ההגדרה "משהו מתוק" בהקשר של פסח היא בדרך כלל "מצה עם שוקולד". הורים פחות ששים לעניין הזה מכיוון שממרח שוקולד הוא לא בדיוק מזון בריאות. עד שהגיעו "אחוה" ועשו בדיוק את זה- ממרחים מתוקים מבוססי טחינה גולמית: ממרח שומשום ושוקולד, ממרח שומשום עם סילאן, ממרח שומשום עם דבש וממרח שומשום בטעם שוקולד ללא תוספת סוכר.
כשחושבים "אוכל" חושבים דבר ראשון על לחם. הבסיס, המקור. "אין לו לחם לאכול" אומרים על אדם שאין לו דבר, אפילו הבסיסי. יש המנשקים חתיכת לחם שנפלה, יש כאלה שלא מעיזים לזרוק לחם גם אם הוא יבש, לחם הוא חיים.
לפני שנים היו רק שני סוגי לחם- לבן ושחור. היום יש שפע רב של לחמים, ממרכיבים שונים.
בתוכניות הבישול של ג'ימי אוליבר היא מככבת, הוא קורא לה "הריסה" במבטא בריטי הורס, והוא מתבל בה מנות בשר וירקות מגרות במיוחד.
אריסה היא ממרח תוניסאי מסורתי, בגרסה חריפה או מתוקה, המורכב מפלפלי שאטה חריפים ומיובשים, לצד פלפלים מתוקים, שום, שמן ותבלינים.
כשעלינו לארץ מדרום אמריקה וקנינו אבוקדו, הדרך המובנת מאליה לאכול אותו היתה בתוספת סוכר. מה רבה היתה הפליאה כשהתגלה שבארץ הקודש אוכלים את האבוקדו דווקא בטעמים מלוחים (ולא שוכחים לתקוע את הגלעין עם קיסמים בתוך מים).
ברבות הימים גילינו גם את האבוקדו בסושי האסיאתי, ובגוואקמולי המקסיקני ועוד שפע מנות אחרות – טעימות ומגוונות.
פעם היתה ריבה אדומה. משהו לא מזוהה, בטעם שאמור היה להיות תות, וכיכב בעיקר בתוך סופגניות.
אחר כך באו הקונפיטורות והעלו את הרמה, מעוררים געגוע ליערות אירופאיים בהם מסתובבות סבתות עם רדיד צבעוני וקוטפות פירות שהופכים אחר כך למרקחת בתוך צנצנת זכוכית עם כיסוי בד משובץ.
כעת, לקראת חג הביכורים, מביאה לנו "מיה תעשייות מזון" סידרת מעדני פרי ללא תוספת סוכר וצבעי מאכל, פשוט 100% פרי.
כאחת שלא צמחונית, בוודאי שלא טבעונית ואין סיכוי שתהיה כזו אי פעם, אני אמביוולנטית לגבי מוצרים טבעוניים, כי למה לאכול חיקוי כשיש את המקור?
מצד שני, אם מאכל טעים, מה זה משנה לי אם הוא טבעוני או לא? ואם יש לו ערך מוסף לטבעונים, לשומרי כשרות או לאלרגיים ללקטוז, למה לא?
קיבלתי להתנסות את סדרת הגבינות הטבעוניות החדשה של "משומשו" , לקראת חג השבועות.
כמו שפיצה היא לא ממש פיצה אם אין עליה פטריות, בצל, ולנועזים גם אננס , כך גם חומוס יכול להיות משעמם אם אין לו תוספות.
ב"צבר" הבינו שאין סיבה להשתעמם ומשיקים בימים אלה מבחר מנות חומוס שהמשותף להן הוא "המווווווווווןןןןןןן" תוספות. כמה המון? ממש המון. לא קישוט קטן מלמעלה אלא הרבה תוספת כך שבכל ביס ובכל מריחה מקבלים את מגוון הטעמים.
החרוב אינו משבעת המינים, אבל מופיע רבות באגדות ובספרי קודש – אם כפרי שהחזיק את הצדיקים שברחו מהרומאים ואכלו מפריו כדי להתקיים, ואם כמשל על אדם שנוטע עצי חרובים למרות שהוא לא יזכה לאכול מפריים, כדי שהדורות הבאים ייהנו מהם, ועוד.
"משהו מתוק". לא משנה באיזה שפה המילים הללו נאמרות, הן תמיד מלוות במבט הזה בעיניים, שמשוטטות ברחבי המקרר או המזווה, כי מה לעשות שבני אדם מתים על מתוק ותמיד יש השתוקקות. יש הרבה גרסאות של "מתוק" ואם כבר אז לא עדיף משהו שיהיה גם בריא ולא רק סוכר וקלוריות ריקות?
בראש השנה הקרב ובא המנהג הוא לאכול תפוח בדבש, והמנהג הזה נתן את ההשראה לחברת "אחוה" שפיתחו מוצר חדש בסדרת ממרחי הטחינה- ממרח טחינה עם דבש.
ארץ ישראל מפורסמת בזיתים שלה , תעשיית השמן המקומי איכותית ופורחת, ועם זיתים כל כך איכותיים מדוע להסתפק רק בשמן ובזיתים כבושים כשאפשר להכין מהם את המעדן האהוב בכל העולם- הטפנד?
חברת Nany מביאה לנו לקראת שבועות (ובעצם לכל השנה) ממרח טפנד זיתים שחורים מזני פישולין וקלמטה, מהזיתים המשובחים ביותר, במתכון ייחודי של השף נדב חג'ג'. הממרח מרכז את כל הטוב שבזיתים בצורה נוחה וטעימה, היישר לשימוש, וההתנסות שלי, יש לו כל כך הרבה אפשרויות טעימות!
