ארכיון תגים | אומנות

ספורטן פתח תקווה- האיכות שבחיים.

שנות השבעים, פתח תקווה. קיץ, אין מזגנים, וגם אין חוף ים. הדרך היחידה להצטנן קצת היא ללכת "לבריכה".  ומהי ה"בריכה"? בפארק "יד לבנים"- מוסד ידוע בפני עצמו, היתה בריכה בגודל חצי אולימפי או פחות, שהחלה בגובה של כמה סנטימטרים בקצה אחד, והגיעה עד לכמטר וחצי בקצה השני, עם דשא מסביב. ללא מלתחות, ללא מזנון, פשוט גיגית גדולה.

להמשיך לקרוא

מוזיאון ישראל – התרבות בקפסולה ישראלית

כשאנו מטיילים בעולם, בעיקר במדינות כמו אירופה או ארצות הברית, אנחנו תמיד מבקרים במוזיאונים הענקיים שבהם תערוכות אומנות או טבע, מדע או ארכיאולוגיה. ומה אצלנו? חופשת הסוכות היתה עיתוי מצוין לעלות לירושלים ולהגיע אל המוזיאון הגדול והחשוב בישראל- מוזיאון ישראל בגבעת רם. היו לנו קרוב לחמש שעות, ואחרי שקראנו שיש במקום יותר מחצי מליון פריטים, הבנו שאין סיכוי לראות את הכל, אפילו לא את הרוב , ובעזרת עיון באתר האינטרנט, וייעוץ סימפטי מאד של עובדות עמדות המודיעין, בחרנו את הפייבוריטים שבהם נרצה להתמקד.

בגדול החלוקה היא לשלושה חלקים- אגף הנוער (והכניסה בסוכות לילדים היתה חינמית), אגף התערוכות הקבועות, ואגף התערוכות המתחלפות.

להמשיך לקרוא

העונה החדשה של התזמורת הקאמרית- עונג מוסיקלי.

(קרדיט לצילום- אייל הירש)

להתרווח על הכיסא, להביט אל התזמורת והנגנים, ואז האוזן קולטת את הצלילים הראשונים שלוקחים אותנו מהמציאות הישראלית הלחוצה, לעולם של פסגות מוסיקליות מכל הזרמים והסגנונות, בכלים שונים, במקצבים שונים ומתרבויות שונות, ופשוט לנדוד לעולמות אחרים ולתת לדמיון לנדוד.

 

עונת 2017/2018 היא העונה ה52 (!) של התזמורת הקאמרית הישראלית, שביחד עם המנהל המוסיקלי שלה אריאל צוקרמן, מביאה לנו תפריט ענק ועשיר של סוגי קונצרטים שונים (שלעיתים כוללים גם הרצאות או פעילויות שונות), כך שכל אחד יכול למצוא את מה שמענג אותו לשמוע.  הרשימה היא ארוכה, לא אתיש אתכם בפירוטים אבל הנה כמה נקודות עיקריות שאהבתי למצוא בתוכנית של השנה:

להמשיך לקרוא

נגילה- העצמה נשית טעימה.

לגילה פולדס היה קייטרינג של בישול ביתי ביחד עם ביתה חנה, והיה לה גם חלום – מקום משלה שבו תוכל לכבד את הסועדים במנות מיוחדות, בריאות, צמחוניות וטעימות עם ערך מוסף. למעשה כמה ערכים מוספים – גם העצמת נשים, גם פעילות אומנותית ו… הזכרנו כבר גם אוכל טעים?

להמשיך לקרוא

אומנות – עכשיו לכולם.

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.

in YES OH- HBO- oh yes!!

הסידרה הראשונה שעקבתי אחריה של HBO היתה "אהבה גדולה" – סידרה חדשנית על משפחה מורמונית פוליגמית, וההתמודדות היומיומית (אם כי לעיתים הקיצונית) של בעל אחד, שלוש נשים והמון ילדים, עם סביבה לא תמיד מפרגנת, עם קשיי החיים והבעיות הייחודיות. אחר כך באו סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" , "הסופרנוס" ו"אוז" והראו מה שעד אז לא העיזו להראות- גבולות נפרצים, סטראוטיפים מתנפצים, והכל בלי לרחם ובלי לצנזר. כבר לא היה גיבור טוב וגיבור רע – והדמויות היו הרבה פעמים אנטי גיבורים.  הסדרות של HBO צברו פופולאריות רבה, וכך קם לו ערוץ YES OH, שמשדר את כל הסדרות החדשות והמדוברות  של ערוץ HBO. הערוץ חוגג שנתיים להווסדו, ולכבוד יום ההולדת הזה וגם לכבוד חג הפסח, יזם הערוץ אירוע מיוחד, לאורך חופשת הפסח (החל מהתשיעי לאפריל ועד ה22), חינמי ונגיש, בדיזנגוף סנטר.

ומה בעצם קורה שם? מדובר בYES OH GALLERY- מיזם אומנות שבו עשרות אומנים ישראלים מכל התחומים – אמנים גרפיים, ציירים, מאיירים, ואפילו אמן בלונים אחד, הכינו עבודות בהשראת הסדרות הכי מפורסמות של HBO וערוץ YES OH, סדרות כמו "הסופרנוס" , "משחקי הכס", "דם אמיתי", אימפריית הרשע", "בנות" וכמובן איך אפשר בלי "סקס והעיר הגדולה"?.

היצירות מוצגות בצורה ייחודית – לא סתם תערוכה , אלא שילוב בנוף של דיזנגוף סנטר , בצורה כזו שבכל פינה יכולה להתגלות יצירה, גם במבט כלפי מעלה לתיקרה, גם מתחת לרגליים, גם על דפנות הזכוכית או על הקירות ממול.

בתמונות – יצירות בפינות שונות של הסנטר, על המדרגות והרצפה, על הקירות, על התיקרה, על המדרגות הנעות, מסתתרות או גלויות והופכות להיות אתגר של לחפש אותן, שעשוע שיכול להתאים לכל המשפחה – לחפש את היצירות ולגלותן (ויש מעל לשישים כאלה).

ליד כל יצירה יש שילוט שמספר מי האומן, על איזו סידרה התבססה ההשראה שלו, ויש גם ברקוד עבור הטלפונים החכמים שאותו אפשר לסרוק ולקבל עוד מידע. יש גם הפתעה מיוחדת לחברים של "יס או" בפייסבוק – מתנה למזכרת שניתן לקבל בדוכן של "יס או".

בתמונה למעלה- יצירות מסתתרות בכל מקום… אפילו על המעקה…

יצירה מיוחדת שמשכה המון תשומת לב היא מכונית הבלונים של האומן אורי ליבני בהשראת הסידרה "אימפריית הפשע".

(בתמונה- האומן ויצירתו)

ו… הזכרתי כבר שכל זה חינם חינם?

פרטים נוספים ב-

http://yesohgallery.co.il/

 

וגם בדף הפייסבוק של "יס או"   –

https://www.facebook.com/YesohHbo

 

חג אביב פורח!!

רשת "שופרסל" אוהבת לפנק, והפעם הבחירה היתה מקורית במיוחד- סדנת עיצוב שולחן ופרחים לשופרסטארים (בעצם שופרסטאריות). התכנסנו בסטודיו של שלומי אילני, מעצב בחסד עליון, עם רזומה של עיצוב הפרחים לבר מצווה של עצמו, מה שגרר הצעת עבודה מצד בעל האולם וקריירה ארוכה של עיצוב פרחים ואירועים שעברה גם דרך אירופה, שם עיצב בין השאר את הפרחים להלוויתה של הנסיכה דיאנה, והמון שנים כמעצב הבית של "זר פור יו", עד לדרך עצמאית בעיצוב אירועים בארץ ובחו"ל.

בתמונה למעלה – שלומי אילני.

לכל אורך הסדנא שלומי הדגים עריכת שולחן באמצעות סידורי פרחים שאפשר לארגן בחמש דקות, אם רק יוצאים קצת מהקופסה, שיתף אותנו בטיפים מיוחדים ובטרנדים, ולבסוף גם עשה את הבלתי אפשרי וגרם לבלוגריות לשתוק כדי להתעסק בסידורי פרחים משל עצמנו בהנהגתו.

שלומי ערך שני שולחנות – אחד כפרי אקלקטי באמצעות שימוש בבקבוקי זכוכית מסוגים שונים, ובהם סידורים שונים של וורדים, ואחד אלגנטי יותר, באמצעות יצירת קו אורך של כלים זהים והנחה של גבעולים ארוכים שיצרו את השלד של הסידור.

בתמונות למעלה ולמטה- מתוך הסידור הכפרי (ששלומי גם הוסיף לו מפה משובצת בהתאמה)

(וטיפ חשוב- תמיד כדאי שהמפה תכסה את הרגליים של השולחן, לא יפה לראות את הרגליים של הסועדים מתחת לשולחן).

בתמונות למעלה ולמטה- השולחן ששלומי אירגן בסגנון אלגנטי, שימו לב למפה שמשובצת במעין "עלי כותרת" מבד שצמודים אליה כמו פרנזים, ויוצרת מרקם מעניין. את המפות הוא תופר על ידי מציאת בדים לפי ההעדפה שלו, ומסירתם לחייט שיסדר אותם לפי המידות. שלומי מספר שהבדים כל כך זולים שאפילו לא כדאי לנקות אותם אחר כך, אפשר פשוט לזרוק.

והנה הסחלבים היפיפיים שעושים את העבודה ותואמים למפה.

ולמעלה- השולחן המוגמר, כולל עיגולים שמדמים צמחיה על אבנים, ליצירת השלמת הצבעים.

כאמור כאן נכנס החלק שלנו, ובהנהגתו קיבלנו סלסילת שוק (כיאה לשופרסטאריות) עם ספוג פרחים (והטיפ של שלומי- כדי להרטיב ספוג לשם הכנת זר, יש להניח אותו בעדינות בקערת מים ולתת לו לשקוע בעצמו ולספוג את המים, כי אם משקיעים אותו בכוח, רק החלק החיצוני סופג מים והאמצע נשאר יבש והורס את הפרחים).

קיבלנו פרחים, הסברים איך לקצוץ את הקצוות (באלכסון, כדי שיחזיקו יותר).והתחלנו לבנות את הזרים שלנו.

בתמונה למטה אפשר לראות את תהליך היצירה של הסידור שלי  –

ואת התוצאה הסופית –

ולסיום עוד כמה טיפים של שלומי –

– אפשר בהחלט לפרק עציץ כדי ליצור סידור פרחים, זה מחזיק אותו דבר מבחינת הפרחים , ונותן אופציות חדשות.

– לא צריך לשים כל מני חומרים משונים במים של הפרחים כמו אספירין, אקונומיקה ושאר המצאות  – מה שצריך זה אחת ליומיים להחליף את המים ולחתוך את הקצה באלכסון מכיוון שהוא נוטה להיסתם.

– ומי שמפחד שסידור פרחים באמצע שולחן הסדר יתפוס מקום של אוכל, יכול בהחלט לשים שולחן צדדי שעליו יונחו הקינוחים למשל.

 

הסדנה נערכה בחסות "קפה שופרסל" – הקפה הנמס החדש של מותג הבית של "שופרסל".

את שלומי ניתן להשיג ב

https://www.facebook.com/shlomi.ilani

 

אומנות צפונית – הסוכה והמוזיאון.

במסגרת סיור באזור זכרון יעקב, נשמתי הרבה ניחוח של אומנות. תחילה הגעתי לבנימינה, ל"סוכה". הסוכה היא מקום מיוחד. היא מוגדרת כ"מתחם קהילה עיסקית וגלריה לאומנות חברתית". המדובר בשני מבנים מודולריים – כלומר כל החלק הפנימי מחולק בקירות עץ, שמשמשים לאוסף אנשים שמהווים גם יחידות בפני עצמם וגם רשת של חברה שמתקשרת בקישורים שונים ודינמיים. מה הכוונה? בעלי מקצוע – מאורגת בשיטה יפנית ועד אדריכלים, מטפלים בתחומים שונים ואנשי תאטרון, כולם שוכרים חדרים ונישות, אם לכמה שעות ואם לתקופות קצובות או כמה ימים, עוסקים במקצועם ויוצרים קשר עם האנשים בחדר הסמוך לשיתופי פעולה.

כך נוצר מצב של WIN WIN שבו אם אדם רוצה להיות לבד, הוא פשוט סוגר את הדלת, ואם הוא רוצה חברה, רק לצאת החוצה מהחדר ויש שכונה שלמה של אנשים מכל הסוגים ובכל העיסוקים לאינטגרציה עיסקית או חברית.

רונית טל  וחגית אסור- בעלות המקום יצרו חללים מיוחדים, כולל חלל מרכזי שבוא נערכות ארוחות משותפות, והכלל היחיד הוא ש"כל אחד שעיסוקו חוקי יכול לקחת כאן מקום". התוצאה היא מיקס מרענן של עוסקים במקצועות שונים, רובם אגב בזיקה חברתית לפי השלט הגדול בכניסה, והרבה מהם בכיוון אומנותי ייחודי.

אפשר לשכור את המקום גם להרצאות במחירים מאד אטרקטיביים, וגם לישיבות (יש חדרי ישיבות מאובזרים בכל מה שצריך).

על הקירות יש גלריות מתחלפות, ובמרכז יש גם חנות שכולה מיחזור מצד אחד ועזרה להעצמת עסקים קטנים, בעיקר של נשים בחברות חלשות מצד שני. כך למשל יש שם שטיחים שאורגות נשים בדואיות, כרטיסים שהכינו בקהילת "הרוח הישראלית", אומן צעצועי עץ שמשתמש רק בעצים שנפלו, ינשופים יפיפיים, מחרוזות, קופסאות, ועוד המון אוצרות שהם לא רק יפים ובמחירים נוחים לכל כיס, הם גם בעלי ערך חברתי מוסף.

בחדרים של האומנים יש גם סדנאות ולימוד האומנויות המיוחדות שלהם. כך למשל פגשנו באחד החדרים את לאורה מרים – אמנית מיוחדת שעוסקת בצבע, בד וטבע- מטביעה עלים בבדים ממוחזרים או כאלה העשויים תות נייר, בשיטות שלא ידעתי שקיימות (היא מייצרת אפילו את נוזל הברזל שהיא זקוקה לו על ידי מיחזור ברזל ישן בבקבוקים משומשים) ועבודותיה נמכרות בעיקר בחנויות מוזיאונים. (פייסבוק- laura Miriam Biran)

פגשנו גם את רות אלדד זיידנר שמשתמשת בבדים שהם שאריות של מפעלים או בגדים, שגם עוברים תהליך חיתוך על ידי קהילה של אנשים בעלי מוגבלויות, והופכת אותם לאהילים קסומים או לתכשיטים מיוחדים, ומתנות ייחודיות. (ועוד עליה ועל המוצרים ב- http://greenqueen.co.il/ ).

אם היה לי זמן הייתי בהחלט נכנסת לכל חדר וחדר ומגלה את סודותיו.

אגב, חגית גילתה לי שגם אנשים שיכולים לעבוד בבית, מעדיפים לשכור לעצמם כמה שעות במקום, פשוט כדי לא להתפתות לעשיית "רק משהו קטן לרגע" בבית ולהתרכז בעיסוק שלהם  – אם זו עבודה באינטרנט או אפילו הכנת הדוקטורט, בעיקר כשיש ילדים קטנים.

ההרגשה באוויר היא של חברה פורה ומפרה, וכל אחד מהאנשים שנמצא שם, מוקף בהרבה רעיונות, קישורים ואפשרויות לצירופים שונים – מקצועיים וחברתיים.

עוד מידע על "הסוכה"  – כולל פעילויות שונות כמו אירועי חברה, תערוכות, הרצאות פתוחות, סדנאות ועוד, ניתן למצוא באתר של "הסוכה"  –

http://www.hassuka.co.il/

ובפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94/176861652353332

(או תחת החיפוש "הסוכה בבנימינה).

ומאומנות לעוד אומנות – נסענו לעין הוד למוזיאון "ינקו דאדא".

האמת, לא בדיוק ידעתי מה זה "דאדא" אז חיפשתי את ההגדרה המדוייקת – "זרם תרבותי אומנותי אוונגרדי שנוסד בציריך ב1916 (מכיוון ששוויץ היתה ניטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה ואפשר היה להתבטא בחופשיות) , כשהרעיון הוא לזעזע את הצופים ולהשתמש בטכניקות כגון קוביזם, קולג'ים ,חומרים אקראיים וכדומה".

מרסל ינקו היה אומן אירופאי שהיה אחד ממייסדי זרם הדאדא, שב1953 הקים את כפר האומנים של עין הוד. המוזיאון הוקם ב1983 כדי לשמר את יצירתו ובעיקר גם את מורשתו, שמועברת היום במספר דרכים.

במוזיאון חלל אחד שמוקדש ליצירתו הכרונולוגית של ינקו, ואפשר לראות את התפתחות יצירתו לאורך השנים ולאורך מקומות ואירועים הסטוריים שונים. יש תערוכות קבע ויש תערוכה מתחלפת. כשאני ביקרתי היתה במקום תערוכה צבעונית מאד של "חיות דמיוניות" – מיקס של מציאות וסוריאליזם חי ומרענן ששובר מוסכמות אבל משאיר חוט קטן של מציאות מוכרת. בקומות ומפלסים נוספים יש תערוכות מתחלפות של אמנים מודרניים כולל מצגות ווידאו, וגם "בור" שהתחיל כמיצג והפך לאולם נוסף לתערוכות וידאו (וצריך לרדת בסולם ברזל כדי להגיע אליו, מה שמוסיף אווירה מיוחדת למצגות הנמצאות שם).

חלק מיוחד במוזיאון הוא ה"מעבדאדא"- שבתשלום נוסף ניתן להכנס אליה בקבוצות (במשך השבוע לקבוצות מתואמות מראש, בשבת לקהל הרחב) ולעשות מגוון רחב של פעילויות ברוח הדאדא. כך למשל אפשר להרכיב השתקפות של פנים מאביזרים שונים, להכין סרט קולנוע כמו פעם בעזרת גלגל מסתובב וסרטי ציור, להתלבש בתלבושות שונות שמשנות את הזהות ולהעלות מופע, ליצור קולאג'ים ועוד המון אפשרויות שגרמו לי לרצות לחזור ילדה ולתת לצד האוונגרדי לצאת (ואני בטוחה שיש לי צד כזה איפשהו). זו אגב פעילות מקסימה לימי הולדת, שנותנת ביטוי ליצירתיות ומעבירה מסר של חופש מחשבתי. העבודה במעבדאדא מומלצת גם לקבוצות עובדים למשל שלומדים "לצאת מהקופסא".

בסוף הביקור הגענו לסטודיו של מרסל ינקו, שם הדמות הגדולה מהחיים שלו השתלבה במציאות של היום, וניתן היה לראות מקרוב ציורי קיר למשל מאירועים חברתיים שהיו בכפר האומנים ושחזורים שונים שנועדו לשמור על יצירתו.

מהמוזיאון יוצאים גם סיורים בכפר האומנים עין הוד כולל סיור תאטרלי למשל למבוגרים, בלווית שחקנית, או סיורי חידות לילדים ונוער.

עוד פרטים באתר –

http://jancodada.co.il/index.asp?lan=99

לגוף ולנשמה- ספורט, אומנות ובירה טובה

במסגרת הטיול שלי לאזור זכרון יעקב, מצאתי כמה מקומות כייפיים שבהם התנסיתי במגוון טעמים ופעילויות שלא יצא לי עד עכשיו לנסות.

 התחנה הראשונה שלי היתה בקיסריה, ב"מועדון הגולף של קיסריה".

כבר בשערי הכניסה עברתי לעולם קסום של הספורט הכי רגוע בעולם, על מרחבי הדשא שמהווים את המגרש התקני היחיד בארץ, עם אנשים שהולכים או נוסעים ברכבי הגולף בין הגומות. מעבר לשלווה המקיפה אותך, ישנה כמובן גם התחרות, מחליטים מי נגד מי, מחליטים על סוג התחרות והופ – יש בילוי ספורטיבי ומרענן בחברותא. למדתי מה ההבדל בין חבטה לבין גלגול, למדתי כמה חבטות אמורים לעשות בכל גומה (ויש חוקים מדוייקים לכל דבר) ובסוף גם התנסתי בעצמי, ולא תאמינו כמה חישובים צריך לעשות בשביל להכניס כדור לגומה ממרחק חצי מטר…  הגולפאים שהיו בשטח התחשבו בזוויות הקרקע, בתנאי הרוח שנשבה והסיטה כדורים, וגם בהשתדלות לא להעיף כדור לראשו של הברבור הצח ששחה יחד עם חבריו באגם הפסטורלי באמצע המגרש.

אני שאלתי האם יש נשים רבות שמשחקות גולף, משחק שיש לו דימוי גברי מסוים, וליה להב אמיר, מנהלת הפרסום של המקום (למעשה של החברה לפיתוח קיסריה שאחראית על המועדון) סיפרה לי שלא רק שיש נשים גולפאיות, למעשה אחת מהן אף תשתתף באולימפיאדה שתערך בברזיל, כשהגולף יהפוך באופן רשמי לענף מתחרה .

שאלתי לגבי ילדים ונענתי שיש בית ספר לגולף בתוך המועדון, שמכשיר ילדים ונוער, כמובן עם ציוד למידותיהם ושלמעשה כל האלופים הנוכחיים התחילו בקבוצות הנוער.

למי שרוצה ללמוד, ישנם קורסים רבים, שיכולים להתבצע בזוגות כך שהעלות מתחלקת ועולה פחות משיעור טניס ממוצע למשל, ואפשר כמובן גם שיעור התנסות. כל מי שלומד יכול לבוא למגרש אימונים  חינמי, וישנם גם תרגולים ב"מטווח" שבהם משפרים את החבטות ולומדים איזה מחבט מתאים לאיזו מכה וכדומה.

בילוי במועדון הגולף יכול להיות גם יום כיף לחברות, יום גיבוש לעובדים וכדומה, כשמשלבים לימוד, תירגול ואחר כך ארוחה במסעדת המקום, "אלבטרוס" (שהוא לא רק שם של ציפור אלא גם מושג בגולף – חבטה מיוחדת שקשה מאד להשיג).

מההתנסות שלי, מדובר על חוויה כייפית, שגם כוללת תחושת השגיות, בצד שמירה על הוגנות (אין שופטים, כל קבוצה שמשחקת שומרת בעצמה על הכללים).

 עוד פרטים על מועדון הגולף והאפשרויות שהוא מציע –

http://www.caesarea.com/he/home/tourism/golf-club

התחנה הבאה היתה האומנותית – "תות נייר" – מפעל קטן בזכרון יעקב, שמכין נייר מעצי תות הנייר. במקום מוצגים פריטים רבים שהוכנו מהנייר המיוחד שמופק שם, ואנו צפינו בהדגמה של תהליך העבודה. שקד, בנה של בעלת המקום, הראה לנו את המסלול שעובר ענף, שמקולף מקליפתו, הקליפה מבושלת, מיובשת, מופרדת לסיבים ולבסוף הופכת לעיסה שמתייבשת על מסגרת ומקבלת תוספות לפי הרצון.

הנייר יוצא במרקמים שונים, בגוונים שונים, חלק או עם תוספות שמוטמעות בו.

שקד סיפר לנו שקבוצות, כולל ילדים, נהנות מלעשות את כל התהליך, ולצאת בסוף עם נייר יפיפה לכל מטרה.

הוא גם הראה לנו שימושים מיוחדים לנייר כגון כתובות מקסימות שנשמרות כתמונה למזכרת וגם הזמנות, כרטיסי ברכה, ואיך אפשר בלי חומרי גלם לאומנים כמו ציירים וקליגרפים?

בדף הפייסבוק של "תות נייר" יש המון מידע על האפשרויות הגלומות במקום –

https://www.facebook.com/tutneyar

 וגם באתר – http://www.tutneyar.co.il/

 אני למדתי שם על ייצור נייר שלא הכרתי, על טכניקות שונות, על שימושים שונים ועוד, והסדנה ב"תות נייר" בהחלט מאפשרת למבקרים בכל גיל להתנסות בחוויה מיוחדת שלא מתאפשרת כל יום.

 שקד גם סיפר לי על פעילות קהילתית שמתבצעת בחצר שלהם, שבה יש "שוק החלפות" חופשי- כל אחד מביא מה שהוא לא צריך, כל אחד לוקח מה שהוא צריך, בלי שאלות, בלי תנאים.

 אחרי כל הספורט והאומנות, הגיע הזמן להרטיב את הגרון, ואין מקום טוב יותר בסביבה מאשר PAVO, מבשלת בירה ופאב בקצה המושבה, צופה על נוף מרהיב.

אחרי סיור והסברים על אופן הכנת הבירה ,השמירה על האיכות (ואפילו טעמתי גרגרי כשות, אחד מארבעת המרכיבים של הבירה, ביחד עם לתת, מים ושמרים – והטעם הוא קורנפלקס בדרגות מתיקות שונות), והטעמים השונים, ישבתי לטעום סוגים שונים של בירה, במגוון אחוזי אלכוהול וצבעים.

הראשונה היתה הREDISH- בירת לאגר אדמדמה, בטעמים פרחוניים עם 4.7% אלכוהול . הבירה היתה מתקתקה לטעמי.

השניה היתה בירת חיטה – בסגנון בווארית קלאסית עם 4.6 אחוזי אלכוהול. היה לי שם טעם מוכר כלשהו, ואז הסבירו לי שיש רמיזה לטעם של בננה, וכשידעתי את זה באמת יכלתי לשים על זה את האצבע.

השלישית היתה PILS –לאגר בהיר , זהובה בזיגוג עדין, 5%. בהגדרה היו צריכים להיות לה גם טעמים מתוקים וגם טעמים מרירים, מה שאני טעמתי היה פשוט דבש עדין, סוג של נקטר דבש . בירה מאד קלה ומתאימה לחוף הים ביום קיץ.

הרביעית והאחרונה – RAIDER – שמוגדרת כ"בירה לאוהבי השנדי" – אחוז אלכוהול מאד נמוך 1.9% בלבד, גם היא קיצית מאד.

 היינו אמורים לטעום גם בירה כבדה יותר, אבל בגלל שהבירות מיוצרות בקפדנות ובהשגחה אישית, הבירה עדיין לא היתה מוכנה להגשה.

קיבלנו הסבר שכדי לשמור על טעם ספציפי, יש לשחק כל הזמן עם המרכיבים מכיוון שהם אף פעם לא זהים.

בעתיד מתוכננות פעילויות נוספות בפאב כמו הפיכתו למתחם יציאה לטיולי סביבה, סגווי, ועוד, ובנתיים אפשר לשבת על הנוף המקסים, לנשנש משהו (האוכל כשר ללא תעודה בגלל שפתוח בשבת, גם הבירות כשרות), לטעום סוגים שונים של בירה, לבחור מה הכי טעים לנו, ולהרים כוסית (ועוד אחת ועוד אחת וכמה שיותר, יותר שמח).

אתר הבית – http://www.pavo.co.il/

סאלוט!