אמש הושק מופע "קרקס אמריקה הגדול" בכפר הירוק, והביא לישראל מופע מרהיב של אקרובטים, ליצנים, מולטימדיה וגם התנסות אישית.
כשמגיעים לכפר הירוק, לאזור הקרקס מגלים שגם אנו יכולים להפוך לאנשי קרקס אם רק נתאמן קצת, ולכן ברחבה אפשר להתנסות במגוון פעילויות כמו הליכה על חבל, ג'אגלינג, בועות סבון ענקיות, טרמפולינות ואפילו להתעופף מהטרפז, הכל כמובן בצורה בטוחה ומסודרת.
כשאנו חושבים על "תאטרון" יש לנו מושג בערך למה לצפות- דיאלוגים, מונולוגים, לעיתים שירים אם מדובר במחזמר, שימוש באביזרים, תפאורה, תאורה. "פרידה" שמועלה בימים אלה בתאטרון הלאומי "הבימה" הוא משהו שונה- המחזה מוגדר כ"תאטרון מחול" ולמעשה מדובר בערב שכולו ריקוד, כשאין דיאלוגים כלל, והמילים היחידות שקיימות הן מונולוגים שמוקראים מתוך יומנה של פרידה קאלו, גיבורת המחזה. כל העלילה מועברת באמצעות ריקוד בסגנונות שונים כמו פלמנקו, בלט ובעיקר מחול מודרני.
השנה היא 2017- המסך שולט- מידע על בני האדם נמצא בכל מקום, גם הדברים שחשבנו שהם סודיים ופרטיים. כולנו מוקפים מצלמות ומאגרי מידע. 2017- אנחנו נשלטים על ידי המסכים- המחשבים, הטלפונים החכמים, הטלוויזיות החכמות. 2017- משטרים ודתות עדיין מונעים ידע מהתושבים, כי ידע זה כוח- בורות היא שליטה. 2017- מדינות חוסמות תקשורת ועורכות מצגי שווא על כוחן – אם זו תורכיה שמכבה את פייסבוק, ואם זו צפון קוריאה שחיה בפלנטה משל עצמה, כולל תאריך אחר. 2017? אה, לא, בעצם אנחנו במחזה "1984"- שהוא נבואה של הסופר ג'ורג' אורוול- כמעט שלושים שנה לפני כן.
התאטרון הלאומי הבימה מציג את "סיפור אהבה בשלושה פרקים"- דרמה קומית מאת הארווי פיירסטין, שהיא בעצם חיבור בין שלושה מחזות קצרים , כולם עוסקים בגיבור ראשי הומוסקסואל- הקריירה כדראג קווין, האהבות, היחסים עם המשפחה והכאב.
כשקראתי לראשונה את תוכן ההצגה, תהיתי עד כמה יודגש החלק החד מיני , והאם באמת יש הבדל בהצגת מערכות יחסים של אדם עם בן המין השני , לעומת אותם יחסים (אהבה, כאב, זעם, קינאה וכו') כשמדובר בבן אותו מין, בנוסף לאספקטים נוספים בחיי הגיבורים- שלא נוגעים דווקא להעדפות מיניות- כמו עבודה, לימודים ועוד. מצד שני תארתי לעצמי שיהיו אספקטים כמו יחסים במשפחה, שבהם ברור שנטייתו המינית של הגיבור תשפיע.
המחזה LOVE LOVE LOVE – על שם השיר הידוע של הביטלס ולא בכדי – השנה היא 1967- האדם הראשון עדיין לא דרך על הירח , אבל הרוח המריאה גבוה- אל החופש. דור ילדי הפרחים פועם במלוא עוזו- סקס, סמים ורוקנרול במובן המילולי של המילה.
"סיפור פשוט"– ש"י עגנון, על במת התאטרון הלאומי "הבימה". כולנו למדנו בבית הספר את סיפורו של עגנון "סיפור פשוט" – סיפור על נערה יתומה בשם בלומה נאכט שמגיעה להתגורר אצל משפחת הורוביץ – צירל וברוך מאיר, בעלי חנות מבוססים ובנם הירשל מתאהב בה, אבל אין סיכוי לאהבה הזו בגלל הבדלי מעמדות, ומשפחתו מכריחה אותו להנשא לנערה במעמדו- מינה, אלא שליבו לא נותן לו מנוח, ואבדן האהבה האמיתית שלו מוביל אותו לשיגעון, עד שהוא מבין את מקומו בעולם ומשלים עם תפקידו.
השבוע אישה התאבדה בגלל שהדת הפנאטית גרמה לנתק בינה ובין בנותיה, עד שלא יכלה יותר לשאת את הכאב.
ואז הוזמנתי לצפות ב"פליישר" בתאטרון הלאומי "הבימה.".
(התמונות בפוסט באדיבות תאטרון "הבימה")
העלילה סובבת סביב זוג ניצולי שואה, שעדיין מריחים את בני משפחתם העולים בארובות המשרפות – אריה פליישר (נתן דטנר שדמותו למעשה נושאת את המילה היידית ל"קצב") כבעל אטליז שמתגאה בשירותו במלחמת השחרור, ובבית אותו בנה בשתי ידיו, ומסרב לקחת את כספי השילומים הגרמנים, ואשתו ברטה פליישר, (בגילום לסרוגין של סנדרה שדה וחנה לסלאו), בעלת ההומור ה"פולני הקלאסי", שחושבת שצריך היה לקחת את הכסף כי "לכסף אין ריח".
המחזה "מוטרפים מאהבה" נקרא באנגלית FOOL FOR LOVE ואחרי צפייה בו בתאטרון הבימה, קשה לי להחליט אם יש יותר טיפשות או יותר טירוף, כנראה קצת משניהם.
(צילומים- יח"צ הבימה)
מה אומרות לכם המילים הבאות: אנשי צבא שהופכים לפוליטיקאים, מנשקים תינוקות, מבטיחים הבטחות, ואחר כך שוכחים מהמצביעים, או גרוע מכך מזלזלים בהם, בזמן שהקהל סובל מיוקר מחיה, ודורש צדק חברתי?
זה נשמע כמו תיעוד של היומיום שלנו, אבל ב"קוריולנוס" מדובר במחזה מלפני מאות שנים, שנכתב על ידי גדול המחזאים- ויליאם שייקספיר, וגם אז היה מבוסס על "חיי קאיוס מרסיוס קוריולנוס" של פלוטארכוס.
סיפור "הליצן העצוב" שמשמח את כולם בעוד ליבו קרוע, מוכר לנו מתמיד, ועכשיו על הבמות ב"קאמרי" מוכיח לנו כמה קשה להמשיך את ההצגה (תרתי משמע) כשעולמך חרב עליך.
