ארכיון

ארקדיה טאואר – הלב האורבני של תל אביב.

כשנכנסתי לחדר בקומה ה14 במלון "ארקדיה טאואר", הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה העיצוב. מודרני בצבעי שחור לבן, כשהכוכב של העיצוב הוא הקיר שמאחורי המיטה, בריצוף לבנים כהות, שגרם לי מיד לגשת ולגעת, להרגיש את המרקם ולבחון כיצד הוא משתלב עם עיצוב שאר החדר שכלל הרבה זכוכית, מוטיבים ריבועיים וציור צילום שנתן נקודות צבע לחדר.

אבל נתחיל מההתחלה. ארקדיה טאואר הוא מלון לחופשה אורבנית מצד אחד, ולאנשי עסקים מצד שני. כיאה למלון כזה הוא ממוקם במגדל, במקרה שלנו בנין "מגדלור" באלנבי פינת בן יהודה, והחדרים הם בקומות ה14 וה16, ככה שנוף מדהים של תל אביב- מובטח.

להמשיך לקרוא

לחיי הגדוד העברי!

בשנת 2007 התאגדו להם עידו אופק, יניב ביטון, דקלה הדר, מוריה זרחיה, שלומי טאפירו, יעל טל, רווית יעקב ועומר עציון והפכו ל"גדוד העברי".  הם צחקו, שרו, המציאו, ויצרו מערכונים קצרים, שמתקבצים ביחד לתמונה סאטירית של המדינה בה אנו חיים ונושמים.

להמשיך לקרוא

רג'ינה- לילות קיץ ודגים.

מוצאי שבת, כולם נינוחים אחרי יום חופש, לילה קיצי חמים, מתחם התחנה- מתחם תוסס וצבעוני- מלא מוסיקה ואורות. ורג'ינה. רג'ינה היא מוסד וותיק במתחם התחנה, במבנה בן המאה ה19 שנשמר באהבה. כמעט אפשר לשמוע את ההסטוריה של העוברים בתחנה – מכל בירות האזור והעולם, נוסעים וחוזרים ,מעמיסים סחורות ופורקים, ועוצרים לרגע או ליותר.

זו היתה ההשראה של רג'ינה, בה ביקרתי כבר בעבר, שמירה על המסורת (ולכן המסעדה גם בשרית כשרה) במקביל להתחדשות תמידית.

להמשיך לקרוא

עם יוליה כזו, מי צריך רומיאו?

נמל תל אביב, שעת שקיעה, בריזה, שולחנות מול הים, והצללים מתארכים ככל שהשמש שוקעת. מה הולך עם זה יותר טוב מאשר כוס יין לבן מבעבע, וארוחת דגים ופירות ים?

טוב, האמת שדגים ופירות ים הולכים טוב בכל שעה, בעיקר כשמי שמטפל בהם יודע את העבודה.

"יוליה" בנמל תל אביב, על הדק, צופה לים, חוגגת עשור ולכבוד החגיגה הוזמנו לבדוק את המנות המיוחדות לאירוע, שנוספו לתפריט הרגיל והאהוב.

על הביצוע- השף רומן דיאמנט ("קורדיליה" לצד ניר צוק, "טוסי", "קמפריו" אשדוד ותפקיד של סו שף ב"בויה", שמוציא את המיטב מכל פרודוקט שהוא מקבל ליד.

להמשיך לקרוא

Fish Market by Meatos" " – החוויה היוונית שלי

"מיתוס גריל בר" הוא מוסד קולינרי ידוע ומוכר בתל אביב מזה 13 שנים. אחרי פתיחת סניף בניו יורק, הגיע הזמן להציע לקהל הישראלי משהו נוסף – שיהיה בדיוק ההפך – חלבי.

והיות והמלך הבלתי מעורער של המטבח החלבי הוא עולם הדגים, בתפריט של Fish Market by Meatos" " הדגים מככבים והם טריים ובשיא האיכות, כדי למצות מהם את מיטב הטעם.

השף קובי עבד, שאחראי על המטעמים ב"מיתוס" מוכיח שגם בתחום החלבי יש לו הרבה מה לומר וליצור, והוא הפך את "פיש מרקט" לפנינה יוונית באמצע תל אביב.

להמשיך לקרוא

באבא יאגה – מסעדה מכושפת.

באבא יאגה היא מכשפה שמגיעה היישר מהמיתולוגיה הסלאבית – מכשפה מפחידה, זקנה ובעלת שיניים חדות, שמצד אחד נוהגת לחטוף ילדים קטנים (שסביר להניח שהופכים לארוחותיה) אבל גם חכמה מאד, ולעיתים נדירות, כשנחה עליה הרוח, בביתה שעומד על כרעי תרנגולת, היא מכוונת נשמות טועות.

אז המרכבה של באבא יאגה נחתה בלב תל אביב, והפכה למסעדה רומנטית, גדולה, בעלת סוגים שונים של מקומות ישיבה- בחוץ באוויר הצח או מתחת לכוכבים, בחללים שונים בפנים, כולם מעוטרים בנורות רומנטיות ובהרבה בובות של מכשפות , בין עצים מוארים או ליד קיר אורות, והכל מעביר את האורח מסע קסום באגדות אירופה, כשכמובן גם אוכל טוב ואלכוהול משובח מעצימים את החוויה.

להמשיך לקרוא

אומנות – עכשיו לכולם.

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.

בנקוק – עכשיו בתל אביב!

כל מי שטייל בתאילנד, התרשם ממכוני ה"הספא" , מגוון הטיפולים הרחב והמפנק במיוחד, העיצוב, הרגיעה ובעיקר תודעת השירות המפותחת, שהופכת כל מי שעובר בדלת לבן מלוכה, שמגיע לו הטוב ביותר.

הבעיה שבשביל פינוק מקסימלי כזה, לטוס עד תאילנד זה קצת יקר ומייגע, ולפעמים רוצים את הבריחה הקטנה הזו, לכמה שעות של אווירה, רגיעה ונינוחות מפנקת, פה קרוב לבית.

מלון "הילטון" ונעמי נאם הורביץ הגשימו את החלום הזה ב"שבע" – הספא של המלון, שמהווה "תאילנד הקטנה" בלב ההומה של תל אביב.

הספא משיק את טיפולי החורף שלו, שמשתלבים בתפריט הטיפולים הרגיל שמורכב מטיפולים תאילנדים מסורתיים, שהם גם להנאה וגם לבריאות (כולל למשל נשים בהריון) ומתאפיין באלמנטים חמים ומחממים כמו עיסוי באבנים חמות, שמנים מחממים ועוד.

כדי להכיר מעט את טיפולי החורף הוזמנתי ל"שבע" ולא להאמין איך תוך ירידה של קומה אחת במעלית, עברתי מפקקי תנועה, כבישים עם ריחות אגזוז ואווירה כללית של עצבנות, לאואזיס תאילנדי קסום, מעוצב כולו בפריטים אותנטיים, ושהפך אותי מ"שוש-פקעת-עצבים-מהאדיוט-שנוסע- לפניי-ולא-יודע- לנהוג" ל"שוש מלכת אנגליה, שמגיע לה הטוב ביותר והיא הולכת להנות מכל רגע".

את פני קיבלו אנשי הצוות והמטפלים, רובם מתאילנד, וקיבלתי חלוק מגוהץ למשעי, נעלי ספא, תחתונים חד פעמיות ומנעול ללוקר לציוד. עברתי בפרוזדור מעוטר בתמונות אוריינטליות , פסלים ופרחים והגעתי לחדר ההלבשה, שכלל אפילו מזרקה מפכפכת כדי לעזור להכנס לאווירה כמה שיותר מהר, ולהשיל את תל אביב לטובת בנקוק.

כשהייתי לבושה ומוכנה יצאתי אל חדר המנוחה. מדובר בחדר גדול עם נוף לים שאפשר להרגע בו, לאכול משהו, וגם לזכות, כמו שאנחנו  זכינו, לטיפול "פוט מסאג'" שממכר כל מי שאי פעם ביקר בתאילנד.

העיסוי שנערך באמצעות שמן קוקוס חם, הפך את הרגליים שלי, שמתמודדות בגבורה בריצות, נהיגה ונעלי עקב מסוגים שונים, לרגליים של תינוקת שרק נולדה (רק שבמידה 38…). המטפלת שלי השתמשה במגוון טכניקות, מלחיצות יחסית חזקות בשרירי הרגל התחתונים, ועד שימוש בעזרים מעץ כדי ללחוץ על נקודות אקונפוקטורה כדי לשחרר לחצים ולאזן את הגוף והנפש.

בחדר המנוחה מתקיים גם בדרך כלל טקס תה שמשלים את האווירה.

נעמי נאם הורביץ הגיעה לארץ לפני עשרים שנה בעקבות האהבה והשתלבה בספא כעובדת. שנים אחר כך חזרה עם החלום והתגשמותו – "ספא שבע – THAI SPA ". היא הסבירה לנו על ההקפדה הרבה על כל פרט, כולל שימוש במוצרי גלם יוקרתיים ומשובחים של MOROCCANOIL, בחירת הניחוחות שמלווים את הטיפולים והמקום, וגם בחירה מדוקדקת של המטפלים. היא סיפרה לנו שבתאילנד יש תודעה מאד מפותחת של טיפולי עיסוי, מכיוון שכבר בבית, הילדים רגילים לטפל ולעזור להוריהם המבוגרים ולסבים בטיפולים שונים כמו עיסוי כפות רגליים לסבא או עיסוי היד שבישלה הרבה לאמא.

אחרי עיסוי הרגליים התנסיתי באחד הטיפולים בחדר הפרטי. אני קיבלתי כמטפל את הגבר היחיד של המקום (כל השאר מטפלות תאילנדיות) – בחור ישראלי בשם נדב, שאולי לא נולד בתאילנד אבל הפנים מאד ולמד את תורת הטיפול. החדר עצמו מעוצב גם הוא עד הפרט האחרון, עד כדי כך שמתחת לחור של מיטת העיסוי, שבדרך כלל גורם לזה שמי ששוכב שם רואה את הרצפה ואת הנעליים של המטפל, ב"SHEVA" יש קערית עם מגבת לבנה ספוגה בניחוחות משכרים, ועליה פרחים יפיפיים, כך שמי ששוכב ופניו בתוך החור, רואה פרחים יפים ומריח ריחות נעימים.

ברבורי מגבות מונחים על כל מיטת עיסוי, מוסיקה תאילנדית ברקע, השמן מחומם, ונדב שואל אותי אם יש לי בקשות מיוחדות, אזורים מיוחדים שבהם אני רוצה שיתמקד.  נדב הקפיד לעבוד יותר על האזורים שביקשתי, ועם זאת הקיף גם את כל הגוף- ממתיחות של כפות הרגליים (הוא שילב עיסוי תאילנדי ועיסוי שוודי) ועד קצה הקודקוד, כולל עיסוי מפנק במיוחד לפנים, עם ריח נוסף שפתח לי את דרכי הנשימה וריענן.

במלתחות ישנן גם סאונות כך שאפשר להשלים את הטיפול בהתרעננות בהן ובמקלחת כייפית לאחר מכן.

כשבחנתי את תפריט הטיפולים, האמת שרציתי לקחת הכל ביחד – יש עיסויים בלבוש מלא וקל שכוללים לחיצות ומתיחות, יש אבנים חמות, עיסויים רומנטיים לזוג בחדר שכולל שתי מיטות וג'אקוזי, עיסוי אירוודה עם נסיכת שמן על העין השלישית באמצע המצח, עיסויי נקישות באמצעות פטיש עץ מיוחד, אמפולות לשיער, טיפולי פנים , קצוות ועוד.

ניתן לחנות בחניון "הילטון" חינם למשך שעתיים למטופלי הספא, וגם להשתמש במתקני הספא כמו חדר הכושר וכאמור הסאונות.

עוד פרטים על SHEVA – https://www.facebook.com/ShevaSpa?ref=br_tf

(או פשוט להקליד בפייסבוק "ספא שבע").

שווה להכנס לפאניקה.

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.

חיזור גורלי על הבמה.

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99