ארכיון תגים | בחירה

מוביקס- חווית הקולנוע הפרטית!

מכירים את זה שאתם יוצאים לסרט, מתלבשים, אולי לוקחים בייביסיטר, מגיעים לאולם, לא תמיד נקי, ויושבים בין הקהל ואז…. מי לא מכיר את סדרת הדמויות הבאה- אלה שמכרסמים את הפופקורן בקולי קולות, אלה שדנים בינהם בתוכן הסרט, אלה שמחליטים לענות לטלפון המצלצל, ואלה ש"רק בודקים"  אבל מאירים את כל האולם עם הסלולרי בדיוק בקטע המותח. אני זוכרת פעם אחת לפני שנים רבות, זכיתי בזוג כרטיסים לסרט, ולא היה לי זמן לממש עד שכמעט הסרט ירד מהמסכים. כדי לא להפסיד אותו, הלכנו להקרנה האחרונה שהיתה לפני שהסרט נגנז, ובגלל זה היינו הצופים היחידים באולם. איזה אושר! איזו שלווה!

להמשיך לקרוא

פאזל פוד – לתפור את האוכל בשבילך.

כשמסעדה מעצבת מנה, משקיעים מחשבה רבה על טעמו של הסועד. הענין הוא שיש המון סוגי סועדים, ועוד יותר המון סוגי טעמים, ומי שטעים לאחד, לא בהכרח הפייבוריט של השני, ואז נוצרים מצבים בסגנון "אני רוצה את המנה הזו, אבל בלי זה , ועם זה, ועוד זה בצד, ולהוסיף עוד זה ולהחליף זה בזה" – גם משגעים את הטבח וגם לא תמיד מקבלים בדיוק מה שרוצים בסוף.

להמשיך לקרוא

בית החלומות של טובול.

כשבונים בית, כשמשפצים דירה, אפילו כשרוצים קצת שינוי, המבחר כל כך גדול, שסביר להניח שמשהו יתפשל ונמצא את עצמנו עם משהו שעלה לנו הרבה כסף, ולא מתאים לחדר או לעיצוב שלו, או סתם פתאום נראה לא שייך.

להמשיך לקרוא

אומנות – עכשיו לכולם.

אנחנו מסתובבים בגלריות בארץ ובעולם, נתקלים בעבודה שאנחנו נהנים לצפות בה, מעניינת אותנו, מרתקת אותנו, ואז אנחנו מתבוננים בה כמה דקות ו…עוברים הלאה. זהו, כי זה הסיכוי היחיד שלנו להנות ממנה- שם בגלריה. גם במקומות שהתמונות לא רק מוצגות אלא גם נמכרות, רוב הסיכוי שאם אנחנו לא מליונרים , יהיה מרחק גדול ביננו ובין האפשרות להרשות לעצמנו לקנות אומנות מקורית כדי לקשט את ביתנו, שם נוכל להנות ממנה בכל רגע.

עכשיו המצב השתנה. היזם אלי אדרי נתקל בבעיה הזו בדיוק- איך להביא הביתה אומנות מקורית ואיכותית במחיר סביר שגם מעמד הביניים יוכל לעמוד בו?

כך נוצרה גלריית "פחות מאלף" שכשמה כן היא – כל היצירות שנמכרות בה, הן מתחת לאלף דולר.  הקונספט בעצם מסייע לכולם- גם הקהל הרחב יכול להרשות לעצמו לרכוש אומנות מקורית, וגם האומן זוכה להתפרנס, שכן כשיצירתו תלויה בגלריה עם תג מחיר יקר מדי, ואף אחד לא יכול לקנות אותה, אין לו הכנסה והוא נאלץ לעסוק במגוון עיסוקים שונים כדי לחיות. בצורה כזו האומן גם פנוי כלכלית להמשיך לעסוק באומנותו.

אז הגעתי ל"פחות מאלף" בפלורנטין בתל אביב. את פני קיבל ניב בורנשטין – אוצר ומנהל הגלריה, שהוא גם צייר. ניב הוא גם אחד הבעלים בגלריית "בנימין" בתל אביב והוא הסביר כיצד הוא בוחר את היצירות. מה שהוא מחפש אצל צייר זה קודם כל השפה שלו, הייחוד שלו, כי כל אחד יכול לצייר "יפה" אבל לכל אומן צריכה להיות השפה שמייחדת אותו. הוא מחפש את האיכות שמאחורי הקלעים. המקום פתוח כבר שנה והיצירות הנבחרות הן של אומנים בעלי שם כמו ציבי גבע, יאיר גרבוז וסיגלית לנדאו כך שיש גם "תו איכות" לכל יצירה שיוצאת מהגלריה.

הקו המנחה – הנגשת האומנות לציבור הרחב.

לא מדובר בעבודות ביכורים, אלא באוסף אקלקטי שמאפשר לכל  אחד שנכנס לגלריה לבחור מה הוא אוהב, והממתק הגדול של המקום – במה לאומני רחוב.

(בתמונה למעלה- מימין ניב בורנשטיין – האוצר והמנהל, משמאל אלי אדרי – הבעלים. מאחוריהם למעלה- יצירה של בורנשטיין).

פלורנטין היא השכונה היחידה בתל אביב שבה העיריה מאפשרת לאומני רחוב להתבטא ככל העולה על רוחם, כל אחד יכול לבוא ולעטר קירות ובעצם בכל מקום ,ולאומנים יש קוד אתי בינם לבין עצמם שהם לא עולים אחד על העבודה של השני. כך הפכה השכונה לתערוכה ססגונית בפני עצמה, וב"פחות מאלף" מכניסים אותה לגלריה, תוך שמירה על החופש של יוצרי הרחוב. מה הכוונה? אמני הרחוב שומרים על הסגנון שלהם, על הכינויים והסמלים שלהם, ויוצרים על כל חומר שבא להם – מחלקי ריהוט ישנים ועד חתיכות אלקטרוניקה, והיצירות מגיעות לגלריה ונמכרות לציבור הרחב. בין האומנים המיוחדים שראינו בגלריה היה אומן שכינויו הוא "אומץ" ואף אחד לא יודע מי הוא, שבא מהעולם החרדי האדוק, ובאמצעות ציורים מביע את מחאתו על תופעות בחברה החרדית, כמו למשל חותמות "בד"צ" שהציבור הזה דורש על כל דבר, טריוויאלי ככל שיהיה.

(בתמונות למעלה ולמטה- אמנות רחוב בפלורנטין)

יצאנו לסיור בסביבה של פלורנטין, ובתמונות ניתן לראות חלק קטן מהאוצרות על הקירות והמבנים. אין צורך אפילו לתכנן מסלול, רק לזרום עם הסמטאות ובכל מקום להרים את העיניים ולראות את הצבעוניות הרבה והמיוחדות (שווה לחפש את היצירה שבנויה כולה מכתב ברייל למשל).

אחרי הסיור הגענו לפרוייקט נוסף של "פחות מאלף" – סדנאות ציורי הרחוב. כדי שהציבור יוכל להתחבר יותר לתרבות אומנות הרחוב, הוזמנו לסטודיו הסמוך, שם חיכו לנו צבעים , מכחולים וכל מני סוגי משטחים שלקוחים מהרחוב, ועל כוסית יין קיבלנו את ההוראות "צרו אומנות רחוב". כדי לתת כיוון, קיבלנו שלוש הנחיות- ביחרו לעצמכם כינוי, ביחרו לעצמכם סמל, וביחרו מילה.

(בתמונה למעלה- בלוגרית בעבודה….)

בחצי השעה הבאה (אנחנו רק טעמנו מהסדנה, סדנאות כמובן לוקחות יותר זמן) בלוגרים שבדרך כלל הם היפרקטיבים, שקעו בצבעים, צורות ויצירות האומנות החלו להווצר על המשטחים . ניב עבר ביננו והדגים כיצד הוא בוחר יצירות בהתאם לשפה שהוא רואה בהן, לגבי העבודות שלנו.

יצאנו מהסדנה עם כתמי צבע על הידיים, ועם געגוע עז לתקופה של הילדות שבה ציורים היו דרך יומיומית להתבטא. (וממש לא צריך כשרון ציור בשביל זה).

עוד פרטים על הגלריה, היצירות, האומנים והסדנאות ניתן למצוא בדף הפייסבוק – https://www.facebook.com/less1000 . צוות המקום גם מסייע בייעוץ ויש אפילו שירות תליית תמונות.

האומנות מעולם לא היתה כל כך קרובה.

יום האישה הבינלאומי 2014- שלא נצטרך.

הגירסה הלא נכונה של יום האישה- יום שבו כל החנויות מוציאות החוצה דובונים, תכשיטים, מוצרי גוף, איפור ושוקולדים ומוכרות במחירים מופקעים חבילות "פינוק" לאישה, כל אתרי ה"ספא" מציעים "עיסויים וטיפולים מיוחדים לאישה" וכל החברות מכנסות את העובדות ומציעים להן "יום כיף שכולל הרצאה על איך להיות יפה/ איך להיות רזה/ איך להיות אמא מושלמת/ שקר כלשהו".

הגירסה הנכונה של יום האישה- יום של חשבון נפש- יום של סקירה של ההשגים הנשיים עד כה, והכרה בעד כמה עוד ארוכה הדרך.

כמה?

בכמה נקודות קטנות  – היות ובמדינת ישראל כל מוסד הנישואים נמצא בידי בית הדין הרבני האורטודוכסי שמקפיד על ההלכה, שמה לעשות נכתבה לפני מאות שנים וככזו "שוביניסטית" זו מילה עדינה, ולכן גם אישה חילונית לחלוטין עלולה להיות מעוגנת, נסחטת, מאוימת ועוברת שבעה מדורי גהינום רק כי ביקשה להשתחרר מנישואים שלא טובים לה.

הטרדות מיניות, אונס, רצח "על כבוד המשפחה" ואלימות במשפחה- כל שנה נרצחות עשרות נשים ואלוהים יודע כמה מוכות ושותקות. מחסות לנשים מוכות נותנים מענה חלקי בלבד היות ואין מקום לכל המבקשות, והיות ואי אפשר להביא לשם ילדים מגיל מסוים, מה שתוקע אישה מוכה במקומה.

"וועדה" שמחליטה עבור האישה אם היא יכולה להשתחרר מהריון לא רצוי (והילד שמגיע בעקבות כך) או שהיא תיאנס ללדת ילד שלא רצתה בו, ולגדלו על אף שאין לה רצון או אפשרות, או לחילופין לסבול כל החיים מטראומה של מסירה לאימוץ.

אפלייה בשוק העבודה – שגורמת לכך שנשים מרוויחות פחות ונאלצות להתפשר על שכר, מה שהופך אותן ל"משרה שניה" ופחות חשובה, זו שתמיד תוותר כשמישהו משני בני הזוג צריך לוותר כדי להיות עם ילד חולה למשל, ובכך גם החסכון הפנסיוני והעתיד המקצועי שלה בסיכון.

שוביניזם שעדיין שולח אישה למטבח ולחיתולים בכל פרסומת שניה בתקשורת, שמראה רק נשים עם פניה בלשון נקבה בכל התחומים ה"קלאסיים" – החל ממזון תינוקות (כי רק לנשים אכפת מה הילדים אוכלים, כנראה המפרסמים חושבים שאבא מזניח את ילדיו שימותו מרעב), דרך אבקות כביסה, מוצרי ניקוי וכמובן כל מה שקשור לדיאטה כי רק נשים "מקפידות על הגיזרה" בבחינת "תהיי אופה ויפה" גם אם זה כרוך בהרעבה עצמית למשל כדי להגיע למידות בלתי אפשריות.

אז כן, יש התקדמות, יש נשים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית, בעיקר כי הבינו שמגיע להן. הבינו שאין סיבה שהבית והילדים יפלו רק עליהן, כי יש שותף בעסק, וזה שלו לא פחות משזה שלה, ושאין סיבה שרק הן יחפשו עבודה ש"מאפשרת שילוב בית וקריירה" כי גברים לא טורחים לחפש כזו ומראש לא מגבילים את עצמם, נשים שהבינו שאין שום סיבה להיות מודרות משום מקום – לא פיזית ולא נפשית.

כשסקרתי את שנת 2013 ועד יום האישה 2014, בלטו בעיני כמה שמות –

קודם כל –

נשות ויצו והדירוג השנתי של "הפרסומות הסקסיסטיות" שגורם למפרסמים לחשוב פעמים אם כדאי להם לזכות בתואר המפוקפק של "הפרסומת הסקסיסטית ביותר" (ויש גם חברות ששינו בעקבות כך מסעות פרסום), דוקטור קרנית פלוג – הנגידה החדשה ויחד איתה מנהלות בנקים גדולים כמו רקפת רוסק-עמינח בבנק לאומי ולילך אשר טופילסקי בדיסקונט (אם כי אני לא מבינה למה ההתעקשות לשאת את שני שמות המשפחה ולא רק את השם המקורי שלך, הרי הבן זוג לא שינה את שמו ולא הוסיף את שמך, נכון? )

חברות הכנסת- במספר שיא של נשים, כשבעיני החשובה ביותר היא מירב מיכאלי , פעילה פמיניסטית ידועה שלא נבהלת גם כשיורדים עליה (ועל בן זוגה בגללה), ומוכיחה לנו את האבסורד בכך שלכולנו ברור שפנייה לציבור הרחב תהיה בלשון זכר, נשות הכותל שעומדות על זכותן לעשות את הדבר הבסיסי – להתפלל – וזוכות ליחס מחפיר למרות שבית המשפט לצידן – עד כדי כך שאם בכל מדינה אחרת היו מונעים מיהודים למשל להתפלל, הרי כל העולם היה נרעש – "אנטישמיות!", אם היו מושיבים יהודים במושב האחורי של אוטובוס- הזעקה היתה עולה וגועשת "אנטישמיות, גוועלד!", אבל נשים? זה בסדר, אפשר להחביאן מאחורי הרעלה, סליחה, כיסוי הראש ו"הצניעות"- אותה צניעות שבשמה יורקים על ילדה כי לא התלבשה "צנוע מספיק" כי הרי ידוע שאנשי הדת לא מסוגלים לראות ילדה בלי ללקות בפדופליה קשה….

עוד בהשגים הנשיים השנה – מתלוננות רבות שאזרו אומץ והתלוננו על הטרדות מיניות, על אונס, למרות שידעו ששמן יוכפש, שזהותן תתגלה (והרי הבושה היא אצל הנאנסות, לא חס וחלילה אצל האנס, הוא "גבר גבר"), שההגנה תעשה ככל יכולתה להרוס את שמן הטוב ולהוכיח ש"הן רצו את זה", בעיקר כשמטריד או האנס הם אנשים בעלי שררה, מפורסמים, בעלי ממון וקשרים.

ונתון שאפשר לראות בו את שני הצדדים – 24 מנכ"ליות לחברות הגדולות במשק- מצד שני, זה מתוך 500 כך שזה בעצם פחות מחמישה אחוז.

בצד כל זה, כאמור עוד ארוכה הדרך, עוד יש הרבה מה לעשות, ומהתקופה שבה נשים שבתו רעב כדי לקבל זכות הצבעה, ועד היום, אמנם היתה התקדמות אבל יש עוד המון מה לעשות.

הרבה מהכוח נמצא בידי הנשים עצמן, נשים שצריכות קודם כל להבין שהן חיות בחברה שוביניסטית, שאין סיבה לחיות בחברה שוביניסטית, ושאם הן לא תעשנה משהו, שום דבר לא יזוז, כי לגברים יש בהחלט אינטרס להשאיר את המצב על כנו ואת הכוח בידיהם.

ישראל היא חברה שוביניסטית מעצם היותה חברה מסורתית –דתית (גם הרבה מהחילונים מגדירים את עצמם "מסורתיים"- סוג של עושי קידוש ביום שישי שאחר כך נוסעים לבלות, צמים ביום כיפור אבל רוכבים על אופניים וכו' שנעשים אדוקים כשזה מגיע למעמד האישה).

לכן בישראל של 2014- נשים מרוויחות רק 66% משכרו של גבר בעבודה זהה, 55% מהנשים העידו שהן מבצעות לבד את כל עבודות הבית (הגבר מקסימום "עוזר" כאילו שזה לא הבית שלו גם כן), רק שליש האחוז (!) מהגברים שזכאים לחופשת לידה בעקבות לידת ילדיהם, אכן מימשו זכות זו (למרות שזה יותר משתלם שיעשו כך כי התשלום על ה"חופשה" הזו הוא לפי השכר שלהם, שהוא ממילא גבוה יותר מעצם היותם גברים), 54 אחוז מהנשים צמצמו את עבודתן או פרשו ממנה לחלוטין כדי לטפל בילדים, לעומת 12% מהגברים שעשו שינוי כלשהו בעבודתם בעקבות לידת ילדיהם, ואם את כבר בבית, אז "ברור" שתעשי יותר מטלות, ותהיה לך פחות אפשרות לעבודה מתגמלת יותר, מה שיסגור את המעגל מההתחלה.

זה לא סוד שהילדים הם מגבלה על נשים, וככל שיש יותר ילדים, (וזה הולך יד ביד עם חברות שמרניות)- האישה יותר מוגבלת. לא סתם בהרבה חברות שמרניות זהו בדיוק הנשק שיגרום לאישה להשאר צייתנית ולא בעייתית – כי מי שעסוקה כל היום בין החיתולים כשכרסה (שוב) בין שיניה, לא יהיה לה ראש לפמיניזם…

לכן כשנשים קיבלו את האפשרות לשלוט על ההריונות ולא להיות תלויות בגברים (שלא רוצים תמיד למנוע הריון), זו היתה התחלת השחרור. הגלולה בהחלט שיחררה נשים מהסיכון להכנס ל(עוד) הריון שיקבור אותן עוד יותר, ואז הגיעה גם ההשלמה- גלולת היום שאחרי שעזרה לנשים שנכנסו להריון לא רצוי ולא יכלו להפסיקו, בעיקר במדינות שבהם פשוט אין דרך, ואת נאלצת או לשלם הרבה כסף בצורה פיראטית או להעזר בקולב או מסרגה ולדמם למוות.

בפוסט קודם שלי כתבתי על "נורלבו" – גלולת "היום שאחרי" שמיועדת לשימוש במקרה של חשש מהריון אחרי קיום יחסי מין לא מוגנים כגון במקרה של קריעת קונדום, אונס, שיקול דעת מוטעה, שיכחת גלולה ועוד. היתרון של "נורלבו" הוא שמעבר לעובדה שלא צריך מרשם, המחיר גם זול בכ50% מהמתחרה, כך שגם תלמידת תיכון מבוהלת או אישה נשואה שבעלה מנהל את כלכלת הבית (ולצערי יש יותר מדי נשים כאלה) יכולה להפטר מהריון לא רצוי על כל השלכותיו בצורה קלה יותר.

(לפוסט המלא- http://shoshhazangrinberg.wordpress.com/2014/01/20/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%91%D7%95-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93%D7%9A/

).

כי אישה שיש לה זכות על גופה, ששולטת על מה יקרה בו ומה לא, היא אישה שיכולה להלחם על מקומה ועל זכויותיה.

ועל כך צריכים למקד את "יום האישה הבינלאומי" – ולא על חבילות שוקולד שנועדו להמתיק את הידיעה שהשוויון עוד רחוק….

האידאל מבחינתי הוא שיוכרז שהשוויון כבר כאן, ושאין צורך ב"יום האישה הבינלאומי" כי כל יום בשנה, הוא "יום ללא הבדל גזע, צבע עור ומין". פשוט 365 ימים של "בני אדם (וחווה)".

לחם ! (מסודר) עבודה! (קלה).

כשאנו מגיעים למדף הלחמים בסופר, אנחנו מוצאים את זה….

כמובן בתנאי שהגענו שתי דקות משעת הפתיחה. כי אם הגענו מאוחר יותר, כשאנשים כבר הוציאו לחמים והחזירו לאנשהו על המדף, אנחנו מוצאים ערימה לא ברורה של לחמים מכל הסוגים ולך תמצא משהו בתוך כל זה.

יותר מכך, פעם היו שתי אפשרויות – "לחם לבן" למי שיכל להרשות לעצמו ו"לחם שחור" למי שנחשב עני. העניים במיוחד קנו "חצי לחם".  מאז חלפו הרבה מים , קמח ושמרים בנהר החיים והיום המבחר הוא עצום- קמח לבן, קמח מלא, ללא גלוטן, לחם קל, לחם דגנים שונים, לחמי בריאות, תוספים, וויטמינים, ו… לך תמצא משהו בתוך כל זה.

מאפיית ברמן הרימה את הכפפה והחליטה לעשות סדר. המאפיה, על ארבעת מותגיה – ברמן, ודש, לחם הארץ ולחם ליבו, מיינו את הלחמים וארזו כל אחד בצבע אחר ובצורה אחרת, על מנת שהקונה יוכל למצוא מיד מה שהוא מחפש , גם בתוך מדף ממש מבולגן. כך למשל מוצרים מקמח מלא מופיעים באריזה ירוקה- שמסמלת טבע, לחמי דגנים באריזה חומה- רמז לאדמה, וכך הלאה.

 

המאפיה, שנוסדה ב1875 כמאפיה העברית הראשונה, עוזרת לנו להתמצא ולמצוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים, כי האמת, כשאני נמצאת מול מדף עמוס ומבולבל אני ישר חוטפת הצפה רגשית (לא שאני פורצת בבכי, אבל זה די מתסכל להתחיל לחפש אחד אחד).

בסידרת הלחמים ישנם 17 לחמים ומוצרי לחם, עד רמת פירוט מדוייקת של סוג הדגנים ומספר הקלוריות לפרוסה ביחד עם המלצות על היתרונות הבריאותיים שנכתבו על ידי תזונאית הבית.

כמובן שבאריזות החדשות ישנו גם הלחם שבפיקוח (אחיד פרוס ולבן פרוס) וכן החלות והלחמים השונים, רגילים או קלים.

מאפיית ברמן מייצרת גם עוגות, עוגיות ומוצרי קונדיטוריה וכן פירורי לחם איכותיים שמשמשים במפעלים כמו אוסם, טבעול, עוף טוב וכדומה.

אז ככה צריך להראות המדף החדש –

מימין המדף החדש, משמאל הישן, רואים את ההבדל? (צילום דן פרץ)

וגם אם מישהו ישלוף משהו וישים במקום לא נכון, לא תהיה בעיה למצוא את הלחם הנכון.

מה שנשאר, רק לבחור את הלחם, לפי הטעם, לפי ההעדפות, או לפי נסיון להתחרות באתגר הסנדוויץ של "מאסטר שף". הכל הולך.

 

TAPS בטעם חורף.

את השיטה של TAPS הכרתי לראשונה לפני כחצי שנה, בסניף בתל אביב (http://cafe.mouse.co.il/post/2960307/), כשגיליתי איך אפשר לקבל את הגלידה המושלמת, בדיוק לפי ההעדפות האישיות.

מדובר בגלידת יוגורט בריאה במגוון טעמים, חלקם סטנדרטיים וחלקם מיוחדים, מופחת שומן (ויש טעמים נטולי שומן), טעמים ללא סוכר, טעמים ללא חלב וכדומה, והכל נשפך ממיכלים גדולים לפי הטעם והכמות של הלקוח. אחרי שבוחרים את הגלידה, בוחרים את התוספות וכאן יש מבחר ענק – סוגי שוקולדים, סוגי פירות מסוכרים או טריים, רטבים חמים או קרים, ממתקים ותוספות כולל דברים מיוחדים כמו "פירורי עוגת גבינה" ודובוני גומי למשל..

אחרי כל הבחירות (הקשות…) מגיעים לקופה, משלמים לפי המשקל והופ – יש גלידה מושלמת.

לכבוד החורף משיקים TAPS  את מחמם החורף האולטימטיבי  – הקרפ. וגם כאן כמנהגם, קרפ עם המון בחירה, עם אפשרות לבחור איזה תוספות וכמה, איזה רטבים וכמה וכדומה. מה שאהבתי בקרפ שהמתיקות שלו עדינה והבצק שלו לא כבד . בחרתי לעצמי את התוספות והרטבים שאני אוהבת (נוטלה ובננה עם סוכריות קטנות בשביל הקראנץ') ולא התאפקתי, ועל כל העסק הוספתי "שליכטה" של גלידת ריבת חלב מתוקה ומרעננת.

unnamed

אחרי כל השחיתות הזו כמובן שלא שכחתי את הגלידות והרכבתי לעצמי גלידה עם (מה שאני זוכרת ששמתי שם) – גלידת פקן, גלידת פסיפלורה חמצמצה (כדי לאזן את המתיקות), רוטב פררו רושר, רסיסי פירורי עוגת גבינה, קצת קוקוס קלוי וגם פסיפלורה טריה מלמעלה. בתמונה אפשר לראות איך זה יצא.

המלצה אישית שלי – לא לפספס את הגלידה בטעם קוקוס, שהיא ללא שומן אבל טעימה להפליא.

את כל המידע אפשר למצוא באתר :

http://www.tapstaps.com/hebrew/home/a/main/

מוצר השנה 2013- נבחרי השנה שלי.

clip_image001

 

 

"מוצר השנה"   (http://www.productoftheyear.co.il/winner.html) בוחר בכל שנה את המוצרים החדשניים ביותר, שנותנים לצרכן ערך מוסף ומקלים על חייו ונוחותו.

המוצרים הזוכים נבחרים בשני שלבים – ראשית על ידי צוות מומחים בראשות פרופ' יעקב הורניק מאוניברסיטת תל אביב, ואחר כך בחירת צרכנים על ידי חברת מחקר TNS טלגאל.

במפגש בלוגרים גדול פגשנו את המוצרים, התנסינו בהם והבענו את דעתנו על המוצרים. מבין המגוון של 49 מוצרים זוכים (כפי שאפשר לראות בלינק למעלה), בחרתי את השישה שהיו הטובים ביותר בעיני, לפי טעמי ולפי צרכיי (כך למשל לא יכלתי להתייחס למוצרים לתינוקות למשל היות ואין לי ילדים בגיל זה).

המוצרים שבחרתי היו:

תנור בנוי 74 ליטר MAXI CLASSE של AEG. מעבר לעיצוב הקלאסי, יתרונותיו הם כמובן הגודל (דפנות יחסית צרות שמאפשרות לשמור על גודל סטנדרטי מבחוץ אבל חלל אפייה גדול במיוחד, בישול אחיד באמצעות מערכת חכמה המעבירה את האוויר החם  לכל החלל הפנימי, שלושה מפלסי גובה לאפייה, ניקוי עצמי, תשע תוכניות שונות (כולל תוכנית לאפיית פיצה) – והתכונה שהתרשמתי ממנה הכי הרבה – הדלת לא מתחממת כך שגם בשיא האפייה (כפי שרואים בתמונה) יכלתי להניח את היד בחופשיות.

רבלון make up Colorstay – טוב, כולנו נשים עסוקות מאד, ובלוגריות בכלל חיות בצורה פסיכית (הכלל הפולני של "ננוח כבר בקבר" הולך אצלנו חזק) ולכן האיפור צריך להחזיק שעות ארוכות כי צריך להראות זוהרות ומטופחות גם אם אנחנו על הרגליים (והעקבים) כבר משבע בבוקר והשעה קרוב לחצות ואנחנו עדיין באירוע. חברות קוסמטיקה רבות מנסות למצוא מענה שמצד אחד יחזיק כמה שיותר, מצד שני ייראה טוב ומצד שלישי גם ירגיש טוב על העור. מייק אפ "קולור סטיי" של "רבלון" מעניק עמידות ל24 שעות ללא תחושת כבדות על הפנים, מותאם לסוגי עור שונים ולצבעים שונים כולל כהה במיוחד לנשים כהות עור, מחזיק בתנאי חום ולחות ואינו מלכלך את הבגדים, מה שהופך אותו מוצר חובה לשומרות שבת למשל שרוצות להתאפר בשישי בצהרים ועדיין להראות טוב בשבת בבוקר בבית הכנסת למשל.

_____ - ______ _________ ____ _24 ____ - ____ ____ 2013 - 186.99 __ - ___ ____ 1+1.     CS_Makeup_NormDry_300Av1

ועוד בקוסמטיקה- רוויטליפט לייזר X3 של לוריאל פריז שמיועד למי שכבר רואה את הקמטים אבל עדיין לא רוצה ללכת למקומות דרסטיים כמו הזרקות וניתוחים. הפורמולה מעושרת בפרוקסילן שמטפלת בקמטים, ממצקת ומותחת. גם הריח והמרקם נעימים.

 

בר המים של אלקטרה בר- דגם חדש שקט, ומזרים במהירות ואחידות מים קרים וחמים, והקטע שהכי אהבתי – העיצוב – מגוון גדול של צבעים ועיצובים שמהם ניתן לבחור. מעבר לכך כמובן יש סנן ייחודי שמפחית גם עופרת, מסך מגע חדשני, פתרון למילוי בקבוקים, מנגנון בטיחות כפול להגנה על הילדים ותווי התקן של מכון התקנים.

למען כל המשפחה- "נורטון 360" – כולנו יודעים על הסכנות הטמונות באינטרנט. ביחד עם עולם של תקשורת בא גם עולם של סיכון, בעיקר לילדים שהרבה פעמים לא משתפים כלל את ההורים במה שהם עושים מול המסך.נורטון מגנים על הילדים מפני המחשב באמצעות בקרת הורים, (מניעת גישה לאתרים מסוימים, פיקוח על רשתות חברתיות, עדכונים על פעילות חריגה, שליטה של ההורים מהטלפון הנייד והגבלות שונות) וכן מגינים על המחשב עצמו – כולל כמובן סמרטפון או טאבלט מפני וירוסים ואיומים כולל בזמן הגלישה עצמה.

והקטע החברתי   –     Bezeq Free WiFi – אינטרנט אלחוטי ציבורי שמאפשר ללקוחות בזק לגלוש חופשי ובחינם מכל מקום, בתמורה לשיתוף חלק קטן מנפח הגלישה שלהם בבית. מאד מתאים לאופי הישראלי החברי, ומאד מועיל.

את שאר המוצרים הזוכים ניתן לראות כאמור בלינק המצורף למעלה. לראשונה הושק השנה גם "מוצר השנה- זהב" שקיבלו כמה מוצרים מיוחדים ובולטים במיוחד.

תו "מוצר השנה" מדרבן יצרנים ליזום וליצור מוצרים חדשניים, מקוריים ועם ערכים מוספים ללקוחות.