לפני כחודשיים ביקרתי בCARMI'S וגיליתי את הפנינה האיטלקית המתוקה הזו במודיעין, עם מנות מיוחדות- גם מבחינת הטעמים וגם מבחינת הפרזנטציה, והלב הגדול של הצוות. ומסתבר שהם לא שוקטים על השמרים ומוסיפים עוד אקסטרה לתפריט- והפעם לווא דווקא תוספת אכילה (למרות שיש המון כאלה) אלא משהו לנשמה- קונספט של הופעה משעשעת ומרתקת, ביחד עם מזנון איטלקי כיד המלך.
בשנת 2007 התאגדו להם עידו אופק, יניב ביטון, דקלה הדר, מוריה זרחיה, שלומי טאפירו, יעל טל, רווית יעקב ועומר עציון והפכו ל"גדוד העברי". הם צחקו, שרו, המציאו, ויצרו מערכונים קצרים, שמתקבצים ביחד לתמונה סאטירית של המדינה בה אנו חיים ונושמים.
רן גפנר צילום מאיה באומל בירגר 080215
בילדותי "קוסם" היה זה ששולף שפן מהכובע (כן, אני יודעת שזה בעצם ארנב, אבל הביטוי נשאר…). היו אלה שהוציאו מטפחות מהפה בשרשרת ארוכה, אלה שביקשו "תבחר קלף" והפגינו זריזות ידיים, והיתה תוכנית טלוויזיה בשבת שאירחה כל מני אומנים, ואחד מהם היה צ'אן קנסטה. כולם מכירים את אורי גלר, אבל בשבילי כילדה, בהופעתו בתוכנית המיתולוגית "שעה טובה" (תוכנית אירוח משנות השמונים -ערוץ יחיד, מאה אחוזי רייטינג למעט שומרי השבת), קנסטה עשה דברים שלא נראו בעבר, ובלתי אפשריים. הוא הביא ספר עב כרס, ביקש מאחד האורחים האחרים לבחור עמוד, מהשני לבחור שורה, מהשלישי לבחור מילה, וניחש במדויק את המילה. הוא המשיך עוד ועוד, לעשות מעשי קסמים שאז הוגדרו פשוט כ"טריקים" , כשהמילה "מנטליסט" עוד לא היתה בלקסיקון.
(תמונה מתוך פייסבוק).
כולנו אוהבים סיפור טוב. מילדות כשאנחנו מקשיבים בפעם המליון להורה התשוש שקורא לנו ליד המיטה את "מיץ פטל" , עד סרט מתח שמציג סיפור בצורה ויזואלית, סיפור טוב תמיד מצליח לרתק אותנו, לא משנה אם הוא מבוסס על המציאות או לא, ורצוי שיהיה מצחיק. למה? כי העולם מצחיק אז צוחקים, את זה אמרו כבר הרבה קודם.
ישראלים אוהבים את איטליה. זה לא סוד. האוכל, התרבות, השפה, הטמפרמנט, וגם הקירבה הגאוגרפית, גורמים לישראלים לשוב לביקורים חוזרים בארץ המגף. ואחד הדברים שאפשר לראות באיטליה הם גברים שלבושים במערכות בגדים מדוייקות, לכל שעות היום – מהליכה לעבודה, דרך יציאה עם חברים לשתות משהו, ועד אירועים חגיגיים יותר, הכל יושב בצורה אלגנטית על הגוף, ומשדר ביטחון ואלגנס.
ואיך משיגים את המראה הזה?
לישראל הגיע מותג Sirmoney , סניף ראשון מחוץ לאיטליה (שם ישנם 15 סניפים בכל רחבי המדינה) שמלביש גם את הגברים בישראל במראה מעוצב לכל אירוע ולכל שעה.
לפני חמישים שנה נראתה ג'ולי אנדריוס על מסכי הקולנוע כשהיא רוקדת על ההרים באוסטריה, השמש מאירה על הפרחים מסביב, והיא בדרכה להיות האומנת של חבורת ילדיו של אלמן קשוח, שלא יודע להתמודד איתם.
הנזירה האומנת כובשת את לב כל הסובבים אותה, כולל של אביהם של הילדים, וביחד עם הופכים למשפחה מוסיקלית, שנאלצת לברוח מהמשטר הנאצי ולהקים חיים חדשים.
מעבר לדמויות בסרט, הנזירה המרקדת כבשה גם את צופי הקולנוע, שהפכו את הסרט לקלאסי ומפורסם עד כדי כך שבאוסטריה ישנם סיורים בעקבות "צלילי המוסיקה", מוזיאונים המוקדשים לסרט והוא הפך להיות אבן דרך בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לנכסי צאן ברזל, ואין ילד שלא יודע לזמזם בשפה כלשהי את "דו הוא דוב לבן צפוני".
חמישים שנה חלפו ועכשיו הושק התרגום העברי של הספר "כל הר וגבע" – הסיפור האמיתי מאחורי "צלילי המוסיקה".
לירון איתן ואדווה מזרחי, שתי קומיקאיות , עולות על הבמה ב"בר קיימא" – מקום קטן בדרום תל אביב. הן לבושות בשחור ובג'ינס, אין מוסיקת רקע, אין אביזרים, יש רק את הפיזיות וההומור. ובעזרת שני הדברים הללו, לירון ואדווה הופכות במשך חמישים דקות של מערכונים רצופים, לאוסף של דמויות שמייצג את כל מי שאנחנו מכירים, ובעצם גם אותנו.
השתיים, בעלות תואר שני במשחק באוניברסיטה, מגלמות אוסף של דמויות כל אחת לחוד ובעיקר באינטראקציה משותפת, ומעלות סיטואציות שכולנו מכירים – הטראומות מבית הספר בגלל הבחורה המקובלת , הנכדים שחוגגים לסבא יום הולדת אבל בעצם מחכים לירושה, זו המוזרה מוועד הבית, הכלה הנודניקית והמלצרית שעובדת ב"קפה מיכל" וחולמת להפוך לזמרת מפורסמת…
(התמונות – מפייסבוק)
שתיהן בוגרות "דומינו גרוס" – כשלירון הספיקה לעבור בדרך בלהקה העירונית "ילדודס" בחדרה, ואחר כך לדור ההמשך "צעירי חדרה" , ואדווה אהבה לחקות שפת גוף כבר מילדות והופיעה בהצגת יחיד בפסטיבל "עתיד התאטרון 2013".
המופע כאמור הוא אוסף של מערכונים קצרים בסגנון "נון סנס" עם קריצה למונטי פייתון וסיינפלד, וכולל גם קטעי שירה קטנים שמשתלבים במערכון.
בהופעת אורח מופיע גם תומר יעקבצ'אק שגם הוא למד איתן והוא מוסיף את הזווית הגברית.
אני בטוחה שבעתיד עוד נשמע על שתי המצחיקות הכישרוניות הללו – ובגדול.
כרגע הבנות מופיעות ב"בר קיימא" שהוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, ועוד מידע על ההופעות הבאות ב-
דף הפייסבוק – https://www.facebook.com/events/1380497705559755/?ref=22
קטע מההופעה ניתן לראות כאן – https://www.youtube.com/watch?v=62I1WiHzsSw
כל פעם שאנו צופים בסרטים בסגנון "אסקימו לימון" , אנו לא יכולים לפספס את פס הקול של התקופה- שנות השישים והשבעים שהביאו לנו רומנטיקה רבה, שחסרה לנו כל כך היום.
אחת התוכניות האהובות עלי ביותר ברדיו, משודרת בדיוק בשעה שבה אני חוזרת הביתה מהעבודה- השעה חמש, התחנה- "רדיוס" והתוכנית היא אותה תוכנית ששודרה כשבערוץ מאה אף אם היתה "קול השלום" (עוד חתיכת נוסטלגיה) – "טווילייט טיים" – שירים ישנים שהפכו את הנסיעה הביתה לרגועה ומחממת לב.
אמנם לא נולדתי עדיין ברוב שנות השישים, וגם את שנות השבעים העברתי בעיקר במשחקי ילדים, אבל המוסיקה היתה שם, ואני עדיין זוכרת את שידור הטלוויזיה שהראה שוטר מוחה דמעה בלוויתו של אלביס פרסלי.
על הרקע הזה, המופע החדש Unforgettable פורט בדיוק על נימי הלב. במופע מתכנסים להם שלושה זמרים מופלאים – זאק היילון – הישר מלאס ווגאס, שם זכה בחגורה אותנטית של אלוויס פרסלי בתחרות ביצועי שירי המלך, הוא זמר ויוצר שמופיע רבות בתוכניות טלוויזיה, והוציא ארבעה אלבומים, צ'ארלס גארט- שמביא לנו את רוח התקופה בשירה ובצעדי ריקוד מפתיעים, עלה לארץ משיקאגו בשנות השמונים ומאז הופיע כזמר ליווי של אמנים ישראלים רבים והיום הוא סולן במופע, וסטלה יודקו –הזמרת שהיא גם המפיקה, שעלתה לארץ מאוקרינה ב1990, בלי לחשוב בכלל על כיוון מוזיקלי, עד שהגורל הראה לה איזה אוצר יש לה בגרון, ומה היא יודעת לעשות בקולה. בעברה היא הופיעה עם "להקת מנהטן" בכל העולם, מול קהלים של מאות אלפי אנשים.
(בתמונה למעלה- סטלה יודקו, בתמונות למטה זאק היילון וצ'ארלס גארט – צילומים של ניקול דה קסטרו)
הזמרים מלווים בתזמורת של שמונה נגנים (שבעה גברים, ואחת מתופפת מקסימה בשם מעיין) ומגישים לנו שעה וחצי של המיטב, מגלישים את כולנו לתקופה רומנטית, אולי נאיבית יותר, אבל קסומה, כשהזמרים היו זמרים ולא חשפניות, כשהמילים היו אוהבות ולא פרובוקטיביות, כשהתמימות היתה תכונה נערצת.
רי צ'ארלס, שירלי בייסי, נט קינג קול, קליף ריצ'ארד, טום ג'ונס, הטמטיישנס, פרנק סינטרה, דוריס דיי, וכמובן המלך אלביס, כולם חוזרים לחיים בעזרת שלושת הזמרים המוכשרים הללו, שמתכתבים עם סרטוני וידאו מקוריים ומשלימים איתם ממתק לאזניים.
בחלק מהשירים הזמרים משתפים את הקהל בשירה, ברוב המוחלט הקהל גם ככה מצטרף לצלילים ולמילים.
המופע מגיע לאולמות שונים, כך למשל ב24 לאוקטובר וב21 לנובמבר בתאטרון גבעתיים, ב6 לאוקטובר ב"הבימה" בתל אביב, ב4 לדצמבר ברעננה, ויש גם הופעות בסינמה סיטי.
עוד פרטים ב- https://www.facebook.com/mofa.unforgettable
הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".
העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.
אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.
זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.
מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.
העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.
הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.
פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.
המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.
מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.
הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.
עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0
כשאומרים "ערד" עולה בעיני רוחי תמונה של עיירה קצת מנומנמת. אבל "ערד" שבהרצליה פיתוח היא הדבר הכי לא מנומנם בסביבה. ערד רייכל (כן, אחות של..) ניהלה רסטו בר בברזיל, ולאחר שנים שם, החליטה להביא את האווירה גם לישראל, וכך נולדה "ערד" – בלב אזור עסקים של הרצליה פיתוח.
הרעיון – מקום עם אווירה ביתית , ברמן עם ראש יצירתי במיוחד (אריאל לייזגולד), מנות מיוחדות שילוו את השתיה או יעמדו בפני עצמן, לחלוקה או לאכילה אישית, ומוסיקה טובה.
המקום מזכיר נגיעות לטיניות מבחינת העיצוב אבל שומר על אווירה רגועה, ואפשר לבחור אם לשבת ליד שולחן או על הבר.
הוזמנתי לנסות את החידושים של תפריט הקיץ החדש, שיפור ושיפצור של התפריט לטווח גדול של טעמים (ואגב, בערב שבו נכחתי, היה קהל גדול של נשים שהגיעו בזוגות או קבוצות, ובגלל המגוון הרחב של המנות, כל אחת – וכמובן גם כל אחד מצא בו משהו לטעמו).
התחלנו בקוקטילים. מאיה, המארחת המקסימה שאלה אותי מה ההעדפות שלי ואז בחרה עבורי "מרטיני ליצ'י" – קוקטייל של וודקה עם מרטיני יבש, ליצ'י וסאואר (מחירי הקוקטילים בממוצע 45 שקלים). בן הזוג ביקש וקיבל קייפיריניה קלאסית, על בסיס קשאסה , לימונים כתושים, סוכר חום וסאואר. בהמשך, כשהברמן ראה שוודקה היא בהחלט משהו פופולארי אצלי, הוא יצר במיוחד עבורי קוקטייל וודקה עם אשכוליות ואננס, חמצמץ ואוורירי.
תומר אלקין אירח אותנו מכל הלב והחל להזרים לנו דוגמאות של מנות – חלק כבר בתפריט, חלק בתהליכי הרצה (ולכן אין לי עדיין מחירים שלהם). הערה חשובה- המנות בתמונות הן מוקטנות לצורך הטעימה.
לחם הבית עם מטבלים – לא נאפה במקום אבל טרי מאד, אהבתי את הקראסט שלו , שהזכיר לי קצת פריקסה, כאילו מטוגן אבל לא שומני. הגיע עם שלושה מטבלים- אבוקדו, שמן זית וחומץ עם שום ומטבל עגבניות חרפרף.
קרפצ'יו סינטה עם פרמז'ן מיובש – מנה כייפית מאד, עם קישוט ייחודי של פרי הצלפים. הצעה שלי – לעשות מנת נשנושים מחטיפי הפרמז'ן כי הם הולכים מצוין גם עם בירה למשל.
כרובית צלויה בתנור על לבנה, סלק, צנוברים, וליד סלט עגבניות חריף (זהירות!). כרוב צלוי הוא שוס בהרבה מקומות, וכאן הוא קיבל פרשנות לכיוון המזרחי אסיאתי. אני לא יודעתי שהעגבניות חריפות ולקחתי אותן כיחידה בפני עצמה, והיה לי חריף, אבל הדרך הנכונה לאכול את המנה היא לקחת הכל ביחד- כרובית עם לבאנה שהיא ניטרלית בטעם ואז לצרף את העגבניות ולקבל יחידה אחת מרובת טעמים ומרקמים.
RATE- מנת תפוחי אדמה מזן ראטה, על מצע עגבניות שרי וצ'זיקי – מנה שפחות התחברתי אליה כי הרוטב היה לי מתקתק והייתי מוסיפה עוד מלח. מכיוון שכאמור המנות הן חדשות ובהרצה, עוד צפויים שינויים.
ברוסקטה סלמון אבוקדו – עשירה מאד, טעמים אסייאתים חזקים, הולך מצוין עם אלכוהול.
סלט קינואה עם חמוציות, סילאן, טחינה,זיתים, עלי בייבי, אגוזי מלך ובעצם כל טוב- מנה שזכתה אצלי למקום השני והמכובד – מנה קלילה אבל עשירה מאד, משביעה , כייפית במרקמים והתיבול לא משתלט.
כריך שפונדרה – זה המקום הראשון שלי. בתמונה כאמור רואים דוגמית, במקור זה כריך עם צ'יפס וכל מה שצריך . בפועל – בשר רך, עדין, כמעט נמס בפה, נותן קונטרה ללחם הקלוי שהוא נמצא עליו.
בנתיים עברה מאיה וחילקה לכל הנוכחים שוט של וודקה תות, ככה לחימום האווירה.
עוד שתי מנות לסיום ככה-
מנת סלט ארטישוק סיציליאני – מהתפריט הוותיק יותר- לבבות ארטישוק חצויים על גריל, עם בלסמי ורוטב פסטו, עם ירקות חרוכים על הגריל, שום קונפי ופרמזן (32 שקלים).
קלמארי פול ירוק וגרגירי חומוס, עם בצל חרוך וטחינת חצילים (48 שקלים, גם מהתפריט הוותיק).
מבין השתיים העדפתי את הקלמארי כי הטעמים היו עדינים יותר מאשר הסלט (כסיציליאני יש לו טעמים חזקים ומודגשים – רק לשים לב לפרוסות הפלפל החריף שעל המנה, למי שלא מסתדר עם חריף).
הגענו לקינוח- וקיבלנו מנה חדשה שעדיין לא רשומה בתפריט בשם "שתות" .
המנה כללה פרזנטציה יפיפיה של תותים על קרם גבינה, קרמל סוכר חום, שקדים ורוטב פירות יער עם שטרוייזל ובזיליקום. מנה קלה מאד ,מרעננת וגם מביאה טוויסט חדשני בזכות הבזיליקום (שחשוב לשלוט על הכמות שלו כי בקינוח זה קריטי, כאן הכמות היתה עדינה ושמרה על המתיקות עם זיק רעננות).
מה שנחמד ב"ערד" הוא שבימי רביעי יש הופעות חיות. בזמן שאנחנו היינו, ניגנו ברקע חברי ההרכב "ההיביג'יביז" – שעשו גרסאות בלוז ורוק לאולדיז וגם למוסיקה ישראלית וניכר שהם נהנים מכל רגע.
המקום פתוח כל ערב עד אחרון האורחים, והאווירה מאד משפחתית וידידותית . חנייה נוחה מאד בסביבה (בחינם אחרי שבע בערב).
ערד רסטו-בר נותן לתושבי האזור בדיוק את מה שחסר. מקום שהוא על התפר בין בר מושקע לבין מסעדה עדכנית, עבור קהל שמחפש לבלות עם אוכל טוב ועם ברמנים שיודעים את עבודתם נאמנה, זה בדיוק בשבילם.
לדף הפייסבוק של "ערד" – https://www.facebook.com/arad.raichel
המדע 7 הרצליה