לז'ול וורן היו "חמישים אלף מיל מתחת למים", ללהקת ה"דריפטרס" היה "מתחת לטיילת" ולתל אביב יש עכשיו את Under52 – לאונג' בר קלאב חדש שמשלב את כל הכיף במקום אחד- אלכוהול משובח, מנות שף, פינות ישיבה, רחבת ריקודים עם מוסיקה מתקדמת וחלל עישון למי שצריך.
ארכיון תגים | מוסיקה
VOCA PEOPLE – מוסיקה שחוצה עולמות
נתחיל מהמסר החשוב ביותר – כמו בהופעת סטנדאפ, אם אתם יושבים בשורות הראשונות, קחו בחשבון שתיקחו חלק פעיל במופע. מצד שני, אולי זו בדיוק הסיבה לשבת שם.
מיהם בעצם ה"ווקה פיפל"? העלילה עוסקת בשמונה חייזרים, שלוש נשים וחמישה גברים, שהגיעו מכוכב "ווקה", כוכב מרוחק שבו כל התקשורת היא בצלילים, אחרי שנאלצו לנחות נחיתת חירום ועכשיו המצבר שלהם מרוקן והדרך היחידה להטעין אותו היא למצוא אנרגיה מוסיקלית במקום שאליו הגיעו – כדור הארץ. המשימה הניצבת בפניהם לא קלה, הם צריכים לתקשר עם בני המקום ולהבין את המוסיקה שלהם, וכיצד עושים זאת? בטכנולוגיה חייזרית כמובן שעוזרת להם "לשאוב" מבני האדם את כל הידע העולמי ולהתחיל לפרשו בדרך שלהם.
השפה שבה מדברים החייזרים היא שילוב של אנגלית וג'יבריש, אבל גם מי שלא דובר אנגלית מבין היטב את העלילה בזכות המימיקה, הטונים וכמובן המוסיקה. אחד הפרטים המעניינים במופע הוא הופעתם החיצונית של החייזרים, לבושים ומאופרים בלבן, ומסתירים את שערם (למעט זמר מזוקן אחד) כך שאין השפעה של הופעה חיצונית ואפשר להתמקד נטו בביצועים המוסיקליים.
החייזרים מתחילים להכיר את כדור הארץ דרך תולדות המוסיקה, מהמוסיקה הקלאסית האהובה, דרך אלביס פרסלי ועד ג'סטין ביבר, תוך יצירת דיאלוג פעיל עם הקהל שפוצח בשירה לפי ההוראות.
אבל לא רק בשירים מפורסמים עסקינן, מכיוון שה"ווקה פיפל" מצליחים ליצור יצירה מוסיקלית סוחפת גם מצלצול מפורסם של טלפון סלולרי.
חשוב לציין שכל הביצועים והמוסיקה בהופעה הן בסגנון "אקפלה" כלומר ללא שימוש באף כלי נגינה והצלילים כולם מופקים מגרונם של הזמרים והזמרות, כולל קטעי ביטבוקס מהפנטים שבהם קשה לזכור שאין להקת מתופפים צמודה. הטווח המוסיקלי של הזמרים מקיף את כל סוגי הקולות, מבס שמגרד את הרצפה ועד סופרן שמאיים לנתץ את המנורות. חלק מהביצועים הם ביצועי סולו או בהשתתפות כמה מהזמרים, בחלק אחר מדובר בביצועי להקה או מקהלה בהרמוניה מושלמת, ובחלק נוסף כמה מהזמרים משמשים למעשה כלי הנגינה של הסולנים, בעיקר אלה שיוצרים את הביטבוקס.
אחרי ההיסטוריה מגיעה הקלאסיקה בשרשרת של ביצועים קצביים וסוחפי קהל לשירים משנות השישים ועד היום, כך שגם הילדים שהיו בקהל, והיו הרבה כאלה, זיהו את השירים והתחברו לביצועים המרהיבים.
הקהל, כמו שהוזכר בהתחלה, מהווה חלק נכבד מההופעה, אם בכך שאנשי הווקה יורדים לקהל ותופסים אנשים שישמשו להם ככלי נגינה, (ושימו לב לזמר הבס שעושה חיקוי מושלם של דיג'ידו), משתמשים באנשים כדי "לקרוא את מחשבותיהם" כשברור שהאישה חושבת על מארש החתונה, בעוד שהגבר שלצידה חושב על… ובכן, לא בדיוק מוסיקה… (הידעתם שראש קרח של אדם הוא המצע המושלם ל"סקרצ'ינג"?) ועוד.
בעוד האנרגיה נטענת, החייזרים ממשיכים במחרוזות שירי אהבה לגברים שמועלים לבמה או לנשים שמחוזרות על ידי החייזרים הגברים אבל מעצבנות את החייזריות באקט אנושי להפליא, ואף בקטע של מוסיקה מסרטים כולל הכוריאוגרפיה המתבקשת מסרטים כמו סרטי ג'יימס בונד, "טיטאניק", "רוקי" או "ספרות זולה".
העיבוד המוסיקלי והביצועים מתכתבים עם משחקי התאורה המדוייקים שמעצימים את החוויה הכוללת.
הביצועים משלבים הומור ווירטואוזיות מוסיקלית שמגיעה לשיאה בביצוע מרגש ל"רפסודיה בוהמית" של קווין. בתום המופע מוזמנים הנוכחים להשאר, לפגוש מקרוב חלק מהזמרים, ולהצטלם איתם.
על המופע אחראי ליאור כלפון, שמוכיח שהוא הרבה יותר מאשר "איצקו" מ"רמזור", ואחרי ההצלחה הגדולה של "התאטרון השחור" שלו, מביא את ה"ווקה פיפל" להצלחה פנומנלית גם בישראל וגם בהופעות במעל ל35 מדינות בעולם, כשהוא מוכיח שמוסיקה היא שפה בינלאומית.
עד היום צפו במופע למעלה מ2 מליון איש, והוא מתאים לכל המשפחה, כולל ילדים מגיל שש ומעלה.
בימים אלה מופיעים ה"ווקה פיפל" בכל רחבי הארץ במסגרת סיבוב הופעות של 19 מופעים.
העיבודים והניהול המוסיקלי המצויינים הם של שי פישמן
"סימני דרך" – סיפורה של נעמי שמר.
"מי זוכר ומי יודע את הדרך אל ביתי, מי אשר קולי שומע הוא יבוא הביתה איתי .
ענני נוצה ממעל והשלף לרגלי,ודינדון פעמון הפלא השומר תמיד עלי"
מילים קסומות אלה נכתבו על ידי המשוררת נעמי שמר, ביחד עם עוד כאלף שירים ומנגינות שהם נכסי צאן ברזל . לכל אחד יש את השיר האהוב עליו משירי נעמי שמר אבל אין עוררין שהשיר הקאנוני ביותר הוא "ירושלים של זהב". הבעיה היתה שמשיר עוצמתי וסימבולי כזה, הוא הפך לשברון לב עבור שמר כשגילתה שהמנגינה דומה להפליא לשיר עם באסקי שכפי הנראה שמעה ונטמע במוחה בלי לשים לב.
"פרס ישראל- המוסיקה, הזוכים, הזכרונות"
על במת התאטרון הלאומי "הבימה" הועלה אתמול המופע "פרס ישראל- המוסיקה, הזוכים, הזכרונות" , בכיכובם של צחי סיטון וטל ברגמן, לכבוד חגיגות שנת השבעים למדינת ישראל.
צחי סיטון, זמר בס בריטון מוביל, חיית במה אמיתית, שמופיע גם בשירי מחזות זמר ולהיטי הוליווד, מצרף אליו את זמרת האופרה (ושחקנית התאטרון) טל ברגמן, ובמשך שעה וחצי השניים סוחפים את הקהל במיטב שירי היוצרים שזכו בפרסי ישראל על יצירות ענק.
"פניני המחזמר" – האוצרות המוסיקלים של לימור שפירא.
שירי מחזות זמר הם שירים גדולים מהחיים, צריך קול מיוחד כדי להצליח לבצעם והם אתגר לכל זמר וזמרת. אחת שעומדת בצורה מדהימה באתגר היא לימור שפירא.
את לימור הכרתי לראשונה כשהתארחה במופע של הזמר צחי סיטון וביצעה עימו דואטים מרשימים. הפעם הגעתי להופעה נטו של לימור, שבמסגרתה במשך כשעה וחצי היא מבצעת את מיטב שירי מחזות הזמר מכל הזמנים, בשילוב עם להיטים של זמרים כמו אנדרה בוצ'לי ואמה שפלן.
אריק איינשטין- שיר אהבה (לא) סטנדרטי
אריק איינשטין היה סמל ישראלי, בדיוק כמו כובע הטמבל, ה"סברס" ושחרור הכותל. מסלול חייו השיק לתולדות המדינה ולכל המהפכים שעברו עליה, עד מותו הטרגי ב2013.
במלאת ארבע שנים למותו משדרת YES סידרה דוקומנטרית שמביאה את חייו ויצירתו בשישה פרקים. בסידרה ראיונות עם כל הקאליברים הגדולים של התקופה שעבדו והכירו את איינשטיין- כמו שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, יצחק קלפטר, חיים טופול, ג'וזי כץ, ישראל גוריון, יענקל'ה רוטבליט ועוד רבים וטובים וכן סרטי ארכיון נדירים , גם של הופעות ושירה של איינשטיין וגם של התקופה והסביבה בה חי ופעל.
העונה החדשה של התזמורת הקאמרית- עונג מוסיקלי.
(קרדיט לצילום- אייל הירש)
להתרווח על הכיסא, להביט אל התזמורת והנגנים, ואז האוזן קולטת את הצלילים הראשונים שלוקחים אותנו מהמציאות הישראלית הלחוצה, לעולם של פסגות מוסיקליות מכל הזרמים והסגנונות, בכלים שונים, במקצבים שונים ומתרבויות שונות, ופשוט לנדוד לעולמות אחרים ולתת לדמיון לנדוד.
עונת 2017/2018 היא העונה ה52 (!) של התזמורת הקאמרית הישראלית, שביחד עם המנהל המוסיקלי שלה אריאל צוקרמן, מביאה לנו תפריט ענק ועשיר של סוגי קונצרטים שונים (שלעיתים כוללים גם הרצאות או פעילויות שונות), כך שכל אחד יכול למצוא את מה שמענג אותו לשמוע. הרשימה היא ארוכה, לא אתיש אתכם בפירוטים אבל הנה כמה נקודות עיקריות שאהבתי למצוא בתוכנית של השנה:
"פרידה"- ציירי לך שפם.
כשאנו חושבים על "תאטרון" יש לנו מושג בערך למה לצפות- דיאלוגים, מונולוגים, לעיתים שירים אם מדובר במחזמר, שימוש באביזרים, תפאורה, תאורה. "פרידה" שמועלה בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" הוא משהו שונה- המחזה מוגדר כ"תאטרון מחול" ולמעשה מדובר בערב שכולו ריקוד, כשאין דיאלוגים כלל, והמילים היחידות שקיימות הן מונולוגים שמוקראים מתוך יומנה של פרידה קאלו, גיבורת המחזה. כל העלילה מועברת באמצעות ריקוד בסגנונות שונים כמו פלמנקו, בלט ובעיקר מחול מודרני.
"ארקה"- חגיגה בתיבה
באחד המיקומים המרהיבים בארץ- נמל תל אביב, ממש שני מטר מהים, מעוטרת בשקיעות מרהיבות, יושבת ה"ארקה" – תיבת נוח שאליה נכנסים זוגות זוגות כדי לחגוג.
איך הכל התחיל? עשר שנים לפני קום המדינה – בשנת 1938 נבנה טרמינל הנוסעים של הנמל העברי הראשון. שנים אחר כך, הוא הפך למקום הכי ברזילאי בתל אביב- הפורטו לוקו, שהפך למקום הכי שמח – ארקה- מתחם אירועים אורבני.
שמח בפורים- אני ב"אטרף"!
נתחיל בווידוי- שמי שוש ואני סלסוהוליק. מכורה לסלסה ולקצב הלטיני מלידה, עם דרכון שמעיד על האותנטיות. סלסה היא מעבר לסגנון מוסיקלי- היא אהבה, היא תמצית חיים. אין מצב שמישהו, גם לא לטיני, ישמע קצב סלסה ולא יתחיל לזוז. זו מוזיקה שמזיזה אותך מבפנים. אותו דבר כמובן גם למקצבים נוספים לטינים כמו ממבו, רומבה, והלהיט התורן בארץ- הבצ'אטה.
את להקת "אטרף" הכרתי לפני שנים, בפסטיבל סלסה, והקליק היה מיידי- לאוסף האהבות שלי (ג'וני ואסקז, להקת "ואן וואן" וכמובן האלוהים של הסלסה- מארק אנטוני) נוספו חברי הלהקה שהוכיחו שגם בעברית אפשר לעשות מקצבים לטיניים משובחים.