לפני יותר מעשר שנים הוקמה מסעדת "הצדף" במערב ראשון לציון ומאז משכה לקוחות רבים שחזרו שוב ושוב לטעום ממטעמי השף דוד אביטל, מנות בשר ופירות ים, צמחוניות וקינוחים, והכל לצד תפריט קוקטיילים נרחב, ואיך אפשר לפספס את פלטת הסלטים הבלתי נגמרת?
לפני כמה שנים ביקרתי במסעדה, וכל כך הצטערתי שאין לי קיבה יותר גדולה מכיוון שהמנות ענקיות והנדיבות גורמת לזה שאי אפשר לסרב לשום דבר.
כשרוצים לצאת למסעדה עם חברים, לפעמים קשה להגיע להחלטה בדבר סגנון האוכל המועדף. אחד רוצה אוכל ישראלי, השני מעדיף לכיוון התורכי, שלישית מעדיפה בכלל טאצ' אסיאתי והרביעי רק רוצה נשנושים עם אלכוהול. מה עושים? הולכים ל"מאליכ" ברחובות, שמגדירה את עצמה כ"חמארה בוטיק", כשהכוונה לאירוח שופע כמיטב התרבות הערבית במגוון מנות מכל העולם.
בביקורנו במסעדה בצהרי שבת קיצית החלטנו מטעמי מזגן לשבת בחלל הפנימי של המסעדה, למרות שמאד נחמד לשבת גם בחלק החיצוני ולבהות בעצלתיים בעוברים והשבים. קיבלנו שני תפריטים עמוסים לעייפה, האחד של הקוקטיילים המפורסמים של המקום, והשני של מנות המזון המוצעות. ספויילר קטן להמשך – המנות והמשקאות הן מה שקוראים "מנות אינסטגרם" מכיוון שפרזנטציה שלהם מאד אסתטית וקשה להתאפק ולא לצלם לפני שאוכלים או שותים.
מתפריט האלכוהול דגמנו ארבעה קוקטיילים: "מייד אין איזרעל" – קוקטייל על בסיס ג'ין, ערק, מלפפון, נענע, כוסברה וליים, "מאליכ אקספרס" – שגם הוא היה על בסיס ג'ין וערק יחד עם סורבה פסיפלורה, ליים, סירופ למונגראס, ואננס, וכן שניים שאינם מבוססים על ערק – "בייבי פיז" על בסיס רום, מרטיני ביאנקו, מרטיני רוסו, לימון, דבש ואשכולית אדומה, ואחרון אחרון חביב- "היביסקוס", משקה רום מתובל בפרחי היביסקוס, אמרטו, ליים, אננס וסירופ דבש.
החלוקה בין הקוקטיילים מבוססי הערק לאלה שלא, מתאימה גם להגדרה של "גברי" לעומת "נשי" מבחינת חוזק המשקאות.
עם המשקאות הגיעו המנות הראשונות לשולחן שבהגדרתן הן מנות חלוקה כך שהרעיון הוא להזמין מבחר מנות ולחלוק בין יושבי השולחן.
המנה הראשונה ייצגה את יוון, מנת ה"סאגנקי" המפורסמת, המאפה היווני שעשוי מבצק פילו ממולא בגבינת קפלוטירי. אני כבר טעמתי ואהבתי מאד את המנה בגרסה המתוקה שלה, עם דבש, וב"מאליכ" הלכו על הצד העוקצני והגישו את המאפה ברוטב דבש צ'ילי פיקנטי עם עיטור פלפלי צ'ילי. התוצאה היתה מנה פחות מתוקה ויותר חרפרפה.
קפרזה ים תיכונית הייתה הבאה בתור, סלט מרענן של עגבניות שרי, בזיליקום, בצל סגול, קולי עגבניות וכמובן זיתי הקלמטה המפורסמים וקרעי מוצרלה.
לצד אלה הוגש "לחם הבית" שהוא חובה בכל מסעדה, וב"מאליכ" מדובר בפוקצ'ה בתנור אבן (וכאן הזווית האיטלקית של המסעדה) חמה ורכה לצד מטבלי הבית.
כדי להתרענן קצת מהפחמימות דגמנו עוד שני סלטים, האחד "סלט אננסלק", שילוב של סלקים סגולים ומתוקים, לצד טבעת אננס בגריל, פטה, בלסמי מצומצם, ובמקור גם פלפל חריף שהוצא לבקשתי, ו"סלט ארטישוק סיציליאני" שכלל ירקות לצד ברוסקטות פטה קטנות ובלסמי מצומצם. מבין שניהם העדפתי את זה של הסלק בזכות שילוב טעמי המתוק והמלוח שהגיעו מהטעמים הטבעיים של הסלק והפטה.
חזרנו לקולינריה הערבית עם מנת חציל בלאדי קלוי שלווה בטחינה שחורה ושמנת חמוצה, שעוטרה בסלסת עגבניות, וההמלצה שלי לקחת מהכל בבת אחת על הכף ולקבל הרבה יותר מסך המרכיבים.
המנה האחרונה מתפריט המנות הראשונות היתה "חומוס לימה לימה". במסעדות יווניות ניתן למצוא חומוס עשוי מאפונה צהובה, במנה שנקראת "פאבה" וב"מאליכ" בחרו להכין חומוס משעועית לימה, חידוש שלא נתקלתי בו במקומות אחרים. המנה מתובלת בשום ומוגשת עם ביצה קשה ולאפה חמה, כולל מטבל עגבניות וקערית חמוצים ביחד עם פרוסות בצל חי שנותן את מגע ה"הארד קור", מה שנקרא "מנה ליודעי דבר".
בעיקריות הוגשו שתי מנות, האחת וותיקה ואהובה, מנת שווארמה הודו בצלחת, עם אורגנו, טחינה, פלפל חריף ועמבה, מנה ישראלית או לפחות כזו שהפכה לישראלית בעיני הקהל הרחב. התיבול היה מעט שונה מטעמי השווארמה שאנו רגילים אליהם.
השף אבישי מסיקה מגוון בכל פעם במנות חדשות, ואנו קיבלנו מנת קרואסון מלוטף בשני סוגי גבינות צ'דר, מעוטר בפפרוני ומזולף בקולי עגבניות. המנה הייתה מעניינת ועתירת טעמים ולצערי הגיעה כבר בסוף, כשכבר היינו מלאים כמעט לגמרי (למעט שמירת מקום לקינוחים כמובן) כך שרק טעמנו. לטעמי מנה שהולכת מצוין עם בירה.
עוד קצת לגימה מהקוקטיילים ואנו מוכנים לקינוחים. הקינוח הראשון שטעמנו היה יצירת אומנות פרחונית בשם "הפרח בגני" שהוגשה כצפוי בתוך עציץ, כשהיא בנויה בשכבות של שטרוייזל חמאה, קומפוט תפוחי עץ, קצפת, שברי אוריאו ואבני שוקולד. אם מישהו היה רוצה שאעסוק בגינון, זה סוג הצמחים שהייתי רוצה בגינה שלי. ערימת פינוק יפה ומתוקה.
לחובבי הפחות מתוק מומלץ הקינוח השני שקיבלנו, היא ה"כנאפה של המאליכ!", שהוגשה במחבת לוהטת ולוותה בכדור גלידת ווניל עם קישוט פיסטוקים וזרזיף שמן זית.
אני פחות מתחברת לשמן זית בקינוחים, אבל במקרה של הכנאפה מדובר היה בכמות קטנה שנועדה להעצים את הטעמים. ניגודי החום של הכנאפה והקור של הגלידה הוסיפו עניין למנה.
הנה הפרטים:
"מאליכ" – הרצל 213 רחובות
טלפון: 08-8634044
סיווג המקום: חמארה בוטיק, קוקטיילים, מנות חלוקה בהשפעות מכל העולם.
שעות פתיחה: בימי חול מ17.00 ועד אחרון הלקוחות ובסופי שבוע מ12.00 בצהרים עד אחרון הלקוחות.
המסעדה מתאימה ל: כולם. יש מנות ילדים, צמחוניות, טבעוניות.
נגישות לנכים: יש
מחיר ארוחה ממוצעת: כ80 ₪
מבצעים: משעת הפתיחה ועד 20.00 ישנו "האפי אאואר" שבו בירות גולסטאר ומכבי בגודל שליש עולות 10 שקלים בלבד, וחצי ליטר ב15 שקלים, ומחירי הקוקטיילים 25 שקלים בלבד.
המסעדה איננה כשרה.
לז'ול וורן היו "חמישים אלף מיל מתחת למים", ללהקת ה"דריפטרס" היה "מתחת לטיילת" ולתל אביב יש עכשיו את Under52 – לאונג' בר קלאב חדש שמשלב את כל הכיף במקום אחד- אלכוהול משובח, מנות שף, פינות ישיבה, רחבת ריקודים עם מוסיקה מתקדמת וחלל עישון למי שצריך.
בראשית היה זה נחל ענבה, שזורם ממזרח לעיר מודיעין ועובר דרך וואדי ענבה . הפארק שהוקם על נתיבו נקרא על שמו – "פארק ענבה" ועל שם שניהם קרויה מסעדת "ענבה" הצמודה.
המסעדה, שנפתחה ב2016 רחבת ידיים, מוארת ומשקיפה אל האגם של הפארק, וכוללת חלל פנימי וחלל חיצוני לימי מזג אוויר יפה.
מה שנחמד במסעדה הוא שלא רק שיש תפריט גדול ועשיר שעונה על כל צורך- מקרניבורים שנהנים מבשר איכותי, דרך צמחונים, טבעונים, כאלה שרגישים לגלוטן, ילדים ובעצם כל סוג דרישה וקהל, אלא שההליכה לקראת הסועד כל כך גדולה שיש מצב שגם ממציאים לו משהו על המקום. כך למשל כשבן זוגי התלבט איזה קוקטייל לבחור, הוא נשאל על הכיוון האהוב עליו וקיבל משקה שהורכב במיוחד בשבילו, כמו גם מנות מיוחדות שהן פשוט "התפרעות של השף באותו רגע" כפי שהוגדרו על ידי צוות המקום.
ב-1886 היה שם היקב הראשון של "שרונה" שכלל גם בית מלאכה לייצור חביות. ארבעים שנה לאחר מכן ייצרו שם ספירט, בשנות השלושים פעל שם בית הדפוס הגרמני "רקורד" אבל עשר שנים אחר כך כבר הפך למפקדת מחנה של הצבא הבריטי. בשנות הארבעים הודפסו שם בולי "הדואר העברי" וב-1950 פעל שם בנק ישראל ולאחריו שירת את המוסד. ב-2014 הגיעה לשם "קלארו".
איפה זה "שם"? במבנה טמפלרי גדול במתחם "שרונה" הקים השף המוערך רן שמואלי את "קלארו"– מטבח ים תיכוני שאימץ את "מהחווה לשולחן", דגש על המוצרים הטריים ביותר, מתוצרת מקומית בלבד, שהופכים למנות ים תיכוניות באפיונים של ספרד, צרפת, איטליה, טורקיה, יוון, לבנון וכמובן ישראל.
עיצוב המסעדה שומר על המבנה המקורי, בתוספת מגוון אפשרויות ישיבה, כולל בר גדול שמקיף את המטבח, כך שהטבחים למעשה מבשלים בין הסועדים ומאפשרים לצפות בכל תהליך ההכנות.
החלל המרכזי ממוקם בקומה הראשונה של המבנה, כשמעליו חלל נוסף שנועד לאירועים עד 32 איש. מתחתיו, שתי קומות למטה, היכן ששכנו הכספות של הבנק, ישנו אולם אירועים לכ-200 אורחים. בין הקומות נוסעת מעלית.
להמשך הכתבה- כאן.
בעוד המטבח היפני והסיני כבר מבוססים היטב בישראל, המטבח הוויאטנמי נדיר יותר, וסודותיו מסתוריים יותר. עכשיו כבר אפשר לפתור את המסתורין בעזרת "ק-פה האנוי" בלב תל אביב, שמביא את האנוי והמטבח הוויאטנמי, בהשפעות של מטבח צרפתי, היישר לצלחת שלנו.
כבר מרחוק ניתן להבחין במסעדה על שלל אורותיה האדומים –צהובים, מנצנצת בקצה רחוב מלכי ישראל, ממש מול בנין עיריית תל אביב. כשנכנסים לא יודעים לאן להסתכל קודם- הצבעוניות עזה, העיצור המרהיב הוא של סגולן גטי שעבדה תקופה ארוכה עם מעצב העל פיליפ סטארק, והדבר ניכר בכל פינה – קישוטי הקירות, גופי התאורה, הציורים, האביזרים ,אפילו השירותים (שגם אם לא צריכים להשתמש בהם, שווה לבקר רק בשביל ההתרשמות מהעיצוב המרהיב).
בישראל קיימת תרבות אלכוהולית רחבה, ואין כמו סיבוב בשעות הערב באזורים תיירותיים כדי לראות "ערימה של חבר'ה" שכבר מזמן לא על הדשא אלא יושבים בברים ושותים, מפטפטים, מנשנשים משהו ונהנים מהערב.
הבעיה שבאיזשהו שלב, כבר ניסינו וכבר שתינו הכל, מהמשקה הקבוע שלנו (במקרה שלי וודקה עם אשכוליות אדומות) ועד למשקאות שכבר נמאס מהם עוד בשנות השמונים כמו "סקס על הקיר". ואיפה אפשר למצוא חידושים מרעננים בתחום האלכוהול?
כשמתכננים אירוע, לא פעם חוטפים כאב ראש בחיפוש אחר החוויה המושלמת. בין שפע ההצעות הקיימות בשוק, איך בוחרים משהו טוב- גם למארחים וגם לאורחים?
הרבה פרמטרים משפיעים על אירוע- המיקום צריך להיות נוח ורב חנייה, העיצוב של החלל צריך להיות אלגנטי, האקוסטיקה והסאונד צריכים להיות מעולים, השירות אדיב ומהיר, וכמובן האוכל והאלכוהול צריכים להיות בשפע, איכותיים, טעימים ויצירתיים.
בארץ יש תעשיית יין פורחת, תעשיית בירה משגשגת, אולם מזקקת וויסקי כחול לבן לא היתה בסביבה עד שהגיעו "מילק אנד האני" והשיקו את המזקקה הישראלית הראשונה.
הגעתי לבדוק, לטעום ולחוות את "מילק אנד האני"– מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה, שממש בדקות אלה ועד שנת 2019- המהדורה הראשונה של הוויסקי מתיישנת לה בנחת בתנאים האופטימליים, אחרי שהופקה בעזרת הציוד,החביות והתהליכים המתקדמים ביותר כדי לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר של איכות וטעם.
משאיות אוכל. בארצות הברית הן מוסד וותיק ואהוב, כולל קהל שכבר מחכה בנקודה הקבועה למשאית שתופיע באופק על שלל מטעמיה. בערוצי הלייפסטייל ניתן לראות שפים מטיילים שמגיעים לפגוש משאיות אוכל ולטעום אותם, משימות של בישול במשאיות בתוכניות ריאליטי בישול, תחרויות בין המשאיות עצמן. (ואפילו סרט קולנוע מצליח בשם "שף" שמתאר שף שפורץ בקריירה של משאית אוכל וזוכה להצלחה רבה לצלילי מוסיקה לטינית עם כוכבים כמו דסטין הופמן וסקרלט גו'הנסון).
