קמח, מוצר צריכה בסיסי, נמצא בכל בית, ובדרך כלל בכל – ה-בית. למה? כי אריזה של קילו בתוך נייר נוטה במקרה הטוב להיות דחוסה כך שקשה לסגור בכל אמצעי שהוא, (ותאמינו לי, ניסיתי אפילו סלוטייפ) ובמקרה הרע גם נקרעת ואז בכלל יש לנו פלשבק למשחקי הילדות בימי ההולדת כשהיינו צריכים לדוג סוכריה מתוך קמח ללא שימוש בידיים.
בדרך כלל שיטות הסגירה שלי לאריזות השונות (קמח, אורז, סוכר) הן פשוט בעזרת אטב כביסה, שלא תמיד אפשרי כי אם לוקחים רק כמות קטנה מהקמח והשקית כמעט מלאה, האטב פשוט לא "תופס" ומתעופף להנאתו. (וכן, אני יודעת שיש כלים מעוצבים ויפים כאלה שכתוב עליהם "קמח" ו"סוכר" ואמורים להעביר להם את התכולה- חוץ מקארין גורן ואולי מרתה סטיוארט, אני לא חושבת שמישהו באמת עושה את זה, מקסימום שמים בכלי את הקמח עם האריזה שלו בסגנון "בבושקה".
