אחד הדברים הרומנטיים ביותר שאהוב יכול לעשות עבור אהובתו (וההפך) הוא לבשל לה. להזמין אותה למקום שקט ורומנטי, להדליק נרות, למזוג לכוסות יין , ולהגיש לה מנות שהוא עצמו בישל והשקיע עבורה. הבעיה היא שרבים אינם יודעים לבשל, ומה לעשות ש"מנה חמה" לא נחשב הכנת ארוחה?

יש כאלה שיתאמצו בכל זאת, יחפשו מתכונים, יהרסו את המטבח ויוציאו תחת ידם יצירה לא ברורה, אולי לא תמיד אכילה, כזו שהבחורה תראה בצלחת (אחרי שהבשלן גרד את החלקים השרופים או הטביע ברוטב כדי שלא ירגישו טעמי לוואי) משהו מוזר, אבל תאלץ לאכול ולחייך בפה מלא (עד שתירק לעציץ או תכבד את הכלב) ולהגיד "זה נפלא יקירי".

אחרים ימצאו את הפתרון הנוח יותר- שף פרטי.

נשמע כמו משהו שראוי למלכים ורוזנים? כבר לא.

במקום הכי נוח – בבית או בלוקיישן לבחירה, מזמינים שף שמביא איתו כל מה שצריך, מתאם בדיוק מה הטעמים הרצויים (וממה להמנע, כמו רגישויות למיניהן), מכין ארוחה אסטטית וטעימה שמוגשת מיידית כך שאפשר לאכול בנחת והמנות מגיעות בדיוק כפי שהן אמורות להיות, ובסוף גם מנקה אחריו…

רק לדמיין הצעת נישואין למשל, מי הבחורה שתסרב אחרי ארוחה עם שף פרטי, כשבצלוחית הקינוח מונחת הטבעת?

כשאני חושבת על שף פרטי, יש עוד כיוון שאני חושבת עליו – אני לא טיפוס של פיקניקים וחיק טבע, מתעבת "מנגלים" למיניהם (לשבת על נמלים, לאכול אוכל עם המון עשן ובלגאן בסביבה המונית ורועשת). אבל אם מישהו (רמז רמז לקורא ספציפי אחד…)היה חושב למשל להזמין שף פרטי למקום יפה בחיק הטבע, מעמיד שולחן, ומכין ארוחה על המקום, שיכולה היתה להיות גם במסעדה מבחינת האיכות, הפרזנטציה והנקיון, הדבר בהחלט היה מוציא אותי מלפני המסך…..

כמו שאני מכירה את עצמי, אם אזמין שף פרטי הביתה, רוב הסיכויים שגם אדחף לו לתוך הסירים כדי לבדוק בדיוק איך הוא עושה (וגם לצלם כמובן) ויש שפים שתוך כדי גם מלמדים מה הם עושים, ומאפשרים התנסות, כך שזה לא יהיה ממש שקר להגיד ש"אני הכנתי את הארוחה".

שמעתי גם על שפים שמקושרים לנותני שירות נוספים כמו מעסים, וביחד מרכיבים חבילת פינוק אולטימטיבית, שהייתי ממליצה עליה במיוחד לזוגות נשואים שיכולים לאפסן את הילדים ללילה אצל הסבים, ולחזור להיות הזוג הצעיר והרומנטי טרום משכנתא-גננת-שעות נוספות.

וכשהבן שלי יתחתן, זה בהחלט יהיה הפתרון שלי ל"שבת חתן" אצלי בבית, כי אפשר להנות גם כל המשפחה ולא רק בזוג. (ואולי אפילו אגלה לאורחים שלא אני הכנתי? …אולי אמליץ גם לכלה הנבחרת להזמין שף פרטי למסיבת הרווקות שלה, כי למה להסתפק רק בנומרולוגית או חשפן?).

בקיצור, באמת שיש אפשרויות רבות להתפנק, להנות מאוכל ומשירות מפנק, ולא צריך להיות מליונר או בן מלוכה בשביל זה.

עד גיל שש הצלחתי להתחמק מהפקת ימי הולדת לבן. הסתפקנו במסיבות שאורגנו על ידי הגן, כשהגננת עושה את התוכנית האומנותית (שכוללת תמיד כל מני סוגים של מצילתיים..) וההורים מגיעים ומביאים את העוגה וכיבוד שהגננת מחליטה שמתאים. אבל בבית הספר אין מסיבות והילד רוצה לחגוג. אז מה עושים?

(בתמונה למעלה- יום הולדת לפני עשרים שנה, במעון "נעמת" בפתח תקווה, עם צוות הגננות).

קודם כל, מה לא עושים. בילדותי , מזמן מזמן בשנות השמונים, לא היו "מפעילים" למיניהם וחתני וכלות השמחה היו עושים הכל לבד. מה הכוונה "הכל"? היו משחקי חברה בנוסח "הכנס את הנר באמצעות הטוסיק לתוך בקבוק" או "נסה לדוג משהו מתוך קערה של קמח תוך כדי שאתה נושף קמח לכל מקום ומתלכלך כהוגן". אחר כך היה חידון שתמיד היה לקוח מאותו ספר כך שכולם ידעו את התשובות עוד לפני שנשאלה השאלה, היו הפרסים (בועות סבון, מדבקות, ביצי קינדר), היתה עוגה (בדרך כלל שוקולד עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות למעלה, עד  היום העוגה האהובה עלי ביותר) ובסוף היתה חלוקת הפתעות בשקיות שכללו כמה ביגלה, שוקולדים מחולקים לקוביות, אולי איזה מרשמלו, סוכריה על מקל והפתעה כמו משרוקית פלסטיק למשל).

אבל זה היה אז, אולי הדור היה ממושמע יותר, אולי הדרישות היו נמוכות יותר, אבל היום אין מצב שהייתי (או כל הורה אחר) מנסה לנהל מסיבה לקבוצת ילדים בכל גודל שהו. הדרישות גדלו, (ואיכשהו גם הרעש…) והמפעילים נדרשו למשימה.

(בתמונה למעלה- אחד מימי ההולדת שלי בסוף שנות השבעים, עם עוגת "לקח" מקושטת , שולחן מעוטר ועריכת חידונים).

לכן בתקופה שערכתי מסיבות לבן שלי (סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים) המסיבות כבר כללו כיבוד מושקע יותר (כולל מכונת סוכר קומפלט למשל), קישוטים מושקעים יותר (כבר לא מנפחים בלונים אלא מזמינים משלוחי בלוני הליום), וגם הפעלות לימי הולדת –  מפעיל שיעשה מופע ויעסיק את הילדים למשך שעה וחצי, כולל טקס נרות עם עוגה מושקעת ומעוצבת ( שהרסה לי את הבריאות כל פעם שהייתי צריכה להביא אותה שלמה ובלי פגע מהקונדיטוריה הביתה).

בין הגילאים שש עד 12 הגיעו לימי ההולדת של הבן שלי מפעילים מסוגים שונים – כאלה שערכו משחקי חברה, כאלה שעשו נסיונות מדעיים, תקליטנים וכמובן גם קוסמים (כולל אחד שהפיל לי את החשמל מרוב גאדג'טים שהוא הביא). הבחירה במפעילים היתה לפי המלצות ולפי התרשמות שלי מסרטונים ברשת , ובחרתי בכאלה שידעו לשלב את הילדים, בעיקר את חתן השמחה, במופע (חלק הלבישו את הילד כקוסם קטן ושיתפו אותו כעוזר). היו קוסמים שערכו מופע כל כך מרתק ומושקע שבקלות יכלתי להזמינם גם לאירוע למבוגרים כמו מסיבה או אירועי חברות .

(בתמונה למעלה- אחת מהעוגות המושקעות של יום ההולדת של הבן).

אחרי הפקת בר מצווה (לשמחתי צנועה – הילד העדיף לקחת את התקציב ולנסוע לדיסנילנד) הגשתי את התפטרותי כמנהלת צוות הבידור הביתית ונשארתי עם המון טיפים ועצות למי שמביא מפעיל הביתה.

הראשונה היא כאמור לחפש המלצות מאנשים שסומכים עליהם, כי מפעיל מבריז למשל – לא רק שלא מגיע, אלא גם תוקע את המשפחה החוגגת ללא הפעלה לילדים וזו יכולה להיות צרה אמיתית. דבר שני – לוודא שיש כל מה שהוא צריך – תאורה, שולחנות, חפצים שונים ועוד. דבר שלישי – לוודא שהוא יודע את מספר הילדים ומוכן לקראתם.

רצוי לעבור עם המפעיל על סדר הדברים – מה יש לפני מה – האם יש מופע ובאמצע הפסקת אוכל או שרק בסוף, מתי טקס העוגה, האם הוא מחלק מתנות לילדים המשתתפים או שצריך לרכוש לבד ולתת לו, האם הוא יודע על הילד החוגג (לעיתים זה ילד ביישן שלא רוצה לעלות לבמה עם המפעיל וזה בסדר לגמרי) וכך הלאה.

היום לילדים יש דרישות, (וגם להורים שלהם האמת) ומפעיל בלי אפקט "וואו" פשוט לא יעשה את העבודה.

ורק שיהיה במזל טוב!!

החיים שלי הם תמיד דילמה- מצד אחד אני רעבה ורוצה יותר מסנדוויץ, מצד שני אני תמיד עייפה מדי, עצלנית מדי או ממהרת מדי מכדי להכין ארוחה נורמלית. "עינת תעשיות מזון" פתרו לי את הדילמה הזו עם "סנאק טיים, – ארוחות מוכנות לאכילה קרה או בחימום במיקרוגל למשך דקה אחת.

זו המנה כפי שנראתה לפני החימום –

וכך אחרי דקה במיקרוגל, כשעשיתי מה שאמרו לי בהוראות (לפתוח, לשפוך מעל את הרוטב המצורף, לחמם ולאכול).

הארוחה שכוללת פסטה מחיטת דורום, גבינה בולגרית 5% שומן, גבינה צהובה מגוררת, רוטב עגבנית, ירקות קלויים, עשבי תיבול, זיתים שחורים ותבלינים- משקל כולל של 350 גרם, השביעה אותי לגמרי ממצב של רעב לאחר שהארוחה הקודמת שלי היתה 8 שעות קודם לכן ובאמצע היה אימון לא פשוט בחדר הכושר.

לפי טכנולוגי המזון של "עינת תעשיות מזון" המנה כוללת כל מה שצריך – פסטה לתחושת שובע ואנרגיה, וגבינות שהן מקור לחלבונים וסידן.

כאמור, בגלל שאפשר לאכול אותה קרה וגם חמה בעזרת דקה במיקרוגל, אפשר לקחת אותה לכל מקום, מפיקניק ועד המשרד לנשנוש צהרים מהיר.

חומרי הגלם הם כמובן איכותיים וטריים והייצור בתנאי סניטציה מחמירים וקפדניים.

אפשר להשיג בחנויות הנוחות ברחבי הארץ (עם אפשרות לדיל כולל שתיה), כשר חלבי.

אחרי הארוחה צריך גם קינוח, ורצוי שגם הוא יהיה בריא ככל האפשר.

כבר כתבתי בעבר על יתרונות הטחינה מבחינה בריאותית ומבחינת טעם, ועכשיו ל"אחוה" – שאלופים בכל מה שקשור לטחינה וחלבה, יש עוגיות חדשות שכוללות כמות גדולה של 18% טחינה גולמית דלת נתרן שכבר הוכתרה על ידי "כלבוטק" כמשובחת ומומלצת בעקבות הערכים התזונתיים.

מה שאני אוהבת הוא המרקם הרך אבל הלא מתפורר, והכי כיף כך גיליתי, להכניס עוגיה שלמה לפה (הגודל לא גדול) ולתת לה להתמוסס ולמלא את הפה בדביקות עדינה של חלבה ובמתיקות מלטפת.

(ובאותה הזדמנות גם בסידן, ברזל, סיבים תזונתיים, וויטמינים ומינרלים).

בגלל שהן קלילות, הכמות באריזה של 300 גרם היא של המון עוגיות.

העוגיות כשרות פרווה בהשגחת הבד"צ והן מתאימות במיוחד כקינוח למי ששומר על כשרות אחרי ארוחה בשרית, כמתלוות לתה מתוק וחם למשל. (והמרקם הרך גם אחלה לילדים קטנים).

להשיג ברשתות השיווק ובחנויות מובחרות.

בית הוא לא רק ארבע קירות. בית הוא מקום המפלט שלנו, המקום שאליו אנו חוזרים ושהקרובים לנו ביותר נמצאים בו, בית הוא הנחמה, השלווה, והמקלט. לכן חשובה מאד האווירה שהבית משרה עלינו- בית כאוטי גם גורם לנו לחוש כך, ובית שאין בו צורה, אופי או רעיון כלשהו, גורם גם למי שחי בו להרגיש תלוש ולא שייך.

מצד שני, לעצב בית זו עבודה קשה, וזה דורש ראייה ומחשבה שלא לכל אחד יש את הכישרון או הזמן לעסוק בה.

כדי לעצב בית צריך להחליט על הקונספט, על התפקידים השונים שהבית אמור למלא (האם לגידול ילדים? חיות מחמד? לשהיה ארוכה או לחזרה בשעה מאוחרת ועזיבה מוקדמת? מטבח משוכלל לשף חובב או פינוי יותר מקום למי שצריך רק מקפיא ומיקרוגל?).

(קרדיט לכל התמונות – סבסטיאן ארוך).

כשאני רואה את תוכניות העיצוב השונות בטלוויזיה, אני מבינה שיש אינסוף אפשרויות ודרכים, מהוצאות כבדות מאד ועד מספר פריטים או שדרוגים שיכולים להפוך את הבית מסתם קירות ותקרה, לגן עדן אישי קטן שמייצג גם את האישיות של מי שמתגורר בבית.

אם הייתי צריכה לעצב את בית חלומותי, הייתי משלבת מספר קונספטים לפי החדרים השונים – כי דין חדר שינה איננו כדין מטבח, וגם חדרי הרחצה דורשים התייחסות נפרדת.

אני מאד אוהבת עיצוב קלאסי, אבל הייתי צריכה להזהר מליפול למלכודת ה"סבתא", והייתי בוחרת לשלב גם גוונים בהירים ולא רק חומים כהים למשל. הייתי משלבת גם חלל פתוח בין המטבח לסלון, מה שלא היה מקובל אצל הסבתות שלנו, אבל משרה אווירה מרווחת יותר.

קל יותר גם לבחור פריטים גדולים כמו ספות למשל, ולשכוח את הדברים הקטנים כמו – איך להחביא את כל הכבלים של מכשירי החשמל כדי שהסלון לא ייראה כמו חדר חשמל ? או מיקום מסך טלוויזיה למשל, במרחק מתאים ממקום הישיבה לנוחות המירבית של הצפייה, ולשמור על פרופורציות.

עיצוב חדר השינה צריך להיות רומנטי ומזמין. הייתי בוחרת בצבעים בהירים ובהרבה בדים נשפכים, קצת קיטשי אבל זו בדיוק האווירה. מיטה נוחה שאפשר לטבוע בה, חלון מואר שמכניס אור טבעי, ווילונות רכים, ותאורה לא ישירה.

המטבח הוא ממלכה שלמה, והוא צריך גם להכיל מכשירי חשמל רבים – גדולים כמו מקרר או קטנים כמו טוסטר, וגם המון שטח עבודה (ואני מתה על ה"איים" למיניהם) וגם לאפשר תנועה נוחה שבה אנשים לא ייתקלו אחד בשני בזמן שאחד מחמם משהו על הגז והשני מוציא משהו מהמקרר. (ושיהיה קל לנקות, כבר הזכרנו?)

כמובן שצריך גם להשקיע מחשבה בחדרים פונקציונלים כמו חדר הרחצה (החלום שלי – בסגנון זן יפני.) וחדרי ילדים לפי הגילאים והצרכים השונים.

היות ואת כל זה קשה לעשות לבד, הייתי שמחה שמישהו היה "נכנס לי לראש" ומוצא שם את בית חלומותי, והופך אותו למציאות, כי בסופו של דבר הבית הוא ההשקעה הגדולה ביותר שלנו, ומה שאמור לתת לנו את התחושות הטובות ביותר, ולזה אין מחיר.

את סודות המעיינות החמים כבר גילו לפני אלפי שנים, ובכל מקום בו התגלו מים נובעים מינרליים, קמו אתרי בריאות מפנקים שנותנים לנו פסק זמן מהביל ומרגיע מהחיים המהירים והלחוצים של כולנו.

הוזמנתי להתנסות במרחצאות וספא ב"אחוזת נווה מדבר" ובהתחלה חשבתי "אלוהים, לנסוע עד באר שבע?" אבל אז גיליתי שזה היה שווה ועוד איך , כי באמצע המדבר שוכן לו באמת "נווה מדבר" – פנינה חמה ומפנקת, בריחה מהלחץ העירוני. למעשה, כשהנופים מהחלון השתנו מנוף אורבני לדיונות מדבר, האווירה כבר השתנתה, וכולנו נמלאנו ציפיה למילוי מצברים שקט ורגוע.

אחוזת נווה מדבר ממוקמת בלב רמת הנגב, בתוך נוף מדברי רגוע והמעיינות שבה נובעים מעומק של קרוב לקילומטר עומק, בטמפרטורה של ארבעים מעלות צלזיוס.

כשנכנסנו, הדבר הראשון שהרגשנו היה הריח, כלומר, האין – ריח. בניגוד למרחצאות המקובלים, שבהם יש ריח גופריתי חזק בגלל המינרלים, ב"נווה מדבר" השקיעו במערכות איוורור רבות ומשוכללות שמנטרלות את הריחות, כך שאפשר לנשום בכיף.

התחנה הראשונה שלנו היתה המלתחות, שם הכנסנו את התיקים שלנו, יחד עם טרדות היומיום, ויצאנו משם ב"מדי א'" של המקום – חלוק ונעלי בד. אחר כך החלטנו לעבור בבריכות לפי מידת הטמפרטורה שלהן, מהחמה ביותר עד הקרה (מינוס בריכת הפעוטות ). התחלנו בבריכת הזרמים הגדולה והחמה ביותר- 39 מעלות, ותוך שניות מרגע שנכנסנו, זה היה כמו להתעטף בשמיכה רכה. בבריכה הזו מותר מבחינה בריאותית להשאר רק עשר דקות, אז אנחנו לא פראיירים, כל פעם יצאנו וחזרנו כדי למצות את הכיף עד הסוף.

אחר כך עברנו לבריכה הבינונית מבחינת טמפרטורה- בריכה גדולה של 37 מעלות, שבה מותר לשהות זמן ארוך יותר והיא כייפית לתנועה במים . (במקום יש גם טיפולי הדרותרפיה שמשלבים את יתרונות המים המינרלים מבחינה בריאותית ומבחינה תחושתית).

כדי להספיק ולהתנסות בהכל, יצאנו גם לבריכה החיצונית (שאפשר להגיע אליה גם מבפנים כך שבחורף אפשר להכנס למים מבפנים ואז לצאת החוצה ולהישאר חמימים ונעימים). בחוץ יש גם מפלי מים ולמעשה סוג של "קאנטרי" והמים הם בטמפרטורה נינוחה של כ28 מעלות בקיץ ו33 בחורף, ותמיד אפשר גם לבחור אם לתפוס שמש על מיטת שיזוף או להשאר תחת השמשיות.

השמש היתה מפתה, נתזי המים קרירים ומלטפים, אבל אנחנו כבר היינו צריכים להכנס לספא "ספא במדבר" כדי להתנסות בחוויות שמוצעות שם.

הספא, שהכניסה מותרת אליו מגיל 18 ומעלה, הוא פינה מפנקת במיוחד עם כל מה שצריך – ריחות נעימים, תאורה רכה, בריכת ג'קוזי חיצונית שגרמה לארבע בנות להתיישב בה , להדיר את הבנים ולנהל שיחה עמוקה שבסופה הכרנו את כל תולדותיה של כל אחת מאיתנו, מהרחם ועד היום, וגם פינות זולה בשמש.

ויש גם תפריט טיפולים שממנו בחרנו . מבין סוגי עיסויים שונים , עטיפות בוץ וחבילות מיוחדות (ורומנטיות במיוחד) אני בחרתי בעיסוי רגליים, וזכיתי לארבעים דקות בגן עדן, כשפאינה המקסימה (שבע וחצי שנים באתר) שיחררה את כל המתח שנובע מעקבים גבוהים, ריקודים וישיבה רבה מדי.

(אורחי הספא מקבלים לוקרים, חלוקים, מגבות ונעלי רחצה, הכל כלול).

בכלל, לרגליים יש גם את האופציה לספא דגים, אותם יצורים קטנטנים שמאד אוהבים כפות רגליים. לצערי לא יצא לי להתנסות בכך ב"נווה מדבר" אבל מחוויה קודמת בטיפול, בלי לקחת בחשבון יתרונות בריאותיים או קוסמטיים, זה פשוט כיף לאללה (גם למי שרגיש לדגדוגים, מתרגלים תוך שניה).

גם את הסאונות (היבשה והרטובה) לא הספקתי לנצל מקוצר הזמן.

אחרי כל זה, נעשינו רעבים, וצוות המקום, באווירת שבועות, ארגן לנו ארוחת טפאס ממטבחו של השף גיא פרץ, עם מגוון מנות חלביות חמות או קרות.

למעשה המקום מספק אופציות לכל דבר ולכל צורך – ממבקר של כמה שעות, דרך זוגות רומנטיים שרוצים חבילות של בריכות, ספא וארוחות, דרך קבוצות בקומבינציות שונות, משפחות, וגם שעות רחצה נפרדות בחלק מהזמן שמתאימות לציבור הדתי.

למי שרוצה לבלות יותר זמן ולא להיות מוגבל בגלל נסיעות, ישנה אופציה של לינה בכפר הנופש "משאבים" שנמצא כמה דקות נסיעה מהאתר , וכן כל מני אפשרויות של צימרים ולינות שטח, כך שבכל תקציב ניתן להתפנק ולהרגע.

אחרי כמה שעות באתר, בנסיעה הביתה, כולנו היינו אנרגטיים במיוחד, (ואין לכם מושג מה זה חבורת בלוגרים אנרגטית….). תוך שעה וחצי בעזרת כביש שש, כבר היינו במרכז, אורות העיר משום מה הרבה פחות מלחיצים.

לפרטים נוספים – אתר "אחוזת נווה מדבר" – http://neve-midbar.co.il/

דף הפייסבוק- https://www.facebook.com/Nevemidbar

פסח הוא חג ארוך, ואנשים מטיילים ימים ארוכים, נוסעים מרחקים לקצות הארץ כדי להשתחרר מקוביות הבטון העירוניות, ולנשום קצת טבע, ובעיקר, להראות לילדים שהחלב לא מגיע רק מהסופרמרקט, ו"ים השיבולים" קיים באמת ולא רק בשירי החגים.

שבועות הוא חג קצר, חלקו חג דתי שלא מאפשר לשומרי המצוות יותר מדי מרחקים, ועדיין רוצים לתת תחושת טבע לילדינו, והדרך הנוחה- להשאר קרוב לבית ועדיין להנות מהטבע והחקלאות. איך עושים את זה? מצטרפים לפסטיבל "חגיגה בלבן בחבל מודיעין" שבו הרבה חוות ואטרקציות שיעבירו את הטבע למבוגרים ולילדים בצורה הכי כייפית, ובמרכז הארץ, בגישה הכי נוחה שאפשר (ושימו לב לפרוייקט של רכבת ישראל שעושה את זה עוד יותר קל וכייפי).

אז במה בדיוק מדובר?

בסופי השבוע של ה29 למאי, וה5-7 ליוני, (לפני ואחרי חג השבועות עצמו, וכן באיסרו חג), יתקיימו אירועים רבים ביישובי חבל מודיעין. הוזמנתי לטעום חלק מהם, באמת חלק קטן, והנה מה שחוויתי.

את הדרך לחבל מודיעין עשיתי ברכבת ישראל, שעורכת באיסרו חג – יום חמישי ה5 ליוני, הפנינג מיוחד שבו תהיה נסיעה מיוחדת ברכבת מתחנת תל אביב לתחנת פאתי מודיעין, ובה יחולקו הפתעות לילדים, תהיינה הסעות מאורגנות מתחנת הרכבת למוקדי הפעילות בפארק הקופים ונאות קדומים (שבהם יש אטקרציות רבות לילדים ולמשפחות – הנה פרטים – http://park.monkeypark.co.il/  וגם כאן  – http://www.n-k.org.il/ , והזכרנו כבר שהכניסה למוקדי הפעילות תהיה חינמית לנוסעי הרכבת? . כמו כן יהיו סיורים מודרכים ומאורגנים כולל הפעלות והפתעות לילדים – וכל זה, שימו לב – במחיר הנסיעה ברכבת בלבד.

(הפעילות כרוכה בהרשמה מראש באתר הרכבת – http://www.rail.co.il/HE/Pages/homepage.aspx )

הנסיעה ברכבת היתה בעיקר מרגיעה, כי הגעתי אליה מכבישים מפוצצים בפקקים, רמזורים שלא נגמרים וצפירות ללא הרף, וכאן הדרך אצה לה דרך החלון בתנועה חלקה ובמושבים נוחים.

ירדתי מהרכבת והתחנה הראשונה היתה בכפר רות – חוות הזיתים "אלדין". המקום שופע אטקרציות שמחולקות לתחנות  ומודרך על ידי בעל המקום, בחור בשם רימון שמוביל בין תחנת הפקת שמן והסברים על הייצור, פינת צמחי תבלין שהילדים מוזמנים ליצור עציץ לעצמם, הכנת אורגנו אמיתי, פינות חי עם המון חיות לליטוף, הדרכה בטחינת קמח להכנת פיתה לארוחה, זולה לרביצה, הסברים על שבעת המינים, ועוד (במקום גם נמכרים שמנים וסבונים שמיוצרים שם). (ובלי קשר לאירועי שבועות, גם ניתן לערוך שם ימי הולדת מדליקים במיוחד).

עוד מידע ב- http://www.thm.org.il/sites/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%99%D7%9F/

(בתמונות – למעלה ולמטה – הפעילויות ב"אלדין")

התחנה השניה בה ביקרתי היתה "בן שמן ריינג'רס"– סיורי טרקטורונים באזור, במסלולים שונים. אחרי הדרכה קלה, יצאנו לדרך. בעיתוי מדהים יום הביקור שלי היה אחרי לילה גשום, והשלוליות הוסיפו לתחושת ה"שטח" כשנהגנו בין המהמורות והשבילים של הרבה שדות שיבולים. האדרנלין קפץ ביחד עם הריינג'ר, והאדמה הרוויה במים העלתה ניחוחות של טריות וירק. כמובן שגם בימים יבשים זה עונג לאתגר את עצמנו בנהיגה כזו, שאנו לא מרשים לעצמנו בכבישים המונוטוניים היומיומיים שלנו בערים הגדולות.

עוד מידע – http://www.benshemen.com/ (כולל פעילויות מיוחדות לשבועות עם כל המשפחה).

התחנה הבאה בחבל מודיעין – כפר הנוער בן שמן, וביקור ב"מוזיאתר"  – מוזיאון שמספר את סיפורו של הכפר שהוא גם סיפורה של המדינה שבדרך ואחרי הקמתה, הבוגרים המפורסמים (ויש עוד כמה חוץ משמעון פרס…), הפעילויות הרבות שמתקיימות בכפר שבו התפיסה היא שבני הנוער עצמם מנהלים את המקום – עובדים בכל הענפים, לומדים חקלאות וביולוגיה ברמה גבוהה ומעורבים בכל תחום. את הכפר יסד רופא ילדים ברלינאי בשם ד"ר להמן, שהאמין באהבת הארץ, אהבת האדמה ופלורליזם, עקרונות שנשמרים בכפר עד היום. במהלך חג השבועות ניתן יהיה לתאם סיור רגלי בכפר, שבו המדריכים יספרו את כל הסיפורים ההסטוריים שמלווים את הכפר ובעצם את כולנו כתושבי המדינה.

עוד מידע – http://www.ben-shemen.org.il/

אחרי כל זה צריך גם לאכול משהו, חצינו את הכביש בין ה"מוזיאתר" של כפר הנוער והגענו ל"מקום בכפר " – מזנון ומסעדה שמנוהל על ידי יוסי פרץ ואשתו תמי, ומגיש ארוחות באווירה ביתית ונעימה. המסעדה הכשרה דואגת במיוחד לילדי הכפר , וגם מארחת אירועים עד 150 איש. אנחנו טעמנו מבחר סלטים, קציצות וקוסקוס שניכר בהם המגע הביתי, וקינחנו באבטיח מרענן וקר.

עוד מידע בטלפון – 08-9245887

שבעים וטובי לב (האמת, אנחנו תמיד "טובי לב" אבל עדיף להיות גם "שבעים" על הדרך…) נסענו למקום הבא- חוות גלעד במושב גינתון.

כבר בכניסה פגשנו את מוטי שווארץ – הסבא של הבובות. תושב גינתון שנכדיו ביקשו ממנו בובות והוא הפך את הבקשה לתחביב מקסים, ומאז מייצר בובות עץ מיוחדות (ובטיחותיות לילדים), חלקן נעות, חלקן לא, וכולן קסומות. בחג השבועות שווה לקפוץ לסטודיו שלו ולהשתתף בסדנאות בובונאות מיוחדות.

עוד מידע ב – http://www.thm.org.il/sites/%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%99-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%91%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%A5/

בגינתון כאמור היינו ב"חוות גלעד" שמציעה חווית חקלאות אקולוגית שבמהלכה בחג השבועות , ילדים יוכלו להנות מהשתתפות בקטיף ירקות שונים, טחינת קמח, ליטוף החיות החופשיות שם (כולל תיש מצחיק ואינטליגנטי במיוחד), וסדנאות ופעילויות מיוחדות.

עוד מידע- http://www.havatgilad.com/

התחנה האחרונה היתה מיוחדת במינה- הגענו למושב ברקת, מושב שהגרעין שלו היה 70 משפחות יוצאות העיר חבאן בתימן, שעלו ביחד והקימו מושב שמשמר את התרבות המיוחדת של יוצאי העיר הזו. במסגרת הפסטיבל יש פעילות מיוחדת של נשות המושב, שמארחות בבית אותנטי, מכינות מנות מסורתיות (באירוח שאני השתתפתי הן הכינו מאפה המכונה "לחח" שהוא שילוב של לחם וקרפ שנעשים על אש גלויה ומכילים תערובות דגנים מיוחדות, ומוגש עם חילבה ועגבניות מרוסקות, ביחד עם משקה המכונה "קפה לבן" העשוי חיטה). אנחנו קיבלנו הסברים על כל מאכל, על התרבות וההסטוריה של בני חבאן, ולבסוף גם מופע פולקלור שבו הדגימו הנשים איך היו חוגגים נישואים, ואיך היתה מגיבה האישה הראשונה כשבעלה היה מתחתן עם אישה נוספת (ויש המון הומור בענין).

(בתמונות למעלה ולמטה – אוכל ופולקלור אצל הנשים החבאניות במושב ברקת).

הסיור שלנו הסתיים כאן, אבל אני חייבת להוסיף המלצה חמה במיוחד על עוד אטרקציה שנמצאת בפסטיבל "מטיילים בחבל מודיעין" – מחלבת מרקוביץ במושב נחלים, בה ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2640452/  (ובמיוחד לכבוד החג יש גם תצוגת "אמנות בלבן" של אמני חבל מודיעין ליד המחלבה).

ורשימת האטרקציות עוד ארוכה- בין השאר אפשר  לטייל ביער בן שמן עם קק"ל ללא תשלום, להתנסות בסדנת יין חוויתית ביקב וילה וילהלמה, לצפות במופע אבוריג'יני בפארק הקופים (שכלול כאמור בטיול הרכבת), לסייר בעקבות שבעת המינים בברקת, טירת יהודה ובני עטרות, להתנסות בחליבת עיזים במבוא מודיעים, ובאותו מקום גם להתנסות בייצור גבינה, טוויה, אריגה ויצירת תמונות מן הטבע, לטחון קמח ולאפות פיתות בבית האיכר בכפר הנוער בן שמן, להשתתף בסדנאות שוקולד וקרמיקה בבני עטרות ויצירת כלים באבניים בגבעת כוח, לחגוג את "חג הלחם" בכפר חשמונאי בשילת, והרשימה כמעט אין סופית.

את כל הפרטים המלאים – איפה, כמה וכיצד-

אפשר בטלפון – עמותת תיירות חבל מודיעין – 03-9728999

באתר- http://www.thm.org.il/  (בדף הראשי יש לינק לרשימה מפורטת ומדוייקת של כל האטרקציות והפרטים)

וכמובן בפייסבוק –https://www.facebook.com/tayarutmo או לרשום בחיפוש "תיירות חבל מודיעין".

אחד העקרונות המנחים הרבה ישראלים (ומן הסתם גם הרבה אנשים אחרים) הוא "לי זה לא יקרה". הכל בסדר, "סמוך".

את התוצאות רואים אחר כך באסונות כמו גשר המכביה, קריסת עמודי תאורה של מפגן צבאי שהורגים חיילת, ואולמי "וורסאי" כדוגמאות שצצות מיד בזיכרון.

גם בעולם התרחשו אסונות רבים ש"לא נועדו לקרות" לפי מי שהיה אחראי עליהם, אבל הם התרחשו וגבו את חייהם של אנשים רבים.

אחד האסונות המפורסמים ביותר אירע לפני 102 שנים, כשהאוניה ש"לעולם לא תטבע"  – התנגשה בקרחון וירדה למצולות יחד עם מאות נוסעים ואנשי צוות.

הילה רומנטית נקשרה ל"טיטאניק" – שאפילו שמה, מהשם היווני "טיטאן" – ענק, מעיד על היומרה והיוהרה של מי שבנה אותה והיה אחראי לה, חברת "וייט סטאר ליין". "האוניה שלא תטבע מעולם" יצאה להפלגת בכורה וטבעה ארבעה ימים לאחר תחילת המסע בין אנגליה לארצות הברית, ב15 לאפריל 1912 ובגלל שמתכנניה ומפעיליה היו כל כך בטוחים בה, לא היו שם מספיק סירות הצלה ונהלי פעולה במקרה אסון.

היום אגב, הנהלים השתנו. בשתי הפלגות בספינות שעשועים שנסעתי בהן, כשעה לאחר העליה לספינה, עוד לפני שהיא מתחילה לשוט, נערך תרגיל לכל הנוסעים, נוכחות חובה (איש צוות עובר בין התאים ופותח אותם כדי לוודא שכולם הלכו לתרגיל) ובו מתרגלים איפה סירת ההצלה שמשוייכת לאותו תא, איפה היציאות, מה עושים כשאמורים להכנס למים, לבישת חגורות הצלה וכך הלאה. הצוות מנסה לעשות את הענין בצורה חייכנית ונינוחה אבל מעביר את כל הכללים במדויק ובמוקפד.

מעל 1500 איש טבעו. כשאנו קוראים נתון כזה, קשה לנו להתמקד בפרטים. אבל כשמתחילים לבדוק ולהתעניין, מגלים סיפורים אישיים (ולא, אני לא מתכוונת לסיפור הדמיוני שהוצג בסרט "טיטאניק" ) ודווקא הפרטים הקטנים הם המרכיבים פאזל של חיי אדם שנקטעו בגלל יוהרה ורשלנות של אחרים שהיו אמורים לשמור עליו.

בסרט של ג'יימס קמרון, בסצינות הפתיחה אנו רואים את הנסיונות לחלץ כמה שיותר פריטים מהטיטאניק הטבועה. הפריט שקמרון מתמקד בו הוא פריט דמיוני שעליו מבוסס הסרט, אבל במציאות, מעל 5500 פריטים נמשו מהאוניה והם יוצרים פסיפס גם של הנוסעים וגם של האוניה- משטרות כסף, דרך מברשות שיער, כלי אוכל, כלים מוסיקלים של התזמורת שליוותה את הנוסעים אל מותם, תיקים, חלקי לבוש ומדי עבודה, תכשיטים וקישוטים שהיו על האוניה המפוארת.

הפריטים שנמשו מה"טיטאניק" מוצגים בתערוכות בכל רחבי העולם, כולל בקרוב במרכז הירידים בתל אביב. בתערוכה ניתן לראות לא רק את הפריטים עצמם, אלא גם שיחזור של איך נראו התאים, איך עוצבו האולמות המפוארים, מה היתה ה"תוכנית האומנותית" שנועדה לשעשע את האורחים בלב ים, אילו חפצים הביאו הנוסעים ומה הם מספרים על האופי והמעמד של הנוסעים השונים, ולמעשה סוג של מסע בתוך האוניה עצמה, כשאפשר לחוות את חוויית הנסיעה של נוסע שעלה על אותה אוניה לפני 102 שנים, ניתן אפילו לאכול ארוחה זהה לתפריט שהוגש לנוסעי ה"טיטאניק" וגם לצאת לסיורים מודרכים שבהם ישנם הסברים על החיים על האוניה, השברים שנמשו, ועוד. האורחים בתערוכה עוברים בסדר כרונולוגי את העליה לשיט (עם כרטיס זהה לכרטיס המקורי), מגיעים עד לרגע ההתנגשות בקרחון, שומעים את סיפורי הגבורה של הנוסעים והצוות, ומגיעים לבסוף לקיר זכרון בו ניתן לראות מי ניצל ומי לא.

המסקנה החשובה ביותר מאסון הטיטאניק הוא שאסור להיות שאננים מדי, אסור להיות בטוחים מדי ולהזניח את הביקורת, את ההשגחה – מהורה ש"רק לשניה מוריד את העיניים מהילד", דרך נהג ש"רק לרגע" שולח מיסרון תוך כדי נהיגה, ועד חברות בניה וספנות שמזלזלות בחוקי בטיחות.

"חתונה". כמה אמוציות מסתתרות במילה אחת שמתחילה בהצעה רומנטית (אם זה מול כל החברים והמשפחה ואם זה באינטימיות זוגית) ועוברת דרך מירוץ מטורף שמטרתו ליצור את הערב הקסום ביותר האפשרי, הערב שנזכור לנצח.

בעבר השטאנץ' היה קבוע – מזמינים את "אולמי בונבון", קונים שמלות באלנבי (עם המון נצנצים), עושים תסרוקת קשיחה כמו קסדת אופנוע, הולכים לצילומים בסטודיו של הצלם על רקע פוסטרים של שקיעה, אוכלים "רבע עוף" ו"בורקס פטריות" ובסוף רואים את האורחים לוקחים הביתה את זרי הפרחים של האולם.

אבל היום יש רשות לחלום, והחלומות הם רבים, ואין שום סיבה לא להגשים אותם. הבעיה היא שפנטזיות רבות הן יקרות, ולהגיע לחופה בעזרת מסוק, בצניחה חופשית או עם כל התזמורת הקאמרית מנגנת ברקע, קצת הופך לבלתי מושג.

אז מה עושים אם בכל זאת רוצים חתונה בלתי נשכחת?

הסוד הוא בפרטים הקטנים, ועל כך עלו ב"מיתוגיה" וב"MINT DESING" – שתי מחלקות בתוך "הבאר של סבא" – גן ואולמות אירועים בפתח תקווה, שנותנים שירות לא רק למתחתנים במקום אלא לכל מי שמעוניין להגשים את חלומות הערב המיוחד שלו.

השבוע התקיים כמידי שנה אירוע פרזנטציה ב"באר של סבא" שבו הוצגו הטרנדים החדשים בעולם האירועים והחתונות לעונה הקרובה, והאמת, אפילו הדמיון לא מספיק בשביל לחשוב על כל הדברים המיוחדים שהיו שם.

"המיתוגיה" – מספרת הסיפור. בניית הקונספט על בסיס אווירה, נושא, סיפורים אישיים של בעלי השמחה, וטעמם. במסגרת הסיפור ישנם למשל קודים של צבעים שחוזרים  באביזרים שונים ובעיצוב החל מההזמנה עצמה ועד עמדות קבלת הפנים, השתיה, המזנונים והמתנות בסוף (וחכו תראו, שוס אמיתי שאין דברים כאלה).

בפרזנטציה ניתן היה לראות למשל אפשרות לסרוק בד לתפירת הכריות לאירוע, כך שישמש גם כרקע להדפסות שונות כמו שלטים, מפיות, מדבקות על צנצנות שתיה וקישוטים שונים.

"מינט דיזיין" – אחראים על שירותי ההפקה והעיצוב תחת ליווי צמוד והשגחה על כל הפרטים הקטנים.

ומה החידושים והטרנדים שראינו?

מבחינת עיצובים –DIY– מה הכוונה? נייר. נייר שמשמש לקישוט, חופה שעשויה פונפוני נייר, מפיות מיוחדות, עיצובי הזמנה מיוחדים , תגיות שמות, אריזות למתנות ועוד.

מיחזור ארגזי תחמושת למשל לכלים לבופה ממתקים ענק, קופסאות פח ממוחזרות ככלי לנרות ועוד.

במקום פתקיות הושבה משעממות – צנצנות רומנטיות עם פירות ומדבקה של DIY אישית.

שליחת "SAVE THE DATE" במיילים, לשריון התאריך.

שרביט חתונות – מקל עץ שבקצהו רצועות בד לנפנוף במקום השלכת קונפטי (או אפשרות של קונוסים המכילים עלי פרחים טריים להשלכה).

מכירים את העמדה הזו בכל השקה של סלבריטיז, שהם נעמדים שם ומצטלמים? עכשיו הטרנד הגיע גם לחתונות וישנן עמדות צילום משעשעות עם כיתובים שונים וקופסאות ובהן אקססוריז שונים שהאורחים יכולים להצטלם איתם כמו שלטי "בועה" בסגנון קומיקס עם כיתובים שונים, "שפמים ומשקפיים" משעשעים ועוד, עונג מיוחד לכל חובבי ה"סלפיז".

GIVE AWAY– כבר לא יוצאים מהחתונה עם שקית תחרה קטנה עם שלושה שקדים מצופים סוכר (מישהו בכלל אוכל את זה?)- היום יוצאים עם מתנה מיוחדת שיכולה להיות צנצנת עם משהו טעים בפנים, כלי עם נצנצים בסגנון "כדור שלג", נר ריחני, ומה שהכי אהבתי – לחתונות של שישי בצהרים – חלה טריה תוצרת המקום או זר פרחים לשבת.

ואפרופו פרחים – הדוכן שקנה אותי על ההתחלה, ואיתי ביחד בערך את כל הנשים שהיו בסביבה- דוכן פרחים שמכין על המקום קשתות עם פרחים, "קורסאגי" בסגנון אמריקאי ליד, או פרח לדש הבגד של הגבר, לא ראיתי בפרנזטציה אישה אחת שלא התקשטה בהם, ולאורחות חתונה זה פינוק מיוחד ומפנק.

דוכן ממתקים  – חגיגה של סוכר שלמרות שיש לה אוריינטציה לילדים, בפועל ומנסיון, מי שחומס את כל סוכריות הגומי הם דווקא המבוגרים….

דוכן שמחלק קונוסים של פופקורן מפנק, ולידו דוכן אבטיחים פרוסים, עגלת כובעי קש צבעוניים ליד הרחבה שמאפשר להצטלם איתם (ולקבל את התמונה כתמונה או מגנט) וגם לרקוד איתם ולעשות שמח, דוכן גלידה בהרכבה עצמית עם כל הפינוקים, ומגשי מתוקים שמסתובבים ומציעים את המשהו המתוק, למי שעוד נשאר מקום.

וזה עוד בלי להזכיר את עמדות האוכל של ה"אפטר פארטי" – אחרי שרוקדים, שותים הרבה מהבארים, ורוצים עוד נשנוש קטן ככה לקראת הסוף – ממנות קלאסיות של המבורגר וצ'יפס, דרך שוואמה עם מסבחה ותוספות, ועד ללחמניה ענקית עם המון סוגי נקניק בפנים, והכל בטוסטר הופך ל"סודוך" – כי צריך עוד משהו על הדרך.

כדי להרגע אפשר לשבת על נדנדה רומנטית, לתפוס איזו עוגית מזל ולקרוא את העתיד, ולנשום את הרומנטיקה באוויר.

בסיום הפרזנטציה נערכה תצוגת אופנה של שמלות כלה של בירצוויג, "לולאות" ורוני קנטור, עם מבחר שמלות לכל הטעמים ולכל הסגנונות.

את כל הגודיז המתוארים כאן, אפשר כמובן לקחת לכל אולם שמחות ולכל מקום שרוצים לחגוג בו, אבל מי שיחליט על "הבאר של סבא" מקבל ערך מוסף של מקום שהופך כל ערב לעולם קסום אחר, והוא ממוקם בחלקת אלוהים יפיפיה במרכז שדות חקלאיים, עם בריכת אגירה שמקבלת את מימיה מבאר אמיתית, ומסביבה פרדס כמו של פעם, עם התפוזים והניחוחות, לצד אולמות וגנים רומנטיים, חמים ומשפחתי עם הקפדה על כל פרט.

מה נשאר עוד לאחל מלבד "מזל טוב" ו"שתגשימו את כל חלומותיכם"?

עוד מידע יש ב –

הבאר של סבא – http://www.sabawell.com/

מינט דיזיין – https://www.facebook.com/MintDesignIL

המיתוגיה- https://www.facebook.com/mitugia

עוד מעט ל"ג בעומר- פסטיבל חתונות. אחרי חג השבועות מתחילה תקופות חתונות הקיץ וכל אחד רוצה להיות מיוחד.

כשנולדת ילדה, נולדת כלה עתידית. עם כל זה שנשים היום חופשיות יותר, עצמאיות יותר ובוחרות בעצמן את דרכן, איכשהו נשים, כבר מילדות, יודעות איך תראה החתונה שלהן. הפרט היחיד שהן לא מתכננות הוא שמו של החתן (אם כי בראד פיט מככב בכמה וכמה פנטזיות חתונה של נשים שהכרתי…). השמלה, העיצוב, האוכל, הכל מתוכנן למה שעתיד להיות "היום הגדול" של הזוג, בעיקר של הכלה…

(כן, גם אני רציתי להיות כלה, לפחות בפורים…)

אולם הדרך לחתונה, גם כשיש כבר חתן וטבעת , ארוכה מאד ועוברת דרך המון פרטים קטנים, שכל אחד מהם יכול לפאר או להרוס את החתונה. עכשיו – סיפור אישי שלי – נישאתי בגיל צעיר, בתקופה שלא היתה הרבה מודעות לעיצוב, וההכנות לחתונה כללו בעיקר את שכירת האולם, והכל איכשהו היה "קומפלט"- האולם בחר את הפרחים, את המפיות, את השולחנות, את התפאורה, בעצם את הכל, רק תשלמו ותגיעו. (כולל כמובן ה"רבע עוף" הבלתי נמנע, והעובדה שבסוף הערב האורחים לוקחים הביתה את סידורי הפרחים – מי שלא מכיר את זה שישאל את מי שגדל פה בשנות השבעים שמונים…).

עכשיו כאמור הסיפור שונה לחלוטין, וכל אחד ואחת מוזמנים לתפור לעצמם את האירוע המושלם שמורכב מהרבה פריטים קטנים.

קודם כל, צריך להחליט אם רוצים אולם או גן, תלוי במזג האוויר  – וכדי להיות מוכנים לכל אפשרות, הכי טוב לבחור מקום שיש בו גם אולם וגם גן. אחר כך יש את מספר המוזמנים, כי אנחנו לא רוצים לדחוס המון אנשים לחלל קטן מצד אחד, או פחות אנשים שילכו לאיבוד בחדר גדול מדי ויאבדו גם את האקוסטיקה.

רצוי גם שהמיקום יהיה מרכזי ולא איזה חור בצפון או דרום הארץ שדורשים מסע ניווטים כדי להגיע (ואורחים עצבניים ביותר).

אחר כך מגיע החלק שבעיני האורחים הוא הכי חשוב בדרך כלל – האוכל. אם פעם אנשים היו מסתפקים ב"דג או עוף" , היום דורשים לא פחות מטרטר סלמון, או כבד אווז , שאטו בריו וכמובן- קינוחים שבגלל הכשרות הם חייבים להיות "פרווה" מה שהופך הרבה פעמים למכשול ענק שצריך לעקוף.

חוץ מכל אלה יש כמובן את האווירה – דרמטית, כפרית, מודרנית? כל מה שהופך את האולם לממלכה מיוחדת עם שנדלירים, קישוטים, פרחים, וכלים.

אולם טוב הוא אולם שגם עובד עם מעצבים קבועים שכבר מכירים את הפינות והנישות ויודעים כיצד להפוך את הערב למיוחד וייחודי לפי רצונות ודרישות הזוג, וכמובן שאולם שממליץ על צלם ותקליטן מנוסים, שיודעים לעשות את העבודה ושאפשר לסמוך עליהם (ואין דבר יותר מעצבן מאשר לגלות אחרי האירוע שחלק מהאורחים בכלל לא צולמו, כולל אבא של החתן למשל..).

בסך הכל, המוזמנים מגיעים לחגוג עם הזוג את היום המאושר בחייו (ומביאים צ'ק) וחשוב מאד לגרום לאורחים להרגיש הכי מלכותיים וחגיגיים , כי זה מה שעושה חתונה שמחה.

בשורה התחתונה- כדאי להתחיל את חיי הזוגיות בתחושות הכי מלכותיות וחגיגיות שיש, כי בעיני הזוג – הוא המלך שלה, היא המלכה שלו, ואין סיבה להסתפק בפחות.

(חלומות מתגשמים….)

(קרדיט לתמונות – http://cilek.com/)

הרשו לי להחזיר אתכם למה שמכונה "הילדות שלי". השנה- איפשהו בשנות השבעים. המקום – מדינת ישראל של המון עולים חדשים עם הרבה ציונות והרבה פחות תקציב.

כשעלינו לארץ, חנות הרהיטים העיקרית ממנה הגיעו רהיטי הבית כונתה "הסוכנות". שולחן פלסטיק, מיטות בסיס חומות עם מזרן קפיצים דק  – ואם זו היתה אמורה להיות מיטה זוגית אז פשוט מצרפים שתיים יחד ונזהרים לא ליפול באמצע, ובמקרה הטוב ספה (שכוסתה כמו אצל פולנים טובים בפלסטיק וילדי הבית הוזהרו לא להתקרב כי "זה לאורחים") ואם היה ממש הרבה תקציב, אז טלוויזיה בשחור לבן, עם מפית "קרושה" תואמת עליה.

חדר ילדים? מי חשב על זה בכלל? חדרי הילדים באותה תקופה היו לקט של רהיטים שהושאלו או הושגו כדי ליצור סוג של יחידת מגורים כמה שיותר פונקציונלית, בעיקר בגלל שאז לא היה מקובל "חדר לכל ילד" אלא כמה ילדים ביחד, שבמקרה הטוב היתה להם פינה שקטה איפשהו במטבח להכין שיעורים.

כדי בכל זאת לתת אווירה ילדותית כלשהו, הגיעו סלסלות הפלסטיק שהכילו צעצועים (לעיתים השתמשו עבור זה בסלסילות של ירקות) ואולי תמונה של מיקי מאוס על הקיר. למעשה, אם אני חושבת על זה, הדבר הילדותי היחיד שהיה לי בחדר היה אהיל בצורת בית מפלסטיק, עם מדבקות של חיות מסביב.

זה לא שלא רצו לתת משהו טוב לילדים, אבל ברוב המקרים פשוט לא היה – לא כסף כדי לקנות ולא היצע של ריהוט וקישוטים לחדרי ילדים. כמה שנים אחר כך, כשהייתי תלמידת בית ספר, החדר שלי התחיל להיות זהה לחדרים של חבריי – מיטת יחיד, שולחן כתיבה עם כמה מדפים מעליו (ובהם כמובן כל כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" שכולנו קיבלנו כמתנה לבר או בת המצווה), כיסא "תלמיד" (לברי המזל היו גם גלגלים בכיסא, וזה היה שעשוע בפני עצמו), ועל הקירות? רוב הסיכויים שהיו שם עבודות משיעורי המלאכה (מישהו אמר "גובלן"?) וכשבגרנו קצת – מיטב הפוסטרים של "מעריב לנוער".

כשהבן שלי נולד, עשרים שנה אחר כך, המבחר כבר היה יותר גדול – האופנה היתה לצייר בורדרים על הקירות – סוג של פס באמצע הקיר עם דוגמא חוזרת, בדרך כלל של ברווזים או משהו, הרהיטים כבר התחילו להתאים אחד לשני וניקנו במיוחד לילד, וכבר היתה יותר הקפדה על איכות – על פינות בטיחותיות, על צבעים לא רעילים ובעיקר- וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה- על איחסון, איחסון ועוד פעם איחסון (ואת החשיבות של זה מגלים בעיקר כשדורכים יחפים על חתיכת לגו באמצע הלילה…).

(איזה כיף להיות נסיכה….)

היום בכל ערוצי הלייפסטייל ניתן לראות עיצובים מדהימים לחדרי ילדים – לפי נושא, לפי אופי, לפי גיל. אם הילד אוהב שודדי ים, כל החדר בנוי כמו ספינה עם דקים מעץ, דגלים, מפרשים וכל מה שצריך, ואם הילדה חושקת בלהיות נסיכה- ורוב הילדות חולמות על כך מתישהו , החדר הפרטי הופך להיות ארמון רך ונשי, כולל הרבה מלמלות, אפיריון למיטה חובה, מראות עגולות שמבטיחות לה שהיא ”הכי יפה בעיר" והמון פרטים קטנים. בכלל, הפריט שהכי מושקע מבחינת עיצוב הוא המיטה, שהופכת לחלום הפרטי – ומי לא רוצה לישון במיטת מכונית מירוץ למשל? או ספינת פיראטים? או אפילו בצורת כלב?

(במיטות כאלה ,איזה ילד לא ירצה ללכת לישון?)

ומה שהכי יפה, את החדר ניתן להתחיל כחדר לתינוקות ופעוטות, בצבעים רכים ונושאים ילדותיים יותר, ואז לשדרגו עם השנים בפריטים שיהפכו את החדר לחדר נוער וחדר בוגר בעזרת הרבה טאצ'ים ופרטים נותני אווירה.

(למעלה- הפיבוריט שלי – רק בשביל זה שווה לחזור לילדות).

איזה כיף להיות ילד!

(על מיטת מכונית מירוץ – נסיעה ישירה לחלומות מתוקים)