טנסי וויליאמס היה כותב סוער. כך גם הדמויות שלו. מחזות רבים שלו הפכו לסרטים מצליחים, ובמקביל המשיכו להיות מוצגים על במות.

כשאנו אומרים "חשמלית ושמה תשוקה" – אוטומטית אנו נזכרים במרלון ברנדו וויויאן לי, שניהם שיחקו גם בהפקות תאטרליות של המחזה וגם בסרט המפורסם, ושניהם הציבו רף גבוה מאד למי שבא אחריהם.

התאטרון הלאומי "הבימה" משתף פעולה עם התאטרון הקאמרי של תל אביב, ומעלה כעת על הבמה את ההפקה החדשה של "חשמלית ושמה תשוקה" בכיכובם של יבגנייה דודינה ועמוס תמם.

הסיפור עוסק מתרחש בניו אורלינס של שנות הארבעים, בשכונה מעורבת של מהגרים, כשבלאנש האריסטוקרטית (יבגניה דודינה) מגיעה לבית אחותה סטלה (אנה דוברוביצקי) ובעלה סטנלי (עמוס תמם) כדי להרגע מהתמוטטות עצבים אותה חוותה בגלל מותו של בעלה. בלאנש נדהמת מהעולם העלוב בו חיה אחותה, אחרי שהתרגלו לוילה המפוארת של הוריהן, ועוד יותר מהעובדה שסטלה אוהבת את החיים האלה ואת החיספוס והגסות של בעלה סטנלי, שמבלה את ימיו במשחקי פוקר ושתיה. עד מהרה מסתבר שבלאנש היא לא בדיוק מה שהיא מספרת…

בלאנש הנויירוטית והמעורערת מנסה להתחיל קשר עם מיטש- אחד מחבריו הטובים של סטנלי, אבל ההתערבות שלו מובילה לשרשרת אירועים ששיאם בלילה שבו סטלה יולדת את תינוקה, וסטנלי ובלאנש נשארים לבדם בבית.

אחד הדברים שמאד מיוחדים בהפקה הוא העדר התפאורה- למעשה אין כלל בית, יש רק קיר גרפיטי, ואת תפקיד רוב הרהיטים מגלמים שחקני רקע, שמחזיקים חפצים או יוצרים קירות בגופם. השחקנים הללו גם משמשים הרבה פעמים הקול הדובר שמספר על התקדמות העלילה, מעבר הזמן ותיאורים שונים, וגם מהווים את ההזיות והזכרונות של גיבורים, בעיקר בלאנש ומכניסים אותנו לעולמה הפנימי.

המוסיקה המצויינת משתלבת עם משחקי תאורה שיוצרים תחושות שונות, אם מדובר בטירוף, אם מדובר בהזיות או באלימות.

יבגנה דודינה נותנת משחק מצוין, כשהיא נודדת בין שפיות לטירוף, בין פלירטוט לסרקזם, ובין יופי לעליבות. עמוס תמם מתמרן גם הוא בין הבעל המושך והאוהב, לבין המפלצת האלימה שבוקעת ממנו ללא שליטה, שעדיין מצליחה לגרום לאשתו להשאר עימו ולאהוב אותו למרות הכל. הוא מצליח לשחזר את האקסטזה בנקודה המפורסמת ביותר במחזה (ובסרט) – כשהוא זועק "סטלה!!!" מתוך שילוב של שיכרות, ייאוש, אהבה ואלימות.

עוד נקודה חשובה- בתחילת ההופעה מציינת הקריינית שכל חומרי הצבע שמשתמשים בהם לצורך הגרפיטי, הם מחומרים טבעיים ובלתי רעילים, וכל הסיגריות שמעשנים על הבמה (ושהן חלק חשוב בעלילה) הן סיגריות ללא ניקוטין וטבעיות בלבד, כך שהשחקנים לא נפגעים מהתפקיד.

הבמאי הוא אילן רונן, את הנוסח העברי כתבה רבקה משולח, ובצוות השחקנים ניתן למצוא גם את פיני קידרון ואלון דהן שמתחלפים בתפקיד מיטש – המחזר החדש של בלאנש, יוניס- השכנה טובת הלב – מיקי פלג רוטשטיין , ואנשי השכונה- דיוויד בלינקה, רותם קינן, רוי סער, אייל שכטר, הראל מוראד, ליאור זוהר ואסף שגב.

משך ההצגה שעתיים ללא הפסקה, ואת התאריכים ופרטים נוספים ניתן למצוא ב –

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%A9%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%94

גיבוי ההסטוריה היהודית, מהתנ"ך ועד העת החדשה, לכולם אפשר להציץ עכשיו מאחורי הקלעים, ולראות בעזרת הקאסט של "היהודים באים" – מה באמת הלך שם.

נטלי מרקוס, יואב גרוס ואסף ביזר, יצרו את הסידרה ושיבצו בה את מוני מושונוב (הענק!), יוסי מרשק, יעל שרוני, עידו מוסרי ויניב ביטון, שמגלמים דמויות הסטוריות החל מאברהם אבינו ועד בן גוריון, קפקא והלוחמים שפרצו אל הכותל, כמו גם דמויות עכשיוויות יותר כמו אנשי משרד הקליטה שמתכננים איזה יהודים ניתן להעלות לארץ ומה בעצם לעשות איתם.

הסידרה מוגדרת כסאטירה, אבל הרבה מהמערכונים אינם פוליטיים אלא מראים זוויות שונות ולא אחת מעוררות מחשבה. כך למשל במערכון שעוסק בקבלת עשרת הדיברות, שואלת אחת מבנות ישראל , "רגע, אם כתוב "לא תרצח" – איך זה שקיבלנו ציווי למחות את עמלק"?.

בעזרת המערכונים אנו לומדים איך באמת נוצר מנהג חבישת הכיפה, איך היתה ההוצאה להורג הראשונה בתולדות המדינה (רמז : בעייתית משהו…) ואיך היתה האישיות של יוסף התנ"כי שעצבנה כל כך את האחים שלו…

בין המערכונים ישנם קטעי פארודיה כמקובל בתוכניות ריאליטי רבות היום, כשכל מני "סלבס" היסטוריים מספרים מה מרגיע אותם ואיך הם מתפנקים (ואל תשאלו איך נעמי שמר מתעללת בשולי נתן…) וגם איך דוד המלך שר?

היופי במערכונים הוא שמלבד היותם מצחיקים, הם גם מעוררים מחשבה ובדרך לא מהססים לשחוט כמה פרות קדושות ולהראות לנו את הפנים שאולי אנחנו לא ממש מעוניינים לראות במראה.

הבימוי הוא של קובי חביה, והמפיק והעורך הראשי הוא יואב גרוס.

לדף הפייסבוק של התוכנית – https://www.facebook.com/thejewsarecoming

והצצה לאחד המערכונים – https://www.youtube.com/watch?v=3z1zaHXAGf0

ימי שישי, החל מהשבוע (7 לנובמבר) – בערוץ הראשון.

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.

או – "מסתרי הערבה חלק ב'".

כשחושבים "דרום" חושבים "אילת". אבל בין תל אביב לאילת, באזור הערבה שוכנים קיבוצים ויישובים רבים, שלכל אחד ייחוד משלו ואורח חיים שונה,שבהחלט כדאי להכיר.

בביקורי בדרום הכרתי שלושה קיבוצים שונים, כל אחד והקסם המיוחד שלו.

המקום הראשון שביקרתי בו היה "נאות סמדר" – קיבוץ מיוחד שהוקם ב1989 במטרה ללמוד את סוד שיתוף הפעולה בין האדם לחברו ובין האדם לסביבתו בעשייה יומיומית. מה הכוונה? קבוצת אנשים שבנו נווה מדבר פורח, אורגני (מטעי נשירים, זיתים, אגנים ירוקים לטיהור ביולוגי של שפכים באמצעות צמחי מים, מיזוג אוויר טבעי ו, בניה מדברית עוד), מחלבה, דיר עיזים, יקב וחדרי אירוח.

ניתן לעשות מסלול הליכה אל בית האומנויות והיקב כדי להכיר את המקומות המיוחדים הללו.

אנחנו התחלנו את הסיור בגנים היפים שכוללים גם שעון שמש מיוחד (ודי מדויק!) ועד מהרה הגענו למקום הכי מיוחד- בית האומנויות שבמבט ראשון נראה כמו פנטזיה של דיסני – עם עיצובים מרהיבים של בני המקום, שהלכו פחות לכיוון של אדריכלות ויותר לכיוון של אומנות ויצירתיות מתפרצת ויצרו קומפקס של אולמות שבהם מתקיימים קורסים וסדנאות אומנות שונות, באורכים שונים לפי הדרישה.

כבר מרחוק רואים את מגדל הקירור, שבשיטות מיוחדות מהווה "מזגן טבעי" לכל החדרים וגם נקודת תצפית יפיפיה על הקיבוץ. את המגדל, כמו את כל המבנים בקיבוץ, בנו החברים בעצמם במסגרת ניסוי בבניה מדברית- במו ידיהם, בשיטות בניה אקולוגיות שניתן ללמוד בקורסים שונים שמתקיימים בקיבוץ ומערבים לימוד עם עבודה מעשית ונמשכים כמה חודשים.

כשנמצאים בתוך מבנה בית האומנויות והמגדל, שווה להתעכב על כל פרט מכיוון שכל פינה היא יצירת אומנות – מהוויטראז'ים על החלונות, דרך הריצוף המיוחד והשונה מחדר לחדר.

בין גן הבשמים והדיר ישנה גם חנות בה ניתן לרכוש את מוצרי האומנות של בני המקום.

תחנתנו האחרונה בקיבוץ היתה היקב שמייצר יינות (לא כשרים אבל אורגניים, למעשה זהו היקב היחיד בארץ שמייצר יינות אורגניים מענבים אורגניים מיבול ביתי.) וליקרים, חומץ בן יין ושמן (כשרים) שם טעמנו יין מיוחד שקיים בשתי גרסאות – יין מתוק ואותו היין שנשאר "להשתזף" בשמש והקרניים האלה הופכות אותו למרוכז יותר ובצבע יפיפה. בפונדק של הקיבוץ אפשר לרכוש הרבה מוצרים אורגניים (כולל מוצרי טיפוח אורגניים!) ואפשר גם להתרענן עם גלידות ביתיות מיוחדות, עוגות או ארוחה צמחונית עם מוצרים אורגניים תוצרת המקום.

עוד מידע על הקיבוץ , הקורסים והאפשרויות  ב – www.neot-semadar.com

בצמוד ל"פארק תמנע" שוכן קיבוץ אליפז – קיבוץ שמאפשר לינה כפרית כולל המון אטרקציות לכל המשפחה.

הביקור שלנו היה באוריינטציה של ניצול הסביבה ומשאביה- וצפינו בניצול הרוח בשיטות ייחודיות להשגת חשמל בשפע, בגידול ירקות בחממה מיוחדת שמצליחה לחמוק מתנאי מזג האוויר הקשים ומביאה לתוצרת באיכות מעולה בשליש מהזמן הנדרש בשדות רגילים ובניצול מקסימלי של מים, שהם המשאב היקר ביותר (ואפשר להנות מהתוצרת בכל המלונות באילת למשל).

ביקרנו גם ברפת ובפינת ה"תינוקיה" של העגלים שרק נולדו וראינו את השדה הסולארי, שגם הוא רותם את השמש החינמית והשופעת שבאזור, לטובת יצירת אנרגיה שחוסכת הרבה נזק סביבתי.

מטעי התמרים היו התחנה האחרונה שלנו, עם הרבה אפשרויות לפעילות במטעים כמו קטיף , יצירת סלים מענפים שמדוללים מהעצים ומערכות השקיה אקולוגיות.

למי שמתארח יש בונוס- המון פעילויות כמו שחיה לילית, הפרחת עפיפונים בדיונות סמר הסמוכה, ארוחות בוקר עשירות כפריות ישר לחדר, אפשרות ללינת שטח להתחברות מקסימלית עם הטבע (עם תנאים נוחים יותר כמובן), והמון שלווה מדברית.

עוד מידע- http://www.elifaz.co.il/default.aspx (ויש שם גם קישור לדף הפייסבוק).

הקיבוץ האחרון שביקרנו בו – לוטן – ה"אקו כיף".

המוטו של קיבוץ לוטן הוא "קיימות"- איך לחיות מהסביבה בלי לפגוע בה. מילת הקסם היא "אקולוגיה" והיא ממומשת בכל תחום בקיבוץ. החלק המרכזי הוא ה"אקו כיף" – מרכז לכל המשפחה, שמראה זוויות רבות ושונות של ניצול הסביבה בלי לפגוע בה – מהבניה- המבנים עשויים תבן , תערובות בוץ וסיבים – ממש בניה מהאדמה, דרך גידול צמחים בכל צורה אפשרית – מגנים רגילים ועד בתוך כל חפץ – כולל למשל משטחי עץ אנכיים, או חפצים ביתיים שהופכים לעציצים ואדניות, ועד ניצול אנרגיית האדם –כמו מכונת כביסה שפועלת בעזרת דיווש על אופניים – גם כושר וגם כביסה נקיה, הכל באותו זמן.

ההתמחות הירוקה של הקיבוץ עוברת בכל התחומים – ייצור מזון מקומי, תכנון אקולוגי, חקלאות אקולוגית, שירותי קומפוסט (יש אפילו תחנה שמסבירה איך הופכים את תוצרתו הביולוגית של האדם לקומפוסט משובח), תנורים סולריים שבהם אפשר להכין דברים טעימים, פינות יצירה רבות ושונות ומגרשי משחקים מלאי דמיון שכולם על בסיס מיחזור.

בקיבוץ יש גם מחלקה של "וואטסו" – טיפולים במים שלצערי לא התאפשר לי להתנסות, אולי בפעם הבאה.

בבית התה החמוד של המקום ניתן להתרווח על ספות וכסאות (כולם ממוחזרים או נבנו על ידי בני המקום) ולטעום ממיטב המטעמים המקומיים כמו גלידה תוצרת בית, לחמים מיוחדים וארוחות (מי שמתארח במקום אוכל שם את ארוחת הבוקר), ובחנות הצמודה אפשר לרכוש יצירות אומנות של אמני הסביבה וכן דברים ייחודיים כמו כדורי זרעים לשתילה וסבונים אורגניים.

עוד פרטים ומידע ב- http://www.kibbutzlotan.com/tourism/hebrew/index.htm

אז בהחלט, במקום להכנס למכונית ולנסוע "דוך" לאילת, ולהפסיד כל כך הרבה בדרך, שווה לעצור, לשהות לילה או יותר, להכיר וללמוד את צורות החיים המעניינות ואת הפילוסופיות השונות שיש לקיבוצי הערבה להציע.

ותודות ללאה, אודי וחיים מ"אליפז", לענת מ"נאות סמדר" ולדפנה מ"לוטן" על האירוח הלבבי.

כשהייתי בתיכון היתה לי חברה שגרה בקומה השמינית. בבנין שלהם היתה מעלית שהכינוי "ארון מתים" היה מחמאה בשבילו. מדובר היה בתא שהיה מעליב נידון למוות, קטן ורוטט, עם תאורה חלשה ותנודות כאלה שאף פעם לא ידעת אם המעלית נוסעת לאורך או לרוחב.

עכשיו, פעם בשבוע היה לנו חוג מבית הספר שהיה ליד הבית שלה, אבל לא ישירות מבית הספר, כלומר באנו אליה למנוחה ולארוחת צהרים, ואני אשכרה הכרחתי אותה כל פעם לעלות ברגל שמונה קומות. (אני לא מאמינה שהיא הסכימה…).

בכל אופן, זו דוגמא קטנה לאיך אופיה של המעלית יכול להשפיע על התפקוד שלה ועל הנסיעה של הנוסעים בה. כולנו מכירים את סיפורי האימה על המעליות שנתקעות, צונחות, אוזל להן החמצן ושאר אירועים מפחידים שגורמים לאנשים לוותר על המעלית ולעלות ברגל, גם אם זה קומות רבות.

למעשה, פחד מנסיעה במעלית הוא פחד מוכר מאז המצאת המעלית, וכולל גם קלסטרופוביה בגלל הגודל הקטן , הסגור וחוסר האפשרות לצאת, וגם פחדים נוספים בעקבות טראומות כגון התקעות בעבר, אפילו אם היא היתה בטוחה לחלוטין ובשום רגע לא היתה סכנה. (והמצחיק הוא שיש אנשים שחשים בטוחים יותר במעלית שקופה למרות שהיא מעודדת סוגי פחד אחרים כמו פחד גבהים).

אבל לפעמים אי אפשר. אם מדובר ברב קומות, או אם מדובר בבית פרטי ובו אנשים שלא רוצים כל רגע להתרוצץ במדרגות, או לא יכולים בגלל גיל או מוגבלות, ומעלית ביתית היא הפתרון היחיד.

מעלית מרווחת, מתוחזקת ונקיה יוצרת רושם בטוח ומנעימה את הנסיעה, כך שגם אנשים החרדים משימוש בה, יכולים להשתמש בה.

אישית, הדרישה שלי ממעלית, מעבר להיותה מרווחת כדי לא להיות צמודים מדי לאנשים אחרים (ויש מליון בדיחות מעליות בקשר לזה…), מוארת היטב, מוסיקה לא חובה (וכולנו מכירים את הביטוי "מוסיקת מעליות" שזה בדרך כלל שם נרדף ל"בלדה לאדלין" של ריצ'רד קליידרמן) ובעיקר- חשוב מאד- ראי גדול. מעבר לעובדה שהראי מגדיל את החלל וגורם לנו להרגיש טוב יותר, הנסיעה במעלית היא זמן מצויין לבחון את ההופעה שלנו , רגע לפני שאנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים.

וכמה אנקדוטות –

מכירים את הבנינים הגבוהים האלה שהמעלית שלהם כל כך מהירה שמרגישים שנצמדים לתיקרה או לרצפה בכוחות ג'י בלתי נראים כמו מינימום בפארק של סיקס פלאגס?

מכירים את המעלית בשגרירות ברזיל שבה אין כפתורים בפנים וצריך לתכנת אותה מראש?

מכירים את המבנים שנראים נמוכים, ואז כשנכנסים למעלית ומישהו הזמין אותה מלמעלה, המעלית מתחילה לנסוע לגובה שלא חשבנו שקיים ואנחנו בטוחים שתיכף אנחנו פורצים מהפיר כלפי השמיים? (מקרה אמיתי שקרה בקניון בקנדה, כלומר, התחושה, לא באמת הפריצה מהגג..).

והכי מצחיק- בחדר הכושר שלי, כמו בהרבה חדרי כושר שממוקמים בקניונים, הגישה לחדר הכושר היא או דרך מעלית, או דרך מדרגות נעות…(וכן, כשאני חוזרת מאימון של שלוש שעות, שכולל משקולות, עבודה אירובית ואנארובית, אז כן, גם אני לוקחת מעלית הביתה במקום לעלות 18 מדרגות…)

(ותראו את המעלית המגניבה הזו…)

בית הוא לא רק ארבע קירות. בית הוא מקום המפלט שלנו, המקום שאליו אנו חוזרים ושהקרובים לנו ביותר נמצאים בו, בית הוא הנחמה, השלווה, והמקלט. לכן חשובה מאד האווירה שהבית משרה עלינו- בית כאוטי גם גורם לנו לחוש כך, ובית שאין בו צורה, אופי או רעיון כלשהו, גורם גם למי שחי בו להרגיש תלוש ולא שייך.

מצד שני, לעצב בית זו עבודה קשה, וזה דורש ראייה ומחשבה שלא לכל אחד יש את הכישרון או הזמן לעסוק בה.

כדי לעצב בית צריך להחליט על הקונספט, על התפקידים השונים שהבית אמור למלא (האם לגידול ילדים? חיות מחמד? לשהיה ארוכה או לחזרה בשעה מאוחרת ועזיבה מוקדמת? מטבח משוכלל לשף חובב או פינוי יותר מקום למי שצריך רק מקפיא ומיקרוגל?).

(קרדיט לכל התמונות – סבסטיאן ארוך).

כשאני רואה את תוכניות העיצוב השונות בטלוויזיה, אני מבינה שיש אינסוף אפשרויות ודרכים, מהוצאות כבדות מאד ועד מספר פריטים או שדרוגים שיכולים להפוך את הבית מסתם קירות ותקרה, לגן עדן אישי קטן שמייצג גם את האישיות של מי שמתגורר בבית.

אם הייתי צריכה לעצב את בית חלומותי, הייתי משלבת מספר קונספטים לפי החדרים השונים – כי דין חדר שינה איננו כדין מטבח, וגם חדרי הרחצה דורשים התייחסות נפרדת.

אני מאד אוהבת עיצוב קלאסי, אבל הייתי צריכה להזהר מליפול למלכודת ה"סבתא", והייתי בוחרת לשלב גם גוונים בהירים ולא רק חומים כהים למשל. הייתי משלבת גם חלל פתוח בין המטבח לסלון, מה שלא היה מקובל אצל הסבתות שלנו, אבל משרה אווירה מרווחת יותר.

קל יותר גם לבחור פריטים גדולים כמו ספות למשל, ולשכוח את הדברים הקטנים כמו – איך להחביא את כל הכבלים של מכשירי החשמל כדי שהסלון לא ייראה כמו חדר חשמל ? או מיקום מסך טלוויזיה למשל, במרחק מתאים ממקום הישיבה לנוחות המירבית של הצפייה, ולשמור על פרופורציות.

עיצוב חדר השינה צריך להיות רומנטי ומזמין. הייתי בוחרת בצבעים בהירים ובהרבה בדים נשפכים, קצת קיטשי אבל זו בדיוק האווירה. מיטה נוחה שאפשר לטבוע בה, חלון מואר שמכניס אור טבעי, ווילונות רכים, ותאורה לא ישירה.

המטבח הוא ממלכה שלמה, והוא צריך גם להכיל מכשירי חשמל רבים – גדולים כמו מקרר או קטנים כמו טוסטר, וגם המון שטח עבודה (ואני מתה על ה"איים" למיניהם) וגם לאפשר תנועה נוחה שבה אנשים לא ייתקלו אחד בשני בזמן שאחד מחמם משהו על הגז והשני מוציא משהו מהמקרר. (ושיהיה קל לנקות, כבר הזכרנו?)

כמובן שצריך גם להשקיע מחשבה בחדרים פונקציונלים כמו חדר הרחצה (החלום שלי – בסגנון זן יפני.) וחדרי ילדים לפי הגילאים והצרכים השונים.

היות ואת כל זה קשה לעשות לבד, הייתי שמחה שמישהו היה "נכנס לי לראש" ומוצא שם את בית חלומותי, והופך אותו למציאות, כי בסופו של דבר הבית הוא ההשקעה הגדולה ביותר שלנו, ומה שאמור לתת לנו את התחושות הטובות ביותר, ולזה אין מחיר.

פסח הוא חג ארוך, ואנשים מטיילים ימים ארוכים, נוסעים מרחקים לקצות הארץ כדי להשתחרר מקוביות הבטון העירוניות, ולנשום קצת טבע, ובעיקר, להראות לילדים שהחלב לא מגיע רק מהסופרמרקט, ו"ים השיבולים" קיים באמת ולא רק בשירי החגים.

שבועות הוא חג קצר, חלקו חג דתי שלא מאפשר לשומרי המצוות יותר מדי מרחקים, ועדיין רוצים לתת תחושת טבע לילדינו, והדרך הנוחה- להשאר קרוב לבית ועדיין להנות מהטבע והחקלאות. איך עושים את זה? מצטרפים לפסטיבל "חגיגה בלבן בחבל מודיעין" שבו הרבה חוות ואטרקציות שיעבירו את הטבע למבוגרים ולילדים בצורה הכי כייפית, ובמרכז הארץ, בגישה הכי נוחה שאפשר (ושימו לב לפרוייקט של רכבת ישראל שעושה את זה עוד יותר קל וכייפי).

אז במה בדיוק מדובר?

בסופי השבוע של ה29 למאי, וה5-7 ליוני, (לפני ואחרי חג השבועות עצמו, וכן באיסרו חג), יתקיימו אירועים רבים ביישובי חבל מודיעין. הוזמנתי לטעום חלק מהם, באמת חלק קטן, והנה מה שחוויתי.

את הדרך לחבל מודיעין עשיתי ברכבת ישראל, שעורכת באיסרו חג – יום חמישי ה5 ליוני, הפנינג מיוחד שבו תהיה נסיעה מיוחדת ברכבת מתחנת תל אביב לתחנת פאתי מודיעין, ובה יחולקו הפתעות לילדים, תהיינה הסעות מאורגנות מתחנת הרכבת למוקדי הפעילות בפארק הקופים ונאות קדומים (שבהם יש אטקרציות רבות לילדים ולמשפחות – הנה פרטים – http://park.monkeypark.co.il/  וגם כאן  – http://www.n-k.org.il/ , והזכרנו כבר שהכניסה למוקדי הפעילות תהיה חינמית לנוסעי הרכבת? . כמו כן יהיו סיורים מודרכים ומאורגנים כולל הפעלות והפתעות לילדים – וכל זה, שימו לב – במחיר הנסיעה ברכבת בלבד.

(הפעילות כרוכה בהרשמה מראש באתר הרכבת – http://www.rail.co.il/HE/Pages/homepage.aspx )

הנסיעה ברכבת היתה בעיקר מרגיעה, כי הגעתי אליה מכבישים מפוצצים בפקקים, רמזורים שלא נגמרים וצפירות ללא הרף, וכאן הדרך אצה לה דרך החלון בתנועה חלקה ובמושבים נוחים.

ירדתי מהרכבת והתחנה הראשונה היתה בכפר רות – חוות הזיתים "אלדין". המקום שופע אטקרציות שמחולקות לתחנות  ומודרך על ידי בעל המקום, בחור בשם רימון שמוביל בין תחנת הפקת שמן והסברים על הייצור, פינת צמחי תבלין שהילדים מוזמנים ליצור עציץ לעצמם, הכנת אורגנו אמיתי, פינות חי עם המון חיות לליטוף, הדרכה בטחינת קמח להכנת פיתה לארוחה, זולה לרביצה, הסברים על שבעת המינים, ועוד (במקום גם נמכרים שמנים וסבונים שמיוצרים שם). (ובלי קשר לאירועי שבועות, גם ניתן לערוך שם ימי הולדת מדליקים במיוחד).

עוד מידע ב- http://www.thm.org.il/sites/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%99%D7%9F/

(בתמונות – למעלה ולמטה – הפעילויות ב"אלדין")

התחנה השניה בה ביקרתי היתה "בן שמן ריינג'רס"– סיורי טרקטורונים באזור, במסלולים שונים. אחרי הדרכה קלה, יצאנו לדרך. בעיתוי מדהים יום הביקור שלי היה אחרי לילה גשום, והשלוליות הוסיפו לתחושת ה"שטח" כשנהגנו בין המהמורות והשבילים של הרבה שדות שיבולים. האדרנלין קפץ ביחד עם הריינג'ר, והאדמה הרוויה במים העלתה ניחוחות של טריות וירק. כמובן שגם בימים יבשים זה עונג לאתגר את עצמנו בנהיגה כזו, שאנו לא מרשים לעצמנו בכבישים המונוטוניים היומיומיים שלנו בערים הגדולות.

עוד מידע – http://www.benshemen.com/ (כולל פעילויות מיוחדות לשבועות עם כל המשפחה).

התחנה הבאה בחבל מודיעין – כפר הנוער בן שמן, וביקור ב"מוזיאתר"  – מוזיאון שמספר את סיפורו של הכפר שהוא גם סיפורה של המדינה שבדרך ואחרי הקמתה, הבוגרים המפורסמים (ויש עוד כמה חוץ משמעון פרס…), הפעילויות הרבות שמתקיימות בכפר שבו התפיסה היא שבני הנוער עצמם מנהלים את המקום – עובדים בכל הענפים, לומדים חקלאות וביולוגיה ברמה גבוהה ומעורבים בכל תחום. את הכפר יסד רופא ילדים ברלינאי בשם ד"ר להמן, שהאמין באהבת הארץ, אהבת האדמה ופלורליזם, עקרונות שנשמרים בכפר עד היום. במהלך חג השבועות ניתן יהיה לתאם סיור רגלי בכפר, שבו המדריכים יספרו את כל הסיפורים ההסטוריים שמלווים את הכפר ובעצם את כולנו כתושבי המדינה.

עוד מידע – http://www.ben-shemen.org.il/

אחרי כל זה צריך גם לאכול משהו, חצינו את הכביש בין ה"מוזיאתר" של כפר הנוער והגענו ל"מקום בכפר " – מזנון ומסעדה שמנוהל על ידי יוסי פרץ ואשתו תמי, ומגיש ארוחות באווירה ביתית ונעימה. המסעדה הכשרה דואגת במיוחד לילדי הכפר , וגם מארחת אירועים עד 150 איש. אנחנו טעמנו מבחר סלטים, קציצות וקוסקוס שניכר בהם המגע הביתי, וקינחנו באבטיח מרענן וקר.

עוד מידע בטלפון – 08-9245887

שבעים וטובי לב (האמת, אנחנו תמיד "טובי לב" אבל עדיף להיות גם "שבעים" על הדרך…) נסענו למקום הבא- חוות גלעד במושב גינתון.

כבר בכניסה פגשנו את מוטי שווארץ – הסבא של הבובות. תושב גינתון שנכדיו ביקשו ממנו בובות והוא הפך את הבקשה לתחביב מקסים, ומאז מייצר בובות עץ מיוחדות (ובטיחותיות לילדים), חלקן נעות, חלקן לא, וכולן קסומות. בחג השבועות שווה לקפוץ לסטודיו שלו ולהשתתף בסדנאות בובונאות מיוחדות.

עוד מידע ב – http://www.thm.org.il/sites/%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%91%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%A5/

בגינתון כאמור היינו ב"חוות גלעד" שמציעה חווית חקלאות אקולוגית שבמהלכה בחג השבועות , ילדים יוכלו להנות מהשתתפות בקטיף ירקות שונים, טחינת קמח, ליטוף החיות החופשיות שם (כולל תיש מצחיק ואינטליגנטי במיוחד), וסדנאות ופעילויות מיוחדות.

עוד מידע- http://www.havatgilad.com/

התחנה האחרונה היתה מיוחדת במינה- הגענו למושב ברקת, מושב שהגרעין שלו היה 70 משפחות יוצאות העיר חבאן בתימן, שעלו ביחד והקימו מושב שמשמר את התרבות המיוחדת של יוצאי העיר הזו. במסגרת הפסטיבל יש פעילות מיוחדת של נשות המושב, שמארחות בבית אותנטי, מכינות מנות מסורתיות (באירוח שאני השתתפתי הן הכינו מאפה המכונה "לחח" שהוא שילוב של לחם וקרפ שנעשים על אש גלויה ומכילים תערובות דגנים מיוחדות, ומוגש עם חילבה ועגבניות מרוסקות, ביחד עם משקה המכונה "קפה לבן" העשוי חיטה). אנחנו קיבלנו הסברים על כל מאכל, על התרבות וההסטוריה של בני חבאן, ולבסוף גם מופע פולקלור שבו הדגימו הנשים איך היו חוגגים נישואים, ואיך היתה מגיבה האישה הראשונה כשבעלה היה מתחתן עם אישה נוספת (ויש המון הומור בענין).

(בתמונות למעלה ולמטה – אוכל ופולקלור אצל הנשים החבאניות במושב ברקת).

הסיור שלנו הסתיים כאן, אבל אני חייבת להוסיף המלצה חמה במיוחד על עוד אטרקציה שנמצאת בפסטיבל "מטיילים בחבל מודיעין" – מחלבת מרקוביץ במושב נחלים, בה ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2640452/  (ובמיוחד לכבוד החג יש גם תצוגת "אמנות בלבן" של אמני חבל מודיעין ליד המחלבה).

ורשימת האטרקציות עוד ארוכה- בין השאר אפשר  לטייל ביער בן שמן עם קק"ל ללא תשלום, להתנסות בסדנת יין חוויתית ביקב וילה וילהלמה, לצפות במופע אבוריג'יני בפארק הקופים (שכלול כאמור בטיול הרכבת), לסייר בעקבות שבעת המינים בברקת, טירת יהודה ובני עטרות, להתנסות בחליבת עיזים במבוא מודיעים, ובאותו מקום גם להתנסות בייצור גבינה, טוויה, אריגה ויצירת תמונות מן הטבע, לטחון קמח ולאפות פיתות בבית האיכר בכפר הנוער בן שמן, להשתתף בסדנאות שוקולד וקרמיקה בבני עטרות ויצירת כלים באבניים בגבעת כוח, לחגוג את "חג הלחם" בכפר חשמונאי בשילת, והרשימה כמעט אין סופית.

את כל הפרטים המלאים – איפה, כמה וכיצד-

אפשר בטלפון – עמותת תיירות חבל מודיעין – 03-9728999

באתר- http://www.thm.org.il/  (בדף הראשי יש לינק לרשימה מפורטת ומדוייקת של כל האטרקציות והפרטים)

וכמובן בפייסבוק –https://www.facebook.com/tayarutmo או לרשום בחיפוש "תיירות חבל מודיעין".

אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".

את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.

גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.

אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע"  – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.

הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.

היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.

מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.

בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.

הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.

המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.