ילדים (וגם מבוגרים) אוהבים ממתקים. ילד שאין לו בבית ממתקים "מטעמי בריאות", רוב הסיכויים שכשיגיע לבית חברו פשוט יתנפל על כל מה שיש שם. מצד שני ממתקים ברובם מכילים הרבה מרכיבים לא בריאים כמו כמויות של סוכר, צבעי מאכל וכל מני מרכיבים לא מזוהים המסומנים באותיות ומספרים.
סלון הבית וגם המרפסת הפכו בתקופה האחרונה לא רק לחלק מהבית אלא גם למקום בילוי מאולתר כשההגבלות מכתיבות לאן אפשר ולאן לא.
ילדים כבר יודעים לבנות ארמון מסדינים וכריות ולהמציא עולם שלם של דמיון, ומה איתנו המבוגרים?
אז אם אי אפשר לצאת לחיק הטבע לפיקניק רומנטי, ניתן להכין אחד כזה בקלות בסלון (ואפילו להפעיל מזגן ולחסוך יתושים ונמלים..). פורסים מפה, מניחים עליה הרבה "אוכל אצבעות" ובקבוק יין והאווירה כבר משתנה.
בילדותי בשנות השבעים, נקניקים ופסטרמות היו מוצר מותרות. מה שכונה ביידיש "דליקטעסן" נשמר בהקפדה וניתן במשורה. כילדה כשרציתי נקניק תמיד קיבלתי המון המון לחם, עם פרוסה בודדת של נקניק, כזה שנחתך במכולת במכונה הזו שתמיד דאגתי ל אצבעות של החנווני.
אחר כך , כשגדלתי וביקרתי במקומות כמו "ניו יורק" שם מושג ה"דלי" הוא קלאסיקה יהודית שאהובה על בני כל הדתות, הכרתי את הכריכים העסיסיים, עם המון בשר ותוספות, כאלה שאי אפשר לנגוס בהם בלי ללכלך את הלחיים.
חברת "עוף טוב" החזירה אותי לניו יורק מצד אחד, ולתיקון זכרונות הילדות מהצד השני, עם סידרת "DELI" – שמתאימה במיוחד לכריכים (אם כי אני ,שוב, בהתקף נוסטלגיה, מסוגלת לחסל קופסה כמו שזה, בעמידה ליד המקרר הפתוח).
