סתיו תמיד משדר סיום – סיום הפריחה ואור השמש , התחלת הקיפאון. העלים נושרים, האדמה קופאת, הכל נרדם.

כשמדברים על תקופות בחיי אדם, הקיץ הם הנעורים, והזיקנה היא הסתיו שאחריו המוות – החורף הקר מגיע.

על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" עולים שני שחקנים, אחת קצת יותר מבוגרת, השני קצת יותר צעיר- ליא קניג ותומר שרון, ובמשך שעה ורבע רצופים ללא הפסקה, בוראים לנו עולם של ניגודים בין ההזדקנות לפוטנציאל, בין הזקנה לעור שעדיין חלק, בין ההווה לעתיד (או כפי שאומרת אלכסנדרה, דמותה של ליא במחזה "ההווה מראה לנו שאין עתיד". הכל ב"פתאום הגיע סתיו".

להמשיך לקרוא ←

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.

במרכז ישראל, שתי דקות מכל מקום, נמצאת יפו. ממלכה קסומה שהזמן בה עצר מלכת, וכמה שהיא קטנה, יש בה כל כך הרבה פינות חמד, שאי אפשר להאמין.

כאחת שגדלה במרכז, רק כשקראתי את "יפו" – הספר החדש של אלינוער רבין, הבנתי כמה אני עוד לא מכירה, וכמה כדאי שמהר מהר אגיע לביקור ועוד ביקור בסמטאות יפו.

את אלינוער רבין מכירים כולם ככוהנת אוכל וכותבת ספרי בישול מצליחים. עכשיו רבין החליטה להרחיב את היריעה, ובמקום להסתפק רק במתכונים, יצרה את "יפו" שהוא למעשה סוג של "כל מה שרצית לדעת על יפו ולא היה לך איך" – בעיקר מהזווית הקולינרית אבל לא רק. ב"יפו" יש אוצר בלום של מידע ותמונות יפיפיות על יפו מכל כיוון – הרחובות, גלריות האומנים, מקומות דת כמו כנסיות , בתי כנס ומסגדים, אתרים הסטוריים, חנויות מיוחדות – ואיך אפשר בלי מסעדות, בתי קפה וחנויות אוכל וממתקים?

כל הטוב הזה מוקף בתמונות של הים, הנמל, האווירה, האנשים – מהורים עם תינוקות בעגלה ועד דייגים שסימני הזמן והעבודה הקשה ניכרים בהם, בתי המלאכה, השכונות והמדרגות.

הצילומים היפיפיים הם של מיכל רביבו , ולכתיבת הספר חברו גם מומחים בכל התחומים כמו ד"ר איליה ליסננסקי שמתמחה בכנסיות ובמסגדים של יפו, אברהים אבו שינדי מנהל המרכז הקהילתי היהודי ערבי, השף חנן שגיא ועוד אנשים רבים וטובים שתקצר היריעה מלציין.

כשדפדפתי בספר גיליתי המון אוצרות, בין השאר על "בית ההבראה לצעצועים"   הקסום ברחוב האנגר 2, שבו מתקנים ומציגים צעצועים מכל העולם, עתיקים ונוסטלגיים, "מסעדת אלדין" במפרץ שלמה 5, שבה מרק פירות הים העשיר הוא להיט בכל השנה, הגר הצורפת , נכדה לצורף שעלה מתימן, שנמצאת בכיכר קדומים 1 ואפשר למצוא אצלה תכשיטים מקוריים  ואישיים ,תאטרון הסימטה- תאטרון שוליים שנמצא ברחוב מזל דגים 8 והוא בן שלושים שנה  ומיוחד בחללים שלו שמאפשרים קשר קרוב עם השחקנים והעלילה, ואיך אפשר בלי המתוקים של "פיס אוף קייק" ביהודה הימית 17? קדאיף, עוגות, סברינות, עוגיות, לחמים, הכל שם והכל רק להגיע ולהנות.

כמובן שלא יכלתי לספור כאן את כל האוצרות שיש ב240 העמודים של הספר, אבל רק זה כבר עושה חשק לעלעל, לקרוא, לבחור מסלול ותוך דקות מהמרכז (ושווה לבוא גם מהצפון והדרום לבילוי יום שלם, גדוש ועשיר ביפו), כבר להיות בעולם של טעמים , ריחות, מרקמים והסטוריה.

אלינוער רבין טיילה רבות ביפו בילדותה, שם היא מתגוררת בחמש עשרה השנים האחרונות, ועכשיו חולקת עם הקוראים את הסודות של יפו, הסמטאות, והיהלומים הנסתרים.

מחיר- 110 שקלים, מקסים גם כמתנה.

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.

החבילה המוזהבת עטופת הסרט האדום, הכילה הפתעות מרתקות – שלושה רטבי טחינה של "אחלה" – עשבי תיבול, עגבניות ופלפלים ושום ולימון. ביחד איתם קיבלתי שתי כפות קישוט של "ארקוסטיל" לעיטור צלחות מקצועי.

האתגר היה מה לעשות עם הרטבים כדי שיצא הכי טעים (וכמובן גם הכי יפה). אז אני לא שפית, למעשה רחוקה מכך, ואני גם לא אומנית (גם פה יש מרחק גדול) אבל בסוף הצלחתי להוציא תחת ידי צלחת יפה (נסיון ראשון לא רע)  וגם טעימה.

כשהסתכלתי על הרטבים הבנתי שהם בעיקר יעזרו לי לשפר, לשדרג ולגוון מנות שאני כבר מכירה ומכינה פחות או יותר כל פעם אותו דבר.

היות ויש לי צמחוני בבית, כל מה שקשור לבשר די ירד מהפרק ,ונשארנו עם אוכל בנות קלאסי – מאפינס פטריות, וסלט קוסקוס.

וזה מה שעשיתי.

לקחתי את המתכון הסטנדרטי שלי לפשטידת פטריות (שהיא גם פרווה, כך שמתאימה גם לארוחות בשריות למי ששומר על כשרות )- שכולל טיגון שתי קופסאות שימורים של פטריות (או פטריות טריות, אני פשוט השתמשתי במה שיש לי בבית), בצל (הוספתי גם חתיכות כרישה) ובזמן שהם מטגנים ערבבתי 2 ביצים, 3 כפות שמן, כוס קמח תופח (אם אין אפשר לערבב כפית אבקת אפייה לכל כוס קמח), בערך שתי כפות רוטב "טחינה עשבי תיבול" של "אחלה" שמחליפים את אבקת המרק שבמתכון המקורי, והאמת, שזה גם הרבה יותר בריא, ותיבול – מה שרוצים.

(למעלה- המצרכים למאפינס)

הוספתי את הפטריות והבצל המטוגנים וערבבתי הכל . שפכתי לתבניות מאפינס משומנות ואפיתי כעשרים דקות בתנור שחומם מראש לכ200 מעלות. יצא לי קצת חיוור אבל טעים, ואני מניחה שאפשר למרוח בעוד שמן למעלה או ביצה כדי לקבל קצת צבע שחום.

בזמן שהמאפינס היו בתנור, בישלתי קוסקוס לפי ההוראות שעל השקית, וקצצתי דקיק עלים כמו פטרוזיליה וכוסברה, חסה (שמרתי כמה עלים מלב החסה בשביל קישוט), צנונית, ומעט פלחי לימון שקצצתי ממש קטן, שנותנים טאצ' חמצמץ בלי להשתלט. תיבלתי ברוטב ה"שום לימון" וערבבתי.

(למעלה- המצרכים לסלט הקוסקוס)

בנתיים המאפינס שלי יצאו מהתנור, התקררו ויצאו בשלום מהתבניות.

התחלתי לחשוב על העיצוב. אחרי תירגול של שתי דקות כבר הבנתי איך עובדות הכפות והתחלתי ביצירה.

סלט הקוסקוס היה הקרקע שלי, עם אניצי דשא (הירוקים). ציירתי גבעולים בעזרת רוטב העגבניות והפלפלים, הוספתי עלים עשויים מעלי חסה קטנים , הצבתי את המאפינס כפרחים, ובסוף גם הוספתי חתימה שלי למעלה על ידי עירבוב רוטב הטחינה עם טיפה קטשופ בשביל הצבע. (ומזל שבחרתי בגירסת ה"שוש" ולא בגרסת ה"שושנה אלישבע חזן גרינברג".

בעזרת סרטון ההדרכה של "ארקוסטיל" אני מתכוונת ללמוד עוד עיצובים יפים וקלים (יש שם אפילו ילדים שמצליחים).

את הרטבים ניתן להוסיף להרבה דברים אחרים – רוטב "שום לימון" מצויין בין השאר לסלט ירוק, לסלט קיסר בתוספת אנשובי, לסלט עוף או סלמון עם ירוקים, כרוטב לדגים בתנור, וכממרח לסנדוויצים, רוטב עשבי התיבול מצוין לסלט ישראלי, סלט ניסואז, סלט טונה, טעם נוסף לאורז לבן משעמם, בתוך הבלילה של הקבב (סוד!!!), כמרינדה לעוף ועוד. רוטב העגבניות והפלפלים מצוין לשקשוקה, מטבל למסיבות, תחליף לקטשופ על צ'יפסים או כל אוכל אחר שהילדים אוהבים לשפוך עליו רוטב, מילוי לרביולי, לבישול קציצות עוף, ולבישול אורז.

#אחלהרטביטחינה

"אחלה" דופקים אצלי בדלת, ונוחתת אצלי קופסה יפיפיה עם אתגר- קחי את הרטבים החדשים של "אחלה" – שמורכבים מטחינה עם תוספות – עשבי תיבול, עגבניות ופלפלים ושום ולימון, הכיני מהם משהו מקורי (ובמקרה שלי – גם קל להכנה ומהיר), קשטי בעזרת כפות הקישוט של "ארקוסטיל" והשוויצי בתוצאה.

הרעיונות התחילו לזרום – אולי שקשוקה עם הרוטב של העגבניות והפלפלים? אולי משהו בשרי עם השום והלימון? אולי עשבי התיבול שישדרגו לי עוף?

לא רציתי לקחת מתכונים מהאינטרנט, לא רציתי לקחת מרשימת ההצעות, אז בימים האלה אני שוקדת על רעיונות מקוריים (או מופרעים, תלוי את מי שואלים) ובסוף השבוע אני מתכוונת להוציא תחת ידי יצירת מופת טעימה ויפה. זה האתגר שלי.

(כמובן שאשמח גם לרעיונות , טיפים ועצות…)

המשך יבוא…..

#אחלהרטביטחינה

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99