כששאלתי את השף אריק ווקיל מה משמעות קעקוע הסכין על זרועו, הוא הראה לי את הכיתוב "אל ארטה דה לה קוצ'ינה- אומנות המטבח". כי בשבילו המטבח הוא הסטודיו, וכל מנה היא יצירה.

השף ווקיל, אוטודידקט שגדל על הסירים של הסבתות התורכיה והטוניסאית, אוהב הפתעות ושילובים, והדבר ניכר הן בתפריט והן בעיצוב המסעדה, ישן עם חדש, מזרח עם מערב.

הוזמנתי להכיר את המקום המיוחד הזה – CAMEO, שנמצא במתחם התחנה בתל אביב. ההפתעה הראשונה- מבחוץ לא רואים כלום, אבל אז נכנסים ובבת אחת, עם המעבר בדלת, נוסעים אחורנית בזמן למאה ה18, לתקופת הרוקוקו, תקופה של עיצוב נועז , צבעוניות וטקסטורות. לא ידעתי לאן להביט קודם- לקיר הבקבוקים הססגוני, לקווים העגולים כשבמרכזם הבר , או מעבר לחלל, לחצר שבנויה בצורה פתוחה לבריזה אבל סגורה לפרטיות בעזרת אפיריונים, כי אם כבר, אז עד הסוף. (ושווה להרים את הראש כלפי מעלה ולראות תמונות שתלויות על התקרה, במין פרודיה על מוזיאונים קלאסיים, לצד גופי תאורה מרהיבים).

כמו בעיצוב, שמשלב את הקלאסי עם נגיעות הומוריסטיות ומודרניות, כך גם המנות שטעמתי שילבו נגיעות מיוחדות או פרודוקטים שלא פגשתי בעבר במסעדות.

כך למשל במנה הראשונה שהגיעה- "קרפצ'יו פילה בקר"  (64 שקלים בתפריט) – שכלל גם קוביות אננס שהחמצמצות שלהן הוסיפה לכבישה הקלה של הבשר, עלי רוקט, פרמז'ן (שבדרך כלל בא על המנה אבל מי שמעדיף להפריד בין בשר וחלב יכול לבקש ללא פרמז'ן או בצד) והשוס- קוויאר בלסמי, הנגיעה המודרניסטית של השף שבאמצעות מטבח מולקולרי הפך את הבלסמי שבדרך כלל סתם נמזג מעל, לכדורים כייפים שמתפוצצים בפה בעדינות ונותנים את הטעם ביחד עם המרקם.

 

"טרטר טונה"  – אני עושה כאן ספויילר – היה הבחירה שלי מכל מה שטעמתי – ב68 שקלים בתפריט, מדובר במנה שכללה שאלוט, אגוזי לוז, וינגרט צ'ילי שרוף, עשבי תיבול טריים וקרם אבוקדו. אני אוהבת את הצורה שבה השף ווקיל שידך את המרכיבים לכדי טעם אחד שלא היה קיים עד עכשיו.

המנה הבאה היתה קלאסית – "בורטה טריה" (67 שקלים) – עם עגבניות שרי צבעוניות, זיתי טאסוס, שאלוט, בלסמי ובזיליקום – מנה שכולנו בשולחן הסכמנו שהיא פשוט "אוכל שמח".

"ארטישוק צלוי" הגיע (54 שקלים) והוכיח שגם הוא יכול לכלול קלאסי ומודרני, וכיוונים שונים- כשהוא עצמו היה עשוי "אלה-רומנה" – הזיקה האיטלקית שלו, ועליו היו סלסת עגבניות ובצלי שאלוט, גבינת טולום תורכית עם מרקם כייפי, קרם זיתים שנעשה בתרמומיקס- שוב הבישול המולקולרי, ובוטנים.

כדי לרענן את החיך הגיע "סלט פאפיה" שכלל בוטנים, נענע , כוסברה ,שורשים ורוטב סום טאם (64 שקלים). המלצר אמר שיש שומר במנה, מה שקצת הדאיג אותי כי אני לא מסוגלת לסבול טעם של אניס. אז טעמתי בזהירות והמסקנה שלי היא כזו- אניס לא הרגשתי, הטעמים היו כייפים, אבל מדובר במנה חריפה .

כדי להוריד מהחריפות נשנשתי קצת מלחם הבית (18 שקלים) שמגיע בחתיכות עבות ובעל מעטפת פריכה, שהגיע עם סלסת עגבניות וכמובן שמן זית וחומץ לטבילה.

המנה האחרונה שטעמתי היתה ריזוטו עם כמהין, פורציני, ודלעת  (76 שקלים). לא סתם ריזוטו היא תמיד אתגר בתוכניות בישול , כי מדובר במנה שדורשת המון תשומת לב, ושניה לכאן ולכאן יכולה להפוך את האורז למבושל מדי או להפך- קשה מדי. לא הופתעתי כשגם הפעם הורגש המגע האוהב והמדוייק של השף, ליצור ריזוטו ועליו הכמהין שמחמיא לו ומשלים אותו.

פירוש המילה "קמאו" היא "הופעת אורח" – ובמקרה שלנו מדובר על ההפתעות הקולינריות שמחכות לנו בכל מנה ומנה.

למסעדה תפריט נרחב של מנות עיקריות וקינוחים שלא הספקתי לדגום   בביקור הזה, ואני יודעת שאחזור שוב, גם לחגוג עם האווירה בערב, במסעדה  עצמה ובחצר, וגם כדי לראות איזה הפתעות נוספות מחכות לי בכל ביס.

 

וכמובן גם בפייסבוק!