עוגיה. סיפור אהבה מתוק בגודל קומפקטי.
מצויין למי ש"מיישר" עוגות ולא יודע מתי להפסיק. מצוין לאחיזה ביד קטנה של ילד, ויושב נפלא בצלוחית ליד הקפה.
סידרת "קרמוגית" היא סידרה אהובה מאד על הישראלים, והטעמים שלה – קרמוגית עם מילוי קרם עשיר בטעם שוקולד, או בטעם אגוזים הם אורחים קבועים כשמארחים, במשרד, כשמפנקים חייל או ליד משקה חם.
"אני רוצה חטיף". אפשר לדמיין ילד אומר את זה, ואפשר לדמיין מבוגר חושב על זה. הדחף ל"משהו טעים" , כשהכוונה בדרך כלל ל"מתוק" לא נעלמת עם הגיל. מצד שני, אנו לא רוצים שהילדים שלנו (או אנחנו עצמנו) נאכל חטיפים לא בריאים, מלאים סוכר וצבעים מלאכותיים שלא תורמים לנו דבר.
"אחוה" משיקים בימים אלה את התשובה הניצחת להתלבטות הזו, חטיף PRO שהוא מעדן שומשום בתוספת חלבון.
אי אפשר להגזים בחשיבות החלבון לכולנו- ילדים בשלבי גדילה, נשים בתקופות שונות בחיים, ספורטאים וגם בני הגיל השלישי, החלבון הוא מרכיב חשוב בתזונה שלנו.
אחד הדברים הקשים ביותר למי שנאלץ מסיבות שונות להמעיט בפחמימות הוא הלחם. קל יותר לוותר על עוגת יום ההולדת או הבורקס, מאשר על המוצר הבסיסי שיש לו ריח כל כך ממכר וטעם כל כך אופייני, הסמל של האוכל- הלחם.
"ביכורים מזון ומאפה" שמתמחה בייצור לחמי בריאות, ירקות קלויים ושירותי הסעדה השיקה בימים אלו "לחם פשתן" ייחודי, שמגיע טרי ופרוס .
בילדותי הרחוקה הסבתות, ולא משנה מאיזה עדה, הטיפו לנו תמיד ש"אסור לשתות מים אחרי אבטיח", שאם נבלע מסטיק הוא ידבק לנו מבפנים לנצח, ושבחורף לא כדאי לאכול גלידה כי נצטנן.
אז מה עושים? בחנויות המכולת היה הפתרון האולטימטיבי "גלידה חמה". מדובר היה בגביע שבתוכו בערך כפית של מילוי מרנג ועליו ציפוי "צימקאו" כלשהו. כל העסק עמד חשוף על שולחן המכולת כך שכשהגענו לאכול אותו, הוא כבר היה רך, איבד את הפריכות ואת רוח החיים, והיה משהו די מסטיקי ולא ברור.
ריח של לחם טרי לא דומה לשום דבר, הוא מגרה, הוא נותן אווירה של חום ושל בית, הוא הבסיס. הבעיה של אנשים שלא יכולים או לא רוצים לצרוך גלוטן היא שקשה מאד למצוא תחליף ללחם "אמיתי".
עכשיו מביאה לנו חברת Schär לחמים חדשים ללא גלוטן שמוכנים לאכילה ללא צורך בהקפאה, ללא לקטוז וללא חומרים משמרים. על הדרך יש גם שפע של סיבים תזונתיים.
בכל שנה אני מנהלת וויכוח עם חבריי, האם אזני המן שממולאים בשוקולד או בכל מילוי אחר שאינו פרג, נחשבים כאזני המן מסורתיות. הוויכוח הזה מתחיל עוד בחנוכה, עם סופגניות שכוללות מילוי אחר מאשר ריבה אדומה.
אני ניצבת איתנה בדעתי- פרג הוא המילוי הרשמי של אזני ההמן ומייצג את פורים, כי אחרת מדובר פשוט בעוגיה משולשת.
כמו שפיצה היא לא ממש פיצה אם אין עליה פטריות, בצל, ולנועזים גם אננס , כך גם חומוס יכול להיות משעמם אם אין לו תוספות.
ב"צבר" הבינו שאין סיבה להשתעמם ומשיקים בימים אלה מבחר מנות חומוס שהמשותף להן הוא "המווווווווווןןןןןןן" תוספות. כמה המון? ממש המון. לא קישוט קטן מלמעלה אלא הרבה תוספת כך שבכל ביס ובכל מריחה מקבלים את מגוון הטעמים.
חידה – אם יש לכם שקית של MIX ביסלי ואח של ביסלי, ואתם רוצים להוציא שני חטיפים זהים, בלי להוריד את המבט מהבינג' , מה המספר המינימלי של חטיפים שתצטרכו להוציא? תשובה תהיה בסוף.
" וְאוּלָם חֵי-מַלְכִּי אִם-יֵש כַּבָּצָל בְּכָל-הַיָּרָק / נוֹתֵן טַעַם לְשֶׁבַח בַּמָּרָק, / וְכִי יֻתַּן מִמֶּנּוּ בִּצְלִי אֵשׁ – / וְעָרַב הַצָּלִי עַל-אַחַת שֵׁשׁ; / כִּי כֵן מִשְׁפַּט הַפְּרִי הַזֶּה וְכֵן דָּתוֹ: / מַר הוּא בְּחַיָּיו וּמָתוֹק בְּמִיתָתוֹ. " (מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום" ח"נ ביאליק.
הוא חריף, הוא מתקתק, הוא מעטר כל מנה ומשדרג כל סלט, ואנו סולחים לו על הריח ועל החריפות כי הוא שווה את זה – הבצל. בתוכניות הטלוויזיה כבר שרו "הבצל, ירק יוצא מן הכלל!", ובציטוט כאן בכותרת אפשר למצוא את האהבה לבצל בכל דור.
במערכון המיתולוגי של הגשש החיוור – "המכונית המגוייסת" מתקיים הדיאלוג הבא –
"הגיע האוטו עם הבפלה? אז תביא בפלה"
"אין בפלה"
"אז תביא תפוזים עם בפלה"
"אבל אין בפלה!"
"אז תביא אשכוליות עם בפלה"
"וואלק אין בפלה"
"טוב…. אז תביא רק בפלה"!
