ארכיון תגים | תל אביב

ננה – חדשה ומחודשת.

ננה היא מוסד קולינרי וותיק, יותר מעשור בנווה צדק, ועכשיו עברה מתיחת פנים שכוללת הנהלה חדשה, עיצוב חדש, תפריט חדש והרבה רעיונות ופינוקים חדשים.

הוזמנתי להתנסות בתפריט החדש ולהתרשם מהעיצוב והאווירה.

בכלל, מילה על האווירה- מסיבה. צוות אקסטרה ידידותי (וראינו את היחס הזה לכולם, גם לסועדים מן המניין ולא רק לבלוגרים), שירות מהיר ומנומס במיוחד, אדיבות אירופאית שלא תמיד קיימת במדינתנו הקטנה, והרבה גיוון וייחוד בתפריט.

בימי שישי יש מסיבה של ממש כשבשעות הצהרים הבר הופך למסיבת ריקודים מוסיקלית ותוססת, ובערבים מיוחדים ישנם גם תפריטי ספיישל ומשקאות מיוחדים על הבר, כך שכל פעם אפשר למצוא משהו אחר.

כשהתיישבתי על הבר מצאתי שם קעריות של חטיפי "ביסלי", "חמוצי ננה" שמורכבים מ5 סוגי ירקות כבושים (14 שקלים) וזיתים מתובלים עם שמן זית, קליפת הדרים ושום (11 שקלים) שעזרו להוריד את האלכוהול שהחל לזרום.

"ננה" ממציאים הרבה קוקטיילים מיוחדים ושווה להתייעץ עם הצוות ולקבל המלצות להתנסות במשקאות השונים. אנחנו קיבלנו קוקטייל בשם "גרנדה וורדה" שכלל סטולי תפוח, ליקר יוגורט, מידורי (ליקר מלון), סאואר, רוטן אלדרפלאואר, מלפפון כתוש וקרח גרוס. משקה משמח במיוחד ויצירתי.

 

בהמשך כבר קיבלנו משקאות לפי בקשה, ויין גוורץ לבן מ2011 להתאים למנות שהחלו להגיע בידי המלצר לשולחן.

לחם הבית הוגש לנו עם חמאה (15 שקלים – במקור מוגש גם עם זיתים מתובלים לפי התפריט) ונשנשנו ממנו (היו שני סוגים חתוכים לפרוסות) עד שהגיע מבחר מהמנות הראשונות:

"מולים בבירה ובייקון " (49 שקלים) – 150 גרם מולים עם פטרוזיליה, שמן זית ופירורי לחם שאור, מוגש עם לחם קלוי. למזלי כל חברי סביב השולחן נמנעים מפירות ים כך שכל הצלחת הלכה אלי וכורסמה עד תומה .את הבייקון פחות הרגשתי, המולים היו עשויים היטב.

"כבד קצוץ"- שהוגש על ברוסקטה, שמן זית ופטרוזיליה. אני רגילה לכבד עם חמאה, כאן החליט השף להשתמש בשמן זית ונתן טוויסט טיפה שונה. (43 שקלים בתפריט). המנה נדיבה.

"גבינת בורטה וחציל קלוי" על גחלים עם סלסת צ'ילי וקונפי עגבניות (45 שקלים). במקור המנה רשומה ב"ננה בקטנה" אבל מבחינת הגודל שייכת למנות הראשונות. המנה הזו היא השיחוק והפייבוריט של כל השולחן מבחינתינו – מדובר בגבינה תוצרת בית, שמוגשת טריה, סוג של מוצרלה בצורת כדור חלקלק שההבדל בתהליך היצור הוא שאת גוש הגבינה הופכים לסוג של שקיק ולתוכו מחדירים שמנת טריה מאותו החלב וכשאוכלים בוצעים את הכדור ונותנים לתוך להשפך מתוכו במירקם קוטג'י עדין. ביחד עם החציל שילוב הטעמים היה בלתי יאומן וזו מנה שביקשנו שיביאו לנו עוד. מומלץ.

"סלט עגבניות" – לקט עגבניות , בצל שאלוט, קרוטונים, בזיליקום, אורגנו וריקוטה סלסה (39 שקלים). אחרי הגבינה היה קשה להרשים אותי בעזרת סלט, למי שחובב או לא רוצה מנה כבדה, סלט עשיר אבל עדין בתיבול.

"סלט ירוק" (37 שקלים) , חסות ועשבי תיבול בווינגרט חומץ שמפניה. אישית אני אוהבת סלטים ירוקים, רק שהייתי מקצצת בכמות הרוטב לחצי, מעדיפה טעם עדין יותר שלא מכסה על הירק.

בתפריט המנות העיקריות שהוצע לנו היו ארבע מנות – בקר, פסטה, פאייה פירות ים וצלע חזיר. מכיוון שכאמור כל שאר השולחן שישבתי בו שומר סוג של כשרות , לא זכיתי לטעום את הפאייה פירות ים שנשמעה מאד מפתה בתפריט. הרוב בחרו במנת הבקר –

"פילה בקר על הגריל לצד סלק ומנגולד במחבת עם סלסת לימון כבוש" (119 שקלים) – ההמלצה היתה על דרגת מדיום, היו כאלה שביקשו גם יותר עשוי (ולא, עדיף מדיום מקסימום!), ועל הצלחת היה גם ירק שלא הצלחנו לזהות ולאחר מכן חקרנו את השף והסתבר שמדובר במשהו חדש בשם "לפת מתוקה".

אחת הזמינה את הפסטה – "פסטה גרגנלי כרובית צהובה עם עגבניות שרי, שאלות, אספרגוס ופרמזן "(62 שקלים) – מנה נחמדה שוב, למי שרוצה מנה קלה יותר.

אני בחרתי ב"צלע חזיר ברוטב לואיזינה ברביקיו" שהוגש עם צ'יפס רוזמרין ומלח כמהין (76 שקלים). ראשית, המנה היתה מאד גדולה, לא הצלחתי לסיים (ובהחלט ניסיתי). הצלע היתה מתקתקה ופריכה מבחוץ ורכה מבפנים. הצ'יפס היו שיחוק עם הרוזמרין והמשכתי לכרסם מהם גם כשכבר לא הייתי מסוגלת ממש לאכול… למי שלא נמנע מאכילת פרה נמוכה , מבחינתי זו היתה המנה הטובה מבין השלוש שטעמתי בשולחן.

(במרכז התמונה- שף יונתן בס)

ואז הגיעו הקינוחים.

המלצר אמר שיגיעו שני סוגים, אבל אני תפסתי אותו ואמרתי "שוקולד, שוקולד, שוקולד!!" אז הוא השיג לשולחן שלנו קינוח נוסף – שוקולדי בטירוף.

הקינוחים היו –

"ברולה סמי פרדו פירות יער ופילו פריך", "כדור מוס טראפלס שוקולד וטוויל קרמל" ו"עוגת שוקולד נמסיס עם קרם פרש ווניל". כל הקינוחים עולים 38 שקלים. ה"נמסיס" הורכבה משוקולד 70% והיתה מושחתת כמו שאוהבי שוקולד אוהבים. הענין הוא שגם אני כשוקוהולית מוצהרת, נאלצתי להודות (בפה מלא וגדוש) שבמקרה הזה הברולה היה אפילו עוד יותר טעים. שילוב של מתיקות, של קרנצ'יות זכוכיתית ושל פירות יער, כמה שחיסלתי את עוגת השוקולד, הייתי יכולה לחסל פי שתיים את הברולה. למוס לא היה סיכוי מול שני אלה.

וויתרנו מסוחררים על יין הקינוח ויצאנו להכיר את השף החדש- יונתן בס ("קופי בר" "ברסרי" ושנים ארוכות בניו יורק) ולשמוע ממנו על הרעיונות החדשים שהוא מעלה כדי ליצור מנות מיוחדות ומגוונות.

במסעדה יש אפשרויות בילוי רבות – מישיבה על הבר, דרך חלל המסעדה, החצר הפרטית והחדר הפרטי, והלקוחות מוזמנים ל"welcome drink" מתחלף וטעימות קטנות.

הכתובת – אחד העם 1, תל אביב.

אתר "ננה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=2182

מרימים כוסית (ועוד אחת) בפסטיבל היין.

בישראל התפתחה תרבות יין ענפה וישנם הרבה חובבי יין שבוחנים כל יין חדש, ישראלי או מיובא, מגיעים למפגשי טעימות ומעשירים את הטעם והיידע בתחום.

כבכול שנה, גם השנה נערך פסטיבל היין של תל אביב ברחבת מוזיאון ארץ ישראל (צמוד לאוניברסיטת תל אביב). בפסטיבל הציגו כארבעים יקבים שונים מעל 160 סוגי יין, וכל מבקר קיבל כוס ואפשרות להתנסות בכל הטעמים והמגוון. במקביל ליינות היו גם דוכני גורמה שונים כמו שמנים, שוקולד, ליקרים, סיידר, גבינות, שמן זית ועוד, והכל לווה במוסיקה חיה.

אני נכחתי בערב האחרון של הפסטיבל (הוא התקיים שלושה ימים- מה28 עד ה30 למאי) וטעמתי מגוון רב של יינות. מה שאהבתי במיוחד הוא שיש יין לכל טעם- מהטעמים העדינים ועד ליינות בעלי ארומות וטעמים עזים. כמובן שאי אפשר לכתוב פה על כל היינות, אציין את הבולטים מבחינתי –

יינות שקד הציגו את H3BLUE NUN. את ה"בלו נאן" אני מכירה ורוכשת לצריכה בבית כבר שנים, שמחתי לגלות את הגירסה המבעבעת שלו ששמרה על העושר והקלילות.

מהיינות של יקב קדש ברנע אהבנו מאד את ה"נגב 2010" – בלנד של קברנה סוביניון, שיראז וקברנה פרנק שיצר יין מלא עם טעמים דומיננטיים של עשבי תיבול וזיתים שחורים.

מ"יקב הר ברכה" אהבנו את היינות שזכו במקומות שני ושלישי בתחרויות ה"דקנטר" העולמיות , במיוחד ה"סירה" שהרשים בשילוב הטעמים שלו מצד אחד ובאפטר טייסט העדין מצד שני.

ה"עלמה 2010" של יקב דלתון  הרשים את בן הזוג בגלל היותו מלא מצד אחד ועדין מצד שני (בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וקברנה פראנק).

ליינות של "יקב שושנה" יש לי סימפטיה מיוחדת קודם כל בגלל השם… מעבר לזה, בן הזוג התחבר יותר לטעם מכיוון שהם בעלי נוכחות חזקה ומעט יבשושיות בפה בסוף הלגימה.

עוד יין מוצלח לטעמנו היה של יקב תניא – הקברנה סוביניון עם סיומת מאד ארוכה , זוכה מדליות זהב באשכול הזהב 2007 ובתחרות וונוס הארגנטינאית.

ולבסוף- הפייבוריט שלי בכל הערב – יינות סיטו שהציגו את "סיטו מלבורו"  – סוביניון בלאן מניו זילנד, הוגש קר וחבל שבאותו רגע לא היו לי הגבינות ליד, ואולי איזה דג כי הצירוף היה מושלם. עזבו אתכם מכל ההגדרות של "עפיצות/ ארומה/בוקה" וכל זה, תנו לי את "טעים ומרענן". ישירות למקרר שלי.

בן הזוג אהב את האדום של של סיטו, "סיטו קיאנטי" שמתאים יותר לארוחת בשרים (וגם את השילוב הזה אני הולכת לנסות בקרוב) ואמר שהוא מורגש לא רק בפה אלא גם באף ובגרון באותו הזמן. הקיאנטי עשוי מענבי סנג'ובזה שאופיינים לאזור ניו זילנד.

מבין דוכני הגורמה אהבתי את –

השמן הסורי של "מגל" מקיבוץ מגל. השמנים סודרו לטעימה לפי מידת חוזקם, הסורי היה הכמעט חזק ביותר ולמרות ה"הפחדה" הזו, גיליתי שהוא טעים לי וחריף לי במידה מדוייקת. בן הזוג התאהב בשקדים הטבעיים של "מגל".

"משק יעקבס" מכר במקום גבינות לאיזון היין, מבחר גדול של כל סוגי הגבינות.

שני דוכנים הציגו סיידר תפוחים ושניהם היו טעימים – של sideffect ושל buster's sider. משהו במירקם (ובבקבוק) הזכיר לי בירה, נחמד מאד לערב עם החבר'ה.

בדוכן השוקולדים טעמתי ליקר משגע של שוקולד מריר, בהתחלה בטעם של סירופ שוקולד מעודן ואז ה"מכה" העדינה של האלכוהול. תענוג נוזלי.

"איש הפסיפלורה" הציג שיכר פסיפלורה, משקה קינוח עדין, טעם של סוכריה עם 12% אלכוהול. פשוט ממתק מצוין לאירוח או למתנה (בקבוקים יפיפייים).

להקת "יאמנז" היתה הלהקה שניגנה בזמן שהותי, והאווירה היתה מצויינת – אנשים טעמו יינות, אכלו משהו, פטפטו עם חברים, רכשו את מה שאהבו והכל על רקע לילה נעים במוזיאון ארץ ישראל.

קקאו שאוהב ילדים.

ילדים בבתי קפה ומסעדות יכול להיות כיף. יכול להיות גם סיוט. ילד משועמם שלא כיף לו יכול להרוס את הבילוי להוריו ולכל סביבתו. מצד שני, אנשים רבים אוהבים לצאת עם ילדיהם לבתי קפה ומסעדות, ולכן ישנן מסעדות רבות שמקדישות תשומת לב מיוחדת לקהל הצעיר ומכינות תפריטי ילדים מיוחדים.

רשת "קפה קקאו" השיקה תפריט ילדים מורחב (7 מנות שונות במגוון רחב) והזמינה אותי לטעום. אמנם אין לי ילדים בגיל הזה (ונכדים עדיין אין) אז התעלקתי על ילדים של אחרים, וביחד טעמנו את המנות.

הסניף שהוזמנתי אליו, סניף רוטשילד בתל אביב הוא כשר חלבי ולכן היו בו, כמו בשאר הסניפים הכשרים, רק את חמשת הארוחות שאינן בשריות, כך שאין לי דעה על מנות השניצלונים עם הצ'יפס, והקיד בורגר שמוגשים בסניפים שאינם כשרים.

כבר כשהתיישבנו קיבלו הילדים פלייסמט שכולל בצד אחד את תפריט הארוחות כולל תמונות מדוייקות, כך שיכלו לבחור בדיוק מה שהם רוצים, ובצד השני שלו כפי שאפשר לראות בתמונות – סוגי ציורי צביעה וחידות שונות, וכן כוס עם טושים שונים. ביקשנו להתנסות בכל חמשת הארוחות המוגשות בסניף והמלצרית חקרה את הילדים בדבר בחירתם לגבי שתיה קלה (שוקו או מיץ תפוזים בארוחת הבוקר, ומיץ בשאר הארוחות), ולגבי אופן עשיית הביצה. היא גם שאלה לגבי סוג הרוטב המבוקש עם מנת הפסטה שכלולה באחת הארוחות. פה אנחנו המבוגרים התערבנו והנחנו שהילדים לא יצליחו לחסל הכל, ולכן ביקשנו שאת הפסטה יגישו עם רוטב למבוגרים – שמנת פטריות. השאלה האחרונה היתה לגבי תוספות רצויות על הפיצה, ונבחרו זיתים ירוקים ותירס.

השתיה הגיעה ראשונה, בכוסות פלסטיק, כשכוס נוספת נושאת את הקרח בנפרד. הגשה מצוינת מכיוון שיש ילדים שיימנעו מהשתיה רק בגלל שיש בה קרח וכאן יש אפשרות בחירה.

הארוחה הראשונה שהגיעה היתה "ארוחת בוקר טוב ילדים" שכללה ביצה לבחירה (חביתה, מקושקשת, עין), מקלוני ירקות טריים , גבינה לבנה, גבינה צהובה, ג'בטינה ושתיה. במנה שהוגשה לנו לא היתה ריבה, כנראה התפספס. הילדים נגסו מכל הארוחה ובסוף התמקדו בעיקר במקלוני הירקות. לילד בן הארבע הארוחה היתה בדיוק בגודל המתאים, לילדים קצת יותר גדולים אולי רצוי להוסיף עוד משהו. (הארוחות מוגדרות עד גיל שמונה, אין לי מושג אם למבוגרים יותר "מותר" להזמין גם אם כי נראה לי שלפי חביבות הצוות לא צריכה להיות בעיה).

אני חייבת לציין את מיץ התפוזים שהיה טרי מאד ועסיסי ולא תעשייתי כמו שיש בדרך כלל בארוחות ילדים.

הארוחה השניה שהגיעה היתה "טוסטונים עמק". בתפריט כתוב "טוסטונים עם גבינת עמק, מקלוני ירקות טריים, זיתים, קטשופ , שתיה וכדור גלידה" . (את הגלידה השארנו לסוף). במנה שהוגשה לנו לא היו הזיתים אבל לא שמנו לב. הטוסטונים הם מנה קטנה וחמודה, מתאימה אף היא לילדים הקטנים יותר.

שתי הארוחות הבאות היו גדולות יותר וממלאות יותר (למרות שכל הארוחות באותו מחיר) ואף כמבוגרים היה לנו קשה לסיים אותן (לפחות לנשים שבחבורה) ולדעתי שתי הארוחות האלו יכולות להספיק לשני ילדים קטנים –

ארוחת פסטה "במבינו" הגיעה אלינו, (פנה/ספגטי ברטבים: עגבניות, שמנת פטריות, פרמז'ן, שתיה וכדור גלידה). כמו שביקשנו קיבלנו קערה מאד נדיבה של פסטה (הביאו פנה, לא שאלו איזה משתי הפסטות אבל כנראה פנה הולך יותר טוב עם מבוגרים ועם שמנת פטריות). גם כאן התפספסה קערית הפרמז'ן שנראית בתמונה בתפריט אבל אולי זה כי בחרנו כאמור רוטב אחר ולא את רוטב העגבניות המקורי. הפסטה היתה מעדן, דחפנו את הפיצה (המנה הבאה) לכיוון הילדים וטרפנו בעצמנו את הפסטה. מנה משביעה גם למבוגר (או לפחות לאישה מבוגרת).

הפיצה כאמור היתה הבאה בתור, "פיצה ביתית עם רוטב עגבניות וגבינת מוצרלה עם תוספת אחת לבחירה- תירס/זיתים/פטריות, עם שתיה וכדור גלידה". גם פה הגיעה פיצה עשירה, שהצליחה מאד אצל הילדים.

ואז הגיע הקינוח. המנה המתוקה של ארוחות הילדים נקראת "וופלון בלגי" והיא מוגדרת ככוללת ,וופל בלגי, קצפת, רוטב שוקולד ופירורי מקופלת". בתמונה של התפריט רואים גם גלידה וסוכריות אבל בפירוט זה לא מופיע. בגלל שאנחנו אכלנו חמש ארוחות ילדים, ששלוש מהן כוללות גלידה, קיבלנו את הגלידה ביחד עם הוופל. כשהוופל הגיע כולנו הסכמנו שהוא יכול לשמש מנת קינוח יפה מאד לשני מבוגרים שרוצים משהו מתוק וטעים. ילדים בחיים לא יתגברו על כמות הקצפת הענקית שהיתה בתוך כוס (אותה ניכסתי לעצמי ובקושי נתתי לאחרים כפית בתואנה של "קחו את הגלידה, תשאירו אותי עם הקצפת". קערית עם שוקולד מומס נשפכה בידינו קצת על הוופל והרבה ישירות לתוך הפה. הילדים נשנשו בעיקר קודם כל את פירורי המקופלת ואחר כך התמקדו בוופל. מנה כזו רצוי לא לתת לילדים שמצפים מהם ללכת לישון שעתיים אחר כך…

פונקנו במקביל גם בקפה למבוגרים בכוס גדולה ומעוטרת.

חשוב לי לציין – בתמונות ליד המנות יש צעצועים קטנים, אבל נראה לי שהם לקישוט בלבד מכיוון שהם לא כלולים בארוחה (בניגוד נניח לרשתות המבורגרים שמצרפים מתנות קטנות).

בסך הכל הילדים התמלאו, המבוגרים גם (ונראה לי שבעיקר מנת הוופל תהיה תירוץ מצוין להורים להזמין "בשביל הילדים" ולבנות על זה שילד לא יכול לסיים את זה בעצמו..). המנות מורכבות מהטעמים שילדים אוהבים, המבחר גדול והמחיר אטרקטיבי מאד- 29.90 שקלים לארוחה, מחיר שהופך את כל העניין למשתלם מאד.

רשת בתי הקפה "קקאו" מונה למעלה מ30 סניפים, חלקם, כמו הסניף שברוטשילד- כשרים, הפריסה היא ארצית במיקומים מצויינים.

לאתר הרשת – www.kakao.co.il

אין יותר תירוצים – אריאל

זוכרים את הפרק של "רמזור" שבו אמיר טוען שעדיף לא לדעת לעשות עבודות בית מכיוון שאם תדע לעשות ותעשה את זה טוב, האישה תדרוש ממך לעשות את זה תמיד?

אז התירוץ הזה כבר לא תופס.

בסקר שערך מותג "אריאל" לגבי כביסה וחלוקת תפקידים בבית, עלו מסקנות חיוביות ומסקנות שליליות. החיוביות – אף אחד כבר לא חושב שדווקא נשים צריכות לעשות עבודות בית מתוקף היותן נשים. השלילי? עדיין המצב רחוק מלהיות שוויוני, ובעיקר בתחום הכביסה משום מה, רק 28% מהגברים (אותם אלה שיודעים להפעיל סמרטפונים משוכללים ומתיימרים להיות "המין שנוהג טוב יותר") מגדירים את עצמם כ"מבינים" בכביסה. השאר משאירים לאישה את הידע (וכפי הנראה גם את העבודה).

לא שברור למה צריך "להבין" בשביל לדעת לא לשים כהה עם בהיר, וללחוץ על כפתורים…

בכל מקרה, גם למאותגרי כביסה קשים במיוחד, "אריאל" חשבה על פתרון – קפסולות ג'ל לכביסה, מרוכזות פי 2, בשיא הקלות, כך שלפי הסלוגן "לא משנה מי עושה את הכביסה, הבגדים יוצאים תמיד נקיים, ללא פשרות".

כל מה שצריך הוא לזרוק קפסולה אחת לעמקי התוף של המכונה, להניח עליה את הבגדים, לסגור את הדלת ולהפעיל תוכנית. הקפסולות מתמוססות לחלוטין במים (הן ידידותיות לסביבה), עובדות בטמפרטורה נמוכה של 30 מעלות, מה שחוסך בחשמל, ומרוכזות פי שתיים מג'ל כביסה, כך שהן חזקות מאד להסרת כתמים.

כבר לא צריך להתמודד עם "כמה אבקה לשים" (והנטייה לשים יותר מדי כי "זה בטח יעשה את הנקיון טוב יותר") , כבר לא צריך לסחוב אריזות כבדות של אבקה, רק לזרוק, לסגור וללחוץ.

הקפסולות ידידותיות גם לבעלי רגישויות. בסידרה שני סוגים – האחד לכל הכביסה, צבעונית ולבנה כאחד, והשני לכביסה צבעונית, להדגשה ושמירה על הצבעים.

בהשקת הקפסולות בקפה-מכבסה "דיזי" בכיכר דיזנגוף בתל אביב (קונספט חמוד של בית קפה עם מכונות כביסה, או ההפך- מכבסה עם בית קפה, שגורם לי להזכר בכל הפעמים שישבתי במכבסות בחו"ל ובהיתי בכביסה המסתובבת כי זה מה שהיה לעשות שם), נכחה גם הסטייליסטית ליאת אשורי שנתנה טיפים מועילים כמו "האדם הוא הבגד" – אותו בגד יכול להראות אחרת לגמרי על שני אנשים שונים, תלוי בתחושתם על הבגד ומה הם משדרים, ושכדאי לקנות בגדים שהם לא ממש בולטים, כמו חולצות חלקות כדי שנוכל לשלב אותם בכמה שיותר אאוטפיטים בלי שזה יורגש שאנו לובשים אותו דבר כמה פעמים.

בתמונה  – ליאת אשורי

באתר "נענע 10" נערכת תחרות "סקר עבודות הבית הגדול בעולם" שבמסגרתו ניתן לשלוח טיפ על חלוקת תפקידים בבית, ולהתחרות על זכייה בעוזר/ת בית לשנה.

הטיפ שלי הוא- עוד לפני שעוברים לגור ביחד, לערוך תיאום ציפיות שבו רושמים את כל המטלות שקיימות בבית, מידת התדירות שלהן (כי אין דין לקיחת מכונית לטיפול שנתי במוסך, כדין הכנת ארוחת ערב יומיומית) וכו', ואז כל אחד מבני הזוג בוחר את המטלות שהוא אוהב או מוכן לעשות . מה שנשאר ברשימה הן מטלות שלא אוהבים ומחפשים לכך פתרונות – אם זה בחלוקה חצי חצי, כך שכל אחד "יסבול" רק חצי מהמטלה, או על ידי וויתור על הוצאות מסוימות כדי לממן רכישת שירות שיחליף אותנו במטלה (למשל שירותי גיהוץ או קניית מדיח כלים). הדבר החשוב הוא להתמיד, ובעיקר לשמור על החלוקה גם כשמגיעים הילדים ו"חופשת" הלידה שעלולה לגרום הרגלים שמתקבעים.

לאתר התחרות – http://lifestyle.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600082

 

ליליות – יוקרה וחברה.


על מסעדת "ליליות" שמעתי בעבר בהקשר החברתי של שיתוף הפעולה עם עמותת "עלם". כשהוזמנתי לנסות את האוכל, חשבתי שאולי אהיה משוחדת בגלל ההערכה לפעילות החברתית (שמיד תפורט) אבל בפועל לא הייתי צריכה להיות משוחדת. מדובר במקום יוקרתי שלא נופל ממסעדות טובות ומפוארות אחרות, בתוספת הבונוס- העזרה לזולת.
המסעדה, הממוקמת ברחוב וויצמן 2 בתל אביב, הוקמה במקור לפני 13 שנים על ידי קרן קמרמן (זו שעל שמה קרויה מסעדת "קרן" של חיים כהן) עם עמותת על"ם שהיא עמותה לעזרה לנוער בסיכון, נוער שנפלט מלימודים ושאין לו כיוון בחיים. הנערים והנערות , בגילאי 16-19 נאספים אל המסעדה, לומדים מההתחלה – ממיומנויות בסיסיות של הגעה בזמן ועמידה ביעדים, ועד תפקידי הטבחים והקונדיטורים, מקבלים שכר מלא על עבודתם, מלווים על ידי עובדת סוציאלית ופעילויות מיוחדות, ולבסוף עוזבים כשיש להם מקצוע ביד, לעיתים ממשיכים בו , לעיתים בוחרים להשלים בגרויות, להתגייס לצבא וכדומה ובכל מקרה צועדים לעבר חיים נורמטיביים.
מעבר לכל זה כאמור ישנה המסעדה עצמה, מפוארת ויוקרתית, כולל חדר פרטי שנסתר מן העין כשהמחיצה יורדת, בניהולו של שף נעם דקרס ("רפאל" "ברקרולה" "מול הים") שמקפידה על חומרי גלם טריים, הכנה יצירתית ופרזנטציה יפיפיה.
בשביל ההתחלה בחנו את תפריט האלכוהול (קוקטיילים בין 36 ל42 שקלים). אני טעמתי שניים – אחד מהם הבקשה האישית שלי – וודקה אשכוליות אדומות, והשני משהו שבחרתי מהתפריט – "ונילה סנרייז" – אבסולוט ווניל, מיץ תפוזים וגרנדין. המלצרית הזהירה אותי שמדובר במשקה "מתקתק" והוא באמת היה מתוק אז בחרתי לחזור לוודקה. מבחינת יין שתינו את היין האדום "אלון" של "גליל" (קברנה סובניון).
לחם הבית היה הראשון להגיע, מגמה מבורכת של מסעדות אם כי מסוכנת בגלל שיכולים להתמלא בקלות. יחד איתו הגיעו מטבלים של סלסת עגבניות ואיולי מתובל. האחרון לוקק עד הסוף ולטעמי צריך לשים את זה בצנצנות ולמכור. (לא מצאתי בתפריט את מחיר לחם הבית).

"ירקות קיץ" כך הוגדרה מנה חביבה של ירקות קלויים עם קרם שעועית לבנה, בלסמי ובזיליקום (38 שקלים) ואחריה "סשימי סלמון" – סלמון טרי עם מרקחת מלפפון ומלון, סויה, בצל ירוק ועשבי תיבול (48 שקלים). שתי המנות היו נחמדות אבל לא הצליחו לנצח את מנת הספיישל שהגיעה יחד איתן – "ספריבס טלה על סלט אנדיב ופלפל קלוי" (מנה מיוחדת, לא מופיעה בתפריט). שני דברים אהבתי במנה הזו, ראשית, כמובן הבשר עצמו, ממתק בשרי מרוכז שאכלנו בידיים (וקיבלנו מגבונים לחים מיד אחר כך) והבסיס שלו, שלא הייתי מצליחה לאבחן את המרכיבים אבל ביחד הם היוו השלמה עדינה לטעמי הבשר.
עוד מנה אחת מתפריט המנות הראשונות הגיעה לשולחן, גם היא מנה נחמדה- "טורטליני עגל וכרישה, ברוטב קטן של בשר עם פטרית שיטקה טריה" (55 שקלים) – הייתי שמחה למנה גדולה יותר, מצד שני, מדובר במנת פתיחה אז בעצם אולי הגודל מספיק.


מהעיקריות קיבלנו ארבע- שתי מנות דג ושתי מנות בשר-
"פילה לברק עם סלסה של מנגו , חציל קלוי, תפוח אדמה, ועשבי תיבול טריים " (115 שקלים). הדג היה מונח על רושטי תפוח אדמה שנתן לו תחושה "ארצית" .
"דניס עם לזניה פלפלים, זיתי טאסוס, שעועית ירוקה ועגבניות שרי" (98 שקלים) – מנה צבעונית עם דומיננטיות של הטאסוס (אני לא מעריצה גדולה של טאסוס ולכן העדפתי מבין שתי מנות הדג את הראשונה).
"חזה אווז בדבש הדרים וקינמון עם קרם תפוחי עץ ירוקים ומנגולד " (98 שקלים) ו"פריים ריב ללא עצם בצליה איטית בתנור " (53 שקלים" – מבין שתיהן ללא ספק הפריים ריב, כמו שבשר צריך להיות.

ארבעה קינוחים הגיעו לבסוף, יחד עם קפה ותה (המסעדה כשרה, לא היה חלב).
ארבעה קינוחים שאי אפשר לשים בקטגוריית ה"פרווה" כי זה מפחית מהם, היות והם היוו את ההוכחה שאפשר לעשות קינוחים כשרים במסעדה בשרית, ללא תחליפי חלב –
"קרמבל תפוחי עץ ירוקים, פקן וגלידת ג'ינג'ר" (36 שקלים) – לחובבי התפוחים החמים והמתקתקים,
"מקרון קרם לימון" – עם תותים טריים, קולי פירות יער ונענע (34 שקלים) – מאד מתוק.
"קרנץ' שוקולד" – אצבעות קרם שוקולד על בסיס נוגט ואספרדו, עם כדור סורבה שוקולד (19 שקלים, ואני מציעה למסעדה למכור לחוד גם את סורבה השוקולד).
ו…
כן, הבחירה שלי (עד כדי כך שלא רק שהשתתפתי במנות של כל הבלוגרים, גם ביקשתי מנה נוספת לעצמי בלבד) – "מרק שוקולד חם (ללא סוכר)" – 34 שקלים.
טוב, ההגדרה "ללא סוכר" גרמה לי לחשוב בתחילה שמדובר באיזה מנה דיאט, משהו לא אטרקטיבי.. עד שזה הגיע לשולחן – קערית מהבילה של שוקולד רך – משהו כמו הבפנים של סופלה שוקולד רק בלי החלק האפוי (והמיותר), עם עוגיה (שהעברתי הלאה, תשאירו אותי עם שוקולד נטו). מבחינתי, הקינוח האולטימטיבי. ישר לוורידים – שוקולד מרוכז למכורים.

אז אם מצרפים את כל הגורמים יחד- מיקום מצוין, אירוח מפואר, מנות יצירתיות, וכשרות שלא פוגעת באיכות ובטעם של מנות מיוחדות ומגוונות, יחד עם הערך החברתי המוסף שבו הסועד לא רק נהנה מהאוכל אלא גם תורם לנוער בסיכון, מקבלים מקום איכותי ומהנה.

בצמוד קיימת "ליליות בייקרי" – מוצרי מאפה, וכן שירות קייטרינג.
פרטים מלאים על המסעדה והמיזם החברתי מאחוריה ניתן למצוא באתר המסעדה-
http://www.liliyot.co.il/liliyot/index.php

המשק מגיע לעיר.


במשק ברזילי, מסעדה אורגנית צמחונית, ביקרתי בעבר (http://cafe.mouse.co.il/post/2577772/) .
מירב ברזילי, בעלת המקום, החליטה כי הגיע הזמן להביא את המשק והכפר ממושב ירקונה למרכז של המרכז – נווה צדק בתל אביב. בשנים האחרונות גדלה המודעות לאוכל בריא וישנם זרמים רבים – אנשים שעברו לצמחונות, לטבעונות, לאוכל אורגני או לווריאציות שונות (כגון צמחונים אוכלי מוצרי חלב וכדומה). הקו המנחה נשאר אותו דבר – מבוסס על מזונות בריאים בשילובים מעניינים היוצרים מנות מיוחדות, כולל תפריט חדש ומרוענן המתאים לרוח התל אביבית.
הוזמנתי ממש בסמוך לפתיחה (המסעדה קיימת בנווה צדק מזה שבועיים) כדי להתנסות בתפריט החדש.
ליד כל מנה בתפריט מופיע סימון המראה אם זו מנה צמחונית, טבעונית, נטולת גלוטן, אורגנית וכדומה באופן שכל סועד יודע בדיוק מה להזמין בהתאם להעדפותיו. במקום גם ארוחת בוקר אורגנית טבעונית ותפריט ארוחות ערב מושקע כולל כמובן אלכוהול אורגני.
לפתיחה נשאלנו על משקאות. במקום מוגשים מיצי פירות קשים וירקות שניתן לגוון לפי המלאי העונתי (22 שקל). אני ביקשתי את המלצת הבית וקיבלתי מיץ תפוחים עם סלק. המיץ היה עשיר מאד. ההערה היחידה שהיתה לי היא שאני אוהבת שתיה קרה והמיץ היה בטמפרטורת החדר.

פוקצ'ת עשבי תיבול עם פנכות שמן זית, טחינה אורגנית, חומוס אורגני וכמובן פסטו אורגני (15 שקלים בתפריט) הגיעה ראשונה. המרקם היה יותר סוג של פיתה מאשר פוקצ'ה במובנה הקלאסי והיא היתה עשויה מקמח דורום מלא וצופתה בעשבי תיבול כמו רוזמרין. שלי לרון, השפית של המקום, סיפרה כי היא אוהבת לגוון לפי המצאי העונתי ולכן הפסטו למשל מגיע כל פעם אחרת, כשהיא משתדלת לצאת מהשבלונה הבסיסית וכך למשל להשתמש בכל מני סוגי עשבים או אגוזים שונים ולווא דווקא הצנוברים הבנאליים.
ביחד עם הפוקצ'ה הגיעה צלחת של פולי אדממה בשמן שומשום וצ'ילי (18 שקל בתפריט). בדרך כלל כשאדממה מוגשת במסעדה, היא מוגשת נטו או עם מלח גס (האמת, זה גם מה שאני עושה בבית למנה הזו). כאן התיבול נתן חווית טעם נוספת גם לפול עצמו, שהוא החלק שבדרך כלל נזרק אחרי שאנחנו שואבים ממנו את הקטניה שבפנים.
חציל מאודה היה אחד הפיבוריטים שלי מתפריט המנות הראשונות, והוא הגיע עם תרד מאודה, שקדים במים וגבינת עיזים מסוג מנצ'גו (40 שקלים). בדרך כלל אני רגילה לטעם מעושן בחציל, וזו היתה גירסה עדינה יותר שקיבלה את הקונטרסט שלה מהגבינה. (אני אוהבת שילוב מוצרי חלב, מסתבר שטבעונית אני לא אהיה בגלגול הזה…).

"טופו כבוש ברוטב אחו בלנקו , שום ועגבנית קונפי" – 42 שקלים הגיע לשולחן. טוב, אני חושבת שכבר הזכרתי בעבר שאני וטופו לא חברים טובים. המושג ,ה"אחו" הוא בלטינית "שום" אבל לא היתה דומינניות "שומית". למי שאוהב טופו.
שני קוקטילים הגיעו לשולחן – כמובן אלכוהול אורגני – "green day" – ג'ין מלפפונים, סירופ עלי וורד ולימון – 32 שקלים, ו"Granada" – רום, רימונים, תפוחים, אגבה וליים – 35 שקלים. מבין השניים העדפתי את האחרון. ג'ין המלפפונים הזכיר לי יותר מדי סלט… ה"גרנדה" היה קצת חזק מבחינת האלכוהול, אני מניחה שאפשר לבקש את מידת החוזק הרצויה. אני הסתדרתי עם החוזק.
ירקות ממולאים היו הבאים בתור- ירקות עונתיים לפי בחירת השפית, עם דגש על ירקות מיוחדים, במילוי שיבולת שועל וגוג'י ברי (סוג של אוכמניות אסיאתיות), ופריקי וטופו על מצע צזיקי של צנוניות, מלפפונים וכוסברה (87 שקלים). מנה עשירה ומגוונת. אהבתי את העוקצניות הקלה שבצ'יזיקי. המנה בטמפרטורת החדר.
כוסיות סאקה הובאו למען המנה הבאה "נתח טופו בסאקה" -נתחי טופו על אורז בשומשום ובצל ירוק, לצד סלט כרוב מתפצפץ – 82 שקלים. קיבלנו הוראות מדויקות שכללו שתיית הסאקה לפני אכילת הטופו אחרי טבילתו ברוטב על הצלחת. האורז היה מוצלח, טופו – שוב, אני לא חברה של טופו, מבחינתי טופו אף פעם לא יחליף סטייק אבל למי שמתנזר זו אופציה מעניינת, בעלת טעמים שונים עם אוריינטציה אסיאתית.
ואז הגיעו לשולחן שתי המנות שהן הבחירה שלי – דלעת צלויה בטחינה ורוטב רימונים (32 שקלים) – למעשה מנה מתפריט הראשונות אבל הייתי לוקחת אחת כזו (אולי מוגדלת או מוכפלת) למנה עיקרית. דלעת רכה אבל לא מתפרקת, ממש במרקם של ממתק, עם רוטב חמוץ מתוק שמושג משילוב הרימונים והטחינה.
השניה שניצחה אצלי בגדול – "סלט בריאות חם" – קינואה פרא, עדשים מונבטות מוקפצות בשמן שומשום, שורשים ועלי מנגולד, עם יוגורט עשבי תיבול (56 שקלים). אנחנו קיבלנו את המנה יחד עם קערית סלט עגבניות חמצמץ. מנה משביעה, כייפית, משהו שהייתי שמחה לאכול גם בצהרים באמצע יום עבודה כדי לקבל אנרגיות להמשך. שאפו על המנה.
"טמפורה ירקות העונה" הגיעה לשולחן, כשמגוון ירקות ,שוב לפי העונה , כולל ירקות מיוחדים, בציפוי טמפורה בשמן קוקוס עם רוטב איולי ורוטב וואסבי (44 שקלים). זה כמעט יצר חידון בשולחן כשניסינו לזהות איזה ירק מתחת לטמפורה. נשנוש נחמד, כאמור לי היו פיבוריטיות אחרות.

ואיך אפשר בלי קינוח? הקינוחים לא הופיעו בתפריט שהיה בידינו כך שאני לא יודעת מחיר. אנחנו קיבלנו קינוח של סברינה מקמח מלא, עם קצפת, אגס וציפוי שוקולד. בזמנו ב"ירקונה" היו קינוחי שוקולד מושחת וטפיוקה, אין לי מושג אם הם קיימים גם היום ואם כן, הייתי מעדיפה אותם.
בימי ראשון המקום סגור החל מארבע אחרי הצהרים לאירועים סגורים כמו אירועי חברות, סדנאות מיוחדות (וזכורה לטוב "סדנת המזווה", שווה להתעניין).
הרבה מהפרודוקטים המשמשים במסעדה הם מ"נאות סמדר" .(http://cafe.mouse.co.il/post/2673858/)
במסעדה ניתן לרכוש ממיטב התוצרת – עוגות, לחמים, עוגיות, גרנולה, ממרחים, טחינה, חומוס, חלבה, ריבות, כבושים ועוד.
אתר הבית של "משק ברזילי" – http://www.meshekbarzilay.co.il/
כתובת המסעדה- רחוב אחד העם 6 תל אביב

"מדאמס" – כשהחומוס מגיע לשכונה.

פעם כשהיו אומרים "חומוסיה" הכוונה היתה למקום באיזשהו אזור תעשייה, בו פועלי האזור היו מגיעים לניגוב צלחת כדי להשביע רעב גדול, בשולחנות פורמייקה. מאז עברו הרבה גרגרי חומוס בצלחת וחומוסיות מופיעות במיקומים שונים לכל סוגי הקהל.
אחת כזו היא "מדאמס" שממוקמת בשינקין תל אביב (אחרי שני סניפים ברמת אביב והדר יוסף), שנפתחה ממש עכשיו ומביאה את החומוס שרץ עשרה דורות במשפחת הבעלים שוקי מזרחי. בכל בוקר מכינים חומוס טרי והוא מוצע בשלל גרסאות.
הוזמנו להתנסות בטעמי הסניף החדש, שצופה ישירות על גינת שנקין (ברחוב יצחק נפחא 3). הסניף כשר ואינו פתוח בימי הפסח.
רוב השולחנות הם באוויר הפתוח (קצת בעייתי כי מותר לעשן שם) והשירות מהיר ולבבי. כשהתלבטנו מה לבחור מתוך התפריט, הציעו לנו פשוט "תנו לנו לבחור" והמנות החלו להגיע אל השולחן.

בתחילה הגיעו קעריות עם רטבים – לימון וחריף, קערית עם חמוצים ובצל, וקערית ירקות מוחמצים. אחר כך נשאלנו איזה פיתות אנחנו רוצים – רגילות, קמח מלא או נטולות גלוטן. ציון לשבח על האפשרות הזו. אנחנו בחרנו בקמח מלא. נשאלנו גם אם למישהו יש רגישות למשהו או סתם לא אוהב משהו כמו נניח פטרוזיליה או תיבול כלשהו ואז קיבלנו את המנה הראשונה שהמקום בחר עבורינו – חומוס גרגרים (26 שקלים בתפריט) שכלל גרגרים, טחינה וביצה חומה. החומוס היה טרי ואוורירי ונוגב בכיף. ההערה היחידה שהיתה לי היא שגרגרי החומוס השלמים שנחו עליו היו לי פחות מדי מתובלים. בן הזוג חשב שעדיף להשאיר את ההחלטה אם להוסיף מלח לסועדים

בקערות נוספות קיבלנו סלט ירקות (בין 8 ל25 שקלים בתפריט, כנראה תלוי בגודל) וצ'יפסים דקיקים וביתייים ששמחתי לגלות שהם לא שמנוניים (אכלתי עם הידיים ולא התלכלכתי בשמן – 8-18 שקלים תלוי בגודל המנה).
שלושה כדורי פלאפל שמנמנים הונחו בקערית (בצבע ירוק עז מבפנים, הייתי מעדיפה טיפה יותר תיבול), וקערית חצילים בטחינה, עם טעם מעושן דומיננטי כמו שאני אוהבת.
עם כל זה מבחינתי השיחוק האמיתי היה קערת "פול מדאמס". "מדאמס" הוא מידת עשייה במצרית, והמנה היתה משהו שלא הכרתי- פול שבושל "וול וולד דאן" , עם טחינה ופטרוזיליה ושמן זית. אולי לא המנה היפיפיה ביותר בתפריט אבל מעדן אמיתי. למרות שכבר התמלאנו מכל השאר, הקערה "לוקלקה" עד תום. (לא מצאתי את המנה בתפריט אז אני לא יודעת מחיר).
"אתם חייבים להתנסות במרקים" אמר טוני ניצן, אחד הבעלים, והביא שתי צלחות – מרק עדשים ומרק שעועית. מבין שניהם העדפתי את האחרון, שהיו בו שעועיות שלמות ותיבול עסיסי. העדשים היה לי קצת אנמי גם מבחינת הסמיכות וגם מבחינת זה שאני אוהבת משהו נגיס במרק שלי. (מחיר המרקים 24 ₪(

מקנקן יפיפה נמזג קפה שחור חזק, ואחריו הגיעו קינוחי הבית (12 שקלים )- מלאבי וקרם בווריה. פה היה לי פלשבאק לשנות השמונים. אני לא יודעת אם מדובר בקינוחים חלביים או פרווה (המקום כשר ואין בו בשר כך שבעקרון אין סיבה להמנע מחלבי) אבל חזרתי לילדות עם רוטב השוקולד מעל לבוואריה. הייתי מעדיפה כקינוח נניח כנאפה או ממתקים מזרחיים.

למי שרעב, המנות משביעות מאד והמחירים נוחים בהחלט. השתיה היא שתיה קלה או בירות, יש לימונדה טבעית אבל ממה שאני ראיתי היא אינה נסחטת במקום. הטריות של החומוס ניכרת.
יש אפשרות לטייק אווי.
דף פיסבוק של המסעדה- https://www.facebook.com/Meddamas?fref=ts

אנבל'ס – אוהבים לחלוק.

הכותרת של הפוסט הזה " אוהבים לחלוק" היא למעשה המוטו של מסעדת אנבל'ס התל אביבית החדשה, וההמלצה שם היא לחלוק הכל, טוב, חוץ מהמפיות עליהן כתוב "זאת מפית, לא צריך לחלוק".

את אנבל'ס פתח רפי שאולי, כן זה, האושיה משנות השישים, שבעים, שמונים והלאה, שגם בגיל שבעים משתעמם לשבת בבית, ופותח   ביחד עם משפחת בן ארי,מסעדה חדשה.

הקונספט של "אנבל'ס" הוא כאמור מנות חלוקה והסגנון הוא ביסטרו עם נגיעות של מזרח רחוק. השף האמון על המטבח הוא שף ג'וני חיירו הקולומביאני , שהחל את דרכו במסעדות ניו יורק,למד במילאנו, ולבסוף הגיע לישראל בעקבות האהבה והספיק לעבוד במסעדות רבות דוגמת "פיקאסו", "מיקה","משה שגב", "ביירו דה קובה" ועוד.

הוזמנתי להתנסות במגוון מנות של המסעדה, כשברובן כיכבו פירות הים לסוגיהם למרות שלפי דברי השף, יש מגוון רחב של מנות מסוגים שונים ולווא דווקא מפרי הים.

על כוס קאווה התחלנו את הערב והמנות החלו להגיע אל השולחן.

"לחם הבית" הגיע ראשון. כמו שכתבתי בעבר, בכל ארוחה אני חייבת לנסות את הלחם, וכאן הוא הגיע מהביל, טרי, רך ועם שלושה מטבלים – אבוקדו, חמאה מתובלת והפייבוריט של כולם בפה מלא- ממרח לימונים. (16 שקלים למנה שתספיק לשניים).

(בתמונות למעלה- משמאל סלט אסיאתי, מימין לחם הבית, למטה קרפצ'יו בקר).

"סלט עוף אסייתי" הגיע לייצג את עולם הסלטים – וכלל מלפפון, בצל ירוק, ג'ינג'ר, שום, צ'ילי, כוסברה, סויה ושמן שומשום (38 שקלים בתפריט) – מה שאהבתי בו היתה העדינות שלו מכיוון שקל מאד להתפרע עם הטעמים הדומיננטיים של סויה, של כוסברה ושל שמן השומשום, אבל בסלט הזה הכל הפך לקומבינציה רעננה.

"סלט קרפצ'יו בקר" – (52 שקלים בתפריט) – פרוסות בקר דק על מצע קולורבי, טוויל פרמז'ן ורוטב הדרים. הדעות היו חלוקות כאן. זה שישב לידי לא התפעל. בעיני זו היתה מנה בסדר, בעיקר כשלוקחים חתיכה מהטוויל עם הבשר, אבל היות ומבחר המנות רב, יש אפשרויות טעימות יותר. אולי הענין הוא הקולורבי שמטבעו הוא ירק משעמם.

המנה הבאה היתה אחת מהאהובות עלי-

"בייבי קלמארי שלם במילוי שרימפס " (38 שקלים) – סוג של "קובה" ממולא בשרימפס קצוץ, בייקון וגבינת מנצ'גו על מצע קרם כרובית. מנה טעימה, אין ספק. נושנשה עד תום.

"פופקורן שרימפס" (59 שקלים) ברוטב אבנארו ליים – מנה ייחודית, אני פחות התחברתי כי הרוטב הזכיר לי יותר מדי את המסעדות הסיניות של שנות השמונים.

"סביצ'ה דג ים" (47 שקלים) – מנה נחמדה של דג, במקרה שלנו בורי,  עם עגבניות שרי, אננס טרי, צנונית, בצל סגול, שמן זית ומיץ לימון.

(בתמונות – משמאל למעלה- בייבי קלמארי, מימין למעלה- פופקורן שרימפס, משמאל למטה- סביצ'ה דג , מימין למטה – רביולי שרימפס).

עוד מנה פייבוריטית שלי –

"רביולי שרימפס" – (42 שקלים) – ארבע יחידות גדולות של רביולי תוצרת בית ממולא בשרימפס וריקוטה, ברוטב ביסק פירות ים. ליקקתי את הצלחת ושמחתי שחלק מיושבי השולחן לא אוכלים פירות ים כדי שאוכל לקחת עוד קצת מהמנה.

"ניוקי כמהין" – מתפריט המנות העיקריות – עטיפה שהכילה ניוקי בשמן כמהין, עם שמנת, גבינת פרמז'ן וערמונים. (62 שקלים). אני לא חובבת גדולה של ערמונים, ולא ממש התלהבתי. מבחינתי גם היה מעט מדי רוטב, כמעט לא היתה שמנת, היתה יותר נוכחות של שמן הכמהין.

"קסוואלה דל מר" – ב96 שקלים מקבלים  קערה גדולה של מיטב פירות הים – סרטנים, ג'מבו שרימפס, קלמארי ומולים, ברוטב פירי פירי וקרעי לחם. פה היתה לי בעיה כי מצד אחד רציתי את פירות הים (בעיקר את הסרטנים והמולים) ומצד שני הרוטב היה חריף לי. אחרים בשולחן הסתדרו די טוב.

"אוסובוקו לבן בבישול ארוך" היה הפיבוריט השלישי שלי, ומבחינתי המנצח של הערב- (72 שקלים ) – פרה נמוכה שבושלה ביין אדום, מולאסה, רוזמרין וירקות שורש. הבשר פשוט נמס מהעצם, היה רך, תפוחי האדמה והירקות האחרים ספגו את הטעמים והכל הפך למנה חורפית, מתקתקה ורכה מאד לאכילה.

"שאטו בריו" – 120 שקלים בתפריט לפילה בקר 250 גרם שהוגש עם קרם טרטופו וירקות על הגריל (תפוחי אדמה, שום, בצל..) – הוגש מראש בדרגת "מדיום" ודרש קצת עבודת לסתות. מבין שתי מנות הבשר כאמור אני מעדיפה את הראשונה.

(בתמונות למעלה – ניוקי כמהין, בעטיפה סגורה ופתוחה, בתמונה למטה- קסואלה דה מר).

(בתמונות למעלה- אוסובוקו לבן במצב סגור ופתוח, בתמונות למטה- שאטו בריו, והשף ג'וני חיירו).

שתיה חמה סיכמה את שלב המנות העיקריות (משקאות קפה ותה, לא היה שוקו…)

השף חיירו סיפר לנו שרצה להגיש לנו את הקינוח המיוחד שמכינה ביתו – וולקן שוקולד עם בזיליקום וכל מני הפתעות, אבל היא לא יכלה להגיע ולכן הגיעו לשולחן שלנו שני קינוחים אחרים –

"קרמבל תפוחים " שהוגש עם גלידת ווניל ובראס, ו"פרפה חלבה" ברוטב פיסטוק ואגוזים. כל מנות הקינוח עולות 28 שקלים, שזה זול יותר מהמקובל במקומות אחרים ויכולות להספיק לשני סועדים שרוצים משהו מתוק בסוף.

האמת, כשאומרים לי "קינוח" אני ישר מפנטזת על שוקולד, בעיקר כשהשף סיפר על ה"וולקנו" אבל מכיוון שלא היה, מבין שתי המנות התחברתי יותר לקרמבל התפוחים ואהבתי את הבראס (פירורי אגוזים מתוקים) שנתן לגלידה מרקם כייפי. .

 

(בתמונה משמאל קרמבל תפוחים, בתמונה הימנית פרפה חלבה עם פיסטוק).

בסך הכל כאמור יש מבחר רב לכל הטעמים- בשרים, פירות ים, מנות חלביות ומנות צמחוניות, כך שאפשר להרכיב סעודה לפי כל טעם, וכמובן לחלוק מנות מה שמאפשר מגוון רחב יותר של טעימות.

במסעדה נישות שונות כמו חדר VIP , ופינת עישון על בר סגור.

העיצוב מיוחד וכולל הרבה תמונות מודרניות.

כתובת המסעדה : שדרות רוטשילד 11 תל אביב.

אתר המסעדה עדיין בהקמה אבל את התפריט אפשר לראות ב:

http://www.rest.co.il/_Intros/anabels/big-menu-text2%20(1).pdf