נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

נתחיל מזה שמבין חמשת המוצרים, את הסויה לא מצאתי, אבל אני גם לא מעריצה גדולה של סויה (מלוח לי מדי) אז השתמשתי בשאר הדברים שקיבלתי כדי להכין שתי מנות בהשראה סינית אבל לא עד הסוף.

נתחיל מהאטריות. לקחתי את האיטריות הרחבות (כי זה מה שהיה בסופר, והאמת זה גם מה שהעדפתי). מה שאני לא כל כך אוהבת בהן הוא הכיתוב על העטיפה שאומר "כמו אצל סבתא" כי זה קצת שוביניסטי לטעמי, במיוחד עכשיו ש"סבתא" זו בדרך כלל אישה בשיא הפעילות שלה, עם קריירה, תחביבים, פילאטיס, טיולים ולא הסבתא הקלאסית של הבישולים/סריגה/הכנת ריבות/גידול חתולים.

בכל אופן  – בגלל שאנחנו לא ממש יצירתיים, הלכנו על המתכון שהיה כתוב על העטיפה של ה"לקט ירקות קפואים בסגנון סיני". עשינו כמה שינויים מזעריים בגלל מה שהיה או לא היה בבית ואלה המסקנות שלי –

ההוראה הראשונה היא לבשל את האטריות לפי ההוראות. זה מה שעשינו במדויק  – ארבעה ליטרים מים עם קצת מלח. בישלנו אחרי רתיחה 8 דקות. האטריות יצאו קצת דביקות, כמה מהן נדבקו די בכוח לסיר. אחר כך הן נדבקו גם לכלי שאליו סיננו את האטריות כדי שיחכו להמשך התהליך.

אחר כך היה כתוב להקפיץ את הלקט הסיני עם בצל, וג'ינגר. לא היה לנו ג'ינגר אז שמנו את הלקט כמו שהוא (ישר מהפריזר, לא היתה הוראה אחרת) עם הבצל. במתכון כתוב לטגן שלוש דקות אבל בפועל זה לקח הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהלקט היה קפוא. חבל שלא רשמו אם צריך להפשיר קודם או לבשל קצת קודם, כי הירקות גם כשהם כבר נמסו, היו מאד קשים, בעיקר הגזע של הברוקולי.

בכל מקרה, בשלב מסוים הירקות כבר היו פחות  או יותר בסדר, והמשכנו עם ההוראות – להוסיף חלב קוקוס (היה לנו קרם קוקוס), צ'ילי מתוק, שמן שומשום (לא היה לנו אז וויתרנו) וסויה (_שגם לא היה לנו אבל במקום זה היה לנו "רוטב טריאקי" שהריח פחות או יותר אותו דבר.).

בחשנו ארבע דקות כמו שכתוב על השקית והוספנו את האטריות.

שוב, בגלל שהאטריות מאד דביקות, הן הפכו לגוש בקערה, היה דרוש מאבק כדי להוציאן וכשניסינו לערבב אותן עם הירקות במחבת, הן פשוט התפרקו. לדעתי האטריות הללו מתאימות יותר לפשטידות או לקוגל למשל כי הן לא מסוגלות להיות אחת אחת.

בחשנו עוד קצת והסרנו מהאש.

המנה תאכל מחר בארוחת שישי בערב ולכן לא פיזרתי את הכוסברה, זה יבוא ברגע האחרון.

עוד הערה- ברשימת המצרכים כתוב "3 שיני שום קצוצות" אבל במתכון עצמו לא כתוב מתי להוסיף אותן אז על דעת עצמנו הכנסנו אותן איפשהו באמצע.

האורז היה יותר קל – פשוט השתמשנו בשארית קרם הקוקוס שנשארה לנו מהאטריות עם הירקות, בתור חלק מהנוזלים שאורז צריך. הוספנו קצת תיבול ויש אורז עם ניחוח אסיאתי.

בצד הכנתי סלט תירס, אפונה וגזר  ומלפפון חמוץ עם שמיר (הכל שימורי שופרסל).

בשורה התחתונה- רצוי לחדד את המתכון שמופיע על גב הלקט, יש בו המון דברים לא ברורים או שניתנים לכל מני פרשנויות. התוצאה בסך הכל טעימה.,

כשאומרים "בראוניס" חושבים פצצת שוקולד. הבעיה היא שהרבה פעמים פותחים עוגת בראוניס שנראית יפיפיה על העטיפה, אבל בפנים… לא מספיק שוקולדי או מרקם יבש מדי, "עוגתי" מדי.

"אחוה" מתקנת לנו את החוויה הזו עם "עוגת בראוניס" חדשה, עתירת שוקולד מריר מעולה (20% שוקולד מריר!).  כמות השוקולד הזו , יחד עם מרכיבים משובחים נוספים, הופכת את העוגה לנימוחה, רכה, מתוקה ובעיקר ביתית (והיא בהחלט עוברת כעוגה ביתית, אם מוציאים מהאריזה ושמים על צלחת יפה, אף אחד לא יבחין שלא מדובר בתוצרת התנור הפרטית!).

עוד טיפ שלי – להגיש עם טיפה סירופ שוקולד מלמעלה , לאקסטרה מתיקות ואלגנטיות.

האריזה חדשה ובעלת קו עיצובי חדש ששומר על הטריות לאורך זמן, כך שאפשר לקנות כמה עוגות ולשמור כשבאים אורחים בהפתעה או כשבשעת לילה מאוחרת חוזרים מבילוי וממש חייבים משהו מתוק וטרי.

העוגה מצטרפת לשלל מוצרים אחרים של "אחוה" שבראשם כמובן החלוות, הטחינה הגולמית, המוצרים האורגניים, מוצרים נטולי סוכר, וכמובן המון עוגות ועוגיות מכל הסוגים – בחושות, שמרים, אריזה אישית ועוד.

מה שעוד נחמד הוא שהעוגה היא פרווה, ואפילו בכשרות בד"צ כך שאפשר להשתמש בה גם לקינוח אחרי ארוחה בשרית.

להשיג בכל רשתות השיווק המובחרות.

כשאנו חושבים על ארוחת בשרים, אנו חושבים על אחת משתי האפשרויות – או ברמת המסעדה המזרחית, כלומר קבבים, שיפודים וכדומה, או ברמת המסעדה האמריקאית או דרום אמריקאית – סטייקים, פרוסות בשר גדולות, צלעות ועוד.

עכשיו הגיעה לשוק שחקנית חדשה, במיקום מעולה בהוד השרון, צ'ופ צ'ופ פותחת בפנינו צורה אחרת של אכילת בשר- בנתחים קטנים מעושנים וצלויים, בצורות הגשה שונות.

ואיך זה עובד?

זה מה שהוזמנתי לבדוק בערב נעים אחד, קצת אחרי הלחץ של הצהרים, ולפני הלחץ של הערב, כשיכלתי בנחת לשוחח עם הבעלים – מור בק, שסיפר לי על הקונספט. הקו המנחה את צ'ופ צ'ופ (באנגלית כמובן "לחתוך" ובניגרית "לאכול") הוא שלושה עקרונות – בשר איכותי, הכנה מהירה ומחירים נוחים. ההכנה האקסטרה מהירה נובעת מהחיתוך הדק של הבשר, שמונח אחר כך על מצעים שונים כמו ג'בטה או פרנה או ירקות כמו בטטות, תפוחי אדמה או מנה חדשה דנדשה של אנטיפסטי.

מור בק, שהרזומה שלו כולל בין השאר את שתי המסעדות הראשונות של יונתן רושפלד, ושירותי קיטרינג, בחר להמשיך את האהבה שלו לבשר באמצעות תיבול מינימלי – מלח, פלפל שחור ושמן זית, ללא חומרים משמרים, כשהבשר המעושן  מונח על הפלנצ'ה ומשם לצלחת או לכריך.

קיבלנו את הבשר בכמה סוגי הגשה.

ראשית קיבלנו "פלטת נשנוש" (המחירים נקבעים לפי משקל בפלטות) – אסאדו וסינטה מעושנים, בפרוסות דקות, על מצע מנגו (עם חריף בפינה היות ולא כולם מסתדרים עם חריף).

המזלג שהכיל גם מנגו וגם בשרים היה מאוזן , כשהקרירות והמתיקות של המנגו הפתיעה אותנו בשילוב עם הבשרים.

אחר כך קיבלנו צלחת של אסאדו עם אנטריקוט על מצע תפוחי אדמה ובטטות אפויות. (מחיר מנה בצלחת הוא בין 54-69 שקלים, תלוי בסוג הבשר). ערימה גבוהה היתה לנו על השולחן, נדרשנו להיות שניים כדי לסיים אותה. לצד הצלחת קיבלנו צלוחית לימונים כבושים, וצלוחית רוטב מיונז ווסאבי (במנות סיניות אני לא אוהבת ווסאבי, אבל כאן עם הבשר זה הלך יופי, גם לי שאני כאמור לא מסתדרת עם חריף). הדבר היחיד שביקשתי להוסיף היה קערית עם גרגרי מלח גס, בשביל הבטטה. הכיף הפרטי שלי.

המנה משביעה מאד, מכילה מרקמים שונים , טעמים שונים מהמעושן של הבשר ועד המתקתק של הבטטות, וגם רוטב הצ'ימיצ'ורי שהיה על הצלחת תרם לגוון נוסף של טעמים ואפשרויות.

הצלחת האחרונה הכילה סוג של כריך (בין 37-47 שקלים, תלוי בגודל הג'בטה ובתוכן הבשר) עם גירסה חדשה של אנטיפסטי – קישואים וחצילים על האש, עם בצל מטוגן ובשרים של חזה בקר, הודו ואסאדו. המחיר הופך את הענין למאד "value for money" והכיף הוא להוציא מהמנה כל פעם ביס אחר, (האמת, עזבתי את הסכין והמזלג והרמתי חתיכות בשר עם האצבעות).

מה שנחמד הוא שאת הבשרים הללו ניתן לאכול גם קרים (ולקחת הביתה). כשישבנו שם הגיעו סועדים נוספים, חלק חובשי כיפות (המקום כשר), חלק ישבו וחלק לקחו טייק אווי של כריכים. המקום רגוע, מוסיקה כייפית ברקע, אוכל שמגיע מהר (וכולנו יודעים כמה הרבה זמן זה לוקח בין הרגע שמזמינים וכבר מדמיינים את הטעם של המנה בפה, ועד שזה מגיע…), מגוון שילובים רחב ו.. הזכרתי כבר מחיר נוח? (ובתור בונוס – חנייה חופשית ברחבת הכורכר ממול).

רחוב רמתיים 69 הוד השרון – כשר.

דף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pages/%D7%A6%D7%95%D7%A4-%D7%A6%D7%95%D7%A4-Chop-chop/500271183369982?sk=timeline

דלת היא לא רק חלק של הדירה שמפריד בין חדרים. דלת היא גם יצירת מסגרת, יצירת פרטיות, חלל אישי, דלת שומרת ומגינה, ודלת היא גם אלמנט עיצובי שמשתלב בכל המראה של החדר והדירה.

בעבר דלתות היו "באות עם הדירה" וככה זה נשאר. בילדותי דלת היה משהו שבאמצע היו מדביקים שלט בסגנון "החדר של רינה" עם איזשהו שם תואר כמו "המדליקה" , ועוד כל מני שלטים קטנים שנגזרו מ"מעריב לנוער" בסגנון "פה גרה דיירת מגניבה" או "אין כניסה להורים" עם תמרור בהתאמה.

מאז עברו הרבה מים בנהרות העיצוב והיום בעלי דירות ויושבי החדרים כבר יודעים שיש לשים לב לכל הפרטים הקטנים כשמעצבים חדר, ושדלת הכניסה היא הדבר הראשון שרואים וצריך לתת לו את תשומת הלב הראויה וכאן נכנסות לתמונה דלתות פנים מעוצבות.

הדבר הראשון הוא כמובן הצבע, דלתות בהירות או כהות, באיזה מרקם. הדבר תלוי בסוג עיצוב הדירה, הצבעים השולטים בה והתחושה שכל הדלתות אמורות להעביר.

אחר כך ישנה גם הפונקציונליות כי אם מדובר בחדר שינה, הדלת אמורה להיות אטומה יותר מבחינת אפשרות המבט פנימה, מאשר דלת של חדר עבודה למשל, שבו אולי רוצים לדעת מי נמצא בחדר גם מבחוץ.

לשם כך אגב יש סוגי עיצובים שונים , מחלונות הצצה ועד זכוכיות בדרגות אטימות שונות. (טוב אגב גם להורים מודאגים שרוצים לדעת מה ילדים קטנים עושים בחדר המשחקים למשל).

נקודה נוספת שחשובה היא אטימות למים, כי כבר ראיתי המון דלתות עץ שהתחתית שלהם פשוט התפרקה בגלל חשיפה ללחות, וזה לא חייב להיות חדרי אמבט, מספיק שהדלתות נחשפות למי הספונג'ה שוב ושוב, והלחות נספגת.

המראה האלגנטי ביותר הוא בוודאי דלתות הזכוכית, שיש להן אווירה יותר קרירה , שוב , בדרגות שקיפות שונות.

אגב, מנקודת מבט אישית, במשך 19 שנים היתה לי חתולה בבית, שהתחביב שלה היה לשייף את הציפורניים על כל דבר חוץ מאשר צעצועים שנועדו למטרה הזו מההתחלה. התוצאה היתה שדלתות העץ של החדרים כולם זכו ל"קישוטים" בתחתיתם כשהיא הביעה את רצונה העז להכנס (או לצאת) מחדר.

אחרי שבוחרים את הדלתות , מגיע עולם רחב נוסף, עולם הפירזול שמאפשר לנו לבחור ידיות שונות, צורות נעילה שונות (כולל פטנטים שמאפשרים לדעת אם הדלת נעולה או לא, רק בהסתכלות), עיצובים שונים (ואני מתה על המראה של פעם, כולל אותו מקש בעל ראש אריה או חיה כלשהי) ועוד, שוב בהתאמה לנוחות של המשתמשים ולמראה הכללי.

כי בסופו של דבר הפרטים הקטנים הם העושים את הבית ולא יעזור חדר מעוצב על ידי המעצב של בית המלוכה הבריטי, אם הדבר הראשון שרואים, הדלת, מקלקלת את הרושם.

ומהי ההמולה? קולות הסועדים, משיקי הכוסיות, המוסיקה, ומצמוצי ההנאה של כל מי שבסביבה..

ומהתחלה –

"ברוש ביסטרו בר" יושבת במרכז קניות קטן על הכביש של צומת פרדסיה, שתי דקות מכל מקום ושתי דקות לכל מקום. ומה יש בה?

מדובר במקום שפונה לכל הקהלים לפי השעה של היממה- בבקרים פגישות עסקיות של כל מי שחולף בכביש , אחר כך משפחות עם ילדים ובלעדיהם, לקראת ערב זוגות רומנטיים ובערב כל צעירי ובלייני האזור שאוהבים תאורה עמומה, מוסיקה , כוס משקה טוב (במבחר ענק של קוקטיילים) ומשהו טעים לאכול על יד.

במלאת חצי שנה ל"ברוש" הגענו להתנסות במטעמיה. הגאווה של המקום היא הטאבון, שדרכו עוברות כמעט כל המנות בצורה זו או אחרת בידיו האוהבות של השף ברק רוקנשטיין שברזומה שלו יש התמחות ב"הרברט סמואל" של רושפלד, ונסיון ב"טאפאס אחד העם", הקמת התפריט של "טאיזו" ותפקיד שף ב"טרומפלדור 10".

לפני הכל, מהבר זרמו אלינו קוקטיילים שונים, חלקם עם אלכוהול וחלקם ללא (כי בכל זאת צריך לנהוג הביתה אחר כך). יש לציין שגם האלכוהוליים הם בלי תחושה של אלכוהול כך שבקלות אפשר לשתות ולהרגיש רק אחר כך. במיוחד זה תופס לגבי הקוקטייל הראשון שקיבלנו – קוקטייל על בסיס וודקה  עם פסיפלורה ותה לימון, שהגיע במרקם של ברד ועשה לנו שמח על ההתחלה.

עוד משקאות שטעמנו לאורך הערב היו קוקטייל קמפרי עם תפוזים, אשכוליות אדומות, ונגיעת לימון, שכאן האלכוהול היה יותר מורגש, וקוקטייל לא אלכוהולי של תפוז, לימון, נענע, אפרסק וחלב, שיצר פסק זמן מרענן (כמו שייק פירות בעצם). (מחירי הקוקטילים 36 שקלים בתפריט).

עוד בתחום האלכוהול טעמנו את גאוות המקום, "בירת ברוש" – בירה של המקום במתכון מיוחד, שמיוצרת אך ורק עבור "ברוש" במבשלת "אחד העם" באבן יהודה, והיא קלילה (4.9% אלכוהול בלבד) ופירותית ומתאימה גם לנשים.

לקינוח טעמנו גם את הלמונצ'לו המיוחד של המקום, גם הוא גאווה מקומית, והוא נותן את ה"קיק" שעוזר לנו להצליח לקום מהשולחן ולהגיע למכוניות…

צוות המקום הסביר לנו שכל הפרודוקטים הם תוצרת בית או תוצרת היישובים הסמוכים כדי לעודד ייצור מקומי, להמנע משינוע מרוחק שפוגע בסביבה ובעיקר להנות מהטריות המקסימלית. (כך למשל הגבינה היא של משק יעקבס המשובח).

בהתאם להגדרה של "ביסטרו" – התפריט קטן ומצומצם עם המון מנות שמתחלפות כל כמה ימים כך שיש המון הפתעות.

ועם כל השתיה, צריך גם לאכול משהו – וזה מה שהיה שם.

הפתיחה, כמקובל היא לחם הבית, במקרה הזה כמובן שלחם שהוכן כל כולו ב"ברוש" משלב הקמח ועד שלב הטאבון. הוא מכונה "לחם אש" בגלל זה והוא בא עם קערית של קרם פרש שבצידה טעמים שונים של עשבי תיבול, פלפל חריף, ושמן זית (14 שקלים).

הלחם הזה גם משמש כבסיס וכתוספת למנות נוספות.

אחרי הלחם הגיעה "כרובית מטוגנת" עם גבינת פטה (28 שקלים בתפריט). מנה כייפית, בעיקר כי עוד היו לנו מהקוקטיילים שקיבלנו בהתחלה.

ליד כוס בירת הבית קיבלנו את "שקשוקת חצילים קלויים" – עם בצל ירוק, ביצים וגבינת פטה, עם לחם אש. (44 שקלים, מנה שמספיקה לשני אנשים, בעיקר עם הלחם). לטעמי אחת המנות הווינריות של המקום – כי היא משלבת שני דברים מאד אהובים ופופולאריים – טעם של שקשוקה, והטעם המעושן חרוך של חצילים קלויים). התיבול היה מאד בעדינות, היו כאלה בשולחן שהוסיפו מלח, אני לא הוספתי כלום, בשבילי זה היה בדיוק.

מאגף הפיצות קיבלנו את ה"פיצה ברוש" – עם פרוסות אנטריקוט, בצל מקורמל, פטרוזיליה ופלפל קלוי (52 שקלים). בהתחלה חשבנו שהאנטריקוט הוא בייקון בגלל המרקם, אבל כשטעמנו הבנו את ההבדל. הבצק הוא דק וקריספי. אישית, למרות שאינני שומרת כשרות כמו ששמתם לב, אני מעדיפה פיצות צמחוניות, כך שאוכל להרגיש יותר את דומיננטיות הגבינה.

המנה הבאה היתה שוב מנה ענקית של "מעורב פרגית וחזה עוף צרובים על הפלנצ'ה עם פטריות ובצל" (52 שקלים) שהוגשו על כריך לחם אש פתוח עם חריף וטחינה. את החריף לשמחתי הניחו מלמעלה כך שיכלתי לבחור להמנע ממנו, הלחם ספג את המיצים של הבשרים ונעשה עסיסי, וטחינה תמיד הולכת מצוין עם בשר.

דג היה המנה הבאה – "דג בטאבון" שהוא בדרך כלל או סלמון או קוד, אצלנו היה סלמון, והמנה הזו היתה הבחירה שלי למנה המנצחת של הערב, כי הדג היה כל כך רך אבל לא "פישי", ומתחתיו שהו ירקות צלויים מיוחדים כמו סלק וקישואים. עשייה מאד מוצלחת של המנה.

המנה הבאה היתה מתוך תפריט הצהרים "קבבפיתה" (KABABAPITA) – פשוט קבב טוב, בתוך פיתה, עם סלט ירקות קצוץ, טחינה וצ'יפסים בצד. לחובבי הז'אנר.

לקינוח דגמנו שני קינוחים (שגם הם במנות ענק, כך שאפילו שלושה ארבעה חבר'ה יכולים להנות ממנה אחת)- במחיר 32 שקלים כל קינוח  –

שטרוייזל תפוחים עם כדור גלידה וניל, וטירמיסו קלאסי . היה לי קשה להחליט בין שניהם כי שניהם היו מתוקים במידה, בעלי מרקמים שונים ומגוונים וכאמור ,בגודל ענק.

בימי שישי יש בופה בראנץ' מושקע.

עוד פרטים באתר המסעדה – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15575

כש"טריולה" הפתח תקוואית חגגה שנתיים, הלכתי לבדוק מה הולך שם, ואלה היו הרשמים שלי אז – http://cafe.mouse.co.il/post/2949559/

עברה שנה וחזרתי לבדוק כמאמר השיר "מה השתנה". האמת, יש דברים שלא רציתי שישתנו, ושמחתי לגלות שכך היה.

אבל בואו להתחלה-

"טריולה" היא שילוב של בר מסעדה, תלוי בשעה של היום. ככל שהערב מעמיק, כך חלקו של הבר גדל. אנחנו אמנם הגענו בשעה קצת מאוחרת אבל תמיד יש מקום לארוחת ערב טובה.

"טריולה" על שם שלושת השותפים, מוכרת בזכות הפסטה הביתית שלה, שמוכנה טריה טריה כל יום, ואכן המנות שהזמנו הוכיחו זאת.

אבל פתחנו במה שאני תמיד חייבת – "פוקצ'ת הבית " עם שמן זית, שום, רוזמרין ומלח גס, מוגשת עם חמאת עגבניות מיובשות (14 שקלים בתפריט). המבחן הראשון שלי לכל מקום הוא לחם הבית שלו. במקרה הנוכחי – פוקצ'ה. החמאה מעדן, הלחם טרי (שווה להזמינו בהמשך גם בשביל שיהיה עם מה לנגב את הרוטב של המנות הבאות).

כמו שכתבתי בהתחלה, קיוויתי שמנות לא השתנו, במיוחד לגבי ה"כרובית טרטופו" שכבר אז נחשבה למנת הדגל של המסעדה, וכך נשארה עד היום, והיא כוללת פרחי כרובית במחבת לוהטת מהטאבון ברוטב איולי כמהין ופרמז'ן עם שבבי עירית (38 שקלים). מעדן עד היום.

בעיקריות בחרנו בשלושה סוגי פסטה שונים, כל אחד בהתאם להעדפותיו –

"בולונז" – רוטב עגבניות, בשר בקר טחון, ירקות שורש, שמן זית, פטרוזיליה ויין אדום בבישול ארוך (51 שקלים בתפריט). בתפריט כתוב שיש אופציה לבחור עם או בלי חמאה, לא נשאלנו אז אני לא יודעת אם יש חמאה או לא. (אנחנו מעדיפים שיש).

"רדיאטורי פונגי" – פורטובלו, שמפיניון וכמהין בשמנת, פרמז'ן, סנט מור, אורגנו, יין לבן ושבבי עירית (56 שקלים בתפריט, ואם רוצים בתוספת של אווז אז המחיר הוא 68 שקלים)

"רגטוני בטטה" – קוביות בטטה אפויות בטאבון ברוטב שמנת, פרמז'ן, גאודה, טימין ואגוז מוסקט (54 שקלים בתפריט).

כולנו טעמנו מהכל, והדעות נחלקו בדיוק לשלושה, כשכל אחד התעקש שהמנה שהוא בחר היתה הטעימה מבין כולם . אני בחרתי את הבטטה ולדעתי היא היתה הבחירה הטובה עבורי כי הבולונז היה לי קצת כבד (יותר מנה חורפית). הפטריות באמת נתנו פייט. בסך הכל, כשיש פסטה איכותית ביתית וטריה, מרכיבים כמו פטריות או בטטה, ורטבים מבוססי שמנת ותיבול של אגוז מוסקט וגבינות, וכל זה בעזרת יד אוהבת שיודעת מה היא עושה, זה תמיד מתכון מנצח.

עם הפסטות הבנים לגמו בירות שעלו משהו כמו 32-33 שקלים לכ0.4 ליטר.

לפני הקינוח קיבלנו צ'ייסרים של למונצ'לו של המקום, על חשבון הבית, ככה להתרענן.

השולחן נוגב , הכפיות הונחו ושמענו מהמלצרית את תפריט הקינוחים, שחלקו קבוע וחלקו מנות מתחלפות. בגלל שהיינו מפוצצים מהפסטות והרטבים, בחרנו בקינוח אחד, עדין יותר- קרמבל תפוחים עם כדור גלידת ווניל (38 שקלים). המתיקות העדינה והקרירות עזרו לנו להצליח לקום מהכיסא. (היו עוד שני קינוחים שהתיאור שלהם גרם לי להזיל ריר אבל כבר באמת שלא הייתי מסוגלת יותר- קינוח ריבת חלב, וקינוח שוקולדי במיוחד, ואותם אצטרך להשאיר לפעם הבאה…)

כאמור בשעות הערב המוסיקה מתגברת, הקצב עולה, והכיף רק גדל.

עוד פרטים ב- http://www.rol.co.il/sites/triola/

כשאדם פותח עסק, הדבר החשוב ביותר הוא שידעו עליו. ואיך עושים את זה? מילת הקסם היא "פירסום". יש המון שיטות לפרסם, חלקן יקרות מאד, ולא כולן מועילות. כך למשל מודעה בעיתון אפקטיבית לזמן קצר בלבד, כי העיתון נזרק ואיתו המודעה. אז מה עושים כדי להשאר בתודעה לאורך זמן?

אם אני מסתכלת על שולחן העבודה שלי ועל המכונית שלי, יש לי שם המון דברים שקיבלתי, שהם שימושיים לי ונושאים עליהם לוגו של חברה מסוימת, שארצה או לא ארצה, זה מול העיניים. כך כשאני נכנסת לאוטו בבוקר אני רואה את עץ הריח של חברת "מסטיקי דורון" תלוי לי על המראה, קופסת הסוכריות של "מוסך הברוש" יושבת לי בתא הכפפות (וניתנת למילוי חוזר ולפתיחה נוחה), מגן השמש עם "מכולת יהודה" שומר על טמפרטורה טובה, ועל מפתחות הבית תלוי דיסק און קי של "מספרת שולה" ופנס של "חיים ובניו – ירקות ופירות". גם במשרד מחכים לי מחזיק כרטיסי הביקור עם "קרמיקה ירדני", מחשבון סולארי של " עודד המעודד" ועשרות עטים עם כיתובים שונים, ליד ספלים עם לוגו.

אני זוכרת מוצר שהכי אהבתי  – כשחברה מסוימת חילקה עציצי "במבוק המזל" עם כיתוב על העציץ עצמו. העציץ עדיין אצלי, (ויש לו הרבה מזל, כי אני בדרך כלל רוצחת צמחים סדרתית) והוא הפך בנתיים לעץ פורח ומשגשג.

מוצרים עם לוגו כמו בלונים למשל או קישוטים , שימושיים גם באירועים של חברה מסוימת, כשבדרך כלל הם מסיימים את הערב אצל אנשים שרצו לקחת אותם הביתה "בשביל הילדים". אגב, זה לא חייב להיות אירועי חברה- כי היום גם באירועים פרטיים כמו בר מצוות או חתונות, יש מתנות הביתה, וזה הרבה פעמים עם כיתוב , כך שבהדלקת נרות של חנוכה במשרד למשל, פתאום נשלפות כל מני כיפות שכתוב עליהן "מזכרת מבר המצווה של יוסי כהן 2004".

מי שבוחר לתת מוצר עם לוגו, חשוב שיבדוק מה הדברים הכי נחוצים היום, כי למשל מבחינתי ומבחינת אנשים רבים, מטען רזרווי לסלולרי חכם, או "סוללה חיצונית" היא דבר נחוץ ביותר בעידן שבו כולם רודפים אחרי שקעי חשמל כדי להטעין את הסלולרי , וכמובן הזיכרון הנייד שמתחבר למחזיק המפתחות ועוזר להעביר קבצים בנוחות.

אז בשורה התחתונה – המפרסם מקבל חשיפה, הלקוח מקבל משהו שימושי , כולם מרוויחים.