ארכיון

סאפורי – טעמי איטליה החדשה בירושלים.

לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים.  ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.

למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).

הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו  השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות"  – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.

אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..

ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.

אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).

בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.

המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.

"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.

המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.

שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.

(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").

"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל  בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.

"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.

הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.

מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי-  של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים.  הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.

המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.

היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.

אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.

הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.

השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.

השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.

מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.

כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים  להיות מרוכזים ואיכותיים.

"פסגות אדום 2012"  התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות  במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.

"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.

המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.

מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.

 

למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.

במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.

 

מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.

שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.

הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931

יקב פסגות – http://www.psagotwines.com

יקב רמת נגב- להוציא יין מהמדבר.

כשאנו מדמיינים כרם ענבים, אנו בדרך כלל רואים מול העיניים משהו כמו טוסקנה ,מזג אוויר קליל, שטוף שמש, הכל רך ועדין ,גשמים יורדים, עלים מבריקים…. מה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים הוא מדבר.

יין מהמדבר? אפשר בכלל?

אז "יקב רמת נגב" (לשעבר "קדש ברנע" ) מוכיחים שכן, ובגדול.

הכל התחיל מנירה ואלון צדוק, שהתגוררו בסיני עד פינויה ב1979 ואז עברו למושב קדש ברנע שהיה יישוב עובדים חקלאי. בעמל רב הם הקימו תשתיות והחלו את אומנות החקלאות המדברית. העניין ביין החל אצל אלון צדוק כבר בילדותו, כשאביו היה מייצר יין וערק, וחוזק כשזוגתו החליטה לתת לו כמתנה קורס יין, ומאז – יין רב זרם וקמו הכרמים והיקב, וממספר קטן של בקבוקים שנמכרו ואזלו כמעט מיידית, היקב היום מייצר כשבעים אלף בקבוקים מדי שנה, כשהשאיפה היא לאפשר לציבור הרחב, במחירים סבירים, יין בוטיק איכותי. יינן היקב הוא יוגב צדוק, בנם של נירה ואלון, שהתמחה יחד עם רעייתו במשך שלוש שנים בפירנצה, בתחום מדעי היין והגפן, ואחרי שעבדו והתמחו ביקבים מובילים. היום יוגב מייצר יינות אדומים ורעייתו עדן מתמחה ביינות לבנים. לביתם קראו בשם "גפן".

(בתמונה למעלה- היינן יוגב צדוק)

הייחוד של גידול גפנים במדבר הוא האקלים שמאפשר הבשלה מהירה יותר של הגפן ושמירה טובה יותר על החומצה הטבעית שבעינב. השמש הלוהטת של המדבר עוזרת לפרי לצבור סוכר ולרכך את הטאנינים, כך שהיין רך, עגול ומוכן לשתיה מוקדמים. יתרון נוסף הוא ההבדלים הגדולים בטמפרטורה בין היום והלילה והקור המדברי שמעניקים עוצמה נוספת לענבים. בגלל שגם אין הרבה גשם באזור, וההשקיה היא על ידי האדם, אפשר לשלוט בכמויות ולקראת הבציר מורידים את כמות המים כדי לקבל פרי מרוכז יותר בארומה וסוכרים.

הבציר ביקב הוא ידני סלקטיבי, שבמסגרתו קוטפים אשכול שלם וכך שומרים ומפקחים על תהליכי החימצון. הטכנולוגיות הן חדישות – השקייה מלאכותית, העשרת הקרקע בחומרים מזינים וגיזום באמצעים מתקדמים, אבל השיטה עצמה היא הקלאסית – בציר מוקדם כדי לשמור על רמות סוכר ואלכוהול מתונות, ושימור החומצה הטבעית בעינב, מה שיוצר יין אלגנטי ועדין יותר.

התכנסנו ב"טייסטינג רום" בשרונה, תל אביב, כדי לטעום כמה מהבקבוקים שנמכרים כרגע, וגם הצצה ליינות חדשים שעוד לא בוקבקו, ושווה לחכות להם.

בהצצה היו שניים –

רוזה 2014, ושרדונה 2014. מבין השניים , ההעדפה הברורה שלי היתה לשרדונה, שהיה לו טעם אשכוליתי ברור (שמתעדן עם הזמן). אני חסרת סבלנות ליין הזה כשהוא ייצא.

הראשון ביינות המבוקבקים שטעמנו היה "נווה מדבר בלנד אדום" – קברנה סוביניון, מרלו ופטיט ורדו (89 שקלים). כל היינות שטעמנו מהבקבוקים היו מ2011. התסיסה היא בטמפרטורה קרה ואחר כך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. התוצאה- צבע כהה ונוכחות בולטת, שיכולה ללוות מאכלים כבדים כמו בשר עתיר שומן.

השני היה הנציג הראשון של סידרת "רמון" – קברנה פרנק (100%) – שכמו שאר חבריו לסידרה, מופק מחלקות קטנות ומובחרות, ועובר יישון של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הוא עדין יותר ומתאים לבשרים רזים יותר ולגבינות. אנחנו טעמנו אותו עם גבינות יחסית שמנות מאד, והוא החמיא להן מאד. (מחיר כל בקבוק בסדרת "רמון" הוא 129 שקלים).

השלישי היה פטי ורדו   – מאה אחוזים, גם הוא מתאים במיוחד לבשר כבש או טלה בשל טעמו העז והסיומת הארוכה שלו.

האחרון שטעמנו מהסידרה היה קברנה סוביניון – דרגת ה"כבדות" שלו היתה בעיני בינונית, לא חזק מדי ולא חלש מדי, מה שהולך עם מנות כמו פירות ים או פסטות (וכמובן גם סוגים שונים של גבינות).

בסוף קיבלנו טעימה קלה של יין הקינוח של "רמת נגב"  – שמקבל חיזוק אלכוהולי ומגיע ל17%, ויכול לשמש כמלווה מצויין לקערית פירות למשל, לסיום ארוחה כבדה, של חג, של שבת או בכלל.

היינות כשרים למהדרין ונמכרים בנקודות מכירה רבות, חנויות יין, מסעדות ועוד (את הרשימה ניתן למצוא באתר של "רמת נגב".).

ומה עוד אנחנו לא יודעים על היקב?

היקב הוא אקולוגי – ההשקיה היא במים מותפלים בלבד תוך השגחה על האיכות הנדרשת לגפנים.

בגלל תנאי המקום, אין צורך בהדברות וריסוסים למיניהם, וכך גם הסביבה מרוויחה וגם הצרכנים.

הגזם והגפת חוזרים בחזרה לקרקע, כך שכל ההעשרה היא טבעית.

ומה בין "קדש ברנע" ל"רמת נגב"? היקב (והיין) שהתחילו בשם "קדש ברנע" עברו שינוי ועכשיו השם הוא "רמת נגב" כדי להדגיש את אזור הגידול של היינות – בכל אזור רמת נגב וככבוד לכך שהיקב הזה היה הראשון באזור.

פרטים נוספים על היינות, נקודות מכירה וכו', אפשר למצוא ב- http://www.rnwinery.co.il/

(בתמונה למעלה – עם רוני ססלוב – הבעלים והיינית של "טייסטינג רום").

 

לחיים ירושלים!!

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.