באבא יאגה היא מכשפה שמגיעה היישר מהמיתולוגיה הסלאבית – מכשפה מפחידה, זקנה ובעלת שיניים חדות, שמצד אחד נוהגת לחטוף ילדים קטנים (שסביר להניח שהופכים לארוחותיה) אבל גם חכמה מאד, ולעיתים נדירות, כשנחה עליה הרוח, בביתה שעומד על כרעי תרנגולת, היא מכוונת נשמות טועות.

אז המרכבה של באבא יאגה נחתה בלב תל אביב, והפכה למסעדה רומנטית, גדולה, בעלת סוגים שונים של מקומות ישיבה- בחוץ באוויר הצח או מתחת לכוכבים, בחללים שונים בפנים, כולם מעוטרים בנורות רומנטיות ובהרבה בובות של מכשפות , בין עצים מוארים או ליד קיר אורות, והכל מעביר את האורח מסע קסום באגדות אירופה, כשכמובן גם אוכל טוב ואלכוהול משובח מעצימים את החוויה.

להמשיך לקרוא ←

מזג האוויר לא היה יכול להיות נפלא יותר, כשהצפנו, שש בלוגריות שמחות לעכו. נסיעה נוחה ומהירה ברכבת ישראל הביאה אותנו היישר ללב העיר, ומשם המשכנו לעיר העתיקה. התחנה הראשונה שלנו  היתה מסעדת "אל מרסא" שבנמל הדייגים, שם קיבל את פנינו השף והבעלים עלאא מוסא. הבנין נבנה על ידי הצלבנים ב1210, ועכשיו הוא מסעדת דגים ופירות ים מעולה, שמשלבת סגנון ים תיכוני ותוצרת טריה מהים, למעשה, הכי טריה – כי הדגים שוחים במרחק מטר אחד מהמסעדה, שצופה אל הנמל, ומשם הדרך לרשת ולסירים והמחבתות, קצרה באופן מיוחד (וכך גם הדרך לצלחתם של הסועדים).

להמשיך לקרוא ←

איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.

אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.

סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.

הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…

אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.

היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים  – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.

שתי מנות דגים נאים  הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק  ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.

לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.

קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.

כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.

(בתמונה למעלה- משמאל  בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).

מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.

הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את  –

וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי  ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.

(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).

מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.

לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.

ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.

אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/

בערוץ האוכל משודרת הרבה פעמים תוכניתו של השף הגאון הסטון בלומנטל. מדובר בשף שאהבתו היא להמציא מנות מיוחדות, אתגרים בלתי אפשריים וחוויות אכילה שונות ומעניינות.

נזכרתי בו כשטעמתי את המנות של השף לירן בלו מ"אמיליה" ברחובות. המסעדה היא צמחונית חלבית (כולל דגים ופירות ים) ושוכנת ברחוב הארוך הרצל, אי שם במספר 213.

העיצוב הוא איטלקי, וזאת לכבוד "אמיליה" שהיא מחוז "אמיליה רומנה" בצפון איטליה, סמוך לעיר בולוניה, שמהווה מרכז גורמה . בליבו נמצא עמק הפו שמכונה גם "עמק האוכל".

עם שם כזה כבר היו לנו ציפיות גבוהות. כשלירן הזמין אותנו, השאיפה היתה גם לטעום את המסעדה וגם לנסות מנות מיוחדות. למה ההתנסות הזו חשובה? כי הקו המנחה את המסעדה הוא השינויים והגיוונים, כך שכל שבוע יש ארבע או חמש מנות חדשות ומיוחדות, והתפריט מודפס מחדש כל יום (!) בהתאם לסחורה הטריה שמגיעה . למעשה, הספקים כבר עושים "הפתעות" ללירן ופשוט מביאים לו את מה שהכי טרי, ולירן ממציא חידושים.

למעשה, אם נחזור לכותרת של הפוסט הזה, אם "אמיליה" היא ארץ פלאות, אז לירן הוא המטייל התמים שבא בכלל מתחומי המחשבים והכלכלה, גילה את המנהרה של הארנב הלבן, ואת אהבתו לבישול, ומאז הספיק להשתפשף במסעדות כמו "גושן", "בנדיקט" "טצה" ועוד. "אמיליה" קיימת מעל שנתיים ולאחרונה שינתה קו כשהוציאה את מוצרי הבשר בעיקר בגלל ש"משעמם לבשל בשר, בסופו של דבר כולם רוצים סטייק" ואיפה היצירתיות?

כוסות יין של "דלתון" נמזגו, ולשולחן הגיעו קעריות זעירות עם שני "משעשעי חיך". אלה מנות פינוק שהשף מוציא ככה על הדרך, אם כהפסקה בין מנות, או לאירועים חגיגיים שנחגגים במסעדה וכך הלאה, והם מנות זעירות שמורכבות מטעמים שונים שהופכים ביחד לטעם אחד מורכב ומיוחד. הראשון שקיבלנו היה מורכב מקציפת לבנה, קוויאר, תמצית הדרים, מלח שחור וצנונית. (אגב, בארוחה שלנו היה שימוש רב בקוויאר סלמון ובעלי תיבול שונים שגם תרמו לפרזנטציה של המנות). השני, שקיבלנו (והייתי מוכנה לקבל צלחת ממנו) היה כריכונים קטנים שהורכבו מקולורבי במילוי טונה יוזו, נענע, קרם גזר, קוויאר , ברוקולי, אספרגוס וצ'ילי. כל מה שנשאר הוא לקוות שביום שאתם בוחרים להגיע למסעדה, יהיו בדיוק אלה…

לחם הבית הוא מאסט במסעדות, וב"אמיליה" מדובר ב" לחם בלי מצפון" – פוקצ'ת טימין , שום ומלח גס, מוגשת עם שמן זית, חומס בלסמי ואיולי טוסקני" (16 שקלים).

לחם חם, רטבים טובים, פתיחה מבטיחה (ורצוי לשמור חלק מהלחם לניגוב הרטבים בהמשך!).

הערה- רוב המנות היו מנות מיוחדות, שמגיעות בהפתעה כל יום משהו אחר, ולכן אין לי מחירים. מה שכתוב בסוגריים הם מחירים של מנות קבועות. בגדול מחירי המנות הראשונות נעים בסביבות ה33-41 שקלים, והעיקרית היקרה ביותר היא משהו כמו 85 שקלים, כך שהמחירים סבירים מאד. קינוחים בסביבות ה32-38 שקלים.

"פורטובלו" היתה המנה הראשונה מבין מנות הפתיחה שהגיעה אלינו. מדובר בביצה עלומה ועלי תרד חלוט ברוטב כמהין, שהונחה על פטרית פורטבלו אפויה. היא מתפריט הקבועים ועולה 32 שקלים. בדרך כלל בארוחות בלוגרים, כדי שלא נתפוצץ, מוגשת מנה אחת לכמה בלוגרים ביחד, כדי שכל אחד יוכל לטעום. במקרה של מנת הפטריה והביצה הזו, אף אחד לא הסתפק בחלק, וכולם ביקשו מנה לעצמם. שילוב מחמיא מאד של הביצה והפטריה.

בכלל, קו מנחה ששמנו לב אליו היה העדינות של התיבול שהשאירה לחומרי הגלם מקום להתבטא.

"טרטר סלמון עטוף בצ'יפס אורז, קרם סלק, איולי תפוזים וקוויאר" היה המנה הבאה. זו מנה מהמיוחדות של אותו יום. ה"צ'יפס" היו למעשה יריעות דקיקות וקרנצ'יות, שנתנו קונטרה לחתיכות הדג הקטנות שהתחבאו למטה, מתחת לעלי תיבול וקוויאר סלמון. אני מצאתי את המנה מאד מרעננת.

"גספצ'ו כרוב סגול" – מרק קיצי קר לצד ירקות העונה ובצלים מוחמצים (29 שקלים). מדובר במנה להרכבה עצמית – כלומר מקבלים צלחת של ירקות העונה וצנצנת של מרק קר, ומערבבים לבד. ניסינו לנחש מהו ה"עיקצוץ" שמופיע לנו בסוף האכילה, כי לא היה מדובר במנה חריפה, והשף גילה לנו שמדובר בבצל המוחמץ שנותן את האפקט הזה. אני פחות התחברתי כי הצבע הוורוד של המרק הזכיר לי כל הזמן סוג של מעדן תות. החבר'ה סביבי אהבו (וניגבו את המרק שנשאר עם הפוקצ'ה).

"רביולי ארבע גבינות מוקפץ בשרדונה , ארטישוק וחמאה שרופה" – מנה שהזרימה לנו את האוויר של איטליה בגדול. עושר של גבינות, בצק איכותי, ובעיקר, כמו בהרבה מנות אחרות – הרבה הרבה חמאה. שחיתות במיטבה.

"קלמרי ממולא במוצרלה, אנשובי וצלפים, על ציזיקי ופפריקה מעושנת". תיאור המנה נשמע לי בהתחלה כבד – קלמרי שאינו מבושל בדיוק במידה נוטה להיות צמיגי, וביחד עם אנשובי שנוטה להיות דומיננטי, ותיבול מעושן, יכל לתת קומבינציה כבדה. אבל זה ממש לא היה כבד. מנה חמודה עם המון רוטב (מזל ששמרנו עוד מהפוקצ'ה!).

האחרונה מבין מנות הפתיחה היתה "סקלופ" של פטריות מלך היער על פולנטה רכה בציר ירקות. מנה באמת כייפית בזכות שילוב המרקמים – הלעיס יותר של הפטריה והרכות של הפולנטה. הייתי שמה טיפה פחות מלח בפולנטה ואז היא היתה יוצאת מושלמת. (והזכרתי כבר נוכחות של המון חמאה יאמית יאמית?)

לפני העיקריות קיבלנו עוד מרענן חיך – כפית של ג'לי אננס עם צ'ילי ועוד כמה הפתעות נחמדות. נזהרתי מהצ'ילי והשאר היה גם הוא, כמו אחיו לפתיחת הארוחה, משהו שונה שסך צירוף חלקיו גדול מכל אחד לחוד.

בעיקריות קיבלנו רשימה של מנות אפשריות ונתבקשנו לבחור. עשיתי "דיל" עם הבחור שמולי, שנבחר ביחד שתי מנות ונטעם משתיהן גם יחד. בפועל גם טעמנו מהמון צלחות אחרות של אחרים… בכל אופן, מנה אחת מהשתיים נבחרה מיד – מדובר היה במנת ספיישל של "מולים טריים מוקפצים ברוטב מרינרה לימוני ופרמז'ן". השניה שנבחרה היתה "פילה דניס על אורז אסור, אספרגוס, פפרדלת הדרים וקרם סלק" (גם היא מנת ספיישל).

היתה עוד מנה שצדה לי את העין והתיאור שלה היה "ניוקי ושרימפס ברוטב יין לבן, אספרגוס, צ'ילי וארוגולה" אבל פחדתי שבגלל הצ'ילי זה יהיה חריף אז וויתרתי. בכל מקרה דגתי חתיכה אחת מצלחת של שכני, ולא הרגשתי כלל חריפות אלא מתקתקות של היין שעטף את השרימפס ובצירוף של הניוקי הרך הפך לביס של מרקמים שונים וכייפיים.

בכל מקרה, נחזור למנות העיקריות. המולים הגיעו ראשונים בערימה ענקית. הרוטב היה בטעמי עגבניה עם "עוד משהו" (כבר למדנו שאצל שף לירן תמיד הטעמים משתלבים למשהו חדש…). עזבנו את הנימוס, תפסנו את המולים בידיים וכמו פיסטוקים – פתחנו והוצאנו את כל הטוב מבפנים.

אחר כך הגיעה מנת הדניס, כמו שרואים בתמונה, בעיצוב יפיפה. שני נתחי דג גדולים שהונחו על "אורז אסור" . שאלנו מה זה "אורז אסור" והסתבר שזה אורז שגדל בעיר האסורה בסין, ושף לירן בדיוק קיבל ארגז ממנו, וזה מה שיצא לו. מעבר לדג שהיה עשוי היטב, האורז הזה כבש את כולנו עד שביקשנו תוספת רק ממנו. הוא היה רך, חמאתי (ברור!) ומתובל בעדינות. הזכיר לי סוג של ריזוטו.

שאלתי את שף לירן מה בעצם הקו שלו, והוא סיפר שהוא משקיע שעות ארוכות בלחפש את הרעיונות הטובים ביותר לחומרי הגלם שלו, והשאיפה שלו היא ליצור שכבות שישתלבו ביחד ויתנו אפקט גם כל אחד לחוד וגם בקומבינציה ביחד.

זמן הקינוחים הגיע. גם כאן היו הפתעות.

הקינוח הראשון – קלאסיקה- "סופלה שוקולד"  עם קצפת אגוזי לוז (36 שקלים). בסופלה אין חוכמות – מבחן הכף הננעצת מבדיל ישר בין סופלה איכותי לבין עוגת שוקולד חמה. במקרה המדובר, הסופלה הוכנס לתנור בדיוק בזמן וכמו שאפשר לראות בתמונה – תפוח, אוורירי, עם תוכן לבה שוקולדית חמה. אהבתי את קציפת הלוז שמחליפה את הגלידה המסורתית מכיוון שהיא היתה אוורירית וקלילה.

הקינוח השני החזיר אותי לשף הסטון בלומנטל והרעיונות המיוחדים שלו. מדובר היה בקרם שמנת בסגנון "מלבי" שהושכב בצנצנת, מעליו היו ערימות של תוספות שבדרך כלל מקובלות עם מלבי כמו קוקוס קלוי וכדורי דגני שוקולד, ואז בא הטוויסט – ווניל מעושן שנוסף לצנצנת שנסגרה וכלאה בתוכה את העשן. כשפתחנו הוא יצא ממנה והשאיר שובל דומיננטי. הענין הוא שבשבילי קינוח הוא תמיד מסורת, ואישית אני פחות בנויה לשינויים כל כך קיצוניים במה שאני מכירה כ"קינוח". זו הסיבה למשל שאני לא אוהבת את כל מסורת הבזיליקום שנוטים להכניס לקינוחי שוקולד שונים בתקופה האחרונה. אז את הטעם המעושן אני מעדיפה להשאיר למנות מלוחות, ולכן חזרתי אל הסופלה וקציפת הלוז שחוסלו עד תום.

ב"אמיליה" גם מתקיימות הופעות, ושווה להתעדכן בכל הפרטים באתר- http://emelia.co.il/  (ועדיין תהיו מופתעים כשתגיעו ותראו את התפריט היומי, ואתם יכולים לבחור אם להיות שמרניים יותר וללכת על מנות "בטוחות ומוכרות" או לאתגר את עצמכם ולהתנסות בספיישלים מעניינים.

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612

חוף הקשתות, שעת צהרים מוקדמת, אני פוסעת ל"פטרה" , בר מסעדה שמבטיח לי שמכאן לא אצא רעבה.

ו"לא רעבה" זה אנדרסטייטמנט.

הוזמנתי לדגום את התפריט, אבל התפריט ענק ומקיף כל כך, שאין סיכוי לנסות אפילו חלק קטן. יותר מכך, האירוח הגאורגי הוא מכל הלב, עד כדי כך שלמרות שביקשתי מנות מוקטנות כדי לטעום כמה שיותר, המנות עדיין, גם אחרי הקטנה, היו פשוט ענקיות. בכלליות ניתן לומר שכל מנה שיש בתפריט, תשביע שני אנשים. באחריות.

התפריט עצמו במתכונת אלבומית מרהיבה ,מציג במפורט את המנות על רקע נופי גאורגיה. היינו שניים – אחת שאוכלת הכל ואחד צמחוני, ושנינו זכינו למגוון ענק של מנות.

בהתחלה, כדי להרוות את הצמא הגיע לשולחן בקבוק משקה גאורגי מוגז בטעם אגס, מרווה ומתוק, ביחד עם כוס יין הבית   – חבנצ'קרה חצי מתוק ועדין מאד ,שגם הוא כמובן מגאורגיה.

יש לציין שלמרות האוריינטציה הגאורגית, יש בתפריט גם מנות רבות שאינן דווקא מגאורגיה כמו בשרים, דגים, פסטות, פיצות ומתוקים, וכמובן בר משקאות עשיר.

"סלט גאורגי" הגיע לשולחן – עגבניה, מלפפון, בצל ופטרוזיליה קצוצים גס ומצופים בשקדים מרוסקים (54 שקלים בתפריט), כפרי כמו שכפרי צריך להיות , ליוו את כל שאר המנות.

"חמוצים גרוזינים" – מלפפון, עגבניה וכרוב כבוש בסגנון גרוזיני (37 שקלים לפלטה ענקית), הולכים מצוין עם שתיה אלכוהולית. אני אהבתי את המלפפון הכבוש, בן הזוג העדיף את העגבניה שהיתה מתובלת יותר.

לחם הבית מלווה את רוב המנות – לחם עסיסי וקרנצ'י בעטיפתו, שווה במיוחד לנגב איתו את הרוטב של פירות הים כפי שיפורט בהמשך.

שני מרקים הגיעו אלינו לפי המלצת המקום- מרק פטריות (יש גם אופציה למרק בצל) שמוגש בתוך לחם אפוי (34 שקלים) ומרק דגים  על ציר ירקות (44 שקלים). שתי המנות היו עשירות, טעמתי את שתיהן, קשה לי להחליט. בתפריט כתוב שבמרק הדגים יש סלמון, אני מצאתי עוד הרבה סוגים שונים של דגים שהגדילו את טווח הטעמים.

עכשיו הגיעה המנה שמבחינתי היתה אחת הווינריות – אימרולי– בצק אפוי בתנור במילוי גבינות (53 שקלים) – מאפה מלא, אבל מלא גבינות לוהטות שנמתחות בחוטים עסיסיים כשבוצעים את המאפה. אוי, זה היה טוב. גם כאן המנה מספיקה לשניים רעבים במיוחד.

שתי מנות פירות ים הגיעו אלי – (ושוב מדגישה, המנות שבתמונות הן מנות דוגמית בלבד מתוך מנה גדולה בהרבה, מה זה "הרבה" – בהמון!).  – שרימפס ברוטב עגבניות (יש אפשרות לחריף) –( 81 שקלים למנה בגודל מלא) ושרימפס ברוטב שמנת עם שום , פטריות וחתיכות חזה אווז (99 שקלים). כל מנות פירות הים מגיעות כאמור עם לחם הבית ששווה לנקות בעזרתו את הרטבים, ומטבלים שונים. מבין השתיים בחרתי את זו עם השמנת (חולה על שמנת!). בשני המקרים פירות הים היו עשויים בדיוק.

עוד שתי מנות צמחוניות נחתו אצלנו – חינקאלי חלבי  – כיסוני בצק ממולאים בגבינות גרוזיניות מבושלים במים בלווית רוטב שמנת שום (52 שקלים) ו"חציל פטרה" – חציל בלאדי קלוי על הגריל עם טחינה וצנוברים קלויים (39 שקלים). אם הייתי צריכה לבחור בין שתי המנות האלה הייתי הולכת על החציל כי הטעמים שלו היו עזים יותר, לעומת החינקאלי העדין מאד.

במסגרת ה"בואו נראה כמה הבלוגרית מסוגלת לאכול" הגיעו עוד שתי מנות נוספות (אמרתי לכם שהנדיבות הגאורגית לא יודעת גבולות?) –

צ'בורקי חלבי – בצק גרוזיני פריך במילוי גבינות גרוזיניות וירק מטוגן (51 שקלים לשתי יחידות ענק), ובלינצס חלבי – בלינצס מטוגנים ממולאים בגבינות גרוזיניות (39 שקלים לשש יחידות). שתי המנות היו כייפיות לנשנוש, בעיקר לאור השמש המאירה וחוף הים שעליו נמצאת המסעדה (חוף הקשתות באשדוד).

הקינוח שקיבלנו לא היה גרוזיני אבל היה עונג של גלידת קוקוס מצופה בפקאן עם קצפת ורוטב קרמל, מנה שיכלה להתחלק בכיף בין ארבעה אנשים גרגרנים. (41 שקלים).

מה שנחמד במקום (חוץ מהאווירה, השירות, העיצוב והים הצמוד) הוא שבאמת אין צורך להוציא סכומי עתק כדי לאכול טוב, והסועד יוצא בהרגשה שקיבל תמורה מצויינת לכספו, גם מבחינת הטעם וגם מבחינת השובע.

בתפריט ישנן כל כך הרבה אפשרויות – בשריות, חלביות, חריפות, לא חריפות, קטנות, גדולות (בעצם ,אין "קטן", הכל גדול עד גדול מאד), כך שכל אחד יכול למצוא מה מתאים לו, לכיסו ולתאבונו.

באתר ניתן למצוא פרטים וגם מבצעים, עסקיות וספיישלים  –

http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=9247

(רחוב מפקורה 1 אשדוד, חוף הקשתות, חנייה חינם ובשפע).

את השף צחי מלול אני מכירה מהתקופה שהיה השף הראשי של מלון "ממילא" היוקרתי. אחרי "ממילא" ועם שנים רבות במסעדות בניו יורק (עם שף דגלס רודריגז) ובלונדון עם אחד עצבני במיוחד- גורדון רמזי, הוא החליט שהוא רוצה עצמאות ואיתר פנינה ביפו, ברחוב בית אשל, שהפכה להיות "אלמנטרי- מסעדת שף".

המוטו, שלפיו נבחר שם המקום – מנות ברורות ומובנות ,דגש על טריות (כשאתה שני מטרים מנמל יפו, הדגים מגיעים אליך לפני שגילו שהם כבר לא במים של הים), תפריט לפי המלאי של אותו היום ומנות שמיועדות לכל אחד- מהמשפחות עם הילדים ועד ל"פודי" האנין.

"צניעות, כבוד לזולת ואוכל טעים הם הבסיס לחיים טובים" הוא המוטו של מלול. המסעדה ממוקמת ברחוב בית אשל 7, בצמוד לשוק הפשפשים.

 הוזמנתי למסעדה לאחר שלושה שבועות בלבד של פעילות, והתנסיתי בשלל הסוגים של המנות, ממגוון רחב (ומתחלף- עד כדי כך שהתפריט מודפס על דף פשוט כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו במנות הכי טריות ומיוחדות של כל יום).

בתחילה, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הוגש לחם הבית שהגיע עם זיתי קלמטה, חמאה ואיולי מיוחד שמוכן במקום. הלחם הוא לא מנה בפני עצמה אלא מגיע לכל סועד על הבית. ביחד עם הלחם הגיע יין של יקב "ספרה" שהוא יקב מאזור ירושלים , אזור מגוריו של השף, שמקפיד על מקומיות והביא למסעדה גם יינות של יקבים נוספים מאותו אזור- "עגור" ו"סוסון ים" וכן בירה מקומית של "שפירא".

ביקשתי גם מים לרוות את צמאוני וקיבלתי כוס מיוחדת שבה כדי לתת טאץ' רענן למים, הוסיפו להם במקום הלימון הסטנדרטי, דווקא פלחי מלפפון חי, משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר.

המנות הראשונות שקיבלנו כללו –

מנה טובה של טייגר שרימפס שכרסמנו עם הידיים, ובאו צרובים במחבת עם חמאה, שום, צ'ילי ופטרוזיליה (55 שקלים), לחובבי פירות הים מנה מאד מומלצת.

רוסטביף סינטה עם חרדל , פרמז'ן ובצל סגול (42 שקלים)היה המנה הבאה שהיתה נחמדה , אם כי אני עדיין נוטה יותר לכיוון הטייגר שרימפס.

כאן הגיעה המנה שהיתה הבחירה שלי מבין ששת מנות הפתיחה שקיבלנו – "שקדי עגל" עם עגבניות שרי צלויות וסלט חצילים (50 שקלים) כי הם היו פריכים מבחוץ, רכים בפנים, מתובלים בעדינות, הייתי מוכנה לקערית שלמה רק של השקדים הללו.

שלוש המנות הבאות שקיבלנו היו –

"קציצות סרטנים ושרימפס" – שרימפס ובשר סרטנים קצוצים גס עם אבוקדו ומטבוחה (50 שקלים)- השרימפס קצת השתלטו מבחינת טעם ולא הצלחתי להבחין בסרטנים, קצת חבל כי אני אוהבת סרטנים.

סביצ'ה דג טרי – במקרה שלנו סלמון, שוב לפי מה שעולה ברשת באותו יום, בכבישה קצרה עם אנדיב, אבוקדו, אשכולית אדומה, צ'ילי אדום ושמן זית (50 שקלים) – מנה יפה שהפכה אצלנו ל"פינגר פוד", שילוב מעניין של האבוקדו ורק להזהר מקישוטי הפלפל האדום החריף.

סלט מוחיטו (37 שקלים ) לסלט חמוד מאד של עלי בייבי, סלק, מנגו, פלפל אדום, בצל סגול והשיחוק- ווינגרט מוחיטו שבנוי ממש כמו המשקה, עם רום קומפלט ונותן טוויסט מתקתק לסלט. אהבתי את הרעיון כי אף פעם לא טעמתי רוטב לסלט שהכיל רום.

למנה העיקרית התבקשנו כל אחד לבחור מנה מתוך התפריט. בחרתי בנתח קצבים שמגיע צרוב במחבת  ומומלץ בדרגת מדיום, ומוגש עם פירה (חלבי! הללויה!) . הייתי חייבת לעשות תמונת קלוז אפ לבשר ולצבע המגרה שלו, ועם הפירה, טוב, מרגישים את האיכות.

חבריי לשולחן הזמינו אנטריקוט ברמות צליה שונות (במסעדה מאד קשובים לבקשות הלקוחות ולפי טעמם) ודגים שונים.

הקינוח היה מבחר פטיפורים  של הקונדיטורית נעמה שטייר, בטעמים שונים – ממתיקות השוקולד דרך חמצמצות לימונית, כשהפייבוריט שלי היה דווקא זה בטעם אגוזים (הראשון מימין).

(בתמונה למעלה משמאל – שף מלול ומימין – תראו איזה בשר!!)

שף מלול מביא את עצמו ורעיונותיו לידי ביטוי במקום העצמאי שלו – האלמנטרי, והם מספיק רחבים ומגוונים לכל טעם.

 המסעדה כל כך חדשה שאין לה אתר עדיין, אבל אפשר למצוא פרטים ב http://www.2eat.co.il/restaurant.aspx?restid=21889

ישנם דילים אטרקטיביים לעסקיות צהרים וערב.

את השם "דרבי בר" אין צורך להציג, כולנו מכירים את הסניפים בקניון רמת אביב, במרינה בהרצליה וביגאל אלון בתל אביב. עכשיו הצטרפה למשפחה אחות חדשה – "דרבי בר דגים פורט" שנמצאת כצפוי בנמל תל אביב , מול המים, מול הבריזה ומול השמש הקלילה שמלטפת את הבאים.

הגעתי להשקה עם ציפיות גבוהות, שכן מקום שמתמחה בדגים ופירות ים, יודע איך לטפל בתוצרת הימית ולהביאה למקסימום הפוטנציאל והטריות שלה.

המסעדה ממוקמת בחלל בו היה בעבר הTLV, חלל גדול ומרווח שהפך לארמון ימי הכולל עץ, רשתות, קירות מצויירים ועוד יוצרי אווירה, בידיו האמונות של האדריכל ירון טל (כן, אח של..). במסעדה מקום ל250 אורחים וכמובן גם חלל אירועים פרטי.

בתפריט מנות דגים כמו בורי, פורל, מושט, סלמון, מוסר דניס , ברבוניות, לברק, לוקוס (כמה מהם טעמנו בהשקה- הסלמון הגיע על שיפודים ששמרו על עסיסיותו ולא הציפו אותו בתיבול מיותר שהיה מנטרל את הטעם המיוחד של הסלמון, הברבוניות שהיו נשנוש כייפי לצד הבירה הקרה, ודגים שונים עם רוטב חמצמץ וירקות שטופלו ביד אוהבת), פירות ים (אנחנו טעמנו שני סוגים – קלמארי על הפלנצ'ה עם פנקו ושרימפס ברוטב חמאה, שניהם עונג צרוף – במיוחד הקלמארי שהפך לסוג של "פופקורן" עבורנו ונושנש באצבעות תוך התעלמות מהקיסמים המנומסים שהוצעו לנו).עוד מנת נשנושים כייפית היתה מנה של ירקות – חצילים וכרובית שצופו בפנקו וטוגנו, ואחר כך הוגשו עם רוטב עדין. על טוסטונים טעמנו גם מהאיקרה הביתית של המקום ומדגים מלוחים וירקות.  במקום מגישים גם בשרים , פסטות וארוחות ילדים.

את ההשקה כיבדו בנוכחותם ידוענים רבים כמו שלי גפני, שגב משה ורעייתו סנדרה ריגלר המעצבת, זוכי "המירוץ למליון" – קובי וטליה (ואיזה מתוקים הם..), וגם האחת והיחידה בר רפאלי שנהנתה מהמנות וגם מההופעה של אפרת גוש שהגיעה לשמח את כולם.

המסעדה הוקמה על ידי אנשי העסקים והמסעדנים בני רוזן ורועי ליאון שהקיפו את הסועד בכל מה שצריך כחוויה כוללת – טעמים, ריחות, עיצוב, בר אלכוהול מרשים ומוזיקה, כמובן עם שירות מוקפד.

דף הבית של "דרבי בר דגים פורט" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15068

קפיצה קטנה לחו"ל היא תמיד כייפית. קפיצה שלא דורשת אריזה ומעבר בנתב"ג כולל ה"ארזת לבד" היא בכלל תענוג. הזמנה לאגף החדש של מלון "אמריקן קולוני" בירושלים שכולל הרחבה של מסעדת "ערבסק" המפורסמת של המלון, היא הדרך הכי טעימה לנסוע לחו"ל בישראל.

במלון "אמריקן קולוני" ובמסעדת "ערבסק" כבר ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2580351/ ונהנתי מהמנות המגוונות ומהאסטטיקה הרבה של המקום, והפעם ישבנו בבר הקיץ החדש, בבריזה של לילה ירושלמי מלטף, מוקפים בהרבה תיירים ואנשי עסקים ששוחחו בשפות זרות, ליד בר מצויד היטב ומטבח חיצוני שכלל טאבון בבניה מיוחדת מאיטליה. הבר עצמו נפתח אחרי עשרה חודשים של שיפוצים ובעלות של למעלה ממליון וחצי שקלים.

בדרך לשולחן שלנו עוד עברנו בגינת תבלינים חדשה, עם מפל קטן ואווירת זן (וכמובן שהתבלינים משמשים את השפים של המסעדה במלון) והמון פינות שכיף לשבת בהן על כיסא נדנדה, או בין העצים ולהנות מהבריזה הירושלמית.

בבר הקיץ החדש מציעים מגוון קוקטילים קיציים ותפריט איטלקי עשיר שמותח את המילה "איטליה" למחוזות שלא הכרתי ולא טעמתי.

מלצרים אדיבים שירתו אותנו בשילוב של אנגלית ועברית, ואחרי מזיגת יין (קברנה סוביניון לפי בחירתנו) מנות ראשונות החלו להגיע לשולחן.

שף המלון דיוויד דעדס הגיע כדי להציג בפנינו מנות יפיפיות ומתוחכמות עם המון צירופי טעמים מעניינים.

פואה גרא קלאסי היה הראשון, עם ריבת תאנים, נימוח ומתקתק בעדינות, הוגש עם גבינת ברי (104 שקלים בתפריט). פינוק יוקרתי עד הסוף.(104 שקלים בתפריט)

סלט טונה על עלי אנדיב- עם הפתעה של אבטיח. ההפתעה היתה מושלמת כי גם מבחינת המראה החיצוני, חתיכות הטונה וחתיכות האבטיח הן דומות והצירוף של המתיקות עם הדג היה מקסים. (95 שקלים)

"קובנייה" מהמטבח הערבי – בשר נא עם רוטב וינגרט עגבניות. (99 שקלים)

קרפצ'יו ברזאולה   מרוענן עם עלי תיבול ירוקים. (95 שקלים)

קרפצ'יו חזה אווז עם אגסים וגורגונזולה (89 שקלים בתפריט), תמיד שילוב מנצח.

פילה עוף עם זרעי פרג שהוגש עם מרק גזר  ודלעת(65 שקלים), פחות התחברתי לעוף, יותר למרק, אולי הייתי אמורה לאכול אותם ביחד? אולי.

ספיחה – מאפה טורקי בשרי שהוגש עם סלט טורקי חריף, סוג של פוקצ'ה עם בשר, (78 שקלים), מנה מפנקת ופחמימתית כמו שצריך. (78 שקלים)

המנה המנצחת שלי מכל המבחר (והיה מאד קשה לבחור) – צדפות קוקי סאן ז'אק שכל מי שיודע להעריך צדפות, ימחא כפיים לביצוע הזה. זה היה השלב שהצטערתי שיש עוד אנשים איתי בשולחן.. (ושרובם לא שומרים על כשרות…). (99 שקלים).

(בתמונה מימין, שף דיוויד דעדס).

כמובן שביקשנו גם את המנה שטעמנו בפעם הקודמת (ראו הסיקור הקודם)- שרימפס פלאפל עם סלט טאבולה. (94 שקלים). עזבו אתכם מהסלט- תפסו שרימפס בשתי אצבעות, הרימו מעל הראש, כופפו את הצוואר אחורנית בעודכם מורידים בעדינות את העונג הזה אל תוך הפה , וזהו. לא צריך יותר.

מנהל המלון מר תומאס בא להסתובב בין האורחים ולראות שהכל בסדר, וסיפר שעכשיו מגיעות המנות העיקריות, האקסטרה מיוחדות (כל כך שבאינטרנט עדיין אין מחירים שלהן).

אני די אהרוס את ההפתעה אם אספר שהמנה הראשונה שקיבלנו היתה המנצחת גם בעיני וגם בעיני שאר יושבי השולחן. מדובר היה במנת מוח של טלה. המוח היה עשוי בסוג של קראסט שיצר מעטה פציח בעדינות ובפנים.. .פשוט לבכות מרוב רכות. בשר נימוח ורך, אפילו ילדים יכלו להתענג על זה. (אם ההורים היו מאפשרים להם לקבל חלק, רוב הסיכויים שהיו מאמצים את כל המנה לעצמם).(95 שקלים)

צלחות צדדיות של ירקות מאודים בצבעים עזים (70 שקלים) ותפוחי אדמה (50 שקלים)הגיעו ביחד עם פיתות הבית כדי ללוות את המנות הבאות:

מנה מיוחדת של טחול ממולא, בגרסה משודרגת ממה שאנו מכירים במסעדות "ביתיות",(90 שקלים)

בקר עם רוטב צדפות- סוג של מנת קדירה באווירה תאילנדית (עם רוטב בוטנים). היה לי חריף אבל אני מתה על בוטנים במנות.(135 שקלים)

פלטת ממולאים – גם פה נראה היה שיש איזה "מאמא" אותנטית שהביאה את המגע של הבית עם טוויסט של השפים במסעדה ונוצר שילוב של מוכר ולא מוכר.(104 שקלים)

כתף טלה- בסיר ממורק ומבריק הגיע תבשיל כתף טלה עם הרבה ירקות, אפילו לא היה צריך סכין כדי לשלוף חתיכות בשר ענקיות, מנה גדולה ומשביעה, ארוחה בפני עצמה. (145 שקלים)

עוף טריאקי עם סלט אבוקדו – גם פה השפעה אוריינטלית.(121 שקלים)

כאמור מבין כל המנות הללו, בחרתי כפיבוריטית שלי במנת הקוקי סאן ז'אק, ולמי שלא אוכל פירות ים, ההמלצה שלי היא כתף הטלה.

השולחן פונה, המלצרים ריחפו סביבנו ואחד הגיע עם מגש הקינוחים. אין לי מושג בדיוק איזה קינוחים היו שם, אבל היה מבחר של מתוקי קוקוס, מוס שוקולד, בקלוואות בטעם אותנטי ומה שכולנו התנפלנו וחיסלנו הכי מהר- טראפלס קלאסיים נימוחים ושוקולדים.

מסביב המשיכו לדבר בכל מני שפות ומלצרים הגישו עוד ועוד מנות מיוחדות (והריח של הפיצה מהטאבון הקיצי.. אוקי, חייבים לחזור לפה עוד פעם..).

המסעדות של "אמריקן קולוני" הן לא מקום למי שרק רוצה לשבוע, אלא למי שרוצה חוויה כוללת של טעמים מיוחדים (לצד מוכרים ואהובים), הרבה אסטטיקה ו… הזכרתי אווירה של חו"ל בלי לארוז מזוודות?

האגף החדש "פאלם האוס" נפתח רק לפני כחודשיים. ביקרנו בכמה חדרים לצורך התרשמות, והאמת, מתאים לי איזה נופש במלון, עם חדרים מרווחים, מיטות שמיהרנו לקפוץ עליהן (אבל בנימוס כמובן) ולטבוע במצעים הרכים שלהן, ובעיקר – הפטיש שלי – חדרי אמבטיה מפנקים ומאובזרים בעיצוב מודרני. במלון כמה דרגות של יוקרה בחדרים, ובאלה שאנחנו היינו כמובן שהיה גם שולחן כתיבה מהסוג ששועי עולם היו שמחים לשבת לידו ולנהל ממנו את העולם (או לפחות לבדוק מיילים).

המלון, הקיים מעל 120 שנה, מקפיד על אווירת יוקרה ומצליח בתוך מבנה עתיק וקסום, לשמור על רמה מקסימלית.

ישנם מבצעי אירוח רבים, בראנץ' מפואר בשבתות שכבר הבטחתי לעצמי להתנסות בו, והיות והמלון אינו כשר, למי שאינו שומר על צום יום כיפור (כמו גם לתיירים הרבים כמובן) – זהו המלון היחיד בישראל שמגיש אוכל ביום זה. (הבראנץ מוגש במסעדת ואל בראסרי). במלון ישנו גם בר המרתף – חורפי וממוקם במרתף עשוי אבן ירושלמית מקורית עם הרבה פינות ישיבה מזמינות.

כתובת אתר הבית של המלון לכל הפרטים-

http://www.americancolony.com/

מבצעים מיוחדים –

לראשונה גם עיסקיות של ארוחת צהרים במסעדת ערבסק של 121 ₪ וארוחת ערב במחיר של 173 ₪. ארוחות הכוללות מנה ראשונה, עיקרית וקינוח- שוה מאד!!!

לינה- מחיר לינה לחדר זוגי + ארוחת בוקר בחודש ספטמבר הוא 1500 ₪ ללילה. 40% זול יותר מהמלונות האחרים ברמה שלו.