פעם היתה ריבה אדומה. משהו לא מזוהה, בטעם שאמור היה להיות תות, וכיכב בעיקר בתוך סופגניות.
אחר כך באו הקונפיטורות והעלו את הרמה, מעוררים געגוע ליערות אירופאיים בהם מסתובבות סבתות עם רדיד צבעוני וקוטפות פירות שהופכים אחר כך למרקחת בתוך צנצנת זכוכית עם כיסוי בד משובץ.
כעת, לקראת חג הביכורים, מביאה לנו "מיה תעשייות מזון" סידרת מעדני פרי ללא תוספת סוכר וצבעי מאכל, פשוט 100% פרי.
כאחת שלא צמחונית, בוודאי שלא טבעונית ואין סיכוי שתהיה כזו אי פעם, אני אמביוולנטית לגבי מוצרים טבעוניים, כי למה לאכול חיקוי כשיש את המקור?
מצד שני, אם מאכל טעים, מה זה משנה לי אם הוא טבעוני או לא? ואם יש לו ערך מוסף לטבעונים, לשומרי כשרות או לאלרגיים ללקטוז, למה לא?
קיבלתי להתנסות את סדרת הגבינות הטבעוניות החדשה של "משומשו" , לקראת חג השבועות.
כמו שפיצה היא לא ממש פיצה אם אין עליה פטריות, בצל, ולנועזים גם אננס , כך גם חומוס יכול להיות משעמם אם אין לו תוספות.
ב"צבר" הבינו שאין סיבה להשתעמם ומשיקים בימים אלה מבחר מנות חומוס שהמשותף להן הוא "המווווווווווןןןןןןן" תוספות. כמה המון? ממש המון. לא קישוט קטן מלמעלה אלא הרבה תוספת כך שבכל ביס ובכל מריחה מקבלים את מגוון הטעמים.
החרוב אינו משבעת המינים, אבל מופיע רבות באגדות ובספרי קודש – אם כפרי שהחזיק את הצדיקים שברחו מהרומאים ואכלו מפריו כדי להתקיים, ואם כמשל על אדם שנוטע עצי חרובים למרות שהוא לא יזכה לאכול מפריים, כדי שהדורות הבאים ייהנו מהם, ועוד.
"משהו מתוק". לא משנה באיזה שפה המילים הללו נאמרות, הן תמיד מלוות במבט הזה בעיניים, שמשוטטות ברחבי המקרר או המזווה, כי מה לעשות שבני אדם מתים על מתוק ותמיד יש השתוקקות. יש הרבה גרסאות של "מתוק" ואם כבר אז לא עדיף משהו שיהיה גם בריא ולא רק סוכר וקלוריות ריקות?
בראש השנה הקרב ובא המנהג הוא לאכול תפוח בדבש, והמנהג הזה נתן את ההשראה לחברת "אחוה" שפיתחו מוצר חדש בסדרת ממרחי הטחינה- ממרח טחינה עם דבש.
ארץ ישראל מפורסמת בזיתים שלה , תעשיית השמן המקומי איכותית ופורחת, ועם זיתים כל כך איכותיים מדוע להסתפק רק בשמן ובזיתים כבושים כשאפשר להכין מהם את המעדן האהוב בכל העולם- הטפנד?
חברת Nany מביאה לנו לקראת שבועות (ובעצם לכל השנה) ממרח טפנד זיתים שחורים מזני פישולין וקלמטה, מהזיתים המשובחים ביותר, במתכון ייחודי של השף נדב חג'ג'. הממרח מרכז את כל הטוב שבזיתים בצורה נוחה וטעימה, היישר לשימוש, וההתנסות שלי, יש לו כל כך הרבה אפשרויות טעימות!
בשנת 1948 התרחשו שני אירועים משמעותיים- הוקמה מדינת ישראל ונוסד מפעל "השחר העולה" בחיפה. טעם מתוק למדינה הצעירה.
מאז כבר שבעים שנה מלווה ממרח "השחר העולה" את הילדים, הנכדים, החיילים, וגם המבוגרים שרוצים את המתיקות הזו שמזכירה לנו את הבית ואת הילדות.
הקרם שמתאים להכנת כל קינוח, כריך או בשיטה הכי טובה- של החזקתו בכוח ביד אחת (שאף אחד לא יחשוב על לקחת…) וכפית ביד השניה (או בגרסה אצלנו בבית – כף!) ויאללה בלגאן! פסטיבל של מתיקות כל כך מוכרת וכל כך אהובה.
בשעה טובה נוספו שלושה אחים קטנים למשפחת "צבר" והם כבר חוגגים. לקטגוריית המזטים המצליחה נוספו "קרם כרובית" מהמטבח הטורקי, ו"קרם בצל" מהמטבח המרוקאי. השף המוכשר אבי לוי שמלווה את המוצרים משלב הפיתוח ועד למדפים מביא לנו טעמים חדשים למריחה, לתוספת (והמלצה שלי- לאירוח בתוספת קרקרים מסוגים שונים).
"לחמית" של "אסם" תמיד היתה מותג אהוב בזכות שני דברים- הפריכות המתפצחת, והעובדה שהיא תמיד זמינה. אין דבר מבאס יותר מאשר למצוא במקרר שלל ממרחים אבל לחם אין, ומה עושים איתם עכשיו? הפתרון, לגשת למזווה, להוציא חבילה של "לחמית" ולמרוח עליה מכל טוב.
כדי שלא ישעמם, ה"לחמית" מגיעים בשלל טעמים ותוספות והפעם- "לחמית זיתים" שעשירה בדגנים מלאים וזיתים בשני צבעים, ו"לחמית עשבי תיבול" שכוללת סל של מיטב הגינה- בזיליקום, רוזמרין, אורגנו וטימין, ביחד עם חיטה מלאה.
תקראו לזה "מאזטים", תקראו לזה "טאפאס", תקראו לזה איך שתרצו העיקר שתקראו לי לאכול…
"סלטי צבר" משיקה סידרה של מאזטים בטעמים מיוחדים שמושפעים משלל העדות שיש לנו כאן בארץ (אם כי טוב שאין משהו פולני, יש לי הרגשה שממרח בטעם גפילטע פיש לא היה הולך טוב אצלנו..).
