עוגיות וחלב תמיד היו נשנוש הילדות. האמת, יותר בסרטים האמריקאים שם משאירים עוגיות וחלב עבור סנטה קלאוס, וזו המנה שמהווה את ארוחת הארבע של הרבה ילדים שם. בישראל הצירוף המקובל בדרך כלל היה "שוקו ועוגיות" או לחילופין "שוקו ולחמניה" המפורסם של הקייטנות, אבל היי אם יש משהו טעים באמריקה (חוץ מבראד פיט כמובן) אז בהחלט שווה לעשות לו "עלייה" לישראל.
שופרסל פינקו הפעם עם עוגיות בקופסה גדולה של 600 גרם – גם מלוחות וגם מתוקות, ובמשקאות מסדרת הטבע של GREEN- משקה אורז ושקדים, ומשקה סויה, שניהם בגודל ליטר אחד.
השבוע אישה התאבדה בגלל שהדת הפנאטית גרמה לנתק בינה ובין בנותיה, עד שלא יכלה יותר לשאת את הכאב.
ואז הוזמנתי לצפות ב"פליישר" בתאטרון הלאומי "הבימה.".
(התמונות בפוסט באדיבות תאטרון "הבימה")
העלילה סובבת סביב זוג ניצולי שואה, שעדיין מריחים את בני משפחתם העולים בארובות המשרפות – אריה פליישר (נתן דטנר שדמותו למעשה נושאת את המילה היידית ל"קצב") כבעל אטליז שמתגאה בשירותו במלחמת השחרור, ובבית אותו בנה בשתי ידיו, ומסרב לקחת את כספי השילומים הגרמנים, ואשתו ברטה פליישר, (בגילום לסרוגין של סנדרה שדה וחנה לסלאו), בעלת ההומור ה"פולני הקלאסי", שחושבת שצריך היה לקחת את הכסף כי "לכסף אין ריח".
תערוכת "קולינריה" – התערוכה הקולינרית לקהל המקצועי מתקיימת כל שנה במלון "דן פנורמה" בתל אביב, ומביאה את החידושים האחרונים בשוק המזון, לצרכן הפרטי והמוסדי, נותנת במה ליצרנים קטנים וגדולים כאחד, וגם עורכת פאנלים בנושאים קולינריים שונים כגון "מה עושים כשאין עובדים במסעדות", "מסעדנות אז והיום", "דיני עבודה", "עיתונות האוכל החדשה" ועוד ועוד, בהשתתפות מיטב השפים ואנשי התעשייה הקולינרית.
אם תשאלו אישה (וגם הרבה גברים) מעל גיל ארבעים, מה יותר מפחיד- רוחות ושדים או קמטים, התוצאה תהיה די חד משמעית- הקמטים הם האויב הגדול של האדם, בעיקר האישה, במלחמה נגד הגיל, כי עם כל הפוליטיקלי קורקט, "העולם שייך לצעירים" הוא לא רק סלוגן של חברת הלבשה משנות השמונים, הוא המציאות. פעם בני שישים נידונו להיות חרושי קמטים ולשבת בקופת חולים כל היום או מקסימום על כיסא נדנדה תוך סריגת סוודר לנכדים בחברת חתול או שניים. היום גיל הוא רק מספר, וכולם חיים בקצב, ורוצים להספיק כמה שאפשר, תוך כדי המראה הכי טוב והכי צעיר האפשרי.
יום חמישי בערב קיצי, נראה שכל העולם בחוץ, תל אביב התוססת, שלא מפסיקה לרגע, אנשים יפים ויפות, צעירים ומבוגרים, כולם רוצים להנות ממזג האוויר עם הבריזה של הלילה, מהאורות המנצנצים של העיר הגדולה, ומהנוף האנושי.
שפת הים היא תמיד מקום אטרקטיבי, ובשעות הערב היא גם הופכת לרומנטית ופחות חמה, ככה שהיא אידאלית לצאת לבילוי קיצי.
נעים מאד, שושנה אלישבע חזן גרינברג – זו עם שם מאד ארוך, ולוח זמנים ארוך לא פחות. ומה כולל יום ממוצע, נניח יום חמישי בשבוע?
אז אני קמה בשש בבוקר, משאירה לעצמי קצת זמן לרשימות, סידור תיקים (והכנסת חצי בית אליו, פלא שיש לי כתף אחד נמוכה יותר מהשניה?), מתארגנת והופ לעבודה. נהיגה בפקקים, קצת קללות בכמה שפות, קצת שירה עם הרדיו , ואני במשרד ליום של תשע שעות של עבודה על מחשב, אורחים, אנשי עסקים ופגישות. בכל רגע מישהו נכנס ומישהו יוצא, ולא משנה אם אני כבר שבע שעות שם, אני עדיין צריכה להראות ייצוגית.
לכבוד הקיץ, משהו קליל, משהו קרנצ'י, משהו שופע טעם וצבע- או בקיצור "אנדיב". האנדיב הידוע גם בשמו העברי "עולש" מגיע מאירופה ומצוין להרבה שימושים- או כמו שהוא לסלטים, או למילוי כ"פינגר פוד" (יש לו צורת סירה יציבה שמאפשרת להניח בו כיבוד ולהציב אותו על מגש, ואז אנשים יכולים לתפוס אותו בשתי אצבעות), וכמובן גם בצורות עשייה שונות.
בילדות שלנו היינו אוכלים אוכל בצבעים זרחניים. כאלה שלא רק שהשאירו את הפה שלנו והשיניים בצבעי כחול, סגול, צהוב, גם שפעו בחומרים כימיים לא ברורים שהיו מוגדרים בכל מני אותיות באנגלית.
לפני כשנתיים ביקרתי בסדנה של פרידה רז בשוהם. הנושא היה ""קטניות , ירקות ותבשילים" ולמדנו (וגם אכלנו הרבה כמובן) מנות שונות שהמשותף להן הוא שאפשר להכינן במהירות (כי כשיש לך ילד רעב על הראש ,או במקרה של בן הזוג שלי – בת זוג עצבנית ורעבה, או להפך- רעבה ועצבנית, אתה לא רוצה להתעכב עם האוכל) ועם מצרכים שנמצאים בכל בית, בעזרת כלי מטבח שנמצאים בכל בית.
הפעם הוזמנתי לסדנה בשרית, בעיתוי מצוין כי אחרי כל הגבינות ומוצרי החלב של שבועות, פשוט נזקקתי למשהו קרניבורי. .
לא סתם מוגדרות חמוציות כ"מזון על" – הן מכילות שפע של ערכים תזונתיים כמו פוליפנולים שהם נוגדי חימצון שמגנים על הגוף מפני השפעות סביבתיות.
אבל לפני הכל, חמוציות, והמיץ שלהם, פשוט טעימים ומרווים, בעיקר כשהם קרים.
"Ocean spray" מביאה לכבוד הקיץ אריזות חדשות וזו היתה סיבה מספיק טובה כדי לבדוק מה אפשר להכין מהמיץ הבריא והטעים הזה.
