בילדותי, כמו הרבה ילדים אחרים, שנאתי את שיעורי ההתעמלות. במקרה הטוב – המורה נתן כדורסל ואמר "לכו לשחק", במקרה הנפוץ יותר הוא הכריח אותנו לרוץ סביב בנין בית הספר או לעשות כל מני פעולות מסובכות כמו "עמידת ראש" (שעד היום אני לא מסוגלת לעשות ולא רוצה בכלל). אחרי השיעור היה "תענוג" במיוחד בקיץ, כשבכיתות כמובן לא היה מזגן, מקסימום מאווררים חורקים שכולם הזיזו לכל הכיוונים, כך שה"ניחוחות" ליוו אותנו כל היום וגם התחושה לא היתה נחמדה בכלל. אני במיוחד חושבת היום על אותם ילדים נניח בעלי עודף משקל או סתם "לא ספורטיביים" שנאלצו להתחרות מול כל הכיתה בכל מני תרגילי ספורט, שגרמו בעיקר לבנות המין הנשי לנסות לשכנע את המורה שיש להן את ה"אורח החודשי" כמעט בכל שבוע ולכן הן נאלצות להחמיץ את השיעור.

מאז גדלנו, המודעות לספורט לצורך בריאות ושיפור המראה גדלה, וברגע שזה כבר לא היה חובה, פתאום מצאנו לעצמנו כל אחד את הנישה הספורטיבית המועדפת עליו, שאותה יעשה ברצון ולא בכפייה.

יש כאלה שאוהבים ספורט בחוץ כמו ריצה או משחקי קבוצה, יש כאלה שאוהבים ספורט אם זה עם מזגן צמוד, כמוני, ומתמקמים בחדר הכושר , שם יש מראות, יש מזגן, יש טלוויזיה, יש מוסיקה ,ובעיקר יש אנשים אחרים שנותנים לך אנרגיות להתאמן בעצמך.

ניסיתי כל מני סוגי ספורט – מקיקבוקס שנגמר בפציעה שאילצה אותי לעזוב , דרך ספינינג ששיעמם אותי למוות , ועד שיעורי אירובי שהיו נחמדים אבל לא הסתדרו לי בלוחות הזמנים.

(קרדיט לתמונות בקישור זה )

בסוף הגעתי למה שמתאים לי הכי הרבה- חדר הכושר. התוכנית שלי, שמתחלפת בעזרת מדריך פעם בשלושה חודשים עד חצי שנה, מתחילה בתרגילי משקולות חופשיים (אני מעדיפה אותם מכיוון שאני מגיעה בשעות הערב העמוסות, בגלל שאני עובדת, ואז זה סיפור להצליח להשיג מכשירים), עובדת על שרירי זרועות, גב, עוברת לחזה ומשם למשקולות רגליים, לא מזניחה את ה"פאואר פלייט" בשביל ההתנגדות הנוספת, תרגילי בטן, תרגילי מתיחות ובסוף הבונוס- להרכיב אוזניות, להתחבר לאיזה סרט או קומדיה, וללכת כמעט שעה, בלי לשים לב.

כמובן שזה מחייב גם ציוד ספורט מתאים, כי ציוד לא מתאים יכול לגרום לאי נוחות במקרה הטוב, ולפציעות ופגיעות במקרה הפחות טוב. הדבר שהיה לי הכי חשוב היו נעלי הספורט, ולמרות שהפעילות שלי היא בתוך חדר הכושר, אני מרגישה הכי בנוח בנעלי ריצה לנשים, שהופכות כל צעד לריחוף על ענן. כשקניתי את הנעליים בדקתי היטב שהן יושבות בנוחות, ששום דבר לא לוחץ או משפשף ושהן איכותיות. שווה להשקיע בזוג טוב, אחרת זה עולה ביוקר. אחרי הנעליים בא חלק שמאד חשוב לנשים – הטופ- החלק העליון. זו יכולה להיות גופיה או גוזיה, העיקר שתחזיק טוב, כי אין סיוט גדול יותר לאישה בעלת חזה במידה בינונית ומעלה, מאשר לרוץ קדימה כשכל שאר החלקים שלך רצים אחורה ו"מתנפנפים". זה כואב, זה לא נוח ומאד לא בריא. אני מעדיפה "טופים" שהם סוג של חזיות גדולות שמחזיקות היטב, ומי שיראה אותי בזמן רכישה של טופ כזה, יראה אותי קופצת ומנפנפת ידיים, מתכופפת וזזה, כדי לוודא שהכל ארוז ונשאר במקום (ובעיקר גם לא לוחץ מתחת לבית השחי – עדיף לקנות מידה טיפה יותר גדולה בהקף מאשר שיווצרו כל מני "נקניקיות" מעל ומתחת לפריט).

בתור חלק תחתון- יש כאלה שבוחרים מכנסיים קצרים, אני מעדיפה ארוך כדי לגעת פחות במכשירים (למרות שאני מניחה מגבת) ומשתמשת במכנסי קפואירה שקניתי בטיולים בברזיל. יש להם גומי ויש להם שרוך ואני יכולה להתאים את המכנסיים כפי מידתי.

עוד בציוד שלי – מגבת איכותית וסופגת (שאני מכבסת אחרי כל שני אימונים), כפפות ששומרות על הידיים שלי בזמן אחיזת משקולות או מכשירים, תיק ספורט מאוורר עם מספיק כיסים בשביל כל מה שצריך, אזניות טובות למוסיקה והעברת הזמן, גרביים סופגות, גומיות טובות לאיסוף השיער ומנעול קומבינציה ללוקר.

כמובן שאלה הצרכים שלי, ומי שיוצא לרוץ למשל, צריך ציוד אחר לגמרי, וכך גם מי שעוסק בתורות לחימה (ואיזה כפפות מגניבות היו לי כשהייתי בקיקבוקס….).

מעבר לזה, אנשים שמתאמנים הם אנשים שאוהבים להראות טוב, והיום כבר לא מוצאים בחדר הכושר את חולצת הטריקו של "טירונות 2003". היום המתאמנים לבושים בגדים מנדפי זיעה, שמחטבים, מחזיקים הכל, נוחים מאד (בלי תפרים ותוויות!) וגם יושבים טוב על הגוף ומעודדים מוטיבציה להמשיך להתאמן ולהמשיך להרגיש טוב עם הגוף. ישנן אופנות שונות שמישרות קו עם כוכבים פופולאריים בתחום הספורט או בתחום המוסיקה (בערוצי הMTV אפשר לראות הרבה אופנת ספורט, בעיקר לנשים).

למי שבאמת חשוב האימון המקיף, שווה גם שעון דופק שמדווח על התוצאות (ויש המון פטנטים) וכמובן גם תוספי תזונה למיניהם, לפי התוצאה הנדרשת, שכן יש הבדל בין גבר שרוצה שרירים לבין אישה שרוצה גוף חטוב.

זו גם ההזדמנות לשבור מיתוס- נשים לא צריכות לחשוש לעשות עבודת כוח (משקולות) כי הן לעולם לא ייראו כמו גבר שעושה משקולות, בגלל מבנה הגוף הנשי. עבודת כוח מעלה את המטבוליזם ומועילה מאד לחיטוב (וגם לבריאות!).

כמובן שישנם גילאים שהספורט חשוב לא רק למראה החיצוני אלא הכרחי לבריאות טובה ולאריכות ימים.

הקופון של "שופרסל" לפסח תפס אותי בעיתוי אישי בעייתי, שבו הייתי מוגבלת ויכלתי ללכת רק לסניף אחד ומה שיש יש. אז מתוך חמשת המוצרים שבקופון, השגתי שלושה – מלפפונים בכבישה ביתית במשקל 1.65 ק"ג, חרוזי זיתים ירוקים 1.25 ק"ג, ופסטה פנה ללא גלוטן של "שופרסל גרין".

ראשית – המלפפונים, כבר הוכתרו אצלי מזמן כדבר הטעים ביותר שיש בכל מוצרי מותג "שופרסל" לדורותיו. הטעם הביתי שלהם, הטיפה חריפות (ואני לא בן אדם של חריף), הקרנצ'יות, זה מוצר שגמל אותי לחלוטין מכל קופסאות השימורים שהשתמשתי בעבר- במלח או בחומץ, ואחרי שמתמכרים אי אפשר לחזור לאחור.

כל פעם שאנחנו פותחים מקרר, כולנו בבית שולחים אצבעות לצנצנת ושולפים משם איזה מלפפון אחד לנשנוש . האמת אני גם אוהבת לחתוך אותו לחתיכות קטנות ולערבב למשל בסלט ביצים. כמו שרואים בתמונה, הקופסה שקיבלתי בקופון הצטרפה לשתיים אחרות שקניתי עוד לפני זה, לכבוד פסח.

המוצר השני – הזיתים, לא עשיתי איתם שום דבר מיוחד, הם פשוט צורפו לסלטים שונים של פסח (ובכמות שיש בקופסה, הספיקו גם הרבה אחר כך). גם הם נשנוש נחמד עם האוכל, כשאני מתעצלת להכין סלט ובכל זאת רוצים משהו על יד.

מה שאני גם אוהבת במוצר הוא שמדובר כמובן בזיתים מגולענים ככה שלא נשארים עם גלעינים שמסתובבים בכל מקום.

הפסטה היתה הדבר המסקרן ביותר-

ולמה מסקרנת? כי מצד אחד היא מוגדרת כ"פסטה" וגם נראית כזו, מצד שני היא עשויה כולה ממרכיב אחד בלבד – אורז חום, מילים שנשמעות קצת "בריאותיות" מדי בשביל להיות טעימות…

החלטתי לבשל את הפסטה הזו בהתאם להוראות ולהוסיף לה רוטב של פסטה (ברור שמצנצנת, יש גבול לכמה אני משקיעה, נכון?).

הוספתי אותה לארוחת הצהרים שלי שכללה גם צלי בקר (מהקייטרינג).

זה מה שיצא –

מבחינת הטעם – הטעם היה של אורז , ולמרות שבישלתי בדיוק לפי ההוראות, יצא לי קצת "מושי". בצלחת יש חצי שקית. את החצי השני אבשל קצת פחות. בסך הכל לא רע, ביחד עם הרוטב. מוצר מעניין למי שרוצה לאכול מזון בריאות או למי שאסור לו גלוטן ורוצה תחושה של פסטה.(וכמובן לשומרי הפסח).

כאמור, את הטונה ורוטב השקשוקה לא השגתי, ולכן לא יכלתי לחוות עליהם דעה. (אבל היי, יש לי שלוש צנצנות ענק עם מלא מלפפון חמוץ!!!).

חג אביב שמח!!

(קרדיט לתמונות –  http://www.laofek.co.il/)

לפני כעשר שנים החלטנו לנסוע לטיול בשמורות הטבע של הרוקיז בקנדה. עד אז היינו נוסעים בסגנון "מצא מקום ללון על הדרך" , כלומר נוסעים במכונית, מגיעים לאנשהו, מחפשים אפשרות לינה, פורקים את הציוד, ישנים את הלילה, קמים, אורזים מחדש ונוסעים הלאה. כשחשבנו על הרוקיז, ועל המרחקים הגדולים, עלתה בפעם הראשונה ההצעה לנסוע בקראוון להשכרה. בהתחלה זה נראה מפחיד- אנחנו רגילים לנסוע על מכונית מדגם "מיני", מה נעשה עם משהו בגודל אוטובוס? איך מתפעלים? מה עושים עם כל המערכות – מים, ביוב, גז, חשמל, האם זה בכלל חסכוני יותר?

אם לקפוץ לסוף – הטיול היה מדהים, ונוח במיוחד בזכות הקראוון. למה? קודם כל כי לא היה צריך לפרוק ולארוז כל הזמן – הקראוון להשכרה הוא חדר המלון והציוד כל הזמן זמין ונוח, המון תאי איחסון לכל דבר, מטבח מצויד היטב שניתן לבשל בו ארוחות (ובכך גם לחסוך המון כסף), מיטות נוחות להפליא, ובשם הנהג ומי שיושב לידו – מושבים נוחים ומפוארים וכמובן מיזוג והמון פינוקים קטנים. האמת, יכלתי לעבור לגור ב קראוון.

אנחנו היינו רק זוג, אבל למשפחה עם ילדים זה עוד יותר אידאלי – קודם כל כי הכל זמין, והילדים גם יכולים לשבת ליד שולחן, לשכב לנוח , לאכול משהו, והכל בזמן שהקרוואן בתנועה או באטרקציה מסוימת, ואין כבר את ה"מתי נגיע?"המנדנד כי בעצם… כבר הגענו. כמו לארוז את כל הבית ושהוא יהיה צמוד. (ומי לא מכיר את "אבא, אני צריך פיפי!!!" באמצע נסיעה בכביש מהיר?)

כשקיבלנו את הקרואוון קיבלנו הסבר מהיר על דרכי ההפעלה- ריקון הביוב, מילוי מים ודלק וחיבורים שונים. בהתחלה עוד צילמתי סרטונים של ההסברים אבל אז הסתבר שזה כל כך קל שעשינו את זה כמו מומחים. הקראוונים הם גם בעלי יכולת של "חנייה יבשה" כך שלא תמיד צריך להתחבר לאנשהו, המצבר והמיכלים מכילים את כל מה שצריך לכמה ימים (תלוי בכמות האנשים וגודל הקראוון) כך שאפשר לחנות רגיל, איפה שרוצים, על חוף הים, ליד אגם, באמצע המדבר או ביער (והאמת, ביקתה באמצע יער, עם קולות חיות הלילה היא חוויה מדהימה, ואם זו "ביקתה" בצורת קראוון מצוייד היטב, תענוג כפול).

(ואגב, יש אפשרות בכלל לא להתעסק עם נהיגת הקראוון – אפשר להתקשר ולבקש להציב קראוון איפה שרוצים ובעצם לבנות לעצמכם חדר מלון בכל מיקום!).

ישנם קרואוונים להשכרה ליותר אנשים, ואז אפשר לקחת את המשפחה המורחבת או חברים, וליצור טיול שבו יש גם "ביחד" וגם המון נוחות (כי ביננו, היום כולנו נעדיף קראוון להשכרה עם מזגן צמוד, שירותים ומקלחת עם מים חמים ומיטה נוחה, מאשר אוהל עם שירותים משותפים ושק שינה…).

אנחנו בחרנו בקראוון להשכרה אבל היתה גם אפשרות של עגלה נגררת, שבה אפשר להפריד את המכונית מהעגלה ולטייל גם עם הרכב לבד.

באירופה וארצות הברית, תרבות הקראוונים מפותחת מאד וכך גם החניונים. שמחתי לגלות שגם בארץ יש כבר חניונים לכל סוגי הקרוואנים – מחנייה "יבשה" ועד כל המתקנים הדרושים וכל החיבורים. (ויש בכל הארץ – מהצפון ועד הדרום כך שאפשר לעצור בכל מקום).

כמובן שלא חייבים לרכוש קראוון, אפשר גם לשכור, וזה אפילו יוצא זול יותר מאשר כל הצימרים וכל המלונות. והכי כיף – אפשר פשוט להיות רגועים – לעצור, לחנות מול הכינרת, בנופי הגליל, במדבר יהודה, בהרי אדום, על חופי ים המלח או בכל המקומות המקסימים שיש בישראל, לשבת יד ביד מול המים, להכין קפה עם השקיעה , להתמתח מול זריחה קסומה על הרים אדומים, ופשוט לנשום את הארץ ולנקות את הראש. כבר לא צריך להרחיק עד אמריקה בשביל התחושות האלה, אמריקה זה כאן.

בזכות טיולי קרואוונים המילים "חופשה בחיק הטבע" הפכו בשבילי מ"תשכחו ממני "ל "מתי יוצאים"?

(בתמונה למעלה- מתוך האלבום הפרטי שלי – לקחת את הבית אל הנוף, הכי נוח, הכי כיף.)

(קרדיט לתמונות – http://cilek.com/)

הרשו לי להחזיר אתכם למה שמכונה "הילדות שלי". השנה- איפשהו בשנות השבעים. המקום – מדינת ישראל של המון עולים חדשים עם הרבה ציונות והרבה פחות תקציב.

כשעלינו לארץ, חנות הרהיטים העיקרית ממנה הגיעו רהיטי הבית כונתה "הסוכנות". שולחן פלסטיק, מיטות בסיס חומות עם מזרן קפיצים דק  – ואם זו היתה אמורה להיות מיטה זוגית אז פשוט מצרפים שתיים יחד ונזהרים לא ליפול באמצע, ובמקרה הטוב ספה (שכוסתה כמו אצל פולנים טובים בפלסטיק וילדי הבית הוזהרו לא להתקרב כי "זה לאורחים") ואם היה ממש הרבה תקציב, אז טלוויזיה בשחור לבן, עם מפית "קרושה" תואמת עליה.

חדר ילדים? מי חשב על זה בכלל? חדרי הילדים באותה תקופה היו לקט של רהיטים שהושאלו או הושגו כדי ליצור סוג של יחידת מגורים כמה שיותר פונקציונלית, בעיקר בגלל שאז לא היה מקובל "חדר לכל ילד" אלא כמה ילדים ביחד, שבמקרה הטוב היתה להם פינה שקטה איפשהו במטבח להכין שיעורים.

כדי בכל זאת לתת אווירה ילדותית כלשהו, הגיעו סלסלות הפלסטיק שהכילו צעצועים (לעיתים השתמשו עבור זה בסלסילות של ירקות) ואולי תמונה של מיקי מאוס על הקיר. למעשה, אם אני חושבת על זה, הדבר הילדותי היחיד שהיה לי בחדר היה אהיל בצורת בית מפלסטיק, עם מדבקות של חיות מסביב.

זה לא שלא רצו לתת משהו טוב לילדים, אבל ברוב המקרים פשוט לא היה – לא כסף כדי לקנות ולא היצע של ריהוט וקישוטים לחדרי ילדים. כמה שנים אחר כך, כשהייתי תלמידת בית ספר, החדר שלי התחיל להיות זהה לחדרים של חבריי – מיטת יחיד, שולחן כתיבה עם כמה מדפים מעליו (ובהם כמובן כל כרכי "אנציקלופדיה בריטניקה" שכולנו קיבלנו כמתנה לבר או בת המצווה), כיסא "תלמיד" (לברי המזל היו גם גלגלים בכיסא, וזה היה שעשוע בפני עצמו), ועל הקירות? רוב הסיכויים שהיו שם עבודות משיעורי המלאכה (מישהו אמר "גובלן"?) וכשבגרנו קצת – מיטב הפוסטרים של "מעריב לנוער".

כשהבן שלי נולד, עשרים שנה אחר כך, המבחר כבר היה יותר גדול – האופנה היתה לצייר בורדרים על הקירות – סוג של פס באמצע הקיר עם דוגמא חוזרת, בדרך כלל של ברווזים או משהו, הרהיטים כבר התחילו להתאים אחד לשני וניקנו במיוחד לילד, וכבר היתה יותר הקפדה על איכות – על פינות בטיחותיות, על צבעים לא רעילים ובעיקר- וכל מי שיש לו ילדים יודע את זה- על איחסון, איחסון ועוד פעם איחסון (ואת החשיבות של זה מגלים בעיקר כשדורכים יחפים על חתיכת לגו באמצע הלילה…).

(איזה כיף להיות נסיכה….)

היום בכל ערוצי הלייפסטייל ניתן לראות עיצובים מדהימים לחדרי ילדים – לפי נושא, לפי אופי, לפי גיל. אם הילד אוהב שודדי ים, כל החדר בנוי כמו ספינה עם דקים מעץ, דגלים, מפרשים וכל מה שצריך, ואם הילדה חושקת בלהיות נסיכה- ורוב הילדות חולמות על כך מתישהו , החדר הפרטי הופך להיות ארמון רך ונשי, כולל הרבה מלמלות, אפיריון למיטה חובה, מראות עגולות שמבטיחות לה שהיא ”הכי יפה בעיר" והמון פרטים קטנים. בכלל, הפריט שהכי מושקע מבחינת עיצוב הוא המיטה, שהופכת לחלום הפרטי – ומי לא רוצה לישון במיטת מכונית מירוץ למשל? או ספינת פיראטים? או אפילו בצורת כלב?

(במיטות כאלה ,איזה ילד לא ירצה ללכת לישון?)

ומה שהכי יפה, את החדר ניתן להתחיל כחדר לתינוקות ופעוטות, בצבעים רכים ונושאים ילדותיים יותר, ואז לשדרגו עם השנים בפריטים שיהפכו את החדר לחדר נוער וחדר בוגר בעזרת הרבה טאצ'ים ופרטים נותני אווירה.

(למעלה- הפיבוריט שלי – רק בשביל זה שווה לחזור לילדות).

איזה כיף להיות ילד!

(על מיטת מכונית מירוץ – נסיעה ישירה לחלומות מתוקים)

שרית עמיבר גדלה בטבע – מול חוף ים, במדבר, על חלוקי נחל חמימים מהשמש. לפני חמש עשרה שנה היא החלה לעסוק ברפואה משלימה- וחיפשה דרך לשלב את הטבע בטיפולים. מכאן נולדה "אדמה". אדמה היא שיטת טיפול ייחודית שפותחה על ידי שרית, והיא כוללת עבודה עם כדים מיוחדים שהיא עיצבה, שיש להם צורות שונות ותחתיות שונות, לתפקידים שונים.

ישנם ארבעה סוגי כדים  שבאים בזוגות – גלים צורה ספירלית שמאפשרת הנעה עמוקה מאד של מסת שריר ועבודה עדינה על המערכת הלימפטית, אשד- בצורת משולש, מאפשר תנועה ממוקדת יותר לתוך שרירים ופינות בגוף, ויעיל מאד באזורים תפוסים במיוחד, חול ים – פילינג עדין לריכוך, וחלוק נחל חלק שמרגיע את הגוף.

כל הכדים מונחים בתוך מים חמים בקערה בשם "כינרת"  שמכילה מים שנשמרים חמים בעזרת נרות חימום. עוד בקערה- כד מעיין – שכולל מיכל שבו שמים שמנים שונים (בקליניקה שלה שרית מייצרת את השמן בעצמה, ומדובר בשמן נספג כך שאין צורך במקלחת לאחר העיסוי) וכד מחורר שסופג את השמן כלפי מעלה, ואפשר בעזרתו לטפטף שמן על הגוף בשליטה על הכמויות.

ישנה גם אפשרות לעיסויים קרים, כשאת המים החמים מחליפות קוביות קרח, ויש לזה שימושים מיוחדים כמו אנשים שלא סובלים חום למשל, או אחרי טיפולים רפואיים שונים.

הגעתי לטיפול אצל שרית אחרי בערך ארבע שעות שינה ושבוע מטורף של התרוצצויות. שרית הסבירה לי על סוגי הכדים ותפקידיהם ואז הגיע החלק הכי כייפי  – ההתנסות.

נשכבתי על מיטת הטיפולים והתמסרתי לתחושות. שרית טפטפה שמן על גופי בעזרת ה"מעיין" ואחר כך החלה לעבור על גופי תוך שהיא מחליפה את סוגי הכדים לפי הצורך, וגם את מידת הלחץ והתנועה. ישנן עשר תנועות שונות שמתאימות למה שרוצים לעשות – מעברים ארוכים, לחיצות בדרגות שונות, סיבובים וכך הלאה. שרית הצליחה למצוא אצלי את הנקודות התפוסות (בעיקר בצוואר למשל) בלי שאמרתי לה, והכדים מסוג "אשד" שהם המתאימים ביותר, פשוט פילסו את דרכם על העור שלי עד לשיחרור. (וניסיתי אחר כך לעשות "קנאקים" בצוואר, מה שאני תמיד עושה בגלל ה"תפיסות" – לא היה שום צורך, הכל היה רך ומשוחרר).

(צילומים- ניר אנקורי)

תשומת לב מיוחדת נתנה שרית לטיפול פנים (הזכיר קצת אירוודה בגלל טפטוף השמן) וסוג של רפלקסולוגיה בכדים – פינוק מיוחד לכף הרגל, כולל הקשת שסובלת מנעילת נעלי עקב, והאצבעות שזוכות ליחס אישי. במהלך הטיפול שרית נתנה לי להחזיק כדים חמים בכפות הידיים, מה שריכך את המגע שבדרך כלל רגיל לאחוז למשל בעכבר מחשב או הגה של מכונית בתנועה קפוצה.

בגלל שהכדים מתאימים לכל סוגי העיסוי – משיאצו, טווינה, אירוודה, עיסוי לנשים בהריון ואחרי לידה, פילינג גוף, עיסוי ספורטאים (עונג אמיתי לשרירים תפוסים), עיסוי בשמנים, עיסוי מעל הבגדים (יבש), בכל טמפרטורה, בקיצור, לכל אחד יכול להתאים טיפול בכדים.

יתרון נוסף של הכדים הוא שיש אנשים שנרתעים ממגע יד של מטפל, אולי חוששים מהעדר סטריליות או מאי סבילות לידיים זרות, ובכדים אין כלל מגע בין המטפל והמטופל, כך שהמטופל יכול להיות רגוע ולהתמסר למרקמים, לטמפרטורות, לתנועות ולמידות הלחץ.

מעבר לערך הטיפולי רפואי, עיסוי כדים הוא גם מתנה נפלאה שאפשר להעניק למי שאוהבים – זמן של פינוק, של ריכוך, של רגיעה (ואם אנחנו עכשיו בתקופה של פסח – מה יותר טוב מזה להעניק למארחים למשל שעמלו על הכנת אירוח, בישולים ונקיונות, שובר לעיסוי מרגיע בכדים במקום עוד איזה קערת הגשה שאין להם מה לעשות איתה…).

עשרות מטפלים כבר למדו אצל שרית את השיטה, ומיישמים אותה הן כמטפלים פרטיים והן כמטפלים בבתי מלון ומקומות ספא כמו חמי געש, מלון ממילא בירושלים או דן פנורמה בתל אביב ועוד.

באתר של "אדמה" ניתן למצוא המון מידע- איפה לקבל את הטיפול, סוגי טיפולים, סרטוני הדגמה של הטיפולים, וגם מידע למטפלים שרוצים להתמחות בשיטה.

http://www.adamma.info/

בחג הפסח, כל שומרי הכשרות מוותרים על קמח. זה אומר בצקים, זה אומר מאפים, זה אומר פיצה. ודווקא בחג שבו מבלים הרבה במסגרת המשפחה, מה שאידאלי לאכילת פיצה, דווקא אז אי אפשר?

אז זהו – שעכשיו כבר אפשר. רשת "פיצה האט" דואגת ללקוחות עם פיצה ללא גלוטן, שמתאימה הן לרגישים לגלוטן והן למי ששומר על כשרות בפסח. החל מפסח הקרוב, ממש אוטוטו, בחלק מהסניפים יגישו פיצה נטולת גלוטן, כשרה לפסח, כמובן שכל הפיצריה עצמה כשרה לפסח (חלק נכבד מ52 הסניפים כשרים בכשרות מהודרת).

הוזמנתי לנסות את הפיצה של פסח בסניף פתח תקווה (שבו אגב, כמו בכמה וכמה סניפים אחרים, נמכרת הפיצה נטולת הגלוטן כל השנה).

החוויה שלי   –

קודם כל, הצורה- הפיצה ללא גלוטן היא מרובעת, כך שקל מאד לזהותה (או לדעת שאם היא עגולה, זה לא זה). מבחינת הבצק- הוא שונה מהבצק שאנו רגילים מכיוון שבניגוד לבצק הרגיל של פיצה האט, שעובר גם מחבת באמצע ולכן שומני יותר, הבצק נטול הגלוטן יבש יותר ויוצר פיצה דקה יותר.

בתמונות  – למעלה- מבט מבחוץ, למטה מבט מבפנים.

הטעם – הרוטב עשיר, התוספות נדיבות, ויש המון גבינה שנמתחת, וכל השילוב ביחד, הופך פשוט לפיצה טעימה, אמנם שונה ממה שאנו רגילים אבל עדיין טעימה.

הפיצה של פסח עולה בדיוק כמו הפיצה כל השנה, וכוללת גם מגוון של תוספות, וב"פיצה האט" גם מתכוונים להפתיע עם מנות נוספות מיוחדות לחג כמו סלטים מיוחדים, חציל ותפוחי אדמה מוקרמים, והשוס- מקלות שוקולד כשרים לפסח.

הבצק מוכן מקמח עמילן תירס ומכיל מוצרלה איכותית.

עוד פרטים על סניפים, תפריטים, שעות פתיחה וכדומה- http://pizzahut.co.il/

רשת "שופרסל" אוהבת לפנק, והפעם הבחירה היתה מקורית במיוחד- סדנת עיצוב שולחן ופרחים לשופרסטארים (בעצם שופרסטאריות). התכנסנו בסטודיו של שלומי אילני, מעצב בחסד עליון, עם רזומה של עיצוב הפרחים לבר מצווה של עצמו, מה שגרר הצעת עבודה מצד בעל האולם וקריירה ארוכה של עיצוב פרחים ואירועים שעברה גם דרך אירופה, שם עיצב בין השאר את הפרחים להלוויתה של הנסיכה דיאנה, והמון שנים כמעצב הבית של "זר פור יו", עד לדרך עצמאית בעיצוב אירועים בארץ ובחו"ל.

בתמונה למעלה – שלומי אילני.

לכל אורך הסדנא שלומי הדגים עריכת שולחן באמצעות סידורי פרחים שאפשר לארגן בחמש דקות, אם רק יוצאים קצת מהקופסה, שיתף אותנו בטיפים מיוחדים ובטרנדים, ולבסוף גם עשה את הבלתי אפשרי וגרם לבלוגריות לשתוק כדי להתעסק בסידורי פרחים משל עצמנו בהנהגתו.

שלומי ערך שני שולחנות – אחד כפרי אקלקטי באמצעות שימוש בבקבוקי זכוכית מסוגים שונים, ובהם סידורים שונים של וורדים, ואחד אלגנטי יותר, באמצעות יצירת קו אורך של כלים זהים והנחה של גבעולים ארוכים שיצרו את השלד של הסידור.

בתמונות למעלה ולמטה- מתוך הסידור הכפרי (ששלומי גם הוסיף לו מפה משובצת בהתאמה)

(וטיפ חשוב- תמיד כדאי שהמפה תכסה את הרגליים של השולחן, לא יפה לראות את הרגליים של הסועדים מתחת לשולחן).

בתמונות למעלה ולמטה- השולחן ששלומי אירגן בסגנון אלגנטי, שימו לב למפה שמשובצת במעין "עלי כותרת" מבד שצמודים אליה כמו פרנזים, ויוצרת מרקם מעניין. את המפות הוא תופר על ידי מציאת בדים לפי ההעדפה שלו, ומסירתם לחייט שיסדר אותם לפי המידות. שלומי מספר שהבדים כל כך זולים שאפילו לא כדאי לנקות אותם אחר כך, אפשר פשוט לזרוק.

והנה הסחלבים היפיפיים שעושים את העבודה ותואמים למפה.

ולמעלה- השולחן המוגמר, כולל עיגולים שמדמים צמחיה על אבנים, ליצירת השלמת הצבעים.

כאמור כאן נכנס החלק שלנו, ובהנהגתו קיבלנו סלסילת שוק (כיאה לשופרסטאריות) עם ספוג פרחים (והטיפ של שלומי- כדי להרטיב ספוג לשם הכנת זר, יש להניח אותו בעדינות בקערת מים ולתת לו לשקוע בעצמו ולספוג את המים, כי אם משקיעים אותו בכוח, רק החלק החיצוני סופג מים והאמצע נשאר יבש והורס את הפרחים).

קיבלנו פרחים, הסברים איך לקצוץ את הקצוות (באלכסון, כדי שיחזיקו יותר).והתחלנו לבנות את הזרים שלנו.

בתמונה למטה אפשר לראות את תהליך היצירה של הסידור שלי  –

ואת התוצאה הסופית –

ולסיום עוד כמה טיפים של שלומי –

– אפשר בהחלט לפרק עציץ כדי ליצור סידור פרחים, זה מחזיק אותו דבר מבחינת הפרחים , ונותן אופציות חדשות.

– לא צריך לשים כל מני חומרים משונים במים של הפרחים כמו אספירין, אקונומיקה ושאר המצאות  – מה שצריך זה אחת ליומיים להחליף את המים ולחתוך את הקצה באלכסון מכיוון שהוא נוטה להיסתם.

– ומי שמפחד שסידור פרחים באמצע שולחן הסדר יתפוס מקום של אוכל, יכול בהחלט לשים שולחן צדדי שעליו יונחו הקינוחים למשל.

הסדנה נערכה בחסות "קפה שופרסל" – הקפה הנמס החדש של מותג הבית של "שופרסל".

את שלומי ניתן להשיג ב

https://www.facebook.com/shlomi.ilani

עד לפני שבוע המילה "ארצ'י" עוררה אצלי קונוטציה אחת בלבד- ארצ'י בנקר, כוכב שנות השמונים, מגולם בידי קרול אוקונור, דמות נרגנת ששנאה כל מה שלא גבר נוצרי לבן, שקרא לחתן שלו "מיט הד"- מה שתורגם לעברית כ"ראש כרוב" מטעמי כשרות.

אז הוזמנתי לגלות את "ארצ'י " האחרת – ביסטרו בר ב"ביתן אהרון"- דקה מנתניה, במרכז הקניות המרכזי. מי זה "ארצ'י"? ארצ'י הוא שמו של ארצ'יבלד (אהרון) ג'ייקוב – שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ברכישת קרקעות האזור.

ומי ב"ארצ'י"? –השף אלעד לוי, בן ונכד של מסעדנים, שגדל במטבח ששילב מרוקו ופולניה, למד קולינריה ושימש בין היתר כסו שף ב"בוסטון" באילת וכשף הרשת של "קפה הלל".

על עיצוב המקום הופקדה גפן גל אלקיים שנטעה בו אלמנטים רבים המשדרים ביתיות כמו אביזרי רטרו, צנצנות גדולות מלאות כל טוב, ולא שכחה אפילו את השירותים המפנקים במיוחד.

המטרה- לשרת את תושבי הסביבה שעד היום האפשרות היחידה שעמדה בפניהם לאוכל טוב היתה לנסוע לתל אביב, על כל הפקקים ובעיות החנייה (וכמובן המחירים).

"אנחנו אוכל של תל אביב במחירי השרון" אמר לנו בעל המקום אדי, בזמן שאסף המיקסולוג שבעמדת הבר, מוציא לנו מגוון רחב של קוקטיילים מכל הסוגים, כולל המצאות מיוחדות שלו עם מרכיב סודי שאני לא בטוחה שאני יכולה לגלות, אבל שווה לנסות.

אנחנו טעמנו מנות מכל הקטגוריות של התפריט:

בפתיחה- לחם הבית שהוגש עם מטבלים – למעשה שני סוגי לחם מחמצת שנעשים במקום (לבן ושחור), עם אוסף של מטבלים – זיתי טאסוס, טחינה אדומה, קונפי שום (שאם הייתי טועמת בלי לדעת מה זה ובלי לראות, לא הייתי מזהה שזה שום כי המתיקות היתה עדינה ), שמן זית בלסמי, קרם פלפלים, קרם חצילים עם לאבנה וחמוצים ביתיים. (19 שקלים – ומוגש על חשבון הבית עם הזמנת המנות). נקודה חשובה- הכל, אבל הכל, תוצרת המקום – המטבלים, הבלסמי, הקרמים, החמוצים, וכמובן הלחמים. אמרתי לבעל המקום שלדעתי הוא צריך לפתוח דוכן ולמכור בצנצנות את כל הטוב הזה. ידענו שיש עוד הרבה מנות אבל לא יכלנו להפסיק לנשנש. (שווה רק לשמור קצת מהלחם הזה, או להזמין עוד, כדי לנגב את רטבי פירות הים שיגיעו בהמשך.

תפריט הטאפס הביא לנו –

סשימי טונה אדומה – מלפפון, צנונית, נענע, כוסברה וטוביקו  ברוטב איולי וקרם וואסבי – (29 שקלים בתפריט). מנה חמודה וקלילה.

סביצ'ה דג ים (במקרה שלנו דניס) עם צנונית, מלפפון, בצל סגול ויוגורט (29 שקלים)- מבין שתי מנות הדג הנא- העדפתי את זו בגלל עזות הטעמים שלה יחסית לסשימי.

שרימפס שום- בחמאה, בצל ירוק ויין (29 שקלים) היה נשנוש חביב, למעשה הראשון מבין שלוש מנות שרימפס שקיבלנו לטעום. העדפתי את מנת השרימפס המכונה "השרימפס" שתבוא בהמשך במסגרת "מנות ראשונות".

שתי מנות בשריות השלימו את תפריט ה"טפאס" מבחינתנו –

קרפצ'יו בקר- עם קונפי שום, בייבי רוקולה, פרמז'ן ובלסמי מצומצם (29 שקלים, כולל בלסמי תוצרת בית שאפשר לשתות בכוס מרוב שהוא עשוי היטב), וקבבוני טלה- על קרם חציל, טאבולה, לימון כבוש וטחינה סגולה (29 שקלים). קשה לי להחליט מבין השתיים אבל אני נוטה יותר לקרפצ'יו – בגלל ניגודי הטעמים בין הבשרי לגבינה ולבלסמי .

במנות הראשונות  –

הפיבוריטית שלי  – "ה-שרימפס" – מבחינתי "ה-מנה" של פירות הים מכל מה שאכלנו בערב הזה.  (59 שקלים) – שרימפס בשמנת , חמאת שום וניל, כמהין, עגבניות מיובשות ובזיליקום – מנה שלא רק שנטרפה עד תום, פה נכנס הלחם ששמרנו מההתחלה (או בעצם, ביקשנו תוספת) כדי לנגב את הרוטב עד הטיפה האחרונה.

עוד היו במסגרת "המנות הראשונות" – כנפיים ברביקיו  בפאלו ובצל ירוק- (34 שקלים לקערה נדיבה) וסלט ארצ'י – סלט מיקס חסות, בייבי רוקולה, שרי, אנדיב, , בצל סגול, פלפלים בצבעים שונים ורוטב ווינגרט חרדל ותפוז.

מבחינתי – הכנפיים היו פיקנטיות, לי כפולניה קלאסית זה היה קצת חריף, אחרים ליקלקו (במובן המילולי כי אוכלים עם האצבעות . הסלט היה עשיר, למי שרוצה אופציה קלילה או צמחונית. לי אישית סלט הוא תמיד "האוכל של האוכל".

הגענו לתפריט המנות העיקריות, פתחנו את הכפתור הראשון במכנסיים (וגם זה כבר התחיל להרגיש מתוח) וטעמנו –

שלוש מנות מתפריט הספיישלים –

"פיש אנד צ'יפס" קלאסי – טעמים מוכרים ואהובים ב69 שקלים,  לינגוויני פירות ים על מצע פסטה שחורה (ממיצוי דיונון) (89 שקלים לקערה שהכילה בין השאר מולים, קלמרי, ושרימפס), שרימפס פנקו (69 שקלים)- הרגיש לי קצת כמו שניצלונים עם שרימפס, כאמור העדפתי בהרבה את מנת ה"ה-שרימפס") – פינגר פוד כזה, נראה לי שילך טוב עם בירה קרה, וטעימה של כבד אווז שאדי מספר שהוא היחיד בארץ שמקבל את הגירסה המצוננת ולא הקפואה, כך שהאיכות נשמרת. לגבי כבד אווז אני קצת בעייתית בגלל הקטע של הפיטום (שבגללו לא מוכרים יותר בארץ ויש יבוא ממדינות שלא אוסרות את הפיטום). למי שמעוניין, אפשר להוסיף תוספת כבד אווז למנות כמו המבורגר או סינטה ב29 שקלים.

בתפריט העיקריות הרגיל קיבלנו את –

סינטה עם ירקות מדורה, מוח עצם ושעועית ירוקה (109 שקל) שהונחה על קרם שום קונפי, ופילה בקר ברוטב יין תאנים ופירה כמהין ((139 שקלים). בשתי המנות חסרה לי קצת מליחות, אני בעד קערית של מלח גס לשירות עצמי, על מנת שאוכל לשבץ את היהלומים המלוחים האלה לפי טעמי.

שתי המנות המובילות שלי בתפריט העיקריות היו ללא ספק –

כבדי עוף רכים רכים בציר בקר מייפל וערמונים על פירה צרפתי (59 שקלים) – שכחתי לשאול אבל הפירה עשה רושם של חלבי .

פילה דניס צרוב על ריזוטו אסיאתי – (109 שקלים). אני לא יודעת מה זה "ריזוטו אסיאתי" דווקא , אבל אני יודעת מה זה "מדויק". ריזוטו הוא מנה טריקית להכנה כי צריך לטפל בה כל הזמן וקשה מאד להגיע לדיוק, זו הסיבה שבתחרויות בישול זו מנה מככבת. הריזוטו ששכב מתחת לדניס (שהיה עשוי טוב לכשלעצמו) היה מדויק בכל הרמות – גם מבחינת דרגת הבישול (לא קשה ולא "מושי"), גם מבחינת התיבול והטעמים. אני מציעה למסעדה להציע בתפריט גם מנת ריזוטו כזו לצמחונים למשל , רק צלחת כזו (ולחם לנגב את מה שנשאר בקרקעית כמובן).

כבר לא היו לנו כפתורים לפתוח, אז נשענו אחורה על הכסאות וחיכינו לקינוחים, וארבעה מהם צצו לנו על השולחן –

קרם מלבי – (39 שקלים)- קלאסי, קרם ברולה (42 שקלים) – עם פירות יער, גנאש שוקולד- למעשה דואט של שני סוגי גנאש- שוקולד ושוקולד לבן – השוקולד הכיל אגוזי לוז, קשיו, פקאן מסוכר, בזיליקום, חמאת וניל ושמנת מתוקה. הלבן כלל פקאן מסוכר, קרמבל חמאה, רוטב טופי, קרם פורצ'יני וקרם פטיסיאר.(45 שקלים לצלחת יפיפיה) ו"עמק חפר" – מוס שוקולד ומוס שוקולד לבן עם מלח אטלנטי, שמן זית ורוטב פירות יער (45 שקלים).

כבר מהפירוט ניתן להבין שהיו שני קינוחים יותר שמרניים ושניים מודרניים יותר. כנראה שאני שייכת יותר לזן הישן מכיוון שהעדפתי את קרם הברולה, על הזכוכיתיות שלו והניגוד בין הקרם והסוכר המתוקים לבין פירות היער החמצמצים, מאשר את שילוב הבזיליקום עם שוקולד למשל, שאיכשהו לא מסתדר לי , למרות שאני יודעת שזה להיט היום בכל מני מקומות. ב"עמק חפר" – למרות שיש מלח ושמן זית, הטעמים הם מתוקים.

כאמור המסעדה יושבת ממש על הכביש, במרכז המסחרי, ככה שקל למצוא וקל להגיע , והיא מהווה אופציה ראויה למי שרוצה מגוון רחב של מנות, מכל הסגנונות והזרמים, במחירים נוחים בהרבה מאשר בתל אביב (וגם אחלה חנייה!)

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר של "ארצ'י " בפייסבוק- https://www.facebook.com/Archiebistro?ref=stream