיחה בחרנו אחת מתוכן- "פולנטה עם ערמונים ופטריות" , ואחת מהתפריט – סלט קפרזה. מנת הפולנטה היתה מה שמכונה "אוכל מנחם קלאסי" – צלחת של פולנטה עדינה מאד, עם בשריות של פטריות וערמונים. סלט הקפרזה היה מרענן וכלל צבעים שונים של עגבניות שרי ביחד עם מוצרלה רכה, בזיליקום, זיתי קלמטה, בצל סגול ותיבול שמן זית ובלסמי עם נגיעות צ'ילי.
למרות שהסיבה לבחירת הסלט לפתיחה היתה לנסות למעט בפחמימות לאור ההמשך הצפוי, לא יכלנו לסרב ל"פוקצ'ת הבית" שהגיעה על קרש בלווית קערית ריקה שלתוכה המלצרית מזגה שמן זית ונגיעות חומץ בלסמי, ואז שלפה מספריים ומעציץ האורגנו שעמד על השולחן, קצצה עלים טריים היישר אל המנה. הפוקצ'ה כמו שאר המאפים והקינוחים מוכנה במקום (הפסטות מיוצרות במיוחד עבור "רוסטיקו"). המלצת המקום היתה לשמור קצת מהפוקצ'ה לניגוב הרטבים מהמנות העיקריות, אבל לא היה סיכוי שהפוקצ'ה תשרוד עד למנות האלה, היא חוסלה הרבה לפני.
לעיקריות שוב בחרנו מנה אחת מתפריט הספיישלים- "דג מוסר עם תבשיל עגבניות וירקות שורש, פטרוזיליה ושומר", ואחת מתפריט הפסטות- "לינגוויני פירות ים" עם שרימפס וקלמרי סגול ביין לבן וחמאה, בתיבול שום, פטרוזיליה וצ'ילי (שאפשר לוותר עליו אם לא רוצים חריפות).
מנת הדג היתה מנה "גברית" עם טעמי עישון ותיבול, בעוד שמנת פסטת פירות הים היתה בדיוק מה שהזכרתי בתחילת הפוסט, מנה חושנית מאד שכללה אטריות ברמת עשיה מדוייקת שהחליקו בגרון, פירות ים בכמות נדיבה מאד, והכל עטוף בטעמי יין וחמאה.
לקינוחים בחרנו שתי מנות, אחת טירמיסו קלאסי, במתיקות עדינה ונגיעת קפה ואלכוהול, והשניה מנת הדגל של המסעדה, המנה הפופולארית ביותר לפי המלצרית, "סקצ'טינו אל נוטלה" שהיא חגיגה של בצק פיצה שעוטה על עצמו שפע נוטלה, הולך לתנור בפעם הראשונה, יוצא, מקבל מעטה מסקרפונה וחוזר לתנור בפעם השניה, ואז מוגש ברצועות שמספיקות לשני סועדים לפחות. אם הפסטה היתה חושנית, פה התיאור יכול לגלוש בקלות לטקסט למבוגרים בלבד, עקב היות המנה שילוב של פריך עם תוך נוזלי שגולש החוצה כשנוגסים, חום ומתיקות רכה, והכל באכילה בידיים, תוך השתדלות בכל זאת לא לעשות יותר מדי קולות הנאה .
"פיאצה רוסטיקו" היא האחות הצעירה של רשת "רוסטיקו" והיא ממוקמת במתחם "שרונה" כבר ארבע שנים, ומוגדרת כשילוב של טרטוריה איטלקית מסורתית ופיצריה רומאית אותנטית.
היא פתוחה בימי השבוע 22.00-12.00 ובסופי שבוע מאריכה את שעות הפתיחה עד 23.00.
עד ארבע אחרי הצהרים ישנן עסקיות משתלמות.
בתפריט יש מנות טבעוניות (כולל פיצה טבעונית) ומנות ילדים.
גישה לנכים- מלאה.
המסעדה נטולת עישון בכל חלקיה, כולל החיצונים.
"פיאצה רוסטיקו" איננה כשרה.
