לכל משפחת "ביסלי" ונגזרותיהם יש בדרך כלל טעמים עזים עד חריפים. אבל מה עושים כשרוצים משהו יותר עדין?
המענה לכך ניתן בעזרת "אח של ביסלי" החדש- בטעם "ברביקיו מתוק". מדובר בטעם מאד עדין, (כזה שאפילו אפשר להתנשק אחריו!!), והוא מצטרף לטעמים החריפים של הסידרה- הסלסה הפיקנטית, המעושן והספייסי צ'ילי.
בישראל אוהבים לעשות דברים בגדול- אם בכל העולם חוגגים את יום האהבה פעם בשנה, ב14 בפברואר, בישראל חוגגים פעמיים- גם בט"ו באב וגם בוולנטיינס, כי אם אפשר להכפיל את האהבה, למה לא?
אסם משיקה במבה לבבות ובמבה חצי חצי במילוי קרם וניל ובראוניז.
לכבוד פתיחת השנה וחג האהבה, במבה בטעם האהוב והמוכר בצורת לבבות ,ובמבה חצי חצי במילוי טעמי ווניל ובראוניז. חצי חצי עורר ענין עם מהדורות מצליחות.
בפתיחה של "ריץ' רץ'" זוכרים הזקנים ביננו (אהמ…אהמ…) היו שרים "העולם הוא כדור, זה ברור זה ברור , אבל מה, לא יודעים מה שיש בו בפנים".
במקרה של ה"בייגלה העגול" של אסם די ברור מה יש בפנים, או מסביב, טעמים חדשים של זעתר, שום פיקנטי ומלח ים. צורת הכדור עושה משחק בפה, כשמגלגלים את הכדור על הלשון עד שמחליטים שהסבלנות נגמרת ואז פשוט אוכלים אותו.
פופקורן תמיד היה חטיף מועדף בעיני בגלל שיש בו פחות שמן יחסית לחטיפים מלוחים אחרים, וניתן גם לשלוט על כמות התיבול. בילדותי היינו מכינים פופקורן עם סיר ושמן, ולא היה יום הולדת אחד בו האצבעות שלנו לא היו שמנוניות ותמיד איזה גרעין שלא התפצח נתקע לנו בשיניים.
אחר כך היתה המצאה הקרויה "פופקורן על האש" וזה היה סוג של סיר חד פעמי עשוי נייר כסף שהיינו מניחים על הלהבה והוא היה מגדל "כובע" גדול מלא בפופקורן. זו כפי הנראה היתה אפיזודה חולפת בתחום.
פופקורן למיקרוגל היווה את הפתרון המאד נוח, בעיקר כי הוא כבר בא עם תיבול והפיק פופקורן שרוב גרגיריו התפצחו והוא יצא חם וטרי.
"לחמית" של "אסם" תמיד היתה מותג אהוב בזכות שני דברים- הפריכות המתפצחת, והעובדה שהיא תמיד זמינה. אין דבר מבאס יותר מאשר למצוא במקרר שלל ממרחים אבל לחם אין, ומה עושים איתם עכשיו? הפתרון, לגשת למזווה, להוציא חבילה של "לחמית" ולמרוח עליה מכל טוב.
כדי שלא ישעמם, ה"לחמית" מגיעים בשלל טעמים ותוספות והפעם- "לחמית זיתים" שעשירה בדגנים מלאים וזיתים בשני צבעים, ו"לחמית עשבי תיבול" שכוללת סל של מיטב הגינה- בזיליקום, רוזמרין, אורגנו וטימין, ביחד עם חיטה מלאה.
"בסוף רמלה יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד…. וסוכריות קישוט… וממרח חלבה… ומלית אוכמניות ו…." טוב, לשיר הזה באמת לא יהיה סוף כשזה קשור ל"פוליבה".
הנה חידה- מה משותף ל (קחו נשימה- זה יהיה ארוך- מליות פרי, קרם נוגט, ריבת חלב, פירות יער קפואים, מחיות, ממרחים ללא תוספת סוכר, חלב מרוכז, סירופ שוקולד, גליליות למילוי, מייפל, שוקולד צ'יפס, בצק סוכר, קצפות, חמאת קקאו, קמח, שמרים, קורנפלור, תערובות לעוגות, פלאן, ג'לי, טריאקי, סויה, בוטנים גרוסים, בצל יבש, קרם פטיסיאר, צבעי מאכל ,גלוקוזה, קרמל, קטניות, שקיות זילוף, צנטרים, קופסאות קרטון…… ובערך עוד כ1500 מוצרים)?
מאז תקופת "נזיד העדשים" התנכ"י, שטעמו היה כל כך טוב שגרם למכירת בכורה, ידועים יתרונות העדשים. מבחינת העיכול- קמח עדשים נוח יותר לעיכול מאשר עדשים בשלמותן והוא מקור מצויין לחלבונים, וויטמין B1, חומצה פולית, אשלגן, אבץ, מגנזיום וברזל, וגם חומצות אמינו שמחזקות את מערכת החיסון.
ההגדרה של "מאנצ'יז " לפי ווינט היא "מושג שנולד בשנות השישים בתקופת ההיפים כתיאור לרעב פתאומי וחשק עז לחטוף משהו לכול כמה שיותר מהר, בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות". אחר כך יש עוד שורה שאומרת "הרצון למאנצ'יז יכול לתקוף בכל שעה ובכל מצב, בעיקר בזמן הצפייה בסרטי מתח, אופרות סבון ומשחקי כדורגל".
האמת שאצלנו בבית השתמשו בשם קוד אחר – "משהו לנשנש" , שמשמעותו משהו קטן, מלוח ושאפשר לאכול בתנועה מונוטונית היישר מהשקית, להבדיל מהמושג "משהו טעים" שהתייחס בעיקר למתוקים- קרי שוקולד ונגזרותיו.
אפרופו רטרו, אחת התוכניות האהובות ששודרו כאן בשנות השמונים היתה "ימים מאושרים" שבה התקופה היתה שנות השישים, עם החצאיות המתנפחות, המכוניות עם מכסה המנוע הענק, וכמובן הבריליאנטין בשיער של הבנים שלא יצאו מהבית בלי מסרק. אחד הלוקיישנים האהובים ביותר בסידרה ובסרטי שנות השישים היה הדיינר- אותו המקום בצבעי אדום לבן, שהגיש מילקשייקים מוגזמים , וכמובן שהיתה בו ה"ג'וק בוקס" המיתולוגית שהשמיע את שירי התקופה.
ב"רטרו פנקייק בר" אפשר בקלות לשכוח שעברנו מזמן את שנות האלפיים- כשעוברים את הדלת מגיעים לתקופה שבה אלביס היה המלך, התסרוקות היו מוגזמות והגזוז נשפך בכוסות.
אחד הדברים העדינים והמפונקים ביותר במטבח הוא בצק פילו. צריך לשמור בהקפאה, להפשיר בעדינות, ואז לטפל בו כמו משי סיני שהיה שייך לשושלת "מינג"- לדאוג שיהיה תחת מגבת לחה כל העת, להרים אותו בעדינות, לשמן בתועפות שומן, ללטף אותו כל הזמן ולהגיד לו כמה שהוא גדול ומקסים, כדי שלא ישים לב ששמים לו איזה מילוי ושעתידו בחום גבוה.
