בפעם ה19 ברציפות, בין התאריכים 11-22 בינואר, פסטיבל "שף תאכל" – הפסטיבל הגדול שמאפשר לכל אחד ואחת לאכול במסעדות שונות, ממגוון המנות המיוחדות של השפים, במחיר שווה לכל נפש – 89 שקלים בלבד, למנה ראשונה, עיקרית וקינוח מפנק.

והפעם – הנושא – "מהמטבח של אמא". לרוב השפים ההשפעה הראשונה לכיוון המטבח היתה בבישולים של האמהות. הריחות, הטעמים, הטיפוס על השיש כדי לראות מה יש בסיר, כל זה חלק מהשפים גם כשהם מבשלים גורמה צרפתי מודרני. בפסטיבל השנה, מעבר למנות מכל הסוגים – כולל כשרות, צמחוניות וטבעוניות, יש תמיד בתפריט מנה אחת או שתיים "של האמהות" – משהו שהשפים הביאו מהילדות.

התכנסנו במסעדת "שיין אנד שארפ" לטעימה קטנה ממה שיהיה בפסטיבל . במסעדה, שרק חלון התצוגה שלה כבר גרם לי לתאוות בשרים עמוקה, התייצבו שפים מכמה וכמה מסעדות שמשתתפות בפסטיבל, ואיפשרו לנו לטעום סוג של "הצצה " אל מה שיתרחש בפסטיבל.

המסעדה המארחת – "שיין אנד שארפ" הציגה לנו שתי מנות. מתפריט המנות הראשונות דגמנו "הקובה של סבתא" שהוא מנה של קובה מטוגן שהוגש על טחינה, סלט טבולה קטן וקרם חציל. פינוק קטן של התחלה, אהבתי את הניגודיות של החום של הקובה עם הקרירות של הסלט, מלוח מול מרענן. מנת הקובה היא כמובן לפי  נושא הפסטיבל – קובה ביתית סורית מילדותו של השף אלעד לוי).

עוד מנה של "שיין אנד שארפ" היתה מהעיקריות – "אנטריקוט על פירה או אורז". אנחנו קיבלנו אותו דווקא על קרם שום עם ירקות צלויים כמו עגבניה ובצל בליווי מח עצם עסיסי. בשר איכותי הוא בשר איכותי, וכמובן שאפשר לבקש את מידת העשייה המבוקשת.

מסעדת "הספסל" ברמת גן גם היא הגישה שתי מנות מתוך מה שיוגש בפסטיבל – מהמנות הראשונות –" סופלקי סייטן עם יוגורט עיזים" – מנה שמתאימה לצמחונים, אבל גם לנו לקח קצת זמן להבין שזה באמת לא עוף אלא סייטן. מנה שמתאימה גם לשומרי כשרות שלא רוצים לערבב חלב ובשר ביחד.

המנה השניה היתה בשרית – "בקר בבישול איטי עם רוטב יין אדום ופירה כפרי" – מנה חורפית ועשירה מאד עם טעמים דומיננטיים של יין. השף של "הספסל" הוא שף זיו רשף שמחוני.

השף מור בק מ"צ'ופ צ'ופ" מהוד השרון (שאצלו כבר ביקרתי בעבר – וניתן לקרוא את החוויות כאן, 

השף שהביא לארץ את שיטת חיתוך הבשר לפיסות קטנות, הכין לכבוד טעימות מהפסטיבל – כריכוני בשר מעושן – צ'ופ אסאדו וחזה בקר מעושנים עם מיונז, שום, צ'ימיצ'ורי וממרח פלפלים חריפים (אני לא חשתי בחריפות, ואני אחת שמרגישה אותה מקילומטרים) וצ'ופ מיקס אווז עם אנטריקוט מעושן שהוגש עם ווסאבי שום ובלסמי מרוכז , ובו דווקא חשתי עוקצנות פיקנטית מסוימת, שלא הפריעה לי לסיים את הכריכונים עד תום.

ממסעדת "כיופים סנטר" בצומת ירקונים הגיעה המנה של שף מוריס צור- פטה כבד עם מולרד אווז ועירית, שהוגש לנו עם ריבה שהימרנו עליה שהיא מתאנים. האמת, פטה כבר הוא תמיד פינוק שחיתותי (אין לי מושג אם הוא הכיל חמאה, אבל זה היה מעדן). המלצה שלי – לבקש טוסטונים ליד, ולבנות על זה מגדל של לחם-ריבה-כבד.

הקינוח הגיע מידיו של השף אבי מרון ממסעדת הבלינצ'ס ההונגרי בתל אביב- סוגי בלינצ'ס שונים – שוקולד, ווניל והשוס – עם מילוי קרם תות והרבה קצפת מלמעלה. ההתנפלות של כולם הותירה לכל אחד ממש חתיכה קטנה, הייתי שמחה לקבל את הבלינצ'ס עם התות כולה לעצמי ולמרות כל שאר הארוחה, היא היתה נעלמת כלא היתה.

בין המסעדות הרבות שמשתתפות בפסטיבל ניתן למצוא את "גספצ'ו " של השף גיא פרץ, שיציג בה מנה מרוקאית מבית ילדותו, עם השדרוגים המיוחדים שלו , את אושי אושי, באבא יאגה, רג'ינה ו"עד העצם" בקריית שדה התעופה, כל אלה באזור המרכז, בשרון את אתניקה, קולומבוס, ריבר, וג'קו, בדרום את "הצדף", "אצה", ריבר, בירושלים את "גבריאלה" , בצפון את "קונפי חיפה" , "אילוש " ברמת צבי, וכאמור עוד המון המון מסעדות – הרשימה המלאה באתר.

את המנות ליווה הסיידר "סומרסבי" שהוא סיידר מתקתק ועדין, בעל 4.5% אחוזי אלכוהול, כמו בירה, שמרווה מצד אחד ועושה שמח בלב מצד שני (ומתאים לשני המינים). המשקה נטול גלוטן וחומרים משמרים, מבוסס על זני תפוחים עסיסיים שנסחטים בקפידה ועוברים תהליך התססה שהופך אותם לאלכוהוליים בתהליך טבעי. הפיתוח והייצור הם של "קרלסברג" ו"סומרסבי" זכה בפרסים רבים ובמקום ראשון כמותג שצמח ביותר בשנתיים האחרונות מבין עשרה מותגי סיידר מובילים.

הסיידר יכול להחליף בהצלחה קאווה בארוחות בוקר מפנקות במיוחד, או על חוף הים (וגם ליד ג'אקוזי לוהט זה מוצלח במיוחד…).

"קרלסברג" קיימת מ1847 בדנמרק והיא מבשלה שמקפידה על איכות ללא פשרות . הם אלה שגילו את השמרים האחראיים לבירה, מה שמאפשר שליטה על כל תהליכי הבישול, ולאות כבוד על כך שצוות קרלסברג חלק את המידע עם מבשלות אחרות בעולם, בכל בירת לאגר יש מעט קרלסברג.

אז בימי החורף האלה, כשגשם בא והולך, פסטיבל "שף תאכל" הוא הזדמנות מצויינת להתנסות במנות של מסעדות שתמיד רצינו לנסות, וגם במנות מיוחדות לפסטיבל בהוקרה לכל האמהות הבשלניות של השפים, שהפכו אותם למי שהם.

לפני כחודשיים ביקרתי ב"שמנא" – בית בד במושב חגור, וראיתי את תהליך המסיק- מהעץ ועד לבקבוקים. (אפשר לקרוא על הביקור כאן )

עברו חודשיים והתעורר החשק לדעת מה הלאה- כלומר, מעבר לצריכת שמן משובח וזיתים מעולים – מה עוד אפשר לעשות עם שמן זית?

מסתבר שהיו הרבה סקרנים כמוני, ולמלאכה גויס השף אייל לביא- מ"רוקח 73" ו"רוקח ים" – מומחה לדגים ופירות ים ושף ידוע , כדי שיעביר סדנה על האפשרויות הרבות הגלומות בשמן הזית של  "שמנא".

במשך שלוש שעות הוא הדגים, תיבל את הסדנה בהמון סיפורים פיקנטיים מהמסעדות , וגם טיפים מאד מועילים (כך לדוגמא שהסיבה שהוא לא מניח את חומרי הכבישה על דגי סביצ'ה אלא מגיש אותם לצד הדג, היא כדי לשמור על הטריות המקסימלית, כך שהכבישה עצמה נעשית בפיו של הסועד בשעת האכילה. ), ניפץ מיתוסים ("לא חייבים לשים אוטומטית לימון על דג- זה נשאר מהתקופה שאיכות הדגים לא היתה מי יודע מה. עדיף להנות מטעם הדג בעצמו") ופינק את הנוכחים בהמון מטעמים ומתכונים.

כדי ליצור את המנות מושלמות, הגבינות, היוגורט וכל שאר מוצרי החלב הגיעו מ"עברי"  – מחלבה במושב עזריה (לדף הפייסבוק ).

המנה הראשונה שהכין השף לביא היתה מנת "קפרזה משוגעת" עם המון משמעויות בשם שלה – גם בגלל שם המנה הקלאסי, גם בגלל ש"קפריזה" זה סוג של שיגעון, וגם כי "קפרי" זה גדי – מרמז על מוצא הצאן של הגבינה של "עברי" – בקיצור, הכל מסתדר. והכל הסתדר עוד יותר טוב בפה כשהשף לביא פרש דף מוצרלה טרי (חידוש מקסים שיש פותח את הדמיון – לפיצות, מאפים, פשטידות, רצועות וכו'), הניח עליהם פסטו , שקדים, עלי זעתר, זמן זיתים שהורכב מטפנד זיתים ושמן פישולין צרפתי של "שמנא", עגבניות שרי טריות מכל מני סוגים, ותיבול של בלסמי, מלח ים ולמי שרוצה גם פלפל צ'ילי לתוספת חריפות.  כמה קל ומהיר, ככה טעים.

המנה הבאה היתה סביצ'ה דג ים עם צ'זיקי סלק, או כפי ששף לביא סיפר "באתי הביתה, רציתי להכין אוכל משפחה, והמקרר היה ריק אז זה מה שיצא בסוף". אתם מבינים? כשהמקרר שלי ריק, אני מזמינה פיצה. כשאצל השף לביא ריק- יוצאת מזה מנת דג מקסימה עם הרוטב הכי צבעוני EVER.

הוא ערבב יוגורט צאן סמיך (לפחות 4% אחוזים – בסדנה הוא כאמור השתמש במוצרים של "עברי"), עם שום, קוביות סלק בינוני חי וחתוך לקוביות, תיבל במלח, פלפל, 3 כפות שמן זית מסוג "ברנע פישולין", הוסיף שומר ירוק בקוביות קטנות (ובתור אחת שלא אוהבת טעמי אניס, הופתעתי שהשומר לא הפך את המנה ל"אניסית" אלא רק הוסיף טעם במסגרת הטעמים הכללית) וגם פלפל שחור גרוס, זרעי כוסברה קלויים (שוב, גם מי שלא אוהב כוסברה, לא יבחין בה בכלל, היא רק טועמת לשילוב הכללי). התערובת יצאה בוורוד בוהק בגלל הסלק, צבע טבעי וחי שגרם לכולנו לזנק עם המצלמות.

במקביל הוא פרס דג ים טרי ללא עצמות או עור, לפי הגודל הרצוי לכל אורח, והניח על צ'זיקי הסלק המוכן, ותיבל בעוד קצת שמן זית, מלח וזרעי כוסברה.

הרעיון היה כפי שהוסבר למעלה, שהכל מתערבב אצל הסועד בפה ושומר על הטריות המקסימלית.

עוד מנות שהשף הכין היו "סלמון עטוף בפילו במילוי טפנד סורי, גבינת קממבר, עלי מנגולד ורוטב ויניגרט גזר " (אני לא מביאה את המתכונים המפורטים, הם נמצאים ברשת ואני לא רוצה לייגע את קוראיי, מעדיפה להתרכז בחוויות של הסדנה ובטיפים). הרעיון הכללי היה למרוח את עלי הפילו בשמן זית, להניח עליהן את הסלמון, ועליו בערימה את כל הדברים הטובים – גבינת קממבר של "עברי", מנגולד, טפנד זיתים ואחר כך לעטוף ולגלגל כסוג של סיגר או בלינצ'ס. וכמו בלינצ'ס גם אופים עד שמזהיב אחרי שמורחים בשמן זית ומפזרים שומשום או קצח לפי הטעם.

להגיש עם וינגרט גזר שכלל בין השאר לימונים כבושים שזה כבר קונה אותי, וגם דבש, שום, כמובן גזרים חתוכים והכל בבלנדר הופך לרוטב מיוחד.

שף לביא מפורסם בפאייה שלו, במחבת ענק, וגם לסדנה ב"שמנא" הוא הביא את המחבת החשמלי הענק שלו, כדי להכין מנת ריזוטו ארטישוק עם זיתים חריפים, אריסה וגבינה צפתית כבושה. מה שהיה נחמד הוא שבעצם זו ארוחה שלמה על מחבת אחת, ובמהירות. למעשה, הערבוב של השף והסו שף שלו היו כל כך מהירות שאי אפשר היה להספיק לצלם בחדות גם במצב מהיר במיוחד של המצלמה.

(בתמונה למעלה – שמן "שמנא" נכנס למנה).

בתחילה הוא "סגר" חתיכות עוף (המנה הזו לא כשרה מאחר ויש בה בשר וחלב, אחרי שטעמתי חשבתי שבהחלט אפשר היה להפוך אותה לצמחונית או כשרה, בשימוש בסוגי פטריות למשל במקום העוף) ואחר כך הוסיף את כל הדברים הטובים – אורז "ארבוריו" שבושל עם ירקות שורש מטוגנים והפך לריזוטו, תחתיות ארטישוק, שום, ולבסוף תיבול בזיתים, אריסה ופטרוזיליה. בשביל שיא הכיף נוספה גם גבינה שהוסיפה את ה"משיכה" .

(בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהמנות היפות והטעימות שהכין השף)

לקינוח הכין השף "עוגת שמן זית" שהיתה גירסה משודרגת של עוגת ספוג בטעמי ווניל וקצת מיץ לימון, וכמובן הכילה 360 מ"ל שמן זית שנתן את ה"פלאפיות" הרכה ומנע סיכון של "עוגת חנק" שאנו מכירים לצערנו ממתכונים אחרים. החלבונים הוקצפו, הסוכר נבחש, ועל עוגת הספוג שיצאה מהתנור השף הוסיף קרם עשיר, רוטב קינמון וטוויל קרמל, והמנה קושטה עם פרחים אכילים , ונחטפה באופן מיידי על ידי כל הנוכחים.

כיום ניתן למצוא ב"שמנא" שמנים מזני –

"ברנע פישולין" – בטעמי פירות עם מתיקות מודגשת, מה שהופך אותו לאידאלי בתיבול עדין, טיגון ואפילו מאפים מתוקים (מרירות חלשה, חריפות עדינה).

"ברנע נבאלי" – גם הוא בעל מרירות וחריפות עדינה, מתאים לתבשילים, טיגון ותיבול.

"סורי" – האמת- השמן האהוב עלי ביותר, והוא גם נחשב לחריף ביותר – תיבול חזק, מעולה לחומוס. (או במקרה שלי – עם חתיכות חלה).

"פיקואל" – מרקם עשיר, מרירות וחריפות נמוכים, גם הוא מתאים לבישול, טיגון ותיבול.

"ארבינקה" – ארומה פירותית מודגשת וחריפות חזקה – לבישול ולתיבול . (מבחינתי – מתחרה ל"סורי" על הטעם שלי).

בסיכום הסדנה יצאנו עם בהחלט "חמישים טעמים של שמן זית".

עוד פרטים על "שמנא" – המוצרים, הסדנאות וכל השאר כאן .

טוב, למי שלא יודע, ואני מתקשה לחשוב על מישהו שלא יודע, יש לי שורשים פולנים. כלומר, מצד אחד טעמי חריף אף פעם לא היו כוס התה שלי. מצד שני, פחות מ25 מעלות צלזיוס ואני  רועדת בתוך שמיכות, כרבוליות ומעילים מהסוג שבצבא כבר נטשו מזמן.

לכן תוכלו להבין את הדילמה שלי – לנסות או לא לנסות את SRIRACHA – הפיצה החדשה של "דומינו'ס" שאמורה לחמם לי את החורף בעזרת רוטב מיוחד בשם "סרירצ'ה" היישר מתאילנד דרך כיבוש כל הלבבות והתיאבון של ארצות הברית.

האמת לא הכרתי את הרוטב. אצלנו בבית שולט בעיקר הצ'ילי המתוק, ובמסעדות לפעמים החלק הגברי של הבית אוהבים להוסיף צ'ילי חריף.

אז לפני שהתנסיתי בפיצה, עשיתי שיעורי בית ובדקתי מה זה בכלל הרוטב הזה. גיליתי שמדובר ברוטב שהומצא בתאילנד בעיר סי-רצ'ה, ומכאן השם, והוא מכונה גם "רוטב התרנגול " למרות שאין לו שום קשר לעוף, והוא מבוסס על פלפלי צ'ילי בדרגות חריפות שונות, שום, סוכר ומלח.

זה נראה קצת מפחיד מבחינת חריפות, אבל אז קראתי כבר שכש"דומינו'ס" אימצו את הרעיון, הם שילבו אותו עם רוטב העגבניות הקלאסי, כך שעכשיו הוא מוגדר רק כ"פיקנטי" והשוס הגדול הוא שכשמשתמשים ברוטב הסרירצ'ה מקבלים אפקט של העצמת הטעמים האחרים ולא רק חריפות, כלומר נהנים יותר מהגבינה והתוספות.

ככל שהרבתי לקרוא, הבנתי איזה להיט גדול זה בארצות הברית, כששם מוסיפים אותו לכל דבר- מפירות ים, דרך פיצות, מאפים ואפילו ממתקי שוקולד.

עכשיו כבר באמת הייתי סקרנית.

נכנסתי לאתר של דומינו'ס (http://www.dominos.co.il/ ) שהוא אתר מאד ידידותי וקל להזמנה דרכו, והפיצה יצאה לדרכה – אלי.

הזמנו את הפיצה עם תוספת חצי חצי של זיתי קלמטה ושל פטריות. על הפיצה היו פסים של הרוטב. אזרתי אומץ (בעיקר כי גם רציתי להצטלם) ונגסתי. הופתעתי – הפיצה בהחלט פיקנטית אבל ממש לא "חריפה אומץ". חיסלתי שתי פרוסות בלי למצמץ (האחרים בבית לקחו לי את השאר…).

ראיתי באתר שאפשר לבקש גם "אקסטרה חריף".

אהבתי שהחריפות לא כיסתה על הטעמים אלא להפך, הדגישה אותם.

פיצת "דומינו'ס סרירצ'ה" היא החידוש של "דומינו'ס" לחורף , כי בכל שנה חייבים לחדש בפיצה מעניינת, מקורית , ובעיקר טעימה, שעברה שלבי פיתוח ארוכים והתאמה לטעם הישראלי (ולכן גם אינה בטעם "חריף מאתגר" אלא פיקנטי ) ושילוב עם רוטב העגבניות המוכר והאהוב של "דומינו'ס" וחומרי הגלם המשובחים.

לרגל ההשקה ניתן לרכוש עד סוף פברואר את סידרת הפיצות החדשה במחיר מבצע של 49.90 ₪ לכל פיצה בקנייה של שתיים. ניתן גם לבקש את הרוטב כתוספת על חטיפי גבינה או כפסים על הפיצה.

ב"דומינו'ס" ניתן להמיר כל פיצה לפיצה ללא ה"קשה" או לבסיס של קמח מלא, או לטבעונית, או כמובן – עם רוטב הסרירצ'ה.

חורף לוהט!!

בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.

המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.

אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).

הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.

פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה).  (22/32 שקלים בתפריט).

בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.

המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים .  אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).

הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).

"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.

"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.

ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.

המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה.  כל הכבוד לשירה.

אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.

המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.

שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.

בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.

בנתיים הגיעו שני קינוחים –

טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).

קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?

מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.

ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.

עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)

http://zionacafe.rest.co.il/

חודשים לפני חנוכה הסופגניות מתחילות לצוץ בכל מקום. כל שנה הדמיון משתולל יותר, ומהסופגניה עליה גדלנו – זו עם הריבה ה"פושטית" ואבקת הסוכר, התפתחו סופגניות גורמה, בשלל טעמים, צבעים, צורות ודרכי הכנה.

הבעיה היא המשותף לכל הסופגניות באשר הן- השמן בו טוגנו, שכמו השם שלהן – הופך אותן לספוגים כל כך טעימים אבל כל כך משמינים…

במשך שנים היה לי מנהג של "הסופגניה השנתית" – כלומר הרשיתי לעצמי רק אחת, בשנה, בנר הראשון של חנוכה.

האמת, די מבאס. מצד שני, כל פעם שדיברו איתי על "סופגניה אפויה" נרתעתי, כי "זה לא זה". האתגר היה אם כן להצליח לאכול סופגניה שהיא אפויה, ולא נופלת בטעמה ואיכותה מסופגניה מטוגנת.

נכון, תמיד יהיה הבדל בין אפוי ומטוגן, אבל אם האפוי כל כך טעים, מי צריך את הטיגונים?

קיבלתי הביתה קופסה מלאה כל טוב- כל מה שצריך כדי ליצור את הסופגניה האפויה המושלמת.

היו שם צמדי שמרים טריים ומשפרי אפייה של "שמרית" שתפקידם להפוך את הבלילה למשהו אוורירי, קליל, עם ריח מהמם והתכונה שאני הכי מחפשת לה מילה בעברית ולא מוצאת – ה"פלאפי", אותה רכות עננית. היו שם גם צנצנות עם מילויים בטעמים שונים- וניל, טופי, פטיסיאר ורוזמרי, היו סוכריות קישוט, מזרק להכנסת המילוי לתוך סופגניה (זוכרים את הסיפור שהיו מקריאים ב"פרפר נחמד" כל שנה על "הסופגניה שלא אהבה ריבה"? ) ואיך נכין סופגניות בלי תבנית איכותית? אז גם זה היה בחבילה – תבנית מאפינס בעלת שישה שקעים של ארקוסטיל בציפוי נון סטיק עם ידיות סיליקון כדי שגם נצליח להוציא בשלום את הסופגניות (והמאפינס העתידיים) מהתבנית.

(בתמונה למעלה- המצרכים הדרושים. בתמונה למטה- הכלים והעזרים).

השלב הבא (אחרי סבב הצילומים הראשוני כמובן, והטעימה מכל אחת מהצנצנות) היתה לחפש מתכון. חיטטתי באינטרנט, מצאתי עשרות מתכונים, כולל גם דלי שומן שכללו גם חלב סויה למינהו (לא בבית ספרי), מתכונים עם שמן זית (הא?), מתכונים להכנה עם הילדים (האמת, מתאים לי מבחינת הקלות, אני די מאותגרת מתכונים) וגם המתכון שהגיע מצורף לערכה, ונראה קל ונוח.

בסוף עשיתי סוג של מוטציה מכל המתכונים ביחד. מה בעצם עשיתי?

נתחיל מזה שאין לי "קערת מערבל עם וו לישה". כלומר, אני מאד אוהבת להסתכל על הדברים האלה בתוכניות של אהרוני למשל, אבל בזה מתמצא הקשר שלי לווי לישה (או "וו גיטרה" כמו שנוהגים להגיד, לבלתי מוסיקלית שכמוני..). בכל מקרה, מיסרון לחברה בשלנית ויש בשורה –לא חייבים מערבל, אפשר גם ידנית, זה פשוט לוקח הרבה זמן.

הרמתי טלפון לנטלי המניקוריסטית לקבוע תור ספייר, על כל מקרה, והתחלתי במלאכה.

לא ידעתי כמה סופגניות ייצאו לי מהמתכון שצורף לערכה, אבל מכיוון שאנחנו רק שלושה בבית (משפחה קטנה, מינוס החתולה ז"ל) אז חילקתי את הכמות לחצי.

התחלתי לערבב בקערה, בהתחלה עם כף ואחר כך עם הידיים, – 250 גרם קמח, רבע משקית השמרים הטריים ורבע משקית משפר האפייה. פה אני חייבת לציין שזו בערך הפעם הראשונה שאני אשכרה עושה משהו עם שמרים טריים. המקסימום שלי היה בדרך כלל לזרוק שמרים יבשים למכונת הלחם שלי. בעיקר פחדתי שיצאו לי פיתות במקום מאפים והתפללתי לאלוהי ה"שמרית" שאצליח להפעיל את הענין הזה.

(בתמונה למעלה – היכון, החל…)

בכל מקרה, (וכמו שאתם שמים לב, אני לא רושמת מתכון מסודר, לא אוהבת רשימות. (טוב, חוץ מרשימות קניות לדיוטי פרי). טוב, איפה היינו? אה כן, המצרכים היבשים לקערה. אחרי הקמח, השמרים ומשפר האפייה נכנסו לקערה גם 25 גרם סוכר, רבע כפית מלח, חצי ביצה (והיה די קשה להפריד חצי, אבל עשיתי בערך). במתכון המקורי היה כתוב לכל הכמות להוסיף 1 כפית גרידת לימון מגוררת. אני הוספתי בערך פי שתיים (או בעצם פי ארבע כי עבדתי על חצי כמות). למה? כי זה טעים לי. הימור שלי. ספויילר- עבד יופי.

הידקתי את עטיפות ה"שמרית" שנשארו לי באטבי כביסה ושמתי במקרר, לשימוש עתידי (אני בונה עליהן בהקשר של חלות שאני מתה לנסות לעשות – נעשיתי אמביציונית).

(מצליחים לקרוא שכתבתי "חנוכה"?)

המשכתי ללוש, בהתחלה היה קשה ודביק, לאט לאט (מאד מאד לאט) הבצק התחיל לקבל רכות כלשהי ופחות להדבק. הוספתי את החומרים הרטובים – 50 גרם חמאה שעמדה בחוץ והיתה רכה, וחצי כוס חלב פושר (חימום קל במיקרו ולהשאיר בחוץ).

לשתי המון זמן, מה שבמערבל היה לוקח כשמונה דקות, לקח לי הרבה הרבה יותר, אבל בסבבה, שרקתי לי שירי חנוכה, ובערך בבית הרביעי של "מעוז צור" כבר היה בצק שנראה כמו אלה מהטלוויזיה.

חזרתי למתכון המקורי, שימנתי קערה והעברתי את הבצק לתוכה, הזזתי אותו לכל הכיוונים כדי שיקבל שמן וכיסיתי בניילון נצמד. שמתי את הקערה בתוך תנור האפייה הסגור כדי שהבצק ירגיש נינוח ורגוע לעלות ולתפוח.

הייתי אמורה לבדוק אחרי שעתיים אבל שכחתי, ונזכרתי רק אחרי שלוש שעות. לא נורא, עלה יפה, רק שאני לא יודעת כמה זמן זה באמת לוקח.

בכל מקרה, התעצלתי לחפש את המערוך, אז מתחתי את הבצק בידיים לכל מני כיוונים ועשיתי כדורים. ניסיתי לעשות אותם קטנים יחסית כי לקחתי בחשבון את התפיחה ואת הגדילה בזמן האפייה. את הכדורים הנחתי בתבנית השקעים של ארקוסטיל, אחרי שריססתי אותה בקלות בספריי שמן (במקרה שלי קנולה, כי זה מה שהיה לי בבית).

(בתמונה למעלה- סופגניה שקושטה כקאפקייק).

השארתי אותם מכוסים ומוגנים עוד שעה (במתכון כתוב 40 דקות, אבל עד שהלכתי להתקלח ולנקות את הבלגאן מסביב, לקח יותר זמן).

חיממתי תנור ל180 מעלות והכנסתי את התבנית לתנור. פה לקחתי טיפ ממתכון אחר וקצת לפני תום האפייה הברשתי את הסופגניות בחמאה מומסת. (במתכון המקורי החמאה היא רק בסוף, לטבילה של הסופגניות המוכנות). זה שימש לי כפונקציה של מה שאני מכירה כמריחת חלבון על מאפים כדי שיבריקו.

לא הייתי בטוחה מתי בדיוק הסופגניות מוכנות ולכן השארתי אותן עד שדי השחימו (אבל לא נשרפו!!).

הוצאתי בעדינות מהתבנית. אני חייבת לציין שכל התכונות הטובות והאיכותיות של תבנית המאפינס של "ארקוסטיל" אכן התממשו. בזכות ציפוי הנון סטיק, הספיק שפריץ עדין אחד של שמן, ולא היה צריך עטרות נייר ולא כלום, המאפים שלי יצאו בשלמותם. מעבר לזה, לא היו כוויות ותמרונים עם מגבות וכל מני כפפות מסורבלות כי ישנן ידיות עם כיסוי סיליקון, שגם שומר על הטמפרטורה וגם מגן מפני החלקות ונפילות, ועובי הדפנות  עזר לשמור על חום אחיד בכל הכיוונים (אני בדרך כלל נאלצת לפתוח תנור באמצע אפייה כדי להפוך את המאפים שלי למען אפייה שווה, כאן לא היה צורך). התבנית יצאה בשלום, שמרה את צורתה ואני בונה עליה לעוד הרבה שנים ושימושים.

השלב הבא, אחרי שהסופגניות התקררו קצת, היה שלב הקישוטים, ופה נעזרתי בכל מני פיצ'יפקס שקניתי בחנויות אוכל ובישול. חוץ מהמזרק שקיבלתי בערכה, השתמשתי גם במוצר נוסף של "ארקוסטיל" ו"מיקי שמו" – מזרק דקיק שאיתו כותבים טקסטים על מאפים באמצעות קרם. אמנם הנסיון הראשון יצא לי קצת מגושם אבל נראה לי שאפשר לראות בתמונות מה ניסיתי לכתוב…

(וראיתם על איזה מגש יפה הסופגניות נמצאות?)

מילאתי את הסופגניות בחומרי המילוי, ציפיתי בציפויים, הכנתי אפילו סביבון מבצק סוכר, ועוד המון דברים טובים שנוספו לסופגניות.

השלב האחרון היה כאמור שלב הטעימות. זה שליקקתי כל הדרך את הממרחים, הכפיות, המזרקים והכלים, לא מנע ממני לנעוץ שיניים בסופגניה (אני מקריבה את גופי למען קוראיי, דיווח מהשטח!).

אז החדשות הכי מסעירות – למרות שלא היתה שניה של טיגון, הסופגניה שלי היתה בדיוק מה שחיפשתי "פלאפית" – ענן  של עונג עם רווחים אווריריים, שקיבלו את הזרקת המילוי באהבה ונתנו לו קונטרסט.

(צילום מקרוב- תראו איזה בצק אוורירי וכייפי!)

השמרים הטריים של "שמרית " קיבלו "אקסטרה בוסט" – באמצעות משפר האפייה, וביחד יצרו ממתק מענג ואוורירי (שיואו, כמה שהמשכתי לדמיין את החלות שאני אכין עם המרקם הזה!!).

הכל היה מאד רך, טרי ורבאק- כל כך טעים!! חשבתי לעצמי שמזל שהכנתי רק סופגניות בודדות כי אחרת זה היה נגמר בחינגת סופגניות בלי סוף.

בתמונות לאורך הפוסט הזה אפשר לראות תיעוד של תהליכים שונים.

לי, כאופת שמרים מתחילה, וסקפטית סופגניות שאינן מטוגנות קלאסית, היתה הפתעה מקסימה עם השמרים ומשפר האפייה (שאגב לא משפיע כלל על הטעם או הצבע ונשמר שנה במקרר).

הבנתי מהמתכון שניתן גם לטגן את אותן הסופגניות עם אותם שמרים ומשפר אפייה , למי שבכל זאת רוצה את הסמליות של השמן של חנוכה.

חג אורים שמח!!

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99

כולנו אוהבים להיות מיוחדים. כולנו אוהבים את תשומת הלב האישית, רק לנו, וכולנו גם אוהבים חגיגה טובה.

השילוב הזה יוצר את החג האולטימטיבי – יום ההולדת שלנו, בעיקר, אבל לא רק , של ילדים, שבו הם המלכים, הם מרכז תשומת הלב והפינוק, והשמחה רבה.

את "ניקניים" כבר הכרתי וסקרתי בעבר – http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2014/08/22/nickname-%D7%9B%D7%99-%D7%96%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99/   – חברה שמוציאה תחת ידיה המון מוצרים כיפיים עם טאצ' אישי וייחוד- כי אין שני מוצרים אותו דבר.

הכל התחיל מ"פפירוס" שהיא בית דפוס שאחראי על המון מוצרי דפוס מכל הסוגים, ותחת המטריה שלהם מודפסים גם ספרי "לופה" שהם ספרי תמונות ומזכרות שהופכים לנו אוסף תמונות של טיול, מסיבה או משפחה, לאלבום מרהיב (וגם ספרים שאדם כותב ובעבר לא יכל להוציא לאור בגלל הגבלת כמות, ועכשיו יכול אפילו בספר בודד – מזכרת מצויינת לכל אחד). (http://www.lupa.co.il/ ). אבל אנחנו התכנסנו כדי לחגוג יום הולדת שנתיים ל"ניקניים" שהוא הבייבי של ניר, הבעלים, ושהמוטו שלו הוא "מתנות אישיות לקטנים ולגדולים"  – מבחר ענק של מדבקות עם שמות (ובהמשך תראו איזה מדבקות מקסימות לכריכים לבית הספר יש להם, שנותנים את תשומת הלב האוהבת לילד באמצע יום לימודים), פלייסמטים , קופסאות לאוכל ולאוספים, מחברות, ספרים וכל מה שאפשר לשים עליו את השם.

בתמונות למעלה ולמטה – ניר, הבעלים, מסביר על הספרים האישיים והמוצרים השונים של "ניקניים".

אבל לכבוד חגיגות יום ההולדת, לא רק ניקניים חוגגת אלא כל העולם ביחד איתה- והזרקור מופנה לערכות יום ההולדת המקסימות שיש לה. כל מה שצריך הוא להכנס לאתר "ניקניים" – http://www.nickname.co.il/  – לעבור על כל התפריט הענק שלהם (ולרשום לעצמנו בצד מה עוד בא לנו), להכנס לקטגוריית "ימי הולדת מעוצבים" ולהתחיל לבחור לפי מספר המשתתפים , גודל הערכה (כמה דברים אנחנו רוצים  מתוך מבחר של הזמנות, פוסטרים, דגלונים לתליה, מדבקות עגולות, קישוטי קפקייק, ניירות מעוצבים, כוסות לפופקורן וחטיפים, מזוודות מתנה לאורחים, אריזות סוכריה על מקל, בועות סבון אישיות, מזרקי שוקולד, כרזה ענקית ועוד), וכמובן סוג העיצוב. ישנן קטגוריות רבות לפי נושא המסיבה וחלוקה לנושאי בנים ובנות (ולשמחתי יש גם כפילות כך שיש גם "גיבור על" וגם "גיבורת על", גם "פיראט" וגם "פיראטית") ונושאי תינוקות או מבוגרים (כי גם מבוגרים שמחים לימי הולדת שכאלה). ניתן גם להזמין מוצרים בודדים או לעצב מארז מיוחד או כמויות מוזמנים גדולות יותר , והשמחה רבה. (ובשקט בשקט אגלה לכם ש"ניקניים" רכשו זכיון לדמות של "קופיקו" וחבריו, כך שלחובבי התוכנית, אפשר לעצב יום הולדת שכולו "קופיקו"!).

(בדרך כלל אני עושה קולאג'ים אבל השולחנות כל כך יפים שהייתי חייבת להביא כל אחד בתמונה נפרדת כדי שתוכלו להתרשם מכל הפרטים והפריטים השונים).

(בתמונה למעלה – מדבקות למזרקי שוקולד , קופסאות לפופקורן וחטיפים, ושלטים, הכל בנושא "היפסטר" – יום הולדת לבן חמישים. בתמונה למטה "פיראטים" – כולל אלמנטים עיצוביים ,וחבקים אישייים לבקבוקי מים).

בתמונות פה ברחבי הפוסט ניתן לראות כמה עיצובים יפיפיים שיש מתוך מבחר ענק של ימי הולדת. עוד ראינו ערכות חמודות לאללה למשל למתנה לאורחים באירועים, או הפייבוריט שלי "אבא של שבת" ו"אמא של שבת" שמכילים גם מתכון מיוחד לחלה…

(בתמונה למעלה -יום הולדת לילדה בנושא פיות- כולל גם עיטורים אישיים לקופסאות כיבוד, מדבקות למכסי צנצנות, ואיך אפשר בלי כוסיות לקפקייקס וקופסאות מתנה תואמות? בתמונה למטה – שולחן לברית או בריתה- כולל עטיפות לבועות סבון, ספר מזכרת, עיצובים לצנצנות ובקבוקים וכמובן אריזות הקפקייקס)

המוצרים מצויינים גם לגני ילדים למשל, לאירועים שונים, מסיבות או טקסים – הרמת כוסית, חתונות, בריתות, בני ובנות מצווה, חינה, קבלת ספר תורה ואירוח בחגים השונים.

(ואין ילד שלא יאהב לפני השינה לקרוא או לשמוע את הספר שנכתב במיוחד עבורו ועליו).

(בתמונה למעלה- ערכה ל"אבא של שבת" שכוללת הקדשה אישית, נוסח הברכות, ובצד השני מתכון לחלות. בתמונה למטה- המדבקות המגניבות שעיצבו במיוחד בשבילי לכריכים, כדי לשמח את הילדים באמצע יום לימודים).

עוד נקודה חשובה- כל המוצרים והמדפסות שבהם משתמשים ב"ניקניים" וגם עבור "לופה " ו"פפירוס" הם תוצרת ישראלית!.

אז מה נשאר לעשות? רק למצוא סיבה למסיבה!

את "ממתקי הקסם של לני" מבית "כרמית תעשיות ממתקים" אני מכירה לא מהיום. הענין הוא שכמה כבר אפשר לגוון בממתקים? החיפוש אחרי רעיונות חדשים הוא חובה למי שרוצה להתרענן ולא להשאר באותם טעמים מוכרים, ו"כרמית" השקיעה מאמצים רבים והגיעה לרעיונות מפתיעים.

ומה יצא מהרעיונות הללו? אכן הפתעות.

הערה כללית – החטיפים והוופלים החדשים של "כרמית" אולי מיועדים לילדים, אבל אצלנו, שהילד הכי קטן הוא בן 24, לא שזה מונע מהמבוגרים ממנו להיות ילדים בנפשם, מאד אהבו את הטעמים המיוחדים, גם בקטע נוסטלגי כלשהו וגם כי מדובר בחידושים, ובעיקר כי טעים זה טעים, ולא משנה לאיזה גיל.

אז מה היה לנו?

שלושה טעמים חדשים בסדרת "מיקסים" שבנויים מנשנושי שוקולד בצורת אשכולות קטנים, שמצופים בטעמים ותוספות שילדים (וגם מבוגרים) אוהבים –

חטיף שוקולד לבן עם פצפוצי תירס, חטיף שוקולד חלב עם פצפוצי תירס וחתיכות וופל, וחטיף שוקולד חלב בטעם שוקו בננה עם פצפוצי תירס.

הפייבוריט שלי היה זה עם חתיכות הוופל, כי היו לי המון מרקמים – שוקולד נימוח, וופל פריך וטעם תירס עדין. לא שכל האחרים לא חוסלו.

עוד חידוש היה טעמי פירות בוופלים, כי עד היום אנחנו רגילים בערך לשלושה טעמים  – ווניל, שוקולד או לימון, שהוא בעצם הפרי היחיד שקיים.

מבין טעמי הוופלים שקיימים בסידרה החדשה "וופלני" – במילוי בטעם ענבים, בננה  ובטעם מלון, קיבלתי וטעמתי את השניים הראשונים. הבחירה שלי היתה הבננה כי אני בן אדם של בננה, אבל אני יודעת שילדים יתחברו מאד גם לענבים שזהו טעם שהם רגילים אליו ממסיבות וממשקאות שונים. יחס טוב בין הוופל לבין המילוי מבטיח ששום דבר לא יהיה יבש וחונק.

חטיפי ה"מיקסים" הם גם נטולי גלוטן, כך שהם יכולים לשמש ממתק בטוח לרגישים למיניהם.

הוופלים הם בגודל שמתאים לאחיזה של פעוטות כך שאפשר לצ'פר אותם בוופל אם רוצים משהו מתוק ולא בכמות גדולה מדי.

אני מאמצת את החטיפים גם כקישוט לעוגות מלמעלה, והאריזות הנוחות מתאימות גם לחבילות שי כמו משהו מתוק לחנוכה, או בהמשך הדרך , למשלוחי מנות.

הכשרות של כל המוצרים היא של בד"צ העדה החרדית.

חברת "כרמית" שקיימת כבר משנת 1973 מחפשת תמיד טעמים חדשים ומרקמים חדשים שמתאימים לטעם הישראלי , היא מתמחה בסוכריות, וופלים, עוגיות, שוקולד וחטיפי קרח, והיא יצרנית המרשמלו הראשונה בארץ , וכמובן מוכרת רבות גם בחו"ל.

אז כשרוצים לגוון את הנשנושים והמתוקים, לא רק לילדים, יש ל"כרמית" תמיד הפתעות חדשות.