בצנטרום של הפיילה כמו שאמרו הגששים, במיקום הכי מרכזי שיכול להיות, לב תל אביב, שוכן בית הקפה "מובינג קפה". הוא קיים כבר 15 שנים ומארח תל אביבים ואורחים שמוצאים בו פינה לבבית (וטעימה) בכרך הסואן. בכל שעה משעות היום יושבים הלקוחות ונהנים ממנות המטבח של שף גיא כהן, ופינוקי הקונדיטוריה בהנחיית השף קונדיטור אלירן דפני והמקום הפך למוסד תל אביבי מוכר.
"למה שמים נשים יפות בפרסומות לבירה" שואל אל בנדי באחד הפרקים של הסידרה המיתולוגית "נשואים פלוס" "קודם כל, כי בלי בירה, לפחות שלושה אנשים לא היו נשואים" הוא אומר לשכנה המעצבנת שלו "אני, בעלך וליסה מארי פרסלי!" והוא ממשיך " נשים יפות גורמות לנו לקנות בירה, ונשים מכוערות גורמות לנו לשתות בירה!".
אנחנו אנשים עסוקים- אנחנו עובדים, אנחנו בדרכים, יש לנו ילדים ותחביבים, ומעט מאד זמן נטו בבית. אז אולי בסופשבוע כשיש לנו זמן, משקיעים בארוחה שיכולה להיות בריאה וטובה, אבל מה קורה בשאר השבוע? למי באמת יש זמן (וסבלנות) להתקין ארוחה בריאה, כשהרבה יותר קל לקפוץ לשווארמיה הקרובה?
כשמתכננים אירוע, לא פעם חוטפים כאב ראש בחיפוש אחר החוויה המושלמת. בין שפע ההצעות הקיימות בשוק, איך בוחרים משהו טוב- גם למארחים וגם לאורחים?
הרבה פרמטרים משפיעים על אירוע- המיקום צריך להיות נוח ורב חנייה, העיצוב של החלל צריך להיות אלגנטי, האקוסטיקה והסאונד צריכים להיות מעולים, השירות אדיב ומהיר, וכמובן האוכל והאלכוהול צריכים להיות בשפע, איכותיים, טעימים ויצירתיים.
בסרט "חצות בפאריס" הגיבור עובר סף של מסעדה ומגיע עשרות שנים אחורנית. כשאני חציתי את סף הכניסה ב"דארנא" נדדתי גאוגרפית- מירושלים למרוקו- לערים הקסומות קזבלנקה, מרקש, רבאט או פס, שעטורות בכל כך הרבה קווים של יופי שלא יודעים לאן להביט.
בלב השרון, שוכן המושב הפורח "צור משה" – מרחב של שלווה שמשובץ בפנינים הסטוריות בכל פינה, שמספרות את סיפור החלוצים, יישובי "חומה ומגדל", והקשר החם בין המתיישבים לאדמה. הוזמנתי להכיר את "קופינאס"- ביסטרו איטלקי ים תיכוני ששוכן במבנה יפיפה עם הסטוריה ארוכה- ממאפייה בשנות החמישים, שסיפקה לחמים ושירותי אפייה לכל הסביבה , אחר כך כמחסן מיון לקלמנטינות ולבסוף כבנין נטוש שהפך למסעדה , כולל מרכז תיעוד ושימור סיפור הקמת המושב.
בחגים יש מנהגים רשמיים ויש לא רשמיים. הרשמיים הם לשים על השולחן ראש של דג, לטבול תפוח בדבש, לברך ב" שנה טובה". הלא רשמיים כוללים הרבה הרבה הרבה יותר מדי אוכל, פתיחת כפתורי המכנסיים באנחה וסירוב לעלות על המשקל הביתי במשך שלושה שבועות לאחר מכן.
כדי להצליח בכל זאת לעבור את הדלתות גם אחרי תקופת החגים, כל צמצום קלורי הוא מבורך, כשהתנאי כמובן שהוא לא פוגע בטעם. "צבר" באו לעזרתנו עם סידרת סלטים שמכילה 7% שומן בלבד, כדי שנוכל להנות בלי נקיפות מצפון.
כמיטב המסורת השנתית, בכל שנה, ממש רגע לפני ראש השנה, התכנסנו בסניף "יינות ביתן" ברחובות, לסדנת בישול לכבוד ראש השנה עם השף המצליח (והחתיך )צ'ארלי פדידה- טוב, האמת שהוא בישל ואנחנו אכלנו, אבל היי, בואו לא נכנס לקטנות.
עם מיטב המצרכים של "יינות ביתן" – כולל דגים טריים, בשרים משובחים וכל יתר המצרכים, שף פדידה אירגן תוך זמן קצר משתה חגיגי לתפארת.
ראש השנה בפתח, ואחד הסימנים הבולטים שלו- הרימון, מופיע לנו בהפתעה החדשה של "פריגת"- – פריגת רימונים בבקבוק ליטר וחצי.
אוקי, כשאומרים לי "ראנר"- זו האסוציאציה הראשונה שלי.
אחר כך הבנתי שמדובר בעצם ב"ראנר" לשולחן- אותה רצועה ארוכה שמקשטת את שולחן האוכל מעל המפה .
כשקיבלתי את הראנר של "HOMEIN" גיליתי שהראנר הוא לא רק קישוט אלא פריט פונקציונלי לחלוטין- מפני שהייחוד שלו הוא שהוא עמיד לחום- יש בתחתיתו גומי טבעי לבידוד חום והחלק העליון עשוי פוליאסטר במראה של בד- כך שאפשר להעמיד עליו קערות מהבילות או מרקיות למשל, בלי שהמפה או השולחן יינזקו ובלי צורך בכל תחתיות הקש או מעמדי המתכת הקטנים שאיכשהו תמיד הולכים לאיבוד או לא מספיקים בגודל וגורמים לתנודות די מפחידות של כלים מלאים אוכל.
בתמונה צילמתי בכוונה את הראנר כשהוא מקופל כדי שאפשר יהיה לראות גם את חלקו התחתון.
במגע יד הראנר יציב מאד ועבה, אפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה ועל הדרך גם מקשט את השולחן החגיגי. (וגם קל מאד לניקוי!)
