כשאני כותבת על מסעדות, אני מאד משתדלת לא לכתוב מילים כמו "מדהים" ו"מהמם" כי זה לא אומר שום דבר לקוראים שלי. אני מעדיפה לתאר את המנות כפי שהן ושכל אחד יחליט אם הוא היה אוהב אותן  או לא. במקרה של קורדליה אני חייבת בכל זאת מילה כללית אחת – "מענג". כי הערב שהוזמנתי אליו ושהעברתי בו היה חוויה שגדולה מסך המרכיבים – מקום+שירות+אוכל = חוויית אכילה אחרת.

"קורדליה" היא לא מקום שבאים אליו כי רעבים. כלומר, לא שלא יוצאים שבעים, אבל המטרה היא החוויה, ערב ארוך (הארוחה שלנו לקחה כשלוש שעות והיתה בדיוק בקצב המתאים להתענגות על כל נגיסה, כל טעם, כל מרקם) שמתאים לכל מי שרוצה לפנק את עצמו או אחרים.

זה מתחיל בכניסה למבנה שכל פינה בו משדרת תשומת לב וטאצ' מיוחד, מנברשות מלכותיות שמאירות את הקירות העתיקים של יפו, דרך נרות שהבהבו על כל שולחן ועד אפילו לאגני הרחצה המיוחדים בחדר השירותים שלידם הונחו ספרונים מסדרת "הרומן הרומנטי" שגרמו לי לעשות "אההההההההההה" כזה של סצינות רומנטיות בסדרות טלוויזיה.

אחר כך מגיע השירות שהוא לא פחות ממלכותי – צוות מלצרים שלא מזניח אפילו את הפרט הקטן ביותר, החל מכך שאיך שהתיישבתי קיבלתי שרפרף להניח עליו את התיק, דרך מילוי חוזר של כוס היין, כוס המים וקערית הלחם כך שבכל רגע נתון הן היו מלאות, הנימוס והדקדוק המושלמים של מזיגת המשקאות, קיפול המפית ברגע שהלכתי לשירותים בצורה עדינה ומדוקדקת, ניגוב השולחן מפירורים בעזרת מברשת מעוצבת ויעה כסוף עד הפירור האחרון, מזיגת חלק מהמנות מול הסועד עצמו כחלק מהחוויה וכך הלאה.

כשאני מוזמנת לערב טעימות אני תמיד מעדיפה את המלצת הבית. כשהמלצר הביא לי את התפריט זה מה שאמרתי לו והוא השיב ב"אם כן, הכי טוב לנסות את ארוחת הטעימות שלנו כך שתוכלו לחוות את מירב הטעמים". ארוחת הטעימות עולה 250 שקלים לאדם, כוללת שמונה מנות ומקיפה מגוון גדול של סוגים – חלבי, בשרי, פירות ים, מתוק, מלוח, קר, חם, הכל מהכל.

המנה הראשונה שנחתה לנו על השולחן היתה "צלחת מתאבנים" שכללה שלושה זוגות של מטעמים – קדאיף עם עגבניות וזיתי קלמטה, עוגיית כוסברה עם גבינת שמנת וסופלה שמנת אספרגוס. מדובר במנות בגודל ביס, כשהשילוב מזכיר קינוחים והתפיסה שלנו אומרת שזה אמור להיות מתוק, כך שהניגוד מדגיש את הטעמים. מבין השלושה החביב עלי ביותר היה ה"סופלה שמנת אספרגוס" שהיה סוג של פחזנית רכה עם מילוי מלוח.

"מילפי שרימפס ושאלוט" היה המנה הבאה. יש לציין שבתחילת הארוחה המלצר האדיב בירר איתנו אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים מכיוון שיש סועדים שאמנם אוכלים במסעדות לא כשרות אבל נמנעים מפירות ים למשל. אנחנו אישרנו לו ש"כל דבר חוץ מחיות מחמד זה בסדר מבחינתנו" והשטח היה פנוי למנה.

השרימפ הגיע בתוך המילוי, לא כיחידה בפני עצמה, והתחבר עם בצל השאלוט. הטעמים היו חזקים. הבן, שלא טעם שרימפס קודם, אמר שאם זה הטעם אז הוא מוכרח בפעם הבאה לטעום את הצורה המקורית של השרימפ. ה"מילפיי" היה יותר סוג של קרקר שהונח על המילוי וגרם לנו לנטוש את הסכו"ם המנומס ולהעמיס מהמילוי על הקרקר לאכילה עם האצבעות .

"גספצ'יו על חציל קלוי" – מרק עגבניות קר שנמזג מעל חציל קלוי קלאסי. הבן לא חובב חצילים אז הוא התמקד במרק עצמו. אני העמסתי קצת חציל ומעליו מהמרק (שנמזג אגב בצורה מאד אסטטית על ידי המלצר) ושמחתי מאד, עגבניה וחציל קלוי הולכים מצוין ביחד. מנה מאד נדיבה יחסית לארוחת טעימות, בעיקר כשהשארית נוגבה על ידי לחם הבית שקיבלנו (עם חמאה ושמן זית ) משני סוגים שונים.

"טורטליני כמהין בבצק חלמונים" היה הבא בתור, ארבע יחידות של טורטליני עשיר (אוי, כמה שחלמונים עושים טוב לפסטה..). חוסלו במהירות, וגם כאן הרוטב נוגב באמצעות הלחם (שהקערה שלו מולאה שוב ושוב).

"קבב טרחון וספייסי סלט פטריות" – דג אינטיאס בצורת שני קבבים עגולים, על סלט פטריות שימגי ושיטאקי עם רוטב שום שחור והרבה עלי בייבי. שליטה של טעם לימוני, דג רך אבל לא מתפרק, עדינות היא שם המשחק.

"נתח קצבים על ריזוטו כוסמת"  היה העיקרית האחרונה לפי התפריט – פחות התחברתי לכוסמת (לא פייבוריטית שלי באופן כללי) אבל הבשר היה עשוי מדיום (לא נשאלתי אבל זו מידת עשייה שהחמיאה לבשר) , חתוך לחתיכות בגודל נגיסה ובכמות נדיבה.

המלצר ניגש אלינו ואמר שיש נוהג שלפני הקינוחים יש אפשרות לקבל עוד פעם אחת מהמנות שהוגשו או מנה נוספת כ"הפתעת השף". אמרתי לו שאני מאד אוהבת הפתעות. הוא שאל אם להפתיע אותי בכיוון של בשר או דג ואני אמרתי את שלוש המילים שחשבתי עליהן מאז שראיתי את התפריט של "קורדליה" – "קוקי סאן ז'אק" .

קיבלנו מנה אקסטרה (כך שסך המנות עלה לתשע) של צדפות על הפלאנצ'ה עם קרם כרובית וקצף פורצ'יני. טוב, קוקי סאן ז'אק שמקבל את הטיפול שהוא צריך, הופך להיות מדוייק ורך, בלי ליפול במכשול הצמיגיות. שלושת הצדפות שלי נעלמו תוך דקה, ויחד איתן גם עוד אחת מהצלחת של הבן שלא היה מסוגל להכניס יותר כלום לגוף. רווח שלי. הקצף היה פחות מוצלח מכיוון שהיה לו טעם דומיננטי מדי של פלפל שחור לטעמי, מה שקצת כיסה על הטעם של הפטריות.

השולחן נוקה בדייקנות , הסכו"ם הוחלף שוב (לכל מנה קיבלנו סכו"ם נפרד) והגיע זמן הקינוחים.

הראשון שקיבלנו היה "ברולה גרניום וסלט מלון"  עם עלי נענע. מנה מאד מרעננת ומרגיעה של קרירות שהזכירה לי סוג של מלאבי משודרג.

הקינוח השני שקיבלנו היה יצירת מופת בשם "גורמנדייז פרחים". אין לי מושג למה השם הזה, אבל המשמעות שלו היתה משטח אבן ארוך ועליו חמישה קינוחים קטנים שונים, מה שאיפשר להתנסות בשפע רב של מרקמים וטעמים. כאן בדיוק נכנסה המילה "עונג" לתפריט.

אז מה היה לנו שם?

פנקוטה אספרסו רכה ומתוקה, מקרון פירות יער שגרם לי להבין שגם אוכל יכול להיות סקסי, מרנג לימון- קשיחות עם פציחות עם רכות ביחד, טופי ביתי עם שקדים ואגוזים – שידרוג של ממתק קלאסי, וכמובן איך אפשר בלי שוקולד? אז האחרון בשורה היה "סופלה שוקולד וויסקי" שהיה חמים ומרוכז כמו כדור שוקולד אלכוהולי ועשיר בטירוף.

על השתיה החמה וויתרנו מחוסר זמן ומקום, ואם היה שם ערסל, הייתי מבלה שם בנמנום קל בשעות הקרובות.

אז אם בא לכם לטעום חוויה חדשה, מרקמים, ניחוחות ואווירה – "קורדליה" הוא המקום.

רחוב יפת 30 יפו.

כל הפרטים, התפריט, האירועים – הכל באתר של "קורדליה" – www.cordelia.co.il

כשהזמינו אותי ל"לילי 24" – מסעדה צרפתית כשרה בתל אביב, דבר ראשון חשבתי יוקרה. חשבתי מה ללבוש, חשבתי שכדאי לבוא בתחבורה ציבורית בגלל היינות המשובחים, וחשבתי שהולך להיות לי ערב מהסרטים.

אז מצאתי מה ללבוש, עליתי לאוטובוס והגעתי לפנינה צרפתית באמצע תל אביב. "לילי 24" ממוקמת באופן לא מפתיע בלילינבלום 24 בתל אביב, ומוגדרת כ"ביסטרו צרפתי עם נגיעות ים תיכוניות". המבנה הוא מבנה לשימור והוא יפיפה והמסעדה בנויה מפינות שונות  – ישיבה פנימית, קומת גלריה וכמובן חצר יפיפיה מעוטרת בנופי פאריס, כל זה יוצר בועה צרפתית שמעבירה את האורחים הישר לאירופה.

שף קונדיטור אנני בן קד, בוגר הקורדון בלו הצרפתי, וכן האקדמיה האיטלקית הוא בלגי שעלה לארץ לפני כ13 שנים ומאז ייסד מסעדות רבות, מתמודד בפעם הראשונה עם בישול כשר (הבשר חלק למהדרין) ומוצא פתרונות מקוריים שיוצרים מנות מעודנות כמיטב הקולינריה הצרפתית. (ועל הדרך גם זכה במדליית זהב באליפות פיצה בנאפולי שבאיטליה בשנת 2012).

אחרי היינות המתבקשים (מתוך מבחר יינות מיקבים נבחרים בצרפת ובישראל), קיבלנו מבחר של מנות ראשונות , חלקן מנות מיוחדות שלא מופיעות בתפריט ולכן אין לי מחירים.

–        לחם הבית שהוגש עם שני ממרחים – טפנד (קיבלנו שניים – אחד זיתים ואחד עגבניות) וממרח נוסף דמוי חמאה – טוב, להתחיל לספר על הרכות של הלחם ועל העיצוב היפיפה שלו או פשוט לספר שביקשנו עוד שני לחמים נוספים כי הראשון חוסל תוך שניות?

–        קרפציו- נתחי בקר חתוכים דק בבלסמי, שמן זית ולימון עם פרוסות דקות של ארטישוק (49 שקלים בתפריט) – מנה חמודה ומלאת טעמים. אהבתי את גרגרי המלח הגס שהתפצחו בין השיניים.

–        סלט ארטישוק – מנה חמודה, למי שרוצה מנת פתיחה צמחונית.

–        פטה כבד עוף – טוב, המילה "פטה" לא מתאימה, אולי "ענן" מתאים יותר. הבחירה שלי מבין מנות הפתיחה, ענן של עדינות, גם מבחינת הטעם וגם מבחינת המרקם.

–        מנת פטריות פורטובלו שלא מצאתי לה הגדרה אבל כללה פטריות גדולות עם סלט עלי בייבי מתובל. גם היא מהספיישלים שלא מופיעים בתפריט וגם היא מצויינת עבור צמחונים למשל. אישית כאמור אני הולכת על כבד העוף.

מבין המנות העיקריות התבקשנו לבחור בין מנות התפריט לבין מנות ספיישל שהוצגו על ידי הבעלים דוד אדא, מסעדן צרפתי שהוביל מסעדות במרסיי ועלה לארץ לפני כשלוש שנים. ישבנו בזוגות ואני והבלוגרית (המקסימה!) שמולי בחרנו בשתי מנות – היא לקחה אנטריקוט 300 גרם ברוטב שאלוט (108 שקלים בתפריט) ואני בחרתי בשאטו בריו רוסיני – פילה בתוספת כבד אווז ברוטב רוסיני (169 שקלים בתפריט). נשאלנו על מידת העשייה. היא בחרה מדיום וול, אני בחרתי מדיום. לתוספת ניתן היה לבחור בין פירה (כמובן שלא חלבי בגלל כשרות המקום), תפוחי אדמה בסגנון צרפתי (עם הרבה שום) או ירקות מבושלים. אני בחרתי בפירה, היא בחרה בתפוחי האדמה הצרפתיים. האנטריקוט הגיע בהתחלה במידה פחות ממדיום וול וביקשנו שייעשה קצת יותר. (אם כי לטעמי לא כדאי לעשות וול אף פעם ככה שמבחינתי זה היה טעים גם בסיבוב הראשון). שלי – שאטו בריו היה יצירה של מגדל כבד אווז על פילה, ברמה של וויכוח בין בלוטות הטעם שאמרו "תאכלי עוד!" לבין הקיבה שאמרה "לא מסוגלת יותר". הבלוטות נצחו. האמת, גם שלי היה מדיום די אדמדם אבל העיקר שהיה טעים.

המנות מפוארות, נראות טוב על הצלחת וחגיגיות במיוחד. אני כבר רואה בעיני רוחי הצעות נישואים על רקע המנות האלה והמסעדה בכלל.

שלב הקינוחים הגיע ואיתו ההיסוס של "רבאק, זו מסעדה כשרה, מה עושים עם קינוחים?).

דוד יצא אלינו והסביר איזה קינוחים יש מתוך מקרר קינוחים גדול. החבורה שלנו בחרה בכמה מהם – "מיל פואי" – (קרם שניט), קרם ברולה, "היער השחור" וסופלה שוקולד חם (נחשו מי ביקשה את הסופלה…).

בנוגע לשניים הראשונים, ובכן, הן מנות נחמדות אבל מרגישים שמדובר בפרווה. היער השחור היה מנה מפוארת עם המון קישוטי שוקולד, אהבתי במיוחד את הבסיס השוקולדי במרקם של קרמבו אוורירי. כרגיל צדקתי בבחירת הקינוח שלי כשהלכתי על סופלה שוקולד, שלא נפגע מכך שמדובר בפרווה, ובעיקר היה נוזלי מבפנים כמו שצריך ושוקולדי. בכלל הטיפ שלי במסעדות כשרות בשריות – תמיד ללכת על קינוחים שלא דורשים חלב מההתחלה.

הארוחה כולה ארכה כשלוש שעות של ריחוף בשמי פאריס, יכלתי לשמוע באזני רוחי (אם יש כזה ביטוי) את שארל אזנבור, וקשה היה להאמין שמעבר לדלת נמצאת תל אביב. נו טוב, תמיד אפשר לחצות את הדלתות בחזרה פנימה….

אתר המסעדה- http://www.rol.co.il/sites/lili24/