כשחושבים על בייגלה ירושלמי או על פיתה ערבית חמה היישר מהטאבון, הטעם שעולה לנו ברוב המקרים הוא זעתר.
הזעתר, מעבר להיותו פשוט טעים, נושא עימו שפע יתרונות בריאותיים כמו סיוע בטיפול בנזלת, הפחתת גזים ונפיחות, הקלה בסימפטומים של ברונכיטיס, והוא מכיל רכיבים אנטי פטריותיים ואנטי חיידקיים. שמן זית מצידו מפורסם גם הוא בתכונותיו הבריאותיות הטובות והרבות, ושילוב של שניהם נותן פצצת טעם ובריאות באווירה ארץ ישראלית.
יש שלוש סיבות שהמטבח הצרפתי כל כך מצליח והן – חמאה, חמאה וחמאה.
חמאה משדרגת כל מנה, ואפילו מעט ממנה הופך מנה פשוטה למעדן. הבעיה היא שחמאה היא חטא לא קטן, על כמות השומן האדירה שבה.
למי ששומר כשרות חמאה יכולה ליצור בעיה כשרוצים להגיש מנה בטעם חמאה לאחר ארוחה בשרית או לתת ארומה של חמאה למנה בשרית, וכמובן טבעונים שמאד אוהבים טעם של חמאה אך לא רוצים לצרוך שום דבר מהחי.
כמו הקטשופ, מיונז הוא ממרח אהוב שמשתדך לעולם שלם של מנות, בשריות, חלביות, כממרח בתוספת טעמים או כמה שמתווך בין התוך והלחם שבכריך, הוא תמיד שם.
ההגדרה "משהו מתוק" בהקשר של פסח היא בדרך כלל "מצה עם שוקולד". הורים פחות ששים לעניין הזה מכיוון שממרח שוקולד הוא לא בדיוק מזון בריאות. עד שהגיעו "אחוה" ועשו בדיוק את זה- ממרחים מתוקים מבוססי טחינה גולמית: ממרח שומשום ושוקולד, ממרח שומשום עם סילאן, ממרח שומשום עם דבש וממרח שומשום בטעם שוקולד ללא תוספת סוכר.
כשחושבים "אוכל" חושבים דבר ראשון על לחם. הבסיס, המקור. "אין לו לחם לאכול" אומרים על אדם שאין לו דבר, אפילו הבסיסי. יש המנשקים חתיכת לחם שנפלה, יש כאלה שלא מעיזים לזרוק לחם גם אם הוא יבש, לחם הוא חיים.
לפני שנים היו רק שני סוגי לחם- לבן ושחור. היום יש שפע רב של לחמים, ממרכיבים שונים.
בתוכניות הבישול של ג'ימי אוליבר היא מככבת, הוא קורא לה "הריסה" במבטא בריטי הורס, והוא מתבל בה מנות בשר וירקות מגרות במיוחד.
אריסה היא ממרח תוניסאי מסורתי, בגרסה חריפה או מתוקה, המורכב מפלפלי שאטה חריפים ומיובשים, לצד פלפלים מתוקים, שום, שמן ותבלינים.
כשעלינו לארץ מדרום אמריקה וקנינו אבוקדו, הדרך המובנת מאליה לאכול אותו היתה בתוספת סוכר. מה רבה היתה הפליאה כשהתגלה שבארץ הקודש אוכלים את האבוקדו דווקא בטעמים מלוחים (ולא שוכחים לתקוע את הגלעין עם קיסמים בתוך מים).
ברבות הימים גילינו גם את האבוקדו בסושי האסיאתי, ובגוואקמולי המקסיקני ועוד שפע מנות אחרות – טעימות ומגוונות.
פעם היתה ריבה אדומה. משהו לא מזוהה, בטעם שאמור היה להיות תות, וכיכב בעיקר בתוך סופגניות.
אחר כך באו הקונפיטורות והעלו את הרמה, מעוררים געגוע ליערות אירופאיים בהם מסתובבות סבתות עם רדיד צבעוני וקוטפות פירות שהופכים אחר כך למרקחת בתוך צנצנת זכוכית עם כיסוי בד משובץ.
כעת, לקראת חג הביכורים, מביאה לנו "מיה תעשייות מזון" סידרת מעדני פרי ללא תוספת סוכר וצבעי מאכל, פשוט 100% פרי.
כאחת שלא צמחונית, בוודאי שלא טבעונית ואין סיכוי שתהיה כזו אי פעם, אני אמביוולנטית לגבי מוצרים טבעוניים, כי למה לאכול חיקוי כשיש את המקור?
מצד שני, אם מאכל טעים, מה זה משנה לי אם הוא טבעוני או לא? ואם יש לו ערך מוסף לטבעונים, לשומרי כשרות או לאלרגיים ללקטוז, למה לא?
קיבלתי להתנסות את סדרת הגבינות הטבעוניות החדשה של "משומשו" , לקראת חג השבועות.
כמו שפיצה היא לא ממש פיצה אם אין עליה פטריות, בצל, ולנועזים גם אננס , כך גם חומוס יכול להיות משעמם אם אין לו תוספות.
ב"צבר" הבינו שאין סיבה להשתעמם ומשיקים בימים אלה מבחר מנות חומוס שהמשותף להן הוא "המווווווווווןןןןןןן" תוספות. כמה המון? ממש המון. לא קישוט קטן מלמעלה אלא הרבה תוספת כך שבכל ביס ובכל מריחה מקבלים את מגוון הטעמים.
