בילדותי, כמו הרבה ילדים אחרים, שנאתי את שיעורי ההתעמלות. במקרה הטוב – המורה נתן כדורסל ואמר "לכו לשחק", במקרה הנפוץ יותר הוא הכריח אותנו לרוץ סביב בנין בית הספר או לעשות כל מני פעולות מסובכות כמו "עמידת ראש" (שעד היום אני לא מסוגלת לעשות ולא רוצה בכלל). אחרי השיעור היה "תענוג" במיוחד בקיץ, כשבכיתות כמובן לא היה מזגן, מקסימום מאווררים חורקים שכולם הזיזו לכל הכיוונים, כך שה"ניחוחות" ליוו אותנו כל היום וגם התחושה לא היתה נחמדה בכלל. אני במיוחד חושבת היום על אותם ילדים נניח בעלי עודף משקל או סתם "לא ספורטיביים" שנאלצו להתחרות מול כל הכיתה בכל מני תרגילי ספורט, שגרמו בעיקר לבנות המין הנשי לנסות לשכנע את המורה שיש להן את ה"אורח החודשי" כמעט בכל שבוע ולכן הן נאלצות להחמיץ את השיעור.

מאז גדלנו, המודעות לספורט לצורך בריאות ושיפור המראה גדלה, וברגע שזה כבר לא היה חובה, פתאום מצאנו לעצמנו כל אחד את הנישה הספורטיבית המועדפת עליו, שאותה יעשה ברצון ולא בכפייה.

יש כאלה שאוהבים ספורט בחוץ כמו ריצה או משחקי קבוצה, יש כאלה שאוהבים ספורט אם זה עם מזגן צמוד, כמוני, ומתמקמים בחדר הכושר , שם יש מראות, יש מזגן, יש טלוויזיה, יש מוסיקה ,ובעיקר יש אנשים אחרים שנותנים לך אנרגיות להתאמן בעצמך.

ניסיתי כל מני סוגי ספורט – מקיקבוקס שנגמר בפציעה שאילצה אותי לעזוב , דרך ספינינג ששיעמם אותי למוות , ועד שיעורי אירובי שהיו נחמדים אבל לא הסתדרו לי בלוחות הזמנים.

(קרדיט לתמונות בקישור זה )

בסוף הגעתי למה שמתאים לי הכי הרבה- חדר הכושר. התוכנית שלי, שמתחלפת בעזרת מדריך פעם בשלושה חודשים עד חצי שנה, מתחילה בתרגילי משקולות חופשיים (אני מעדיפה אותם מכיוון שאני מגיעה בשעות הערב העמוסות, בגלל שאני עובדת, ואז זה סיפור להצליח להשיג מכשירים), עובדת על שרירי זרועות, גב, עוברת לחזה ומשם למשקולות רגליים, לא מזניחה את ה"פאואר פלייט" בשביל ההתנגדות הנוספת, תרגילי בטן, תרגילי מתיחות ובסוף הבונוס- להרכיב אוזניות, להתחבר לאיזה סרט או קומדיה, וללכת כמעט שעה, בלי לשים לב.

כמובן שזה מחייב גם ציוד ספורט מתאים, כי ציוד לא מתאים יכול לגרום לאי נוחות במקרה הטוב, ולפציעות ופגיעות במקרה הפחות טוב. הדבר שהיה לי הכי חשוב היו נעלי הספורט, ולמרות שהפעילות שלי היא בתוך חדר הכושר, אני מרגישה הכי בנוח בנעלי ריצה לנשים, שהופכות כל צעד לריחוף על ענן. כשקניתי את הנעליים בדקתי היטב שהן יושבות בנוחות, ששום דבר לא לוחץ או משפשף ושהן איכותיות. שווה להשקיע בזוג טוב, אחרת זה עולה ביוקר. אחרי הנעליים בא חלק שמאד חשוב לנשים – הטופ- החלק העליון. זו יכולה להיות גופיה או גוזיה, העיקר שתחזיק טוב, כי אין סיוט גדול יותר לאישה בעלת חזה במידה בינונית ומעלה, מאשר לרוץ קדימה כשכל שאר החלקים שלך רצים אחורה ו"מתנפנפים". זה כואב, זה לא נוח ומאד לא בריא. אני מעדיפה "טופים" שהם סוג של חזיות גדולות שמחזיקות היטב, ומי שיראה אותי בזמן רכישה של טופ כזה, יראה אותי קופצת ומנפנפת ידיים, מתכופפת וזזה, כדי לוודא שהכל ארוז ונשאר במקום (ובעיקר גם לא לוחץ מתחת לבית השחי – עדיף לקנות מידה טיפה יותר גדולה בהקף מאשר שיווצרו כל מני "נקניקיות" מעל ומתחת לפריט).

בתור חלק תחתון- יש כאלה שבוחרים מכנסיים קצרים, אני מעדיפה ארוך כדי לגעת פחות במכשירים (למרות שאני מניחה מגבת) ומשתמשת במכנסי קפואירה שקניתי בטיולים בברזיל. יש להם גומי ויש להם שרוך ואני יכולה להתאים את המכנסיים כפי מידתי.

עוד בציוד שלי – מגבת איכותית וסופגת (שאני מכבסת אחרי כל שני אימונים), כפפות ששומרות על הידיים שלי בזמן אחיזת משקולות או מכשירים, תיק ספורט מאוורר עם מספיק כיסים בשביל כל מה שצריך, אזניות טובות למוסיקה והעברת הזמן, גרביים סופגות, גומיות טובות לאיסוף השיער ומנעול קומבינציה ללוקר.

כמובן שאלה הצרכים שלי, ומי שיוצא לרוץ למשל, צריך ציוד אחר לגמרי, וכך גם מי שעוסק בתורות לחימה (ואיזה כפפות מגניבות היו לי כשהייתי בקיקבוקס….).

מעבר לזה, אנשים שמתאמנים הם אנשים שאוהבים להראות טוב, והיום כבר לא מוצאים בחדר הכושר את חולצת הטריקו של "טירונות 2003". היום המתאמנים לבושים בגדים מנדפי זיעה, שמחטבים, מחזיקים הכל, נוחים מאד (בלי תפרים ותוויות!) וגם יושבים טוב על הגוף ומעודדים מוטיבציה להמשיך להתאמן ולהמשיך להרגיש טוב עם הגוף. ישנן אופנות שונות שמישרות קו עם כוכבים פופולאריים בתחום הספורט או בתחום המוסיקה (בערוצי הMTV אפשר לראות הרבה אופנת ספורט, בעיקר לנשים).

למי שבאמת חשוב האימון המקיף, שווה גם שעון דופק שמדווח על התוצאות (ויש המון פטנטים) וכמובן גם תוספי תזונה למיניהם, לפי התוצאה הנדרשת, שכן יש הבדל בין גבר שרוצה שרירים לבין אישה שרוצה גוף חטוב.

זו גם ההזדמנות לשבור מיתוס- נשים לא צריכות לחשוש לעשות עבודת כוח (משקולות) כי הן לעולם לא ייראו כמו גבר שעושה משקולות, בגלל מבנה הגוף הנשי. עבודת כוח מעלה את המטבוליזם ומועילה מאד לחיטוב (וגם לבריאות!).

כמובן שישנם גילאים שהספורט חשוב לא רק למראה החיצוני אלא הכרחי לבריאות טובה ולאריכות ימים.

(קרדיט לתמונות –  http://www.laofek.co.il/)

לפני כעשר שנים החלטנו לנסוע לטיול בשמורות הטבע של הרוקיז בקנדה. עד אז היינו נוסעים בסגנון "מצא מקום ללון על הדרך" , כלומר נוסעים במכונית, מגיעים לאנשהו, מחפשים אפשרות לינה, פורקים את הציוד, ישנים את הלילה, קמים, אורזים מחדש ונוסעים הלאה. כשחשבנו על הרוקיז, ועל המרחקים הגדולים, עלתה בפעם הראשונה ההצעה לנסוע בקראוון להשכרה. בהתחלה זה נראה מפחיד- אנחנו רגילים לנסוע על מכונית מדגם "מיני", מה נעשה עם משהו בגודל אוטובוס? איך מתפעלים? מה עושים עם כל המערכות – מים, ביוב, גז, חשמל, האם זה בכלל חסכוני יותר?

אם לקפוץ לסוף – הטיול היה מדהים, ונוח במיוחד בזכות הקראוון. למה? קודם כל כי לא היה צריך לפרוק ולארוז כל הזמן – הקראוון להשכרה הוא חדר המלון והציוד כל הזמן זמין ונוח, המון תאי איחסון לכל דבר, מטבח מצויד היטב שניתן לבשל בו ארוחות (ובכך גם לחסוך המון כסף), מיטות נוחות להפליא, ובשם הנהג ומי שיושב לידו – מושבים נוחים ומפוארים וכמובן מיזוג והמון פינוקים קטנים. האמת, יכלתי לעבור לגור ב קראוון.

אנחנו היינו רק זוג, אבל למשפחה עם ילדים זה עוד יותר אידאלי – קודם כל כי הכל זמין, והילדים גם יכולים לשבת ליד שולחן, לשכב לנוח , לאכול משהו, והכל בזמן שהקרוואן בתנועה או באטרקציה מסוימת, ואין כבר את ה"מתי נגיע?"המנדנד כי בעצם… כבר הגענו. כמו לארוז את כל הבית ושהוא יהיה צמוד. (ומי לא מכיר את "אבא, אני צריך פיפי!!!" באמצע נסיעה בכביש מהיר?)

כשקיבלנו את הקרואוון קיבלנו הסבר מהיר על דרכי ההפעלה- ריקון הביוב, מילוי מים ודלק וחיבורים שונים. בהתחלה עוד צילמתי סרטונים של ההסברים אבל אז הסתבר שזה כל כך קל שעשינו את זה כמו מומחים. הקראוונים הם גם בעלי יכולת של "חנייה יבשה" כך שלא תמיד צריך להתחבר לאנשהו, המצבר והמיכלים מכילים את כל מה שצריך לכמה ימים (תלוי בכמות האנשים וגודל הקראוון) כך שאפשר לחנות רגיל, איפה שרוצים, על חוף הים, ליד אגם, באמצע המדבר או ביער (והאמת, ביקתה באמצע יער, עם קולות חיות הלילה היא חוויה מדהימה, ואם זו "ביקתה" בצורת קראוון מצוייד היטב, תענוג כפול).

(ואגב, יש אפשרות בכלל לא להתעסק עם נהיגת הקראוון – אפשר להתקשר ולבקש להציב קראוון איפה שרוצים ובעצם לבנות לעצמכם חדר מלון בכל מיקום!).

ישנם קרואוונים להשכרה ליותר אנשים, ואז אפשר לקחת את המשפחה המורחבת או חברים, וליצור טיול שבו יש גם "ביחד" וגם המון נוחות (כי ביננו, היום כולנו נעדיף קראוון להשכרה עם מזגן צמוד, שירותים ומקלחת עם מים חמים ומיטה נוחה, מאשר אוהל עם שירותים משותפים ושק שינה…).

אנחנו בחרנו בקראוון להשכרה אבל היתה גם אפשרות של עגלה נגררת, שבה אפשר להפריד את המכונית מהעגלה ולטייל גם עם הרכב לבד.

באירופה וארצות הברית, תרבות הקראוונים מפותחת מאד וכך גם החניונים. שמחתי לגלות שגם בארץ יש כבר חניונים לכל סוגי הקרוואנים – מחנייה "יבשה" ועד כל המתקנים הדרושים וכל החיבורים. (ויש בכל הארץ – מהצפון ועד הדרום כך שאפשר לעצור בכל מקום).

כמובן שלא חייבים לרכוש קראוון, אפשר גם לשכור, וזה אפילו יוצא זול יותר מאשר כל הצימרים וכל המלונות. והכי כיף – אפשר פשוט להיות רגועים – לעצור, לחנות מול הכינרת, בנופי הגליל, במדבר יהודה, בהרי אדום, על חופי ים המלח או בכל המקומות המקסימים שיש בישראל, לשבת יד ביד מול המים, להכין קפה עם השקיעה , להתמתח מול זריחה קסומה על הרים אדומים, ופשוט לנשום את הארץ ולנקות את הראש. כבר לא צריך להרחיק עד אמריקה בשביל התחושות האלה, אמריקה זה כאן.

בזכות טיולי קרואוונים המילים "חופשה בחיק הטבע" הפכו בשבילי מ"תשכחו ממני "ל "מתי יוצאים"?

(בתמונה למעלה- מתוך האלבום הפרטי שלי – לקחת את הבית אל הנוף, הכי נוח, הכי כיף.)

(קרדיט לתמונות – http://cilek.com/)

הרשו לי להחזיר אתכם למה שמכונה "הילדות שלי". השנה- איפשהו בשנות השבעים. המקום – מדינת ישראל של המון עולים חדשים עם הרבה ציונות והרבה פחות תקציב.

כשעלינו לארץ, חנות הרהיטים העיקרית ממנה הגיעו רהיטי הבית כונתה "הסוכנות". שולחן פלסטיק, מיטות בסיס חומות עם מזרן קפיצים דק  – ואם זו היתה אמורה להיות מיטה זוגית אז פשוט מצרפים שתיים יחד ונזהרים לא ליפול באמצע, ובמקרה הטוב ספה (שכוסתה כמו אצל פולנים טובים בפלסטיק וילדי הבית הוזהרו לא להתקרב כי "זה לאורחים") ואם היה ממש הרבה תקציב, אז טלוויזיה בשחור לבן, עם מפית "קרושה" תואמת עליה.

חדר ילדים? מי חשב על זה בכלל? חדרי הילדים באותה תקופה היו לקט של רהיטים שהושאלו או הושגו כדי ליצור סוג של יחידת מגורים כמה שיותר פונקציונלית, בעיקר בגלל שאז לא היה מקובל "חדר לכל ילד" אלא כמה ילדים ביחד, שבמקרה הטוב היתה להם פינה שקטה איפשהו במטבח להכין שיעורים.

כדי בכל זאת לתת אווירה ילדותית כלשהו, הגיעו סלסלות הפלסטיק שהכילו צעצועים (לעיתים השתמשו עבור זה בסלסילות של ירקות) ואולי תמונה של מיקי מאוס על הקיר. למעשה, אם אני חושבת על זה, הדבר הילדותי היחיד שהיה לי בחדר היה אהיל בצורת בית מפלסטיק, עם מדבקות של חיות מסביב.

זה לא שלא רצו לתת משהו טוב לילדים, אבל ברוב המקרים פשוט לא היה – לא כסף כדי לקנות ולא היצע של ריהוט וקישוטים לחדרי ילדים. כמה שנים אחר כך, כשהייתי תלמידת בית ספר, החדר שלי התחיל להיות זהה לחדרים של חבריי – מיטת יחיד, שולחן כתיבה עם כמה מדפים מעליו (ובהם כמובן כל כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" שכולנו קיבלנו כמתנה לבר או בת המצווה), כיסא "תלמיד" (לברי המזל היו גם גלגלים בכיסא, וזה היה שעשוע בפני עצמו), ועל הקירות? רוב הסיכויים שהיו שם עבודות משיעורי המלאכה (מישהו אמר "גובלן"?) וכשבגרנו קצת – מיטב הפוסטרים של "מעריב לנוער".

כשהבן שלי נולד, עשרים שנה אחר כך, המבחר כבר היה יותר גדול – האופנה היתה לצייר בורדרים על הקירות – סוג של פס באמצע הקיר עם דוגמא חוזרת, בדרך כלל של ברווזים או משהו, הרהיטים כבר התחילו להתאים אחד לשני וניקנו במיוחד לילד, וכבר היתה יותר הקפדה על איכות – על פינות בטיחותיות, על צבעים לא רעילים ובעיקר- וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה- על איחסון, איחסון ועוד פעם איחסון (ואת החשיבות של זה מגלים בעיקר כשדורכים יחפים על חתיכת לגו באמצע הלילה…).

(איזה כיף להיות נסיכה….)

היום בכל ערוצי הלייפסטייל ניתן לראות עיצובים מדהימים לחדרי ילדים – לפי נושא, לפי אופי, לפי גיל. אם הילד אוהב שודדי ים, כל החדר בנוי כמו ספינה עם דקים מעץ, דגלים, מפרשים וכל מה שצריך, ואם הילדה חושקת בלהיות נסיכה- ורוב הילדות חולמות על כך מתישהו , החדר הפרטי הופך להיות ארמון רך ונשי, כולל הרבה מלמלות, אפיריון למיטה חובה, מראות עגולות שמבטיחות לה שהיא ”הכי יפה בעיר" והמון פרטים קטנים. בכלל, הפריט שהכי מושקע מבחינת עיצוב הוא המיטה, שהופכת לחלום הפרטי – ומי לא רוצה לישון במיטת מכונית מירוץ למשל? או ספינת פיראטים? או אפילו בצורת כלב?

(במיטות כאלה ,איזה ילד לא ירצה ללכת לישון?)

ומה שהכי יפה, את החדר ניתן להתחיל כחדר לתינוקות ופעוטות, בצבעים רכים ונושאים ילדותיים יותר, ואז לשדרגו עם השנים בפריטים שיהפכו את החדר לחדר נוער וחדר בוגר בעזרת הרבה טאצ'ים ופרטים נותני אווירה.

(למעלה- הפיבוריט שלי – רק בשביל זה שווה לחזור לילדות).

איזה כיף להיות ילד!

(על מיטת מכונית מירוץ – נסיעה ישירה לחלומות מתוקים)

בחג הפסח, כל שומרי הכשרות מוותרים על קמח. זה אומר בצקים, זה אומר מאפים, זה אומר פיצה. ודווקא בחג שבו מבלים הרבה במסגרת המשפחה, מה שאידאלי לאכילת פיצה, דווקא אז אי אפשר?

אז זהו – שעכשיו כבר אפשר. רשת "פיצה האט" דואגת ללקוחות עם פיצה ללא גלוטן, שמתאימה הן לרגישים לגלוטן והן למי ששומר על כשרות בפסח. החל מפסח הקרוב, ממש אוטוטו, בחלק מהסניפים יגישו פיצה נטולת גלוטן, כשרה לפסח, כמובן שכל הפיצריה עצמה כשרה לפסח (חלק נכבד מ52 הסניפים כשרים בכשרות מהודרת).

הוזמנתי לנסות את הפיצה של פסח בסניף פתח תקווה (שבו אגב, כמו בכמה וכמה סניפים אחרים, נמכרת הפיצה נטולת הגלוטן כל השנה).

החוויה שלי   –

קודם כל, הצורה- הפיצה ללא גלוטן היא מרובעת, כך שקל מאד לזהותה (או לדעת שאם היא עגולה, זה לא זה). מבחינת הבצק- הוא שונה מהבצק שאנו רגילים מכיוון שבניגוד לבצק הרגיל של פיצה האט, שעובר גם מחבת באמצע ולכן שומני יותר, הבצק נטול הגלוטן יבש יותר ויוצר פיצה דקה יותר.

בתמונות  – למעלה- מבט מבחוץ, למטה מבט מבפנים.

הטעם – הרוטב עשיר, התוספות נדיבות, ויש המון גבינה שנמתחת, וכל השילוב ביחד, הופך פשוט לפיצה טעימה, אמנם שונה ממה שאנו רגילים אבל עדיין טעימה.

הפיצה של פסח עולה בדיוק כמו הפיצה כל השנה, וכוללת גם מגוון של תוספות, וב"פיצה האט" גם מתכוונים להפתיע עם מנות נוספות מיוחדות לחג כמו סלטים מיוחדים, חציל ותפוחי אדמה מוקרמים, והשוס- מקלות שוקולד כשרים לפסח.

הבצק מוכן מקמח עמילן תירס ומכיל מוצרלה איכותית.

עוד פרטים על סניפים, תפריטים, שעות פתיחה וכדומה- http://pizzahut.co.il/

רשת "שופרסל" אוהבת לפנק, והפעם הבחירה היתה מקורית במיוחד- סדנת עיצוב שולחן ופרחים לשופרסטארים (בעצם שופרסטאריות). התכנסנו בסטודיו של שלומי אילני, מעצב בחסד עליון, עם רזומה של עיצוב הפרחים לבר מצווה של עצמו, מה שגרר הצעת עבודה מצד בעל האולם וקריירה ארוכה של עיצוב פרחים ואירועים שעברה גם דרך אירופה, שם עיצב בין השאר את הפרחים להלוויתה של הנסיכה דיאנה, והמון שנים כמעצב הבית של "זר פור יו", עד לדרך עצמאית בעיצוב אירועים בארץ ובחו"ל.

בתמונה למעלה – שלומי אילני.

לכל אורך הסדנא שלומי הדגים עריכת שולחן באמצעות סידורי פרחים שאפשר לארגן בחמש דקות, אם רק יוצאים קצת מהקופסה, שיתף אותנו בטיפים מיוחדים ובטרנדים, ולבסוף גם עשה את הבלתי אפשרי וגרם לבלוגריות לשתוק כדי להתעסק בסידורי פרחים משל עצמנו בהנהגתו.

שלומי ערך שני שולחנות – אחד כפרי אקלקטי באמצעות שימוש בבקבוקי זכוכית מסוגים שונים, ובהם סידורים שונים של וורדים, ואחד אלגנטי יותר, באמצעות יצירת קו אורך של כלים זהים והנחה של גבעולים ארוכים שיצרו את השלד של הסידור.

בתמונות למעלה ולמטה- מתוך הסידור הכפרי (ששלומי גם הוסיף לו מפה משובצת בהתאמה)

(וטיפ חשוב- תמיד כדאי שהמפה תכסה את הרגליים של השולחן, לא יפה לראות את הרגליים של הסועדים מתחת לשולחן).

בתמונות למעלה ולמטה- השולחן ששלומי אירגן בסגנון אלגנטי, שימו לב למפה שמשובצת במעין "עלי כותרת" מבד שצמודים אליה כמו פרנזים, ויוצרת מרקם מעניין. את המפות הוא תופר על ידי מציאת בדים לפי ההעדפה שלו, ומסירתם לחייט שיסדר אותם לפי המידות. שלומי מספר שהבדים כל כך זולים שאפילו לא כדאי לנקות אותם אחר כך, אפשר פשוט לזרוק.

והנה הסחלבים היפיפיים שעושים את העבודה ותואמים למפה.

ולמעלה- השולחן המוגמר, כולל עיגולים שמדמים צמחיה על אבנים, ליצירת השלמת הצבעים.

כאמור כאן נכנס החלק שלנו, ובהנהגתו קיבלנו סלסילת שוק (כיאה לשופרסטאריות) עם ספוג פרחים (והטיפ של שלומי- כדי להרטיב ספוג לשם הכנת זר, יש להניח אותו בעדינות בקערת מים ולתת לו לשקוע בעצמו ולספוג את המים, כי אם משקיעים אותו בכוח, רק החלק החיצוני סופג מים והאמצע נשאר יבש והורס את הפרחים).

קיבלנו פרחים, הסברים איך לקצוץ את הקצוות (באלכסון, כדי שיחזיקו יותר).והתחלנו לבנות את הזרים שלנו.

בתמונה למטה אפשר לראות את תהליך היצירה של הסידור שלי  –

ואת התוצאה הסופית –

ולסיום עוד כמה טיפים של שלומי –

– אפשר בהחלט לפרק עציץ כדי ליצור סידור פרחים, זה מחזיק אותו דבר מבחינת הפרחים , ונותן אופציות חדשות.

– לא צריך לשים כל מני חומרים משונים במים של הפרחים כמו אספירין, אקונומיקה ושאר המצאות  – מה שצריך זה אחת ליומיים להחליף את המים ולחתוך את הקצה באלכסון מכיוון שהוא נוטה להיסתם.

– ומי שמפחד שסידור פרחים באמצע שולחן הסדר יתפוס מקום של אוכל, יכול בהחלט לשים שולחן צדדי שעליו יונחו הקינוחים למשל.

הסדנה נערכה בחסות "קפה שופרסל" – הקפה הנמס החדש של מותג הבית של "שופרסל".

את שלומי ניתן להשיג ב

https://www.facebook.com/shlomi.ilani

מי שגדל בשנות השבעים, זוכר את הסידרה "נייבורס" – שכנים ,עם ירמי קפלן בתפקיד "בני" , הירקן ששר שיר אהבה ל"מלון אחד" ועובדי הדואר שמתמוגגים כי "יש להם חבילות". באחת מהסצינות המפורסמות של הסידרה, יושבים שניים לאכול ארוחת צהרים ומתווכחים מה להזמין, כי הוא לא אוהב מרק והיא לא אוהבת בשר, ולבסוף מגיעה הגאולה כשהם מחליטים ש"FISH IS MY FAVORITE DISH" והכל בא על מקומו בשלום.

והם צודקים, דגים נחשבים לבריאים במיוחד, טעימים ודלי שומן, וגם קלים להכנה , וזה בלי להזכיר את המנות המסורתיות של דגים שיש לכל עדה, מגפילטע פיש ועד חריימה. ועכשיו, פסטיבל הקרפיון שמתקיים בפארק הדיג של מעיין צבי, מלמד אותנו בכל החושים, מהו קרפיון (ואיך הוא חי עם הגזר הזה שתקוע לו על הראש…).

לפני כן, כמה הסברים על המקום. בריכות הדיג של "מעיין צבי" שוכנות דקה מזכרון יעקב, מטרים ספורים מחוף ים מקסים. בפארק הדיג יש  קודם כל – דיג.  ניתן לבוא עם חכות מהבית או לשכור את הציוד, להטיל חכה למים ולחכות, והיות ואוכלוסיית הדגים גדולה פי כמה אלפים ממה שיש בים, אז סיכוי סביר שתוך זמן קצר כבר יהיה שלל בקצה החכה. לקחנו על עצמנו את האתגר, קיבלנו הסבר מעופר- בעל המקום, על מה צריך לעשות, כרכנו את הפתיונות סביב הקרס וזרקנו את החכה למים. בתוך שעה כבר עלו בחכתנו שלושה קרפיונים שמנים (שהושלכו מיידית בחזרה למים ללא פגע). מי שרוצה לקחת את הדגים שהוא דג, יכול לרכוש אותם לפי משקלם במחיר מוזל ממחירם בשוק, והאמת, נראה לי שדג שדגת בעצמך, הרבה יותר טעים מאשר משהו שסתם קונים.

(הדג הוחזר למים מיד לאחר הצילום).

בכל אופן, אם מגיעים כמשפחה, והילדים קצת חסרי סבלנות, הם לא צריכים לעמוד ולחכות שיגיע דג (למרות שבזמן שהייתי שם, היו בהחלט ילדים שדגו בבריכות הגדולות ביחד עם ההורים) – יש מליון ואחד פעילויות לילדים בכל הגילאים – נתחיל באומגה בגודל המתאים לילדים קטנים, רכיבה על חמורים, בריכת שכשוך עם מגלשה שההורים יכולים להיות בטוחים שהילדים לא מסתכנים , משחקי מים בעונה- עם תותחים והתזות כמו שילדים אוהבים, מתקנים מתנפחים, שיט בסירות, מתקני שעשועים, ומה ששמתי לב שריתק במיוחד את הילדים הקטנים – בריכות של דגיגונים שהילדים יכולים לתפוס ברשתות קטנות. הם עמדו שם שעות. עוד משהו לגילאים טיפה יותר גדולים הם בריכות של דגים קטנים שהילדים יכולים לדוג בעצמם ולזרוק חזרה למים.

מה שנחמד הוא הגישה הידידותית של צוות הפארק. מכירים את המקומות האלה שלא מרשים לך להכניס אוכל מהבית כי רוצים למכור לך במחיר מופקע במקום? ב"פארק הדיג" לא רק שאין מחירים מופקעים, למעשה אפשר להביא אוכל מהבית, מנגל, מה שרוצים, ועוד להעזר במקררים של המקום למשל כדי לשמור דברים מהבית, יש פינת קפה חופשית, בקיצור, תרגישו הכי בנוח בעולם.

יש גם אזור קמפינג שבו אפשר לחנות עם אוהלים (מהבית או מהמקום – בתשלום נוסף, ואז אלה אוהלי VIP עם המון פינוקים כמו מאווררים ומחצלות) ולבלות יממה במקום.

וזה עוד לא הכל- יש גם ספא דגים מדגדג במיוחד, ואפשרות לשכור אופניים או לצאת לטיול סוסים על החוף הרומנטי.

אנחנו ישבנו לאכול דגים על האש ודג מעושן שנעשה במיוחד במקום, בעישון עדין ששומר על העסיסיות.

ב28 למארס מתחילה העונה וכאמור בחופשת הפסח – בין התאריכים 15 ל21 באפריל, יתקיים פסטיבל הקרפיון שיכלול הפעלות לכל המשפחה גם הדגמה על "איך הופך קרפיון לגפילטע פיש" מההתחלה – משלב השחייה בבריכה, ועד הצלחת. במזנון יוגשו מנות על טהרת הדגים כמו מרק דגים, קרפיון מעושן, וכמובן הגפילטע.

עוד פרטים ב- http://fishing-park.co.il/wp/

בגליל תמיד יש מה לעשות – בחורף כדי לראות את הפריחות ואת הנחלים אחרי הגשמים, בקיץ בגלל הקרירות הנעימה והבריזה, ותמיד- בגלל הנופים המגוונים והפעילויות הרבות שיש לעשות.

ודווקא בגלל זה,בגלל השפע הרב, קל מאד להתבלבל- יש מאות צימרים, מסעדות, פעילויות ,אטרקציות, וקשה לתכנן את החופשה באופן האופטימלי (והאמת, גם החסכוני ביותר).

כאן נכנסת לתמונה האפליקציה הגלילית המושלמת – "גליל דיל". אפליקציה שמטרתה לייצר לנו את החופשה המושלמת מהתחלה ועד הסוף. מה זה בעצם אומר? באתר http://www.galildeal.co.il/ נמצאת נקודת הפתיחה. הדבר הראשון שאפשר למצוא שם הוא נקודת המוצא לטיול – הלינה, כי באזור יש כל כך הרבה דברים לעשות שיום אחד פשוט לא מספיק. מה שנחמד באתר זה שלא רק שיש מבחר ענק של צימרים בתקציבים שונים ובפונקציות שונות, הכל עובד אונליין כך שאפשר לדעת בדיוק איזה חדר פנוי מתי ולעשות את ההרשמה (המאובטחת) על המקום. אחר כך מגיעים התכנונים – המלצות למסלולים, סוגי טיולים (כי אין דין טיולי אנשי שטח לטיולי עכברי עיר למשל), מסלולי אופניים, מסעדות, פעילויות לכל המשפחה ועוד. ומה הכי כיף?

האתר שעובד בשיתוף עם חברת "ישרכארט" יוצא עם "גליל קארד" – כרטיס נטען שנותן אשכרה כסף בחינם. איך זה עובד? כשמזמינים לינה באתר, מקבלים אחוז הנחה מסוים, שהופך למזומנים שמוזרמים לכרטיס שמחכה בנקודת הלינה. רק לקחת אותו ולממן בעזרתו עשרות ובעתיד מאות בתי עסק בגליל (וכל האתרים המקבלים את הכרטיס מפורטים באתר "גליל דיל"). יש לציין שכל אטרקציה או צימר אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים כדי לזכות ולהיות ברשימת "גליל דיל" כך שזה כבר מדד לאיכות.

גם בסמרטפון ניתן לנצל את אפליקצית "גליל דיל" שמאפשרת ניווט והזמנת מקומות, מבצעים, מידע איך לנצל את כרטיס ה"גליל קארד" בצורה אופטימלית ועוד, עוד לפני ההגעה כך שאפשר לתכנן הכל.

כדי לבדוק בעצמנו את האטרקציות (או לפחות חלק זעיר מתוכן) נסענו ליום אחד מלא וגדוש טעם גלילי.

התחנה הראשונה שלנו היתה במושב אמנון, על גבעה שצופה לכינרת, הרי הגולן והגליל. עצרנו שם ב"חוויות שטח" – מתחם חוויתי שמאפשר חוויה כוללת. במקום דשא גדול וחושות כמו בסיני, שניתן להתנחל בהן למה שמכונה "קמפינג VIP" כי עדיין נמצאים בטבע אבל מקבלים שירות של קלאב מד – עם דשא ענק שצופה לנוף מרהיב, מטבח מאובזר משותף הכולל מקררים, מיקרוגל, טלוויזיה בלווין ואפילו גן תבלינים לשימוש חופשי, בריכה בעונת הרחצה, מקלחות נקיות עם מים חמים ושירותים. המקום מפוקח ושמור כך שאין מצב של מהומה כמו בחופי הכינרת בעונות העמוסות למשל.

חוץ מלינה ונוף יש גם אפשרות לפעילויות כמו טיולי טום קאר, ריינג'רים וג'יפים במסלולים שונים, טיולי משפחות, ספארי לילה ועוד. (והאמת, כשראיתי את הדשא עם הנוף, דבר ראשון חשבתי "מצוין לחתונות" ואחר כך הסתבר לי שבאמת זו אופציה שקיימת).

עוד מידע על "חוויות שטח" ב  – http://www.havayots.com/

בזמן שהותנו ב"חוויות שטח" זכינו לאירוח דרוזי של "אהלן וסהלן" – מאכלים דרוזים אותנטיים, שהכינו לנו בני משפחת דאהר עם סלטים, פיתות דרוזיות עם המון תוספות, חומוס , ירקות, פינוקים ותה. למעשה זו היתה ארוחה של "ארוחה בשטח" מכיוון שאת האירוח המקורי שלהם הם עושים בבית המשפחה ביישוב סאג'ור , באוהל מסורתי, עם אפשרויות רבות כמו מופעים מוזיקלים של דרבוקות, חלילים ושירים, הסברים על העדה הדרוזית, סיורים במקום ואפילו סדנת פיסול.

עוד פרטים ב- http://www.e-druze.co.il/onetzimmer.aspx?tzimmerId=32 (מתאים גם לקבוצות גדולות!).

התחנה השניה שלנו היתה ב"יקב אודם" במושב אודם שברמת הגולן. למעשה, אני כבר ביקרתי שם בעבר, ואחרי טעימות מרובות, בחרתי לקנות בקבוקי "וולקנו שרדונה 2012". זה מה שתכננתי לקנות גם הפעם אבל לצערי כל המלאי נגמר, והמלאי החדש היה בתהליכי ביקבוק, כך שרשמתי לעצמי לברר מתי בדיוק יש (את היינות של "אודם" ניתן להשיג בכל רשתות היין הגדולות ברחבי הארץ). ישי נתן לנו לטעום כמה דברים שזכרתי וגם כמה דברים חדשים (ולמי שמגיע לשם – לא לפספס את שיכר הדובדבנים שדורש איזה שוקולד מריר לצידו!). בכלל יש יינות קינוח שחוסכים לכם בעצם להכין קינוח, מספיק למזוג כוסית והחיים כבר יפים (כך למשל ה"ענבר" שהוא ממש כמו לשתות דבש נוזלי ויפיפה).

במקום מתקיימות טעימות ויש גם אפשרות לסיורי כרמים בתיאום מראש.

עוד פרטים ב- http://www.harodem.co.il/

היינות כשרים החל מבציר 2007, סגור בשבת ובחג.

שעת צהרים הובילה אותנו לבירכת רם, למסעדה שעומדת ומשקיפה על מאגר המים היפיפה הזה במג'דל שאמס. אכלנו שם ארוחה שכללה את המיטב של המטבח הדרוזי – סלטי עלים קצוצים דק דק (תנו לי כוסברה וסגרתם ענין!), חומוס ביתי אמיתי, מנות פריקה וכוסמת עם תיבול קינמון וירקות, וכמובן חציל בלאדי שבלעדיו אין ארוחה, ומקלובה- עוף עם אורז וכל מני הפתעות בפנים, וסיום של בקלוואות עסיסיות במיוחד, ששברו את אחרוני שומרי הדיאטה. המנות הללו היו יותר בכיוון האותנטי אבל בתפריט יש גם מנות מודרניות כמו כריכים, פסטות, בשרים על האש ועוד. (וגם המון אפשרויות לצמחונים).

עוד פרטים ב- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=4488

זה שאכלנו בקלוואה לא אומר שנסרב לשוקולד, נכון? אז נסענו לקיבוץ "דפנה" למוזיאון השוקולד של דימיטרי שולמן. דימיטרי סיפר לנו את סיפור הקמת המקום (למעשה כמתנה לאשתו ההרה) והסביר לנו מהם אחוזי הקקאו, איך עובדים במפעל ומה יש במוזיאון. החוויה במוזיאון מתחילה בסיור, יש סרט, יש סדנאות שמונחות פעם בשעה והמבקרים יכולים (בתשלום) להכין שוקולד, לטעום, להתלכלך כמו שצריך ולצאת גם עם מזכרת טעימה, וכמובן – החנות שהיא חלומו הרטוב של כל שוקוהוליק באשר הוא (כולל השיחוק של טבלת שוקולד אחד בשלושה טעמים, כך שלא צריך לריב מה קונים, יש משהו לכל טעם).

עוד פרטים ב – http://www.scm.co.il/

התחנה האחרונה שלנו, עם שקיעת השמש, היתה בראש פינה (ואיזה מקום יפיפה עם נוף מרהיב!), שם הגענו להשקה הרשמית של "גליל דיל" במסעדת "פינה בראש". המסעדה, שמגישה אוכל צרפתי כפרי, מצטיינת בעיקר בגבינות שמוגשות במקום ו300 סוגי יין, הרבה מהם מהיקבים בסביבה, אנחנו טעמנו נשנושים של גבינות, מרק שורשים מחמם וכזה שמתפזר בגוף וגורם לנו להתמרח ליד האח הבוערת שבמרכז המסעדה, (ולנו כעכברי עיר תל אביביים, אח בוערת מעבירה אותנו ישירות לאירופה), מאפים קטנים וכדורי זיתים וגבינות שהלכו מצוין עם האלכוהול.

עוד פרטים על "פינה בראש – שירי ביסטרו (ע"ש השפית שירי פרידמן שהתמחתה בצרפת במסעדות שלושה כוכבי מישלן) – http://www.pinabarosh.com/bistro.htm

בכל המקומות האלו, וכמובן בעוד עשרות אטרקציות אחרות בגליל – לא רק שמכבדים את כרטיס "גליל קארד" אלא שיש גם הנחות נוספות למי שמגיע עם הכרטיס כך שיש רווח על רווח, והעסק משתלם מאד.

אז כדברי השיר "קחו מקל, קחו תרמיל" (או ליתר דיוק – קחו סמרטפון ) ובואו לגליל – טוסקנה במרחק שעתיים מהמרכז.

בילדותי אמא שלי עשתה לי אלבום, שמרה בו את טביעת הרגל הראשונה, את תאריך נפילת שן החלב הראשונה והרבה תמונות, בשחור לבן , כולל הפוזה הכל כך מפורסמת של תינוק-עירום-על-הבטן-על-שמיכה, ופחות או יותר בזה זה נגמר.

היום כל תינוק מתועד מההתחלה ועד הסוף, משידור ישיר בפייסבוק של רגע הלידה, ועד כל תנועה שהוא עושה, כל מילה, כל משחק וכל חיוך.

אז הילדים אולי צעירים מכדי להעלות לעצמם "סלפיז" בטיים ליין אבל למען ההורים החדשים (או החדשים שוב) הגו ב"האגיס" את אפליקצית "האגיס" לטלפונים חכמים, שמקיפה את כל עולם ההורות החדש. מה הכוונה? ההורה יכול לבנות טיים ליין לתינוק החדש (או לילדים שכבר קיימים ) ולהעלות תמונות (שיישמרו בטלפון הפרטי, לשמירת הפרטיות המלאה, ובעתיד תהיה אפשרות לחלוק עם קבוצה נבחרת נניח של קרובי משפחה ), לתעד אירועים החל ממשקלו של הרך הנולד ועד כל תחפושות פורים ומסיבות יום הולדת, חברים, חיוכים והמון רגעים קטנים שרוצים לזכור.

מעבר לשמירת הרגעים יש גם שימושים רבים כמו מעקב אחרי ההתפתחות והגדילה, שמירת מסמכים ומידע הנוגעים לילדים, מועדון "האגיס" שנותן הטבות שונות ומידע וכמובן שיש גם קטלוג חיתולים ומוצרים לכל גיל ולכל צורך.

"האגיס" שמים דגש על ההורות המשותפת, אבות ואמהות כאחד כפי שאפשר לראות בתמונה הפותחת של האפליקציה, וכל אחד משני ההורים יכול להשתתף ולשתף ולהעזר באפליקציה.

לאתר האגיס – http://www.huggies.co.il/

אחרי כל האומנות שספגתי באזור זיכרון-בנימינה-עין הוד, הגיע הזמן לזוז קצת ולטייל ולשם כך הגעתי ל"חיים אופניים" בבנימינה  – המקור לכל זוג אופניים אפשרי – אופניים רגילים, אופניים עם כיסא לילדים, אופניים בכל גודל, אופניים חשמליות מסוגים שונים, קלנועית וכל כלי תחבורה שיכול להסיע אנשים במרחבים של בנימינה והסביבה.

השם המקורי של המקום הוא "תחנת האופניים רכבת בנימינה" ואפשר לשכור שם אופניים, לקבל הצעות למסלולים שכולם מסומנים ומסודרים לרכיבה נוחה על שטח מישורי. המסלולים עוברים דרך כרמים, מטעים, חורשות ומבנים הסטוריים ומיוחדים וכל אחד יכול לפי הקצב שלו.

ישנם סיורים מאורגנים כמו סיורים בעקבות מורשתו של אהוד מנור בן המקום, מהבית בו גדל (כולל המרפסת של השיר "בשנה הבאה" ) ועד למקום קבורתו כשהכל מלווה בשירים שלו שנכתבו על כל מקום ומקום וקמים לתחיה לנגד עינינו.

כשהגענו למקום ביום שישי לקראת הצהרים, כבר היו שם משפחות שהצטיידו באופניים לכל הגילאים, חבשו קסדות, קיבלו הדרכה ויצאו לדרך. באתר של "תחנת האופניים" ובמקום יש כל כך הרבה אפשרויות למסלולים שניתן לבלות שעות ארוכות ברכיבה נוחה ולהגיע למקומות קסומים כמו מבצר שוני, גן אהוד, בקעת הנדיב, שמורת אלוני יצחק, אמת המים, נחל התנינים ועוד. ובגלל שיש מגוון כל כך רחב של אופניים וכלי רכב, אפשר להגיע לטיולי חברה למשל, כשיש פתרון ממונע גם למי שאינו רוכב על אופניים. (ויש אפילו אופניים זוגיים לשיא הרומנטיקה!)

המקום מספק גם את החוויה הכוללת – חנייה, מים קרים, שירותים ומקלחת, תיקים, מפות, שמירת חפצים, ואפילו ארוחות לשטח.

עוד מידע ב – http://www.btb.co.il/

כמובן שטיולים עושים אותי רעבה (וגם הרצאות, תערוכות, סריגה ובעצם רוב הפעילויות שאני עושה…) והכיוון היה למושב אביאל, ל"מזווה של ג'ייקוב".

המזווה של ג'ייקוב מוגדר כ"טעמי הטבע במיטבם" וג'ייקוב, הוא ג'ייקוב שגיב- מכין מהטבע מגוון עצום של מאכלים- כולל ריבות ומאפים, מרקחות, מעדנים, ליקרים, ריבות אלכוהוליות למבוגרים ועוד כל כך הרבה דברים שאין סיכוי שבכלל אצליח לרשום את הכל.

אנחנו הגענו לג'ייקוב בשישי בצהרים, לארוחת הבראנץ' המפורסמת שלו. בלב גן וורדים פורח , מתחת לעץ אשכוליות עמוס פרי, נפתח עבורנו שולחן עם מטעמים – מיץ טבעי ייחודי (אנחנו בחרנו בשילוב מרענן של רימונים עם נענע בשם "רימונענע"), ויחד איתו הגיעה סלסילה של לחמים מקמח מלא עם חמאה (ויש סימונים מיוחדים למנות נטולות גלוטן, ועכשיו עובדים על תפריט שיסמן בבירור גם מנות צמחוניות או טבעוניות).

אחר כך הגיעו כלים קטנים עם מטבלים מיוחדים – מאפה ביצים קטן, גווקמולי מיוחד, פלפלים אפויים בצבע כתום עז, והמנצח שלי – מטבח חצילים בנענע- אני הייתי מוכנה לאכול גם בצנצנת, עם כפית, לא צריך לחם.

גם זיתים אורגניים תוצרת בית הונחו לידנו לנשנוש.

קערה של השוס של המקום הגיעה – מלאה ב"סלט ירקות העונה עשיר ברוטב וינגרט בלסמי". למה שוס? כי בקערה היו קרוב ל30 סוגי ירקות שונים, קצוצים דק, שהפכו לאתגר לנסות לזהות את כל המרכיבים (ואיך ג'ייקוב אמר? "יש מבחן בסוף!"). המילה "עשיר" לא מספיקה כדי לתאר את המגוון הטעים והבריא הזה. ג'ייקוב מקפיד שבסלט לא יהיו מרכיבים שיכולים להיות לא נוחים לאנשים מסוימים כמו בצל או כוסברה, אבל גם לא צריך אותם כי המגוון כל כך רב ובריא שאין צורך יותר בשום דבר.

פלטת גבינות משובחות ברמות חריפות שונות הגיעו לשולחן, ואיתן מבחר ריבות הבית – במקרה שלנו חבושים, תות ותפוח מקורמל. היה קשה להחליט, בסוף הצבענו במזלגות שלנו על החבושים כעל המנצח.

בארוחת הבראנץ' כלולה מנה חמה ומזינה לבחירה ממגוון גדול של מנות – קישים של ירקות וגבינות, רטטוי, מאפי שמרים וירקות ומרקים. ביקשנו מג'ייקוב שימליץ עבורנו והבחירה נפלה על "רטטוי פלוס חמינדוס" ו"מאפה תרד וגבינת גאודה" שנעשה בשיטה מיוחדת של דיקוק בצק השמרים באופן שהוא לא משתלט על המילוי ומכסה אותו אלא נותן לו כבוד. התוצאה עדינה במיוחד.

רק כשג'ייקוב אמר, שמתי לב שאין על השולחן מלח ופלפל. בדרך כלל אני מתבלת את האוכל עוד לפני שטעמתי, כאן בכלל לא היה צורך. גם בריא יותר, גם טעים יותר.

בתור שתיה חמה ביקשתי וקיבלתי "שוקו חם" שהוא בעצם כוס גדולה של חלב שמומסים בו שוקולדים בעלי שמונים אחוז חמאת קקאו, ומעלים בדרגה את המשקה הקרוי "שוקו" לדרגות חדשות.

ארוחת בראנץ' זוגית כמו זו שאכלנו עולה 160 שקלים לזוג. ישנה גם ארוחת בריאות שכוללת מנת מוזלי במקום המנה החמה ועולה 130 שקלים לזוג, ויש אפשרות לשלב את שני הסגנונות בארוחה זוגית אחת.

בתפריט יש גם מנות בשריות, חלביות, ארוחות ילדים וגם ארוחת תה אנגלית כמיטב מסורת ביתו של ג'ייקוב.

ה"מזווה" פתוח בימי שישי ושבת לקהל הרחב, ובימי השבוע לקבוצות בתיאום מראש.

לתפריט המלא, מפת הגעה, מחירים, וגם מתכונים וקטלוג המוצרים הנמכרים במקום –

http://www.jakobslarder.co.il/