"מיתוס גריל בר" הוא מוסד קולינרי ידוע ומוכר בתל אביב מזה 13 שנים. אחרי פתיחת סניף בניו יורק, הגיע הזמן להציע לקהל הישראלי משהו נוסף – שיהיה בדיוק ההפך – חלבי.
והיות והמלך הבלתי מעורער של המטבח החלבי הוא עולם הדגים, בתפריט של Fish Market by Meatos" " הדגים מככבים והם טריים ובשיא האיכות, כדי למצות מהם את מיטב הטעם.
השף קובי עבד, שאחראי על המטעמים ב"מיתוס" מוכיח שגם בתחום החלבי יש לו הרבה מה לומר וליצור, והוא הפך את "פיש מרקט" לפנינה יוונית באמצע תל אביב.
איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.
אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.
סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.
הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…
אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.
היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.
שתי מנות דגים נאים הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.
לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.
קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.
כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.
(בתמונה למעלה- משמאל בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).
מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.
הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את –
וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.
(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).
מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.
לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.
ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.
אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/
זוכרים את השיר שמדבר על "ברמת גן יש רחוב אחד שעוברים בו ומריחים שוקולד"? אז אני מקבלת את אותן תחושות כשאני עוברת ליד חנויות של "ללין". הריח מושך פנימה, לעולם של רכות, פינוק, נקיון, חגיגיות ובעיקר כייף. ריח טוב גורם לנו למצב רוח טוב, זו עובדה, ואם יש משהו אחד שיותר כייפי מלקנות לעצמך תחושות טובות, זה לקבל אותן במתנה.
בחנויות "ללין" מבחר רב של מוצרים לרחצה ולגוף, כך שכל אחד יכול להרכיב לעצמו, או למישהו שהוא אוהב (ויש גם מוצרים לגברים!) חבילה מפנקת. ישנן גם ערכות מוכנות שמקלות עלינו את הבחירה, כמו ערכות לנסיעה, ערכות לתינוק, מוצרים לנערות, ערכות לטיפוח הגוף והפנים ועוד.
והכי כיף – הכל נארז באריזות נייר משי וסרטי סאטן, לתחושה מלכותית במיוחד.
קיבלתי שובר של שישים שקלים לקנות לעצמי מתנה לחג לפי טעמי. כשנכנסתי לחנות כמעט התבלבלתי מהריח הממכר והמוכרת הנחמדה הגיעה כדי לעזור, לשאול מה אני בעצם רוצה וצריכה . האמת, הקריטריון לבחירת מתנה לאחרים הוא מה הייתי רוצה לקבל בעצמי, והתשובה תהיה כנראה "כל החנות". אז שטפתי ידיים בבאר שבאמצע החנות, באמצעות הפילינגים הריחניים שיש שם, שגם עזרו לי להחליט איזה ריח אני הכי אוהבת (ווניל פצ'ולי) והתחלנו.
בעבר רכשתי לי מוצרים של "ללין" – חלקם נמצאים עדיין בשימוש שוטף – כמו הפילינגים המיוחדים, וערכת רחצה מיוחדת שכוללת ספוגים ומברשות והופכת את חדר האמבטיה שלי לספא מזמין.
הפעם השלמתי את האוסף עם פילינג גוף כמובן בריח הווניל פצ'ולי, וככה על הדרך גם את אותו הריח בריחן לאוטו.
כדאי לבדוק בדרך גם את מוצרי ה"TO GO" שנמצאים ליד הקופה והם במבצעים מיוחדים. (ויש גם את מועדון ההטבות של dream card שגם הוא מתנה יפה, שווה לשאול.
לאתר "ללין ישראל" – http://www.laline.co.il/
הוא מר, הוא מתוק, הוא חם, הוא קר, הוא ריחני, הוא מעודן, והוא סמל תרבותי לכל כך הרבה דברים ,מ"תקפצו אלינו לקפה" ועד "רוצה לעלות לקפה"?.
בעבר התרגלנו לשני סוגי קפה עיקריים – זה שהתבשל בפינג'אן מפויח מעל מדורה קטנה, רצוי על ידי מילואימניקים, וזה שהיה עשוי אבקה והגיע בקופסאות פח אדומות. מאז הטעם שלנו השתפר וכולנו רוצים את הקפה שלנו כמה שיותר איכותי.
קפה איכותי הוא קודם כל קפה טחון כמה שיותר טרי, כי מרגע הטחינה הקפה מתחיל לאבד את התכונות הטובות שלו. חוץ מהטריות מה שחשוב הוא גם מקור הגרגרים, תנאי הגידול ואיך מטפלים בו עד שהוא מגיע לספל המהביל שלנו.
אחד מהמקומות שמייצרים את הקפה האיכותי בעולם הוא קוסטה ריקה. לא סתם המדינה קרויה על שם "חוף עשיר" מכיוון שהיא עשירה בכל התכונות שעושות קפה טוב-
< תנאי גידול – אדמה פורייה במיוחד בשל השפעות וולקניות
< כמות ואיכות המשקעים – כולל הפרדה ברורה בין עונה גשומה ועונה יבשה באזורי הקפה הנבחרים
< אזורי גידול קפה בגבהים של עד 1900 מטר !
< %100 ערביקה – במדינה קיים חוק המחייב גידול זן ערביקה בלבד.
< אזורי קפה ייחודיים – במדינה כ-7 אזורי גידול שונים, בעלי תכונות שונות לגמרי,
רובם באיכות הגבוהה ביותר שניתן למצוא.
< מסורת וטכנולוגיה – שילוב ייחודי בין הישן לחדש, שבמרכזו עומד האפיון המרכזי של המדינה:
שמירה על הטבע ועל אוצרותיו.
היזם יהונתן שרף וזוגתו התגוררו שנים רבות בקוסטריקה והכירו את עולם הקפה העשיר. אחרי שהקימו את האספרסו בר הראשון בקוסטה ריקה הם הביאו את הבשורה לארץ.
לפוטנציאל הקפה המשובח הם הוסיפו הקפדה של ביקור שנתי בחוות קפה ובתי עיבוד כדי לבחור את הפולים הטובים ביותר, הבאתם לארץ בעזרת בקרת אקלים ששומרת על חומרי הגלם בצורה האופטימלית במחסן, ולבסוף הבאת כמויות קטנות כל יום לבית הקלייה בשוק הכרמל וקלייה של כמויות קטנות מאד (ולכן סוג קפה יש מטחנה משלו!) ואז אפשר להתענג על כוס איכותית במקום, או לקחת הביתה ארוז בשקיות (שמומלץ לשמור בכלי עם וואקום).
הקפה שMAE CAFE רוכשים בקוסטה ריקה הוא של משפחת ברנס, שבית הקלייה שלהם קיים מ1941, והם מהווים את נושאי הדגל מבחינת קפה, ועכשיו MAE CAFE הם הראשונים בעולם שהשיגו הסכם בלעדיות. התוצאה היא ש"MAE CAFE" הם היחידים בארץ שעונים על הקריטריונים לקפה גורמה- פולי קפה ללא פגמים, שנקנים בקניה ישירה מאזורי קפה מוגדרים , נקלים בבתי קליה קטנים (בעדיפות לקליה בהירה שמרחיבה את מגוון הטעמים) ונמכרים לפי אזורים ולא רק בתערובת. זני הקפה הנמכרים בסניפים בשוק הכרמל (רחוב שפ"ר 2) ובאבן גבירול 98 בתל אביב, הם POAS, NARANJO, TARRAZU. TRES RIOS ו – OROSI , שלכל אחד תכונות משלו מבחינת ארומה, חומציות, גוף ורמיזות של שוקולד, פירות ודבש, וכמובן כולם 100% ערביקה.
בתערובות ניתן למצוא פנינים כמו "CARACOLITO- השבלול" – שהוא פולים נדירים בצורה עגלגלה מאזורים נדירים ומשובחים שיוצרים תערובת קסומה, או תערובות ייחודיות לאספרסו, לקפוצ'ינו (מפולים שמגיעים מגבהים בלתי יאמנו של 1900 מטר) ומצויינים עם חלב, קפה הבוץ זוכה לתערובת בשם NEGRO – שמתאימה לכל סוגי ההכנה, כולל בישול כמקובל במחוזותינו ותערובות מיוחדות לפילטר.
למעשה שם המקום – "MAE" הוא המקבילה ל"אחי" הישראלי, והוא הכינוי שהדביקו אנשי משפחת ברנס ליהונתן שרף.
רוב החברים שהיו איתי בהשקת אתר האינטרנט והחנות המקוונת בסניף בשוק הכרמל בחרו באספרסו ובקפה חם, אני הלכתי על הקפה הקר (עם קוביות קרח וסירופ סוכר), ואני מאד מאד מאד בררנית בקפה, וכאן חצי כוס נבלעה בדקות, והשאירה לי שובל של טעם כייפי בפה.
באתר של MAE CAFE ניתן למצוא איזה קפה מתאים לאיזה מכונה (מכונת קפה, מקינטה, בוץ וכו') ולהזמין גם און ליין במשלוח. יותר מכך, באתר ממליצים להגביל את כמות הקניה כי בזמן שקפה בפולים נשמר חודשים, קפה טחון נשמר רק כמה שבועות אפילו אם זה בתנאים אופטימליים ולכן לא מומלץ לרכוש יותר מכמות מסוימת לצריכה בתקופה זו בלבד.
יהונתן גם תורם שלל טיפים, כמו למשל – בניגוד למה שמקובל לחשוב- לא להעיז לשים קפה טחון במקרר או בפריזר, זה רק פוגע בקפה. הכי טוב- מטחנה בבית, לטחון בדיוק את הכמות שצריכים ולהנות. (טיפים נוספים ודרכי הכנה לקפה משובח אפשר למצוא באתר).
לצד הקפה טעמנו את הפרלינים של איקה- שוקולטיירית בינלאומית , ששימשה בעבר שוקולטיירית אצל " רביבה וסיליה" במשך שש שנים, אחרי התמחויות בבירות השוקולד בצרפת ובלגיה, וגם קפיצה למרכז אמריקה כדי להכיר את פולי הקקאו מקרוב. (והמלצה שלי – לא לפספס את פרלין השוקולד במילוי לימון ושומשום! חוויה מקורית ומיוחדת).
(במקום ניתן לקבל ייעוץ על בחירת תערובות וכן להנות מכריכים ומאפים טריים).
עוד מידע ב-
דף הבית של "MAE CAFE" – www.maecafe.com
ועל איקה והשוקולדים – http://www.ikachocolate.com/he/
(למעלה- משפחת הקפה של MAE, מ1941).
נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".
לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.
לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."
"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.
"להמתין למה?"
"להמתין עד למועד השקיעה."
תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:
"תמיד נדמה לי שאני בבית!" (אנטואן דה סנט אקזיפרי).
הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.
קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ ( "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.
אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?
ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה. (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).
"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).
"רביוליני פורצ'יני" – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.
"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.
מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –
"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.
הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –
"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.
"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).
קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.
הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.
כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").
תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).
צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –
"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית). כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.
אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….
ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….
עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612
כשהייתי בתיכון היתה לי חברה שגרה בקומה השמינית. בבנין שלהם היתה מעלית שהכינוי "ארון מתים" היה מחמאה בשבילו. מדובר היה בתא שהיה מעליב נידון למוות, קטן ורוטט, עם תאורה חלשה ותנודות כאלה שאף פעם לא ידעת אם המעלית נוסעת לאורך או לרוחב.
עכשיו, פעם בשבוע היה לנו חוג מבית הספר שהיה ליד הבית שלה, אבל לא ישירות מבית הספר, כלומר באנו אליה למנוחה ולארוחת צהרים, ואני אשכרה הכרחתי אותה כל פעם לעלות ברגל שמונה קומות. (אני לא מאמינה שהיא הסכימה…).
בכל אופן, זו דוגמא קטנה לאיך אופיה של המעלית יכול להשפיע על התפקוד שלה ועל הנסיעה של הנוסעים בה. כולנו מכירים את סיפורי האימה על המעליות שנתקעות, צונחות, אוזל להן החמצן ושאר אירועים מפחידים שגורמים לאנשים לוותר על המעלית ולעלות ברגל, גם אם זה קומות רבות.
למעשה, פחד מנסיעה במעלית הוא פחד מוכר מאז המצאת המעלית, וכולל גם קלסטרופוביה בגלל הגודל הקטן , הסגור וחוסר האפשרות לצאת, וגם פחדים נוספים בעקבות טראומות כגון התקעות בעבר, אפילו אם היא היתה בטוחה לחלוטין ובשום רגע לא היתה סכנה. (והמצחיק הוא שיש אנשים שחשים בטוחים יותר במעלית שקופה למרות שהיא מעודדת סוגי פחד אחרים כמו פחד גבהים).
אבל לפעמים אי אפשר. אם מדובר ברב קומות, או אם מדובר בבית פרטי ובו אנשים שלא רוצים כל רגע להתרוצץ במדרגות, או לא יכולים בגלל גיל או מוגבלות, ומעלית ביתית היא הפתרון היחיד.
מעלית מרווחת, מתוחזקת ונקיה יוצרת רושם בטוח ומנעימה את הנסיעה, כך שגם אנשים החרדים משימוש בה, יכולים להשתמש בה.
אישית, הדרישה שלי ממעלית, מעבר להיותה מרווחת כדי לא להיות צמודים מדי לאנשים אחרים (ויש מליון בדיחות מעליות בקשר לזה…), מוארת היטב, מוסיקה לא חובה (וכולנו מכירים את הביטוי "מוסיקת מעליות" שזה בדרך כלל שם נרדף ל"בלדה לאדלין" של ריצ'רד קליידרמן) ובעיקר- חשוב מאד- ראי גדול. מעבר לעובדה שהראי מגדיל את החלל וגורם לנו להרגיש טוב יותר, הנסיעה במעלית היא זמן מצויין לבחון את ההופעה שלנו , רגע לפני שאנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים.
וכמה אנקדוטות –
מכירים את הבנינים הגבוהים האלה שהמעלית שלהם כל כך מהירה שמרגישים שנצמדים לתיקרה או לרצפה בכוחות ג'י בלתי נראים כמו מינימום בפארק של סיקס פלאגס?
מכירים את המעלית בשגרירות ברזיל שבה אין כפתורים בפנים וצריך לתכנת אותה מראש?
מכירים את המבנים שנראים נמוכים, ואז כשנכנסים למעלית ומישהו הזמין אותה מלמעלה, המעלית מתחילה לנסוע לגובה שלא חשבנו שקיים ואנחנו בטוחים שתיכף אנחנו פורצים מהפיר כלפי השמיים? (מקרה אמיתי שקרה בקניון בקנדה, כלומר, התחושה, לא באמת הפריצה מהגג..).
והכי מצחיק- בחדר הכושר שלי, כמו בהרבה חדרי כושר שממוקמים בקניונים, הגישה לחדר הכושר היא או דרך מעלית, או דרך מדרגות נעות…(וכן, כשאני חוזרת מאימון של שלוש שעות, שכולל משקולות, עבודה אירובית ואנארובית, אז כן, גם אני לוקחת מעלית הביתה במקום לעלות 18 מדרגות…)
(ותראו את המעלית המגניבה הזו…)
העיתוי שלי לא היה כל כך טוב- להזמין פיצה כשיש גם ל"ג בעומר וגם משחק גמר של "מכבי" זה מתכון לתור ארוך. אבל במקרה של "צ'יזי בייטס" של "פיצה האט" זה היה שווה לגמרי את ההמתנה.
ההזמנה הטלפונית היתה נוחה, בעיקר בגלל שמספיק להגיד את שם העיר וכבר מגיעים ישירות לסניף ולא צריך לשמוע רשימת סניפים מפורטת בסגנון "לתל אביב הקש 1, לרמת גן 2" וכדומה.
קיבלתי להתנסות את הפיצה עם שתי תוספות כבקשתי ובחרתי זיתים ובצל חי. אם הייתי צריכה לסכם את כל הפוסט הזה במילה אחת, זה היה "עונג". בשתי מילים "עונג שחיתותי".
את הבצק של "פיצה האט" מטגנים לפני האפיה, והאקסטרה שחיתות הזו גורמת לו להיות עסיסי במיוחד. אבל לא באנו לדבר פה על הפיצה שכולנו מכירים, אלא על התוספת המיוחדת ה"צ'יזי בייטס" שהם סוג של לחמניות זעירות שנמצאות בקצה הפיצה מסביב , 28 יחידות ממולאות במוצרלה, והן כל כך טריות שזה לבכות. עם הפיצה מגיע רוטב, וכאן הטרוניה היחידה שלי – כמות הרוטב לא מספיקה אפילו לחצי מה"בייטס" – צריך לפחות פי שתיים או שלוש, למרות שהן טעימות גם ככה בלי רוטב.
ה"בייטס" גם משביעות מאד, קחו בחשבון בחישוב כמות הסועדים וקיבולת הקיבה שלנו.
הקיבולת שלי די התרחבה מאז שנעשתי בלוגרית ולכן גם לא היתה לי בעיה בהתנפלות על הקינוח שהגיע ביחד עם הפיצה- "שווצריה הקטנה"- עוגיית מרנג שוקולד ופקאן, קרם מסקרפונה עם שכבת שוקולד מריר ונטיפי שוקולד לבן. אנו נוטים לזלזל בקינוח של פיצריה כי אנו מניחים שהם מתמקדים בעיקר בפיצות, אבל הקינוח הזה באמת עמד בכל קנה מידה של מסעדה טובה, והיה עשיר ומתוק, כדי להשלים את החוויה עד הסוף (והמתיקות שלו הגיעה בדיוק בזמן הניצחון של "מכבי" ככה שהכל היה מושלם .
שווה לבדוק באתר של "פיצה האט" כי יש המון מבצעים והנחות גדולות שמאפשרות להנות גם מהפיצות הוותיקות וגם מהחדשה והכייפית הזו . אגב, בקשה מ"פיצה האט" – האם אפשר לייצר את ה"בייטס" האלה גם בנפרד מפיצה? הייתי מוכנה לנשנש עליהם גם בלי קשר….
האתר של "פיצה האט".http://pizzahut.co.il/
לדוד ויוסף יש יום הולדת ארבע. טוב, דוד (דודו) אלמקייס ויוסף (יוסי) שטרית הם גברים מבוגרים אבל ל"בייבי" שלהם קוראים "דוד ויוסף דאונטאון" והם חוגגים ארבע שנות פעילות פורחת.
המיקום הראשוני היה ברחוב ירמיהו, מקום קטן שאירח בגדול, בתפריט ים תיכוני, דגים ופירות ים, אלכוהול והרבה אווירה. אחרי שלוש שנים עברו לכתובת הנוכחית – ברחוב מונטיפיורי 21 בתל אביב, שם יש הרבה יותר מקום להרבה יותר אורחים (ואפילו שירות וואלה פרקינג למי שמעוניין!).
לכבוד יום ההולדת והשקת תפריט החורף הוזמנתי להתיישב בפינת ה"לאונג'" הרחבה, על רקע מוסיקה אופנתית, וקיבלתי לטעימה מבחר מהמנות – ראשונות, עיקריות וקינוחים.
כנהוג במחוזותינו- לחם הבית הגיע ראשון עם קערית שמן זית. הלחם נאפה במקום (אין לי מחיר), כמו גם הפוקצ'ה (14 שקלים). את הפוקצ'ה אהבתי במיוחד בגרסתה ה"פוקצה סרדינים כבושים" (64 שקלים) – פוקצה משולבת עם סרדינים טריים כבושים, קרם עגבניות, מוצרלה בופאלו, ארוגולה, ביצה חצי קשה ווינגרט לימון כבוש. מנה מפתיעה, משביעה ומעניינת.
עוד מהראשונות זכיתי לדגום –
קרפצ'יו פילה בקר (68 שקלים)- שכלל עגבניות שרופות (צירוף מעניין), שקדים, פלפל חריף (שנמנעתי ממנו), ביצת עין ופרמז'ן – טוויסט מעניין על מנה מוכרת (שאגב, יוסי, הוא "יוסף" אמר שזה בדיוק הכיוון שלהם – לתת פרשנות אישית למנות שאוהבים).
"סלקים ואנדיב" – סלט שהזכיר לי בהתחלה סוג של וולדורף בגלל תפוחי העץ ואגוזי המלך, שביחד עם מרכיב שלא זיהיתי בשם "טולום בקר" (ואם מישהו יודע, אשמח להסברים..) ווינגרט חרדל והכל על עלי אנדיב עגלגלים (58 שקלים) – פינגר פוד קלאסי.
והבחירה שלי – מנת חציל שרוף בשרני ועוקצני (58 שקלים) שהוגש עם וינגרט אגוזים, תמר מג'הול, גרגרי חומוס, טחינה גולמית וגם כאן היה אותו "טולום בקר". אין לי מושג מה זה אבל זה השתלב ביחד יפה מאד.
בעיקריות דגמתי ארבע –
מנת ספיישל שאין לי את מחירה והיתה מעניינת – רביולי במילוי לחי עגל עם שערות קדאיף, פטריות, אפונה טריה והכל בטעם ותבלינים (60 שקלים). היושבים סביבי אהבו את רעיון הקדאיף.
נתח סלמון – (126 שקלים) – פרוסה נאה של סלמון שבושל במינימום כדי לשמור על האישיות שלו, והוגש עם חמאת תפוזים, ארטישוק ירוק, בקצ'וי, שרי קונפי וטפנד זיתים – מומלץ לחובבי סלמון.
אנטריקוט בדקה (90 שקלים) – כשמו כן הוא, אנטריקוט דקיק שנצלה בדיוק דקה (ולכן דקיקותו) שהוגש עם תפוחי אדמה, אווז מעושן, פטריות שימגי, מוח עצם ורוטב יין אדום . מנה בשרית חורפית, בהגשה מקסימה.
והבחירה שלי – פילה דניס (128 שקלים) שהוגש על קרם כרובית לימוני , בקצ'וי, וינגרט עגבניות וחמאה לבנה – אני מאד אוהבת את שילוב הדג עם הכרובית הרכה והחמאה. אם המנה הקודמת, של האנטריקוט היתה בעלת מאפיינים "גבריים", הדניס היה מנה "נשית" יותר.
הקינוחים הגיעו לשולחן ומהם זכיתי לטעום שניים –
מנה של מוס תות מסקרפונה, בסגנון ביתי, ומנה המכונה "כדור הפתעה" שהוא כדור שוקולד שבתוכו מסתתרים כל מני אוצרות כמו נוגט ואגוזים, כשרוטב שוקולד חם שנשפך מלמעלה ממיס את הכדור וחושף את אוצרותיו. לא הספקתי לאפיין בדיוק מה יש בפנים כי הוא פשוט נחטף על ידי כל הנוכחים.
אין לי מחירים לקינוחים, יש לברר עם המלצרים.
כשעזבתי את המסעדה, ביום של אמצע שבוע בשעה עשר בערב בערך, היא היתה פשוט מפוצצת, לא היה מקום (לכן כדאי למי שמעוניין להזמין מקום מראש).
דוד ויוסף מדגישים שהם נוכחים בכל ערב כדי להקפיד על איכות המנות וההגשה.
לפרטים נוספים – http://davidveyossef.co.il/