ארכיון

רכבת הצלילים של יוסל'ה רוזנבלט

כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.

ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!

אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .

להמשיך לקרוא

מסלניצה – לחגוג את האביב.

מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.

להמשיך לקרוא

כבר הסתיו עכשיו.

סתיו תמיד משדר סיום – סיום הפריחה ואור השמש , התחלת הקיפאון. העלים נושרים, האדמה קופאת, הכל נרדם.

כשמדברים על תקופות בחיי אדם, הקיץ הם הנעורים, והזיקנה היא הסתיו שאחריו המוות – החורף הקר מגיע.

על קרשי התאטרון הלאומי "הבימה" עולים שני שחקנים, אחת קצת יותר מבוגרת, השני קצת יותר צעיר- ליא קניג ותומר שרון, ובמשך שעה ורבע רצופים ללא הפסקה, בוראים לנו עולם של ניגודים בין ההזדקנות לפוטנציאל, בין הזקנה לעור שעדיין חלק, בין ההווה לעתיד (או כפי שאומרת אלכסנדרה, דמותה של ליא במחזה "ההווה מראה לנו שאין עתיד". הכל ב"פתאום הגיע סתיו".

להמשיך לקרוא

חיזור גורלי על הבמה.

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99

"אוכלים בריא 6" – כי העיקר הבריאות.

בתאטרון גבעתיים נערך ב10-11 ליולי כנס התזונה והבריאות הגדול בישראל, בפעם השישית ברציפות, "אוכלים בריא". הכנס, בחסות האתר "eatwell" והוצאת הספרים "פוקוס", ) http://www.eatwell.co.il/  – המון טיפים, מתכונים ועצות לחיים בריאים, והכל חינם חינם).

בכנס היה בעצם הפנינג שכלל את כל הזוויות שאפשר בנושא חיים בריאים – הרצאות של מומחים, סדנאות בישול בריא, פאנלים, (כך בין השאר, היו ד"ר גיל יוסף שחר שהסביר מהו ניקוי רעלים, ד"ר עדיאל תל אורן סקר את נושא ההנדסה הגנטית במזון וכיצד זה משפיע עלינו, דליק ווליניץ סיפר על המסע האישי שלו , הוקרן הסרט "planeat" שעוסק בתזונה בריאה, התקיים פאנל בנושא תוספי תזונה עם פרופסורים כמו איתן פרידמן ומשה פנקל, דוקטור דוד חפץ והנטורופת דולב גילמור, פאנלים בנושא הפרעות קשב וריכוז, וכאמור סדנאות בישול כמו זו של פאולה רוזנברג שהציגה קינוחים מתוקים ומזינים, מיכל צפיר ביחד עם השף קובי פרסול הדגימו כיצד להפוך תפריט משפחתי לבריא וגם ציונה מלמן, שבסדנה שלה נכחתי, שהדגימה מטעמי גורמה טבעוניים ובריאים במעט טירחה).

בין הדוכנים שהציגו התרשמתי מהדוכן של ECOVER,- חומרי ניקוי אורגניים שעושים את העבודה ובמקביל שומרים עלינו מפני כל מני כימיקלים מסוכנים, משקה שעורה מעניין (שאין לו את הטעם הקצת בעייתי של נבט חיטה, ויש לו יתרונות בריאותיים רבים), חברות שמספקות משלוחים של ירקות ופירות אורגניים עד הבית, המון ספרי בריאות שמגלים לנו מצד אחד איך לגדל ילדים בריאים ואיך להיות בריאים בעצמנו ומצד שני ספרי בישול עם מתכונים בריאים/צמחוניים/ טבעוניים במגוון רחב, פירות מיוחדים כמו ה"מאקי ברי" הצ'יליאני שהגיע לארץ ומיועד להיות אנטי' אייג'ינג שאמור לשמור על הנוטל אותו צעיר ומלא אנרגיה, תוספי תזונה בהרכבה אישית, ושני הדוכנים הכי חביבים עלי – של "דגן מני מזונות" שהציעו מבחר אדיר של עוגיות מקמח מלא, קמח כוסמין, שיפון ודגנים מלאים, עוגיות טבעוניות ומוצרים ללא תוספת סוכר, והצליחו, ממה שאני טעמתי, ליצור עוגיות טעימות במרקם נעים, והדוכן של שופרסל שהציג את מתחם "גרין" שמכיל שפע ענק של מוצרים אורגניים, מוצרי סויה, קמחים מלאים, ומעל 400 מוצרים נטולי גלוטן. (וגם הדגימו שייק פירות מרווה ובריא על בסיס חלב סויה, שיכול להיות מצוין לא רק לנמנעים מלקטוז אלא גם למי ששומר על כשרות למשל, ורוצה משקה כייפי אחרי ארוחה בשרית.

נכנסתי לסדנה של ציונה מילמן- שפית ומנחת סדנאות בישול ואורח חיים בריא.

במשך השעה וחצי הבאות ציונה הדגימה מגוון מנות לארוחה שלמה, כולל מרק, טאקו, ממרחים, מאפה ועוגה, הכל טבעוני ובעיקר קל להכנה.

אני חייבת להדגיש- זה לא מיועד אך ורק לטבעוניים. אישית אני לא צמחונית ולא טבעונית, ולא רואה את עצמי ככזו אי פעם, אבל אין לי בעיה לאכול מאכל צמחוני/טבעוני כל זמן שהוא טעים וקל להכנה, ואם זה גם בריא על הדרך, עוד יותר טוב.

מבין המתכונים של ציונה (והטיפים הרבים שהיא הוסיפה, כמו למשל – אף פעם לא לאכול את הפנקייק או הטאקו הראשון שמכינים כי הוא סופג את כל השמן), בחרתי להביא כאן מתכון קל לטאקו, שניתן להכין כמו פנקייק ולמלא באיזה מילוי שרוצים (היא הדגימה עם גוואקמולי).

ציונה עירבבה בבלנדר 6 כפות קמח כוסמת (ניתן לטחון גרגרי כוסמת בטוחן קפה), 1 כפית סודה לשתיה, 1 כוס כרובית מאודה ומעוכה (חשוב שתהיה מעוכה כדי שאפשר יהיה למדוד במדויק, כי יש רווחים גדולים במבנה הירק), 1 כף קמח טפיוקה (עוזר לאיחוד המצרכים היות ואין ביצים במנה), כף שמן זית, חצי כפית מלח, כפית זרעי כוסברה טחונים (לא חובה אבל מומלץ), 1.5 כוסות מים ומעט שמן זית לטיגון.

אחרי שהיא ערבבה את הכל, היא פשוט טיגנה כמו פנקייק במשך שתי דקות ואז הפכה וטיגנה לדקה נוספת.

לדברי ציונה, כדי להתגבר על ההגבלות של הטבעונות, שמנטרלות חומרי גלם רבים, הסוד הוא התיבול, התבלינים יוצרים טעמים שונים, ושווה לשחק איתם.

עוד פרטים על ציונה והסדנאות – http://www.tzionamelman.co.il/

בשורה התחתונה, הכנס מאד מעשיר, וגם מי שלא נמנע מבשר, חלב, ביצים וכו', מספיק אם יעשה משהו קטן כדי לשפר את הבריאות, וכבר עשה הרבה.

הקמצן האלמותי – "הקמצן" – תאטרון הבימה.

הקומדיה "הקמצן" קיימת כבר מאות שנים, הוצגה בצורות שונות, עיבודים שונים והפקות שונות, ובכל זאת תמיד אקטואלית. אולי כי סיפור על איש ותאוות הבצע שלו, וסיפורי אהבה ומשפחה, הם תמיד נכונים ותמיד עוברים מהמציגים לקהל.

כולנו למדנו את "הקמצן" במסגרת לימודי הספרות בבית הספר, והפעם המחזה מוצג לפי הנוסח העברי של אלי ביז'אווי ובבימוי אילן רונן. העיבוד העדכני הפך למשל את "פשוט נא את ידיך השניות" של נתן אלתרמן ל"תראה לי את הידיים האחרות". מצד שני ישנה שמירה על האווירה התאטרלית בסגנון "קומדיה דל ארטה" (כפי שאפשר לראות גם בתלבושות של השחקנים).

העלילה עוסקת בהרפגון (יעקב כהן), אלמן קמצן שמנסה להסתיר את כספו מכולם ולהרוויח כמה שיותר. כדי לעשות זאת הוא מתכנן שלוש חתונות – הוא עצמו יתחתן עם צעירה בשם מריאן (נלי תגר), שהיא עניה אבל רגילה לא לבזבז הרבה, את בנו יחתן עם אלמנה עשירה ואת ביתו לאנסלם (אהרון אלמוג), מבוגר עשיר גם הוא. הבעיה היא שילדיו, שניהם, מאוהבים באנשים אחרים – הבן קלאנט (אביב אלוש) מאוהב באותה מריאן עצמה שאביו מתכנן להנשא לה, והבת אליז (רינת מטטוב) מאוהבת במשרת הבית ולר (עידו ברטל) שמסתיר מאחוריו סוד משפחתי מזעזע.

בהרבה מקווי העלילה, משעשע לראות איך מולייר , שכתב את "הקמצן" ב1668 בתקופת לואי ה14, יצר בעצם סוג של "טלנובלה" עם הרבה קשרים וסודות בין המשתתפים, ובמקביל שילב גם הרבה אי הבנות מהסוג שבו שני אנשים מנהלים כביכול דו שיח אבל כל אחד מדבר על משהו אחר, מה שיוצר קטעים קומיים רבים.

כאמור, כמו בקומדיה דל ארטה, יש גם הרבה פיזיות, כולל קטעים של יעקב כהן שגרמו לקהל לפרוץ במחיאות כפיים.

כשקראתי את רשימת השחקנים והבחנתי בשמו של עידן אלתרמן, חשבתי שהוא יהיה האחראי על הקטעים הקומיים יותר, אבל בפועל , למרות שהוא נתן הופעה נחמדה, עם הרבה ניואנסטים מוכרים שלו כמו הבעות פנים קלאסיות שלו, את מירב צחוקו של הקהל גרפו דניאל סבג בתפקיד "לה פלש" משרתו של קלאנט וגם בתפקיד משרתו של הרפגון "לה מרלוש". בשני המקרים הוא היה מבדח מאד, ופיזי מאד, וכן טלי אורן המקסימה בתפקיד השדכנית שגם היא רודפת בצע לא קטנה, שמנסה לסדר לכולם את החיים (לטובתה כמובן). היא מאד הזכירה דמויות נשים עכשוויות, עם הערות ציניות, ניצול המראה שלה להשגת יתרונות והרבה הומור.

התפאורה מינימליסטית – דלתות. דלתות שמסמלות סודות, נפתחות, נסגרות, אנשים מסתתרים מאחוריהם מפני האב הרודן שכל מה שמעניין אותו הוא לשלוט בעזרת הכסף שלו, הדלתות משמשות גם להאזנה מאחוריהן. ומאוחר יותר גורמות להרפגון להבין שהוא לכוד, ושהוא מאבד את הכל.

(התמונות מתוך אתר "הבימה").

משך ההצגה כשעתיים ורבע כולל ההפסקה.

עוד פרטים על זמני ההצגות ב-http://www.habima.co.il/perfs/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_campaign=TBWA_Adwords_March2014

 

אהבה ומלחמה- "המאהב" – הפקה חדשה של "הבימה".

הרומן "המאהב" הוא קלאסיקה ישראלית שתורגמה לעשות שפות, עובדה להצגות וסרטים, ונלמדת כחומר במבחני הבגרות. דווקא בגלל כך, בגלל שהעלילה כל כך מוכרת, מסקרן לדעת מה עושים ממנה בהפקת "המאהב" שעלתה בינואר האחרון על במת התאטרון הלאומי "הבימה".

העלילה מתחילה קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, במשפחה סרטאוטיפית של אב בשם אדם שמגולם בידי יגאל שדה, אם בשם אסיה שמגולמת בידי אסנת פישמן, ובת תלמידת תיכון בשם דאפי- משוחקת על ידי הילה שלו. כביכול משפחה ככל המשפחות, כשהאב הוא בעל מוסך, האם עוסקת בחינוך ועומלת על ספרי הדרכה על המהפכה הצרפתית, והבת שמתנהלת ככל מתבגרת.

אבל השלדים עד מהרה צצים מהארון כשמתבררת הטרגדיה שמוסתרת בעברם של אדם ואסיה- בנם המת יגאל , שנהרג בתאונה בעודו ילד קטן, כשבגלל חרשותו לא שמע מכונית מתקרבת. הדבר גורם לייסורי מצפון של ההורים, בעיקר של האב שמאשים את עצמו, ומשפיע על כל הזוגיות של אדם ואסיה, שרחוקה מלהיות מספקת.

זו הסיבה שכשאדם פוגש בישראלי שחי בצרפת, בשם גבריאל (רן דנקר), שמגיע לארץ בגלל עניני ירושה של סבתו הגוססת (תפקיד שמגלמות דבורה קידר ושושה גורן לסרוגין), הוא ממהר לנסות לסייע לו על ידי הכנסתו לביתו, ועצימת עיניים מוחלטת מכך שבין אשתו ובין גבריאל מתפתח רומן מלבלב, אולי זה אפילו מרגיע אותו מתחושות האשמה על שאינו מספק את אשתו בעצמו.

מעבר לארבעת הדמויות הללו, ישנן שתי דמויות נוספות, אחת היא כאמור הסבתא של גבריאל – ודוצ'ה- שנודדת בין הכרה וחוסר הכרה, בין שפיות לבין אשליה, אבל משחילה כמה אמירות מאד חדות שמותרות רק למי שנמצא בגילה, והשניה היא דמות כמעט קומית של הפועל הערבי נעים, (שפי מרציאנו שזה לו תפקידו התאטרלי הראשון), שמתאהב בבת דאפי, ומוצא את עצמו כמעט כמו בקומדיית סלאפסטיק מסובך עם כל בני המשפחה האחרים.

העלילה מסתבכת כשגבריאל שבסך הכל רוצה לסדר את עניניו עם הצבא כדי שלא ייחשב לעריק, מגוייס בכוח (סצינה שדי הזכירה את סצינת הגיוס ב"שיער" כשברגר מנסה להסביר שהוא לא חייל אך לשווא והוא נשלח למלחמה ולמותו), ואדם שמרגיש אשם גם על כך , מתגייס לחפש אותו בכל מקום.

הדמויות מנהלות למעשה שישה מונולוגים משתלבים, כשהם מסבירים לקהל מה קורה איתם, מה קורה עם אחרים ומה קורה "מאחורי הקלעים", ובסופו של דבר, כולם מביעים אותו דבר- דמויות בודדות שמחפשות קשר – אם זה רומנטי, אם זה ביחסי משפחה של סבתא – נכד, או הורים ובנם. לעיתים המונולוגים הם תוך כדי שיחה עם דמות אחרת, מה שיוצר תחושה של "פילם נואר" במיקצת.

פרט מעניין הוא התפאורה, או יותר נכון היעדרה, שגורם לזה שהשחקנים עצמם בונים את כל המרכיבים וביחד עם גופם הופכים ליחידה אחת. כך למשל מורכבת מכונית ממגבים ומראה בלבד, וכולם מבינים שמדובר במכונית.

המחזה והרומן אולי עוסקים בתקופה ספציפית (מלחמת יום כיפור) ובבעיה ספציפית של אותה מלחמה (המהומה שבעקבותיה היו גם נעדרים רבים שגורלם לא נודע) אבל היא מייצגת בדידות אנושית שיכולה להופיע בכל מקום ובכל זמן.

מבחינת משחק- כאמור משחק משובח של יגאל שדה בתפקיד האב, של דבורה קידר (בהצגה שנכחתי בה) שמצליחה להכניס את האישיות המוכרת שלה בכל תפקיד שתהיה, בצורה מושלמת, וכמובן המפתיע – שפי מרציאנו שיהיה מאד מסקרן לראות הלאה מה הוא יעשה.

הבימוי הוא של שיר גולדברג, והמוסיקה של שלמה גרוניך.

עוד פרטים על מועדי ההצגות – http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6357&levelId=63141&itemType=0

אומנות צפונית – הסוכה והמוזיאון.

במסגרת סיור באזור זכרון יעקב, נשמתי הרבה ניחוח של אומנות. תחילה הגעתי לבנימינה, ל"סוכה". הסוכה היא מקום מיוחד. היא מוגדרת כ"מתחם קהילה עיסקית וגלריה לאומנות חברתית". המדובר בשני מבנים מודולריים – כלומר כל החלק הפנימי מחולק בקירות עץ, שמשמשים לאוסף אנשים שמהווים גם יחידות בפני עצמם וגם רשת של חברה שמתקשרת בקישורים שונים ודינמיים. מה הכוונה? בעלי מקצוע – מאורגת בשיטה יפנית ועד אדריכלים, מטפלים בתחומים שונים ואנשי תאטרון, כולם שוכרים חדרים ונישות, אם לכמה שעות ואם לתקופות קצובות או כמה ימים, עוסקים במקצועם ויוצרים קשר עם האנשים בחדר הסמוך לשיתופי פעולה.

כך נוצר מצב של WIN WIN שבו אם אדם רוצה להיות לבד, הוא פשוט סוגר את הדלת, ואם הוא רוצה חברה, רק לצאת החוצה מהחדר ויש שכונה שלמה של אנשים מכל הסוגים ובכל העיסוקים לאינטגרציה עיסקית או חברית.

רונית טל  וחגית אסור- בעלות המקום יצרו חללים מיוחדים, כולל חלל מרכזי שבוא נערכות ארוחות משותפות, והכלל היחיד הוא ש"כל אחד שעיסוקו חוקי יכול לקחת כאן מקום". התוצאה היא מיקס מרענן של עוסקים במקצועות שונים, רובם אגב בזיקה חברתית לפי השלט הגדול בכניסה, והרבה מהם בכיוון אומנותי ייחודי.

אפשר לשכור את המקום גם להרצאות במחירים מאד אטרקטיביים, וגם לישיבות (יש חדרי ישיבות מאובזרים בכל מה שצריך).

על הקירות יש גלריות מתחלפות, ובמרכז יש גם חנות שכולה מיחזור מצד אחד ועזרה להעצמת עסקים קטנים, בעיקר של נשים בחברות חלשות מצד שני. כך למשל יש שם שטיחים שאורגות נשים בדואיות, כרטיסים שהכינו בקהילת "הרוח הישראלית", אומן צעצועי עץ שמשתמש רק בעצים שנפלו, ינשופים יפיפיים, מחרוזות, קופסאות, ועוד המון אוצרות שהם לא רק יפים ובמחירים נוחים לכל כיס, הם גם בעלי ערך חברתי מוסף.

בחדרים של האומנים יש גם סדנאות ולימוד האומנויות המיוחדות שלהם. כך למשל פגשנו באחד החדרים את לאורה מרים – אמנית מיוחדת שעוסקת בצבע, בד וטבע- מטביעה עלים בבדים ממוחזרים או כאלה העשויים תות נייר, בשיטות שלא ידעתי שקיימות (היא מייצרת אפילו את נוזל הברזל שהיא זקוקה לו על ידי מיחזור ברזל ישן בבקבוקים משומשים) ועבודותיה נמכרות בעיקר בחנויות מוזיאונים. (פייסבוק- laura Miriam Biran)

פגשנו גם את רות אלדד זיידנר שמשתמשת בבדים שהם שאריות של מפעלים או בגדים, שגם עוברים תהליך חיתוך על ידי קהילה של אנשים בעלי מוגבלויות, והופכת אותם לאהילים קסומים או לתכשיטים מיוחדים, ומתנות ייחודיות. (ועוד עליה ועל המוצרים ב- http://greenqueen.co.il/ ).

אם היה לי זמן הייתי בהחלט נכנסת לכל חדר וחדר ומגלה את סודותיו.

אגב, חגית גילתה לי שגם אנשים שיכולים לעבוד בבית, מעדיפים לשכור לעצמם כמה שעות במקום, פשוט כדי לא להתפתות לעשיית "רק משהו קטן לרגע" בבית ולהתרכז בעיסוק שלהם  – אם זו עבודה באינטרנט או אפילו הכנת הדוקטורט, בעיקר כשיש ילדים קטנים.

ההרגשה באוויר היא של חברה פורה ומפרה, וכל אחד מהאנשים שנמצא שם, מוקף בהרבה רעיונות, קישורים ואפשרויות לצירופים שונים – מקצועיים וחברתיים.

עוד מידע על "הסוכה"  – כולל פעילויות שונות כמו אירועי חברה, תערוכות, הרצאות פתוחות, סדנאות ועוד, ניתן למצוא באתר של "הסוכה"  –

http://www.hassuka.co.il/

ובפייסבוק – https://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%94/176861652353332

(או תחת החיפוש "הסוכה בבנימינה).

ומאומנות לעוד אומנות – נסענו לעין הוד למוזיאון "ינקו דאדא".

האמת, לא בדיוק ידעתי מה זה "דאדא" אז חיפשתי את ההגדרה המדוייקת – "זרם תרבותי אומנותי אוונגרדי שנוסד בציריך ב1916 (מכיוון ששוויץ היתה ניטרלית בזמן מלחמת העולם הראשונה ואפשר היה להתבטא בחופשיות) , כשהרעיון הוא לזעזע את הצופים ולהשתמש בטכניקות כגון קוביזם, קולג'ים ,חומרים אקראיים וכדומה".

מרסל ינקו היה אומן אירופאי שהיה אחד ממייסדי זרם הדאדא, שב1953 הקים את כפר האומנים של עין הוד. המוזיאון הוקם ב1983 כדי לשמר את יצירתו ובעיקר גם את מורשתו, שמועברת היום במספר דרכים.

במוזיאון חלל אחד שמוקדש ליצירתו הכרונולוגית של ינקו, ואפשר לראות את התפתחות יצירתו לאורך השנים ולאורך מקומות ואירועים הסטוריים שונים. יש תערוכות קבע ויש תערוכה מתחלפת. כשאני ביקרתי היתה במקום תערוכה צבעונית מאד של "חיות דמיוניות" – מיקס של מציאות וסוריאליזם חי ומרענן ששובר מוסכמות אבל משאיר חוט קטן של מציאות מוכרת. בקומות ומפלסים נוספים יש תערוכות מתחלפות של אמנים מודרניים כולל מצגות ווידאו, וגם "בור" שהתחיל כמיצג והפך לאולם נוסף לתערוכות וידאו (וצריך לרדת בסולם ברזל כדי להגיע אליו, מה שמוסיף אווירה מיוחדת למצגות הנמצאות שם).

חלק מיוחד במוזיאון הוא ה"מעבדאדא"- שבתשלום נוסף ניתן להכנס אליה בקבוצות (במשך השבוע לקבוצות מתואמות מראש, בשבת לקהל הרחב) ולעשות מגוון רחב של פעילויות ברוח הדאדא. כך למשל אפשר להרכיב השתקפות של פנים מאביזרים שונים, להכין סרט קולנוע כמו פעם בעזרת גלגל מסתובב וסרטי ציור, להתלבש בתלבושות שונות שמשנות את הזהות ולהעלות מופע, ליצור קולאג'ים ועוד המון אפשרויות שגרמו לי לרצות לחזור ילדה ולתת לצד האוונגרדי לצאת (ואני בטוחה שיש לי צד כזה איפשהו). זו אגב פעילות מקסימה לימי הולדת, שנותנת ביטוי ליצירתיות ומעבירה מסר של חופש מחשבתי. העבודה במעבדאדא מומלצת גם לקבוצות עובדים למשל שלומדים "לצאת מהקופסא".

בסוף הביקור הגענו לסטודיו של מרסל ינקו, שם הדמות הגדולה מהחיים שלו השתלבה במציאות של היום, וניתן היה לראות מקרוב ציורי קיר למשל מאירועים חברתיים שהיו בכפר האומנים ושחזורים שונים שנועדו לשמור על יצירתו.

מהמוזיאון יוצאים גם סיורים בכפר האומנים עין הוד כולל סיור תאטרלי למשל למבוגרים, בלווית שחקנית, או סיורי חידות לילדים ונוער.

עוד פרטים באתר –

http://jancodada.co.il/index.asp?lan=99

מירל'ה אפרת – הכסף לא הכל.

בשנות השמונים היו סדרות כמו "שושלת" ו"דאלאס" מאד פופולאריות בישראל. העלילה תמיד נסובה סביב הורים עשירים וילדיהם – הטובים והרעים, החמדנים והרכים וכל הדילמות הנכנסות לחיים של אנשים כשהאהבה מתערבת בענין ואיתה "החבילה" של בני משפחה נוספים.

(הצילומים באדיבות "הבימה").

העלילות הללו לא חדשות, ולמעשה עתיקות מאד. כך בדיוק מתנהלת העלילה ב"מירל'ה אפרת" בגירסה החדשה של תאטרון "הבימה" שמדברת על אישה עשירה בשם מירל'ה אפרת, אלמנה שמנהלת ביד רמה עסקים רבים (בגילומה של גילה אלמגור), המשרתת האישית שלה מחלה (סנדרה שדה), מנהל העסקים שלה שלמון (שמיל בן ארי) וחיה עם שני בניה יוסל'ה (יואב דונט) ודוניה (ניר זליחובסקי). הבעיה מתחילה כשיוסל'ה משתדך לשיינדל'ה (הילה פלדמן) ומירל'ה מגלה שמדובר בבחורה שהיום היו מכנים בסלנג העכשווי כ"ביץ'" שעוד מביאה לנישואים את הוריה החמדנים (מיכאל כורש בתור האב נחומצ'ה ואשתו חנה דבורה בגילומה של רותי לנדאו). מפה לשם הפיצוץ הוא רק ענין של זמן ולבסוף מירל'ה מאבדת הכל לבני משפחתה ומחליטה לעזוב, עד ששנים אחר כך, הנכד שלוימל'ה, (שמגולם בידי ארבעה ילדים שונים, אינני יודעת איזה מהם היה בהצגה שבה נכחתי, וחבל מכיוון שהוא היה מקצועי מאד) מתחנן שתחזור ותחדש קשרים איתו ועם המשפחה. איך מגיבים על כך יוסל'ה ושיינדל'ה? האם תתרצה מירל'ה? האם באמת יש רעים מוחלטים וטובים מוחלטים בכל הסיפור?

על גילה אלמגור כבר נכתבו מילים רבות, הגברת הראשונה של התאטרון העכשווי שנכנסת לנעלי שחקניות גדולות שקדמו לה בהפקות ביידיש וכן בהפקות בעברית כמו חנה רובינא בגירסה הראשונה בעברית ב1939 ואחר כך ליאה קניג ומרים זוהר. בגרסה הנוכחית, בבימויו ועיבודו של חנן שניר, היא משלבת את הדמות הקלאסית של התאטרון היידי, עם הטאץ' המוכר שלה ויוצרת דמות מלכותית מצד אחד, אבל אחת שיודעת לוותר כשצריך לשמור על אחדות המשפחה גם כשזה עולה לה בהכל.

עוד בלטו בהופתעם סנדרה שדה בתפקיד המשרתת הנאמנה שהולכת אחרי גבירתה ובעצם אין לה חיים מלבדה מכיוון שהיא עגונה, והיא מוכנה לספוג הרבה כדי שגבירתה תהיה רגועה ושלווה, שמיל בן ארי בתפקיד שלמון איש העסקים שאנו לא בוטחים ביושרו בהתחלה אבל לומדים שיש דברים הסמויים מן העין ויש בו יותר ממה שחשבנו, והילה פלדמן שנבחרה בעבר ל"שחקנית המבטיחה של השנה" שמוציאה מעצמה רשעות אכזרית ביחסה לאישה המבוגרת שהכניסה אותה לביתה, ולבסוף אנו מגלים מה למעשה גרם לה להתנהג כך.

את הטאץ' המשעשע נותן מיכאל כורש בתפקיד החותן השיכור.

לדף המידע של ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6227&levelId=63141&itemType=0

שני הנאווה.

סיפור פיגמליון מדבר על יצירת האישה המושלמת. את הסיפור הזה לקח לפני מאה שנים המחזאי ברנרד שואו והפך אותו ל"גבירתי הנאווה" – מחזה בו הופכים אישה פשוטה לאישה מושלמת.

המחזה הפך למחזמר, הועלה בגרסאות שונות ברחבי העולם וזכה להצלחה רבה, ועכשיו יש הפקה חדשה בתאטרון "הבימה"- כשלנעלים הגדולות של קודמותיה בתפקיד אלייזה דוליטל – רבקה רז, ריטה ומירה עווד, נכנסת שני כהן ומוכיחה לנו שהיא הרבה יותר מקומיקאית.

העלילה עוסקת בשני מומחי דיאלקטים – פרופסור היגינס (נתן דטנר) וקולונל פיקרינג (דוב רייזר) שנפגשים ברחבת התאטרון ושמים לב למוכרת פרחים עניה – אלייזה דוליטל (שני כהן) שיושבת על המדרכה ומדברת בהיגוי מזעזע, בסלנג מוזר ובקולניות. השניים מתערבים- פרופסור היגינס טוען שיוכל לקחת את הנערה וללמד אותה להיות ליידי מושלמת, כזו שלא יבחינו מה מוצאה וקולונל פיקרינג מפקפק בכך. אלייזה עצמה , שמתרשמת מהפרופסור, מחליטה לקחת שיעורי דיקציה כדי להגשים את חלומה לפתוח חנות פרחים ובכך הופכת לפרוייקט של הפרופסור שלוקח אותה לביתו ועושה לה טירונות של לימוד אנגלית גבוהה. בדרך יש גם הכרות עם המשפחה של הפרופסור, מחזר צעיר (אדם להב שמגיע היישר מ"דה וויס" לתפקידו הראשון בתאטרון רפרטוארי), מרוצי סוסים על כל ה"שואו" שלהם וכמובן הנשף הקובע מי ינצח בהתערבות.

המחזמר עשיר מאד, כולל המון רקדנים שהופכים אותו לסוג של לאס ווגאס, השירים המוכרים והמוכרים פחות, והופעה מבריקה של פיני קידרון בתפקיד אלפרד דוליטל, אביה השיכור של אלייזה.

כשצפיתי בהצגה הופתעתי מיכולותיה הקוליות של שני כהן, שאני רגילה אליה כקומיקאית בעיקר וכאן היא הפתיעה בביצועים מוסיקליים. בקהל נכחו ילדים רבים שהוכיחו שבחנוכה הקרוב לא צריך לרוץ לכל ה"פסטיגלים" עם הדוגמניות המרקדות, אלא אפשר לספוג תרבות ביחד עם חינניות ועושר.

תפקידים בולטים אחרים יש גם לרובי פורת שובל בתור סוכנת הבית של פרופסור היגינס, ומרים גבריאלי כגברת היגינס, אימו של הפרופסור.

התרגום של המחזמר הוא של דן אלמגור ושרגא פרידמן, שעשו עבודה מרהיבה בהפיכת האנגלית הקוקנית של אלייזה לעברית תואמת מבחינת הרמה הלשונית, תוך יצירת משחקי מילים משעשעים.

אי אפשר כמובן להתעלם מהתלבושות המרהיבות והתפאורה העשירה שמלווים את המחזמר .

רק הערה חשובה – אורך ההצגה 3 שעות כולל הפסקה, וחשוב לשים לב לפרט הזה כשבאים עם ילדים ולהערך בהתאם.

בהצגה שאני נכחתי בה, הקהל הביע את הערכתו במחיאות כפיים בעמידה לצוות השחקנים הנרגש.

דף ההצגה- http://www.habima.co.il/show_item.asp?itemId=6327&levelId=63141&itemType=0

* הצילומים באדיבות אתר "הבימה".