אם יש מוצר מזון אחד שיש עליו קונסנזוס שהוא משמעות המילה "אוכל", זהו הלחם. כבר מימי קדם הלחם היה הבסיס למזון של בני האדם, בגרסאות רבות ושונות, ובתוספות אין סוף.
יש ברכות על הלחם, יש מנהגים הקשורים בלחם, יש אמונות העוסקות בלחם, פתגמים ועוד, מ"לחם! עבודה!" ועד "אם אין לחם אין תורה" ועוד.
בעבר יכולנו לבחור בערך בין שני סוגי לחמים- הלבן והשחור, שנפרסו במכולת לבקשתנו (ואם לא היה כסף, קנינו חצי לחם). אחר כך התחילו להגיע סוגי לחם שונים מסוגי קמחים שונים ובטעמים מגוונים.
יש לנו הרבה אסוציאציות כשמדובר במילה "צרפת" – מגדל אייפל, שאנז אליזה, נשיקה, וכמובן כל ה"פטיסרי" ו"בולנז'רי" למיניהן שרק חלונות הראווה שלהן כבר גורמות לנו להשמין שלושה קילוגרם.
אפייה צרפתית נחשבת לאפייה איכותית וטעימה.
ילדים יכולים להיות בעייתיים מבחינת ארוחת העשר שלהם בבית הספר. מצד אחד הם יכולים לדרוש "בא לי פסטרמה ולא ממרח שוקולד, ושיהיה עם שני עלי חסה ושני זיתים ירוקים" בדיוק כשהשעון מורה שחייבים לצאת, ומצד שני לעיתים הקפיטריה מושכת יותר מאשר הכריך שאבא או אמא עמלו עליו. הפתרון הוא יצירת כריך מיוחד, שלא רק שיהיה ארוחה מזינה לילד באמצע יום הלימודים אלא גם יתן את תשומת הלב הכייפית הזו שכולנו זקוקים לה.
(בתמונה- קמח כוסמין לבן בחברת שאר המרכיבים למאפה טעים!)
ט"ו בשבט חלף, לרובנו נשארו פירות יבשים ומה עושים איתם?
מצרפים אותם לקמח כוסמין של "הטחנות הגדולות של א"י" ויוצרים חגיגה קולינרית.
את יתרונות הכוסמין כבר כולם מכירים- הדגן שעשיר בחלבון, סיבים תזונתיים, וויטמינים ומינרלים, מסייע להורדת שומן בדם ולעיכול, מקנה תחושת שובע בזכות הערך הגליקמי הנמוך ומתאים לסוכרתיים, לילדים ולתינוקות.
הריח המגרה ביותר הוא ללא ספק של לחם טרי. לחם הוא סמל של אוכל, משמש כמצע וכתוספת למנות או בפני עצמו, וכבר מזמן לא הבחירה של ילדותינו בין "לחם לבן " ל"לחם שחור" שנפרס על ידי החנווני במכולת.
אוקי, אז מה אלה החבילות שצצו לי בפריזר ומה הקשר שלהם ללחם? אז ככה- מדובר בלחמים שמורכבים ממיטב הטבע- קינואה, כוסמת ירוקה, דוחן, בטטה , גזר, דלעת, בננה, סלק, תפוח עץ, קטניות שונות, תמר מג'הול, תאנים, מלח הימליה וורוד ומים מטוהרים. וממה הם לא מורכבים? אין בעם גלוטן, אין מוצרים מן החי, אין שמרים, אין חומרים משמרים , אין תוספת שמנים ושומנים, ואין הנדסה גנטית. וואו, איזו רשימה. ה"מרכיבים" האחרונים בלחמי "מונבטים" הם האורגניות המוחלטת וכשרות המהדרין.
באחד המיקומים המרהיבים בארץ, בתוך קניון ארנה ההרצלייני, מול נוף המרינה על שלל היאכטות והמטיילים הרבים של המקום (והשקיעות המרהיבות), נמצאת מסעדת "ביסטרו 56" הוותיקה ואהובה. כעשר שנים לאחר פתיחתה, הושק האח הקטן, שהוא לא כל כך קטן, הלופט המכונה בחיבה B*56. הלופט משמש לאירועים מכל הסוגים- מאירועי חברות ועד חתונות , בר מצוות ובריתות, כל סיבה טובה למסיבה. מה שנחמד בלופט הוא המודולריות שלו – הוא נחלק לשלושה חלקים באמצעות קירות זזים (ואקוסטיים להפליא- כששהיתי שם לא יכלתי לשמוע את המסעדה מאחור או את האירועים הנוספים שהתקיימו באותו זמן), ויכול לקיים אירועים בכל חלק בנפרד, או באיחוד של כל החלקים (ואז יש מקום ל130 איש בהושבה). במידה והאירוע גדול יותר, כמו חתונה, ניתן לפתוח גם את החלק של המסעדה ולחבר הכל ביחד, ואז יש לנו אולם של מעל 200 איש כולל רחבת ריקודים.
כשמשתמשים בקמח במתכון כלשהו, אם זה לחם או מאפה, תמיד צריך לנפות אותו מחשש לחרקים, לא רק מטעמי דת אלא כי לא נעים שיהיו תוספות "חלבונים" מוזרות בתוך המנה שלנו.
ניפוי מוסיף לנו עוד שלב בעבודה, ואצלי בבית גם עוד כמה ענני קמח שהופכים למיצג אומנותי על השיש ועל הרצפה (שלא לדבר על הנעליים שלי)….
תערוכת "קולינריה" שמתקיימת מדי שנה במלון "דן פנורמה" היא שם דבר בעולם הקולינריה, וכל המי ומי מהתחום מגיעים להשתתף, להתרשם וללמוד. הדוכנים הרבים והמגוונים , והפנאלים המרתקים מאפשרים הצצה לחידושים האחרונים, וזה תמיד מפתיע ומרתק.
גם השנה ניתן היה למצוא בתערוכה רעינוות מעניינים (וטעימים). אני מביאה כאן מבחר מהדברים שמהם התרשמתי ביותר, כי אי אפשר להעביר את הכל, או שהפוסט הזה יקח חמישים עמודים בערך…
היו היו שלושה חברים- מויש, ישראל והודי , חברי ילדות שהחליטו לפני 35 שנה לפתוח מפעל בגבעת שאול בירושלים שכלל מכונה אחת למילוי אבקות. את החברה קראו לפי ראשי התיבות של שמותיהם- "מיה". שש עשרה שנים, והרבה פסי יצור אחר כך, המפעל כבר עובר למישור אדומים, וכולל מפעלי ייצור, מחסני הפצה ומשרדים ובעיקר את כל מה שטבח חובב או מקצועי צריך כדי להיות ממש מאושר במטבח (וגם הסועדים שלו).
