לעיתים כשאנו בוחנים תפריט של מסעדה, אנו מתחילים בליבנו לעשות חישוב- כמה באמת עלתה למקום המנה, בצירוף הוצאות התחזוקה (שכירות, חשמל , עובדים וכו') וכמה רווח הם באמת עושים עלינו. התחושה היא תמיד שיש כאן "גזירת קופון" ענקית כי כשמוכרים לך סופלה שוקולד ב35 שקלים למשל, או מנת פסטה ב45, משהו קצת עושה תחושה לא נעימה.

מצד שני, ברור שמקום צריך להרוויח, אז מה עושים כדי ששני הצדדים יצאו בהרגשה טובה?

על כך חשב אסף בן עזרא כשהגה והקים את "חברותא- סושיאל פוד" כקונספט צרכני חדש – אוכל עם אחריות חברתית.

מה הכוונה?

ב"חברותא" מוכרים אוכל איכותי וטרי, כמו כריכים, מרקים, קישים, פסטות, קינוחים ועוד, במחיר העלות. ( מחירים לדוגמא – כריכים ב15 שקלים, סלטים ב17.5, פסטות ב13-17 שקלים וקינוחים ב3.5 שקלים עד 8.5 שקלים ליקר ביותר, בערך רבע ממה שעולה בכל מקום אחר). אז איך המקום מתקיים?

הרעיון הוא שהלקוח בעצמו יקבע מה הרווח, כלומר הלקוח יכול לשלם על אותה המנה החל ממחיר העלות, ועד מה שהוא חושב שסביר כדי שהמקום יוכל להתקיים ולהמשיך למכור מנות שיהיו זולות גם עבורו. כך לדוגמא אם פסטה עולה 17 שקלים ב"חברותא", לעומת כ40 שקלים בכל מקום אחר, הסועד יכול להחליט שהוא מוסיף עוד 10 שקלים, משלם 27 שקלים, שזה עדיין זול בהרבה מכל מקום אחר, ומאפשר למקום רווח של 10 שקלים שיעזור להחזיק את המקום כדי שגם בעתיד אותו לקוח יוכל להמשיך לקבל פסטה ב27 שקלים ובהנחה גדולה מכל מקום אחר.

(בתמונה- אסף בן עזרא -היזם)

אני דגמתי מספר מנות –פסטות, סלט, קינוח וכמובן כוס אייס קפה גדולה ומפתה במחיר המצחיק של 6 שקלים, שאני בטוחה שכל רוכש יעגל ל10 וגם כך יצא מורווח.

בחבורה שאני ישבתי בה , היתה הסכמה מלאה לגבי הפסטות – הן מוצלחות מאד (אני מאד אהבתי את הרביולי בטטה ברוטב שמנת). כדי לחסוך עלויות (וטיפים) אין במקום מלצרים – השירות הוא עצמי ופשוט לוקחים מהתצוגה את הפסטה שבוחרים, מגיעים איתה להכנה, בוחרים רוטב, והמנה מורכבת לנגד העיניים תוך דקות בודדות. בחרתי לצד הפסטה סלט ירקות עם גרגרי חומוס (יש הרבה דגש על מנות בריאות ויש גם מנות טבעוניות) וכמובן שלא וויתרתי על עוגת שוקולד חמה לקינוח.

החברים שישבו איתי המליצו גם על הטורטיות .

בזמן שהותנו שם הגיעה אישה שישבה שם קודם לכן, הוסיפה למחיר כמה שקלים, ואז כשיצאה לדרכה הבינה את הקונספט וחזרה להוסיף עוד כמה שקלים כדי להביע הערכה לרעיון ולמקום.

הסניף שישבתי בו הוא הראשון, והוא ממוקם במרכז של המרכז- ברחוב דיזנגוף 125, בין רחוב גורדון לפרישמן, ואפשר לשבת על הכסאות הגבוהים, להנות ממבחר מנות מגוון וטרי, ולא להרגיש מנוצל, להרגיש שהשליטה בידיים שלנו, להחליט כמה לשלם, על סמך ההערכה החברתית שלנו.

(ולא לפספס גם את העוגיות תוצרת בית שלהם!)

האוכל כשר.

הקופון של "שופרסל" לפסח תפס אותי בעיתוי אישי בעייתי, שבו הייתי מוגבלת ויכלתי ללכת רק לסניף אחד ומה שיש יש. אז מתוך חמשת המוצרים שבקופון, השגתי שלושה – מלפפונים בכבישה ביתית במשקל 1.65 ק"ג, חרוזי זיתים ירוקים 1.25 ק"ג, ופסטה פנה ללא גלוטן של "שופרסל גרין".

ראשית – המלפפונים, כבר הוכתרו אצלי מזמן כדבר הטעים ביותר שיש בכל מוצרי מותג "שופרסל" לדורותיו. הטעם הביתי שלהם, הטיפה חריפות (ואני לא בן אדם של חריף), הקרנצ'יות, זה מוצר שגמל אותי לחלוטין מכל קופסאות השימורים שהשתמשתי בעבר- במלח או בחומץ, ואחרי שמתמכרים אי אפשר לחזור לאחור.

כל פעם שאנחנו פותחים מקרר, כולנו בבית שולחים אצבעות לצנצנת ושולפים משם איזה מלפפון אחד לנשנוש . האמת אני גם אוהבת לחתוך אותו לחתיכות קטנות ולערבב למשל בסלט ביצים. כמו שרואים בתמונה, הקופסה שקיבלתי בקופון הצטרפה לשתיים אחרות שקניתי עוד לפני זה, לכבוד פסח.

המוצר השני – הזיתים, לא עשיתי איתם שום דבר מיוחד, הם פשוט צורפו לסלטים שונים של פסח (ובכמות שיש בקופסה, הספיקו גם הרבה אחר כך). גם הם נשנוש נחמד עם האוכל, כשאני מתעצלת להכין סלט ובכל זאת רוצים משהו על יד.

מה שאני גם אוהבת במוצר הוא שמדובר כמובן בזיתים מגולענים ככה שלא נשארים עם גלעינים שמסתובבים בכל מקום.

הפסטה היתה הדבר המסקרן ביותר-

ולמה מסקרנת? כי מצד אחד היא מוגדרת כ"פסטה" וגם נראית כזו, מצד שני היא עשויה כולה ממרכיב אחד בלבד – אורז חום, מילים שנשמעות קצת "בריאותיות" מדי בשביל להיות טעימות…

החלטתי לבשל את הפסטה הזו בהתאם להוראות ולהוסיף לה רוטב של פסטה (ברור שמצנצנת, יש גבול לכמה אני משקיעה, נכון?).

הוספתי אותה לארוחת הצהרים שלי שכללה גם צלי בקר (מהקייטרינג).

זה מה שיצא –

מבחינת הטעם – הטעם היה של אורז , ולמרות שבישלתי בדיוק לפי ההוראות, יצא לי קצת "מושי". בצלחת יש חצי שקית. את החצי השני אבשל קצת פחות. בסך הכל לא רע, ביחד עם הרוטב. מוצר מעניין למי שרוצה לאכול מזון בריאות או למי שאסור לו גלוטן ורוצה תחושה של פסטה.(וכמובן לשומרי הפסח).

כאמור, את הטונה ורוטב השקשוקה לא השגתי, ולכן לא יכלתי לחוות עליהם דעה. (אבל היי, יש לי שלוש צנצנות ענק עם מלא מלפפון חמוץ!!!).

חג אביב שמח!!

(קרדיט לתמונות –  http://www.laofek.co.il/)

לפני כעשר שנים החלטנו לנסוע לטיול בשמורות הטבע של הרוקיז בקנדה. עד אז היינו נוסעים בסגנון "מצא מקום ללון על הדרך" , כלומר נוסעים במכונית, מגיעים לאנשהו, מחפשים אפשרות לינה, פורקים את הציוד, ישנים את הלילה, קמים, אורזים מחדש ונוסעים הלאה. כשחשבנו על הרוקיז, ועל המרחקים הגדולים, עלתה בפעם הראשונה ההצעה לנסוע בקראוון להשכרה. בהתחלה זה נראה מפחיד- אנחנו רגילים לנסוע על מכונית מדגם "מיני", מה נעשה עם משהו בגודל אוטובוס? איך מתפעלים? מה עושים עם כל המערכות – מים, ביוב, גז, חשמל, האם זה בכלל חסכוני יותר?

אם לקפוץ לסוף – הטיול היה מדהים, ונוח במיוחד בזכות הקראוון. למה? קודם כל כי לא היה צריך לפרוק ולארוז כל הזמן – הקראוון להשכרה הוא חדר המלון והציוד כל הזמן זמין ונוח, המון תאי איחסון לכל דבר, מטבח מצויד היטב שניתן לבשל בו ארוחות (ובכך גם לחסוך המון כסף), מיטות נוחות להפליא, ובשם הנהג ומי שיושב לידו – מושבים נוחים ומפוארים וכמובן מיזוג והמון פינוקים קטנים. האמת, יכלתי לעבור לגור ב קראוון.

אנחנו היינו רק זוג, אבל למשפחה עם ילדים זה עוד יותר אידאלי – קודם כל כי הכל זמין, והילדים גם יכולים לשבת ליד שולחן, לשכב לנוח , לאכול משהו, והכל בזמן שהקרוואן בתנועה או באטרקציה מסוימת, ואין כבר את ה"מתי נגיע?"המנדנד כי בעצם… כבר הגענו. כמו לארוז את כל הבית ושהוא יהיה צמוד. (ומי לא מכיר את "אבא, אני צריך פיפי!!!" באמצע נסיעה בכביש מהיר?)

כשקיבלנו את הקרואוון קיבלנו הסבר מהיר על דרכי ההפעלה- ריקון הביוב, מילוי מים ודלק וחיבורים שונים. בהתחלה עוד צילמתי סרטונים של ההסברים אבל אז הסתבר שזה כל כך קל שעשינו את זה כמו מומחים. הקראוונים הם גם בעלי יכולת של "חנייה יבשה" כך שלא תמיד צריך להתחבר לאנשהו, המצבר והמיכלים מכילים את כל מה שצריך לכמה ימים (תלוי בכמות האנשים וגודל הקראוון) כך שאפשר לחנות רגיל, איפה שרוצים, על חוף הים, ליד אגם, באמצע המדבר או ביער (והאמת, ביקתה באמצע יער, עם קולות חיות הלילה היא חוויה מדהימה, ואם זו "ביקתה" בצורת קראוון מצוייד היטב, תענוג כפול).

(ואגב, יש אפשרות בכלל לא להתעסק עם נהיגת הקראוון – אפשר להתקשר ולבקש להציב קראוון איפה שרוצים ובעצם לבנות לעצמכם חדר מלון בכל מיקום!).

ישנם קרואוונים להשכרה ליותר אנשים, ואז אפשר לקחת את המשפחה המורחבת או חברים, וליצור טיול שבו יש גם "ביחד" וגם המון נוחות (כי ביננו, היום כולנו נעדיף קראוון להשכרה עם מזגן צמוד, שירותים ומקלחת עם מים חמים ומיטה נוחה, מאשר אוהל עם שירותים משותפים ושק שינה…).

אנחנו בחרנו בקראוון להשכרה אבל היתה גם אפשרות של עגלה נגררת, שבה אפשר להפריד את המכונית מהעגלה ולטייל גם עם הרכב לבד.

באירופה וארצות הברית, תרבות הקראוונים מפותחת מאד וכך גם החניונים. שמחתי לגלות שגם בארץ יש כבר חניונים לכל סוגי הקרוואנים – מחנייה "יבשה" ועד כל המתקנים הדרושים וכל החיבורים. (ויש בכל הארץ – מהצפון ועד הדרום כך שאפשר לעצור בכל מקום).

כמובן שלא חייבים לרכוש קראוון, אפשר גם לשכור, וזה אפילו יוצא זול יותר מאשר כל הצימרים וכל המלונות. והכי כיף – אפשר פשוט להיות רגועים – לעצור, לחנות מול הכינרת, בנופי הגליל, במדבר יהודה, בהרי אדום, על חופי ים המלח או בכל המקומות המקסימים שיש בישראל, לשבת יד ביד מול המים, להכין קפה עם השקיעה , להתמתח מול זריחה קסומה על הרים אדומים, ופשוט לנשום את הארץ ולנקות את הראש. כבר לא צריך להרחיק עד אמריקה בשביל התחושות האלה, אמריקה זה כאן.

בזכות טיולי קרואוונים המילים "חופשה בחיק הטבע" הפכו בשבילי מ"תשכחו ממני "ל "מתי יוצאים"?

(בתמונה למעלה- מתוך האלבום הפרטי שלי – לקחת את הבית אל הנוף, הכי נוח, הכי כיף.)

בחג הפסח, כל שומרי הכשרות מוותרים על קמח. זה אומר בצקים, זה אומר מאפים, זה אומר פיצה. ודווקא בחג שבו מבלים הרבה במסגרת המשפחה, מה שאידאלי לאכילת פיצה, דווקא אז אי אפשר?

אז זהו – שעכשיו כבר אפשר. רשת "פיצה האט" דואגת ללקוחות עם פיצה ללא גלוטן, שמתאימה הן לרגישים לגלוטן והן למי ששומר על כשרות בפסח. החל מפסח הקרוב, ממש אוטוטו, בחלק מהסניפים יגישו פיצה נטולת גלוטן, כשרה לפסח, כמובן שכל הפיצריה עצמה כשרה לפסח (חלק נכבד מ52 הסניפים כשרים בכשרות מהודרת).

הוזמנתי לנסות את הפיצה של פסח בסניף פתח תקווה (שבו אגב, כמו בכמה וכמה סניפים אחרים, נמכרת הפיצה נטולת הגלוטן כל השנה).

החוויה שלי   –

קודם כל, הצורה- הפיצה ללא גלוטן היא מרובעת, כך שקל מאד לזהותה (או לדעת שאם היא עגולה, זה לא זה). מבחינת הבצק- הוא שונה מהבצק שאנו רגילים מכיוון שבניגוד לבצק הרגיל של פיצה האט, שעובר גם מחבת באמצע ולכן שומני יותר, הבצק נטול הגלוטן יבש יותר ויוצר פיצה דקה יותר.

בתמונות  – למעלה- מבט מבחוץ, למטה מבט מבפנים.

הטעם – הרוטב עשיר, התוספות נדיבות, ויש המון גבינה שנמתחת, וכל השילוב ביחד, הופך פשוט לפיצה טעימה, אמנם שונה ממה שאנו רגילים אבל עדיין טעימה.

הפיצה של פסח עולה בדיוק כמו הפיצה כל השנה, וכוללת גם מגוון של תוספות, וב"פיצה האט" גם מתכוונים להפתיע עם מנות נוספות מיוחדות לחג כמו סלטים מיוחדים, חציל ותפוחי אדמה מוקרמים, והשוס- מקלות שוקולד כשרים לפסח.

הבצק מוכן מקמח עמילן תירס ומכיל מוצרלה איכותית.

עוד פרטים על סניפים, תפריטים, שעות פתיחה וכדומה- http://pizzahut.co.il/

עד לפני שבוע המילה "ארצ'י" עוררה אצלי קונוטציה אחת בלבד- ארצ'י בנקר, כוכב שנות השמונים, מגולם בידי קרול אוקונור, דמות נרגנת ששנאה כל מה שלא גבר נוצרי לבן, שקרא לחתן שלו "מיט הד"- מה שתורגם לעברית כ"ראש כרוב" מטעמי כשרות.

אז הוזמנתי לגלות את "ארצ'י " האחרת – ביסטרו בר ב"ביתן אהרון"- דקה מנתניה, במרכז הקניות המרכזי. מי זה "ארצ'י"? ארצ'י הוא שמו של ארצ'יבלד (אהרון) ג'ייקוב – שעמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ברכישת קרקעות האזור.

ומי ב"ארצ'י"? –השף אלעד לוי, בן ונכד של מסעדנים, שגדל במטבח ששילב מרוקו ופולניה, למד קולינריה ושימש בין היתר כסו שף ב"בוסטון" באילת וכשף הרשת של "קפה הלל".

על עיצוב המקום הופקדה גפן גל אלקיים שנטעה בו אלמנטים רבים המשדרים ביתיות כמו אביזרי רטרו, צנצנות גדולות מלאות כל טוב, ולא שכחה אפילו את השירותים המפנקים במיוחד.

המטרה- לשרת את תושבי הסביבה שעד היום האפשרות היחידה שעמדה בפניהם לאוכל טוב היתה לנסוע לתל אביב, על כל הפקקים ובעיות החנייה (וכמובן המחירים).

"אנחנו אוכל של תל אביב במחירי השרון" אמר לנו בעל המקום אדי, בזמן שאסף המיקסולוג שבעמדת הבר, מוציא לנו מגוון רחב של קוקטיילים מכל הסוגים, כולל המצאות מיוחדות שלו עם מרכיב סודי שאני לא בטוחה שאני יכולה לגלות, אבל שווה לנסות.

אנחנו טעמנו מנות מכל הקטגוריות של התפריט:

בפתיחה- לחם הבית שהוגש עם מטבלים – למעשה שני סוגי לחם מחמצת שנעשים במקום (לבן ושחור), עם אוסף של מטבלים – זיתי טאסוס, טחינה אדומה, קונפי שום (שאם הייתי טועמת בלי לדעת מה זה ובלי לראות, לא הייתי מזהה שזה שום כי המתיקות היתה עדינה ), שמן זית בלסמי, קרם פלפלים, קרם חצילים עם לאבנה וחמוצים ביתיים. (19 שקלים – ומוגש על חשבון הבית עם הזמנת המנות). נקודה חשובה- הכל, אבל הכל, תוצרת המקום – המטבלים, הבלסמי, הקרמים, החמוצים, וכמובן הלחמים. אמרתי לבעל המקום שלדעתי הוא צריך לפתוח דוכן ולמכור בצנצנות את כל הטוב הזה. ידענו שיש עוד הרבה מנות אבל לא יכלנו להפסיק לנשנש. (שווה רק לשמור קצת מהלחם הזה, או להזמין עוד, כדי לנגב את רטבי פירות הים שיגיעו בהמשך.

תפריט הטאפס הביא לנו –

סשימי טונה אדומה – מלפפון, צנונית, נענע, כוסברה וטוביקו  ברוטב איולי וקרם וואסבי – (29 שקלים בתפריט). מנה חמודה וקלילה.

סביצ'ה דג ים (במקרה שלנו דניס) עם צנונית, מלפפון, בצל סגול ויוגורט (29 שקלים)- מבין שתי מנות הדג הנא- העדפתי את זו בגלל עזות הטעמים שלה יחסית לסשימי.

שרימפס שום- בחמאה, בצל ירוק ויין (29 שקלים) היה נשנוש חביב, למעשה הראשון מבין שלוש מנות שרימפס שקיבלנו לטעום. העדפתי את מנת השרימפס המכונה "השרימפס" שתבוא בהמשך במסגרת "מנות ראשונות".

שתי מנות בשריות השלימו את תפריט ה"טפאס" מבחינתנו –

קרפצ'יו בקר- עם קונפי שום, בייבי רוקולה, פרמז'ן ובלסמי מצומצם (29 שקלים, כולל בלסמי תוצרת בית שאפשר לשתות בכוס מרוב שהוא עשוי היטב), וקבבוני טלה- על קרם חציל, טאבולה, לימון כבוש וטחינה סגולה (29 שקלים). קשה לי להחליט מבין השתיים אבל אני נוטה יותר לקרפצ'יו – בגלל ניגודי הטעמים בין הבשרי לגבינה ולבלסמי .

במנות הראשונות  –

הפיבוריטית שלי  – "ה-שרימפס" – מבחינתי "ה-מנה" של פירות הים מכל מה שאכלנו בערב הזה.  (59 שקלים) – שרימפס בשמנת , חמאת שום וניל, כמהין, עגבניות מיובשות ובזיליקום – מנה שלא רק שנטרפה עד תום, פה נכנס הלחם ששמרנו מההתחלה (או בעצם, ביקשנו תוספת) כדי לנגב את הרוטב עד הטיפה האחרונה.

עוד היו במסגרת "המנות הראשונות" – כנפיים ברביקיו  בפאלו ובצל ירוק- (34 שקלים לקערה נדיבה) וסלט ארצ'י – סלט מיקס חסות, בייבי רוקולה, שרי, אנדיב, , בצל סגול, פלפלים בצבעים שונים ורוטב ווינגרט חרדל ותפוז.

מבחינתי – הכנפיים היו פיקנטיות, לי כפולניה קלאסית זה היה קצת חריף, אחרים ליקלקו (במובן המילולי כי אוכלים עם האצבעות . הסלט היה עשיר, למי שרוצה אופציה קלילה או צמחונית. לי אישית סלט הוא תמיד "האוכל של האוכל".

הגענו לתפריט המנות העיקריות, פתחנו את הכפתור הראשון במכנסיים (וגם זה כבר התחיל להרגיש מתוח) וטעמנו –

שלוש מנות מתפריט הספיישלים –

"פיש אנד צ'יפס" קלאסי – טעמים מוכרים ואהובים ב69 שקלים,  לינגוויני פירות ים על מצע פסטה שחורה (ממיצוי דיונון) (89 שקלים לקערה שהכילה בין השאר מולים, קלמרי, ושרימפס), שרימפס פנקו (69 שקלים)- הרגיש לי קצת כמו שניצלונים עם שרימפס, כאמור העדפתי בהרבה את מנת ה"ה-שרימפס") – פינגר פוד כזה, נראה לי שילך טוב עם בירה קרה, וטעימה של כבד אווז שאדי מספר שהוא היחיד בארץ שמקבל את הגירסה המצוננת ולא הקפואה, כך שהאיכות נשמרת. לגבי כבד אווז אני קצת בעייתית בגלל הקטע של הפיטום (שבגללו לא מוכרים יותר בארץ ויש יבוא ממדינות שלא אוסרות את הפיטום). למי שמעוניין, אפשר להוסיף תוספת כבד אווז למנות כמו המבורגר או סינטה ב29 שקלים.

בתפריט העיקריות הרגיל קיבלנו את –

סינטה עם ירקות מדורה, מוח עצם ושעועית ירוקה (109 שקל) שהונחה על קרם שום קונפי, ופילה בקר ברוטב יין תאנים ופירה כמהין ((139 שקלים). בשתי המנות חסרה לי קצת מליחות, אני בעד קערית של מלח גס לשירות עצמי, על מנת שאוכל לשבץ את היהלומים המלוחים האלה לפי טעמי.

שתי המנות המובילות שלי בתפריט העיקריות היו ללא ספק –

כבדי עוף רכים רכים בציר בקר מייפל וערמונים על פירה צרפתי (59 שקלים) – שכחתי לשאול אבל הפירה עשה רושם של חלבי .

פילה דניס צרוב על ריזוטו אסיאתי – (109 שקלים). אני לא יודעת מה זה "ריזוטו אסיאתי" דווקא , אבל אני יודעת מה זה "מדויק". ריזוטו הוא מנה טריקית להכנה כי צריך לטפל בה כל הזמן וקשה מאד להגיע לדיוק, זו הסיבה שבתחרויות בישול זו מנה מככבת. הריזוטו ששכב מתחת לדניס (שהיה עשוי טוב לכשלעצמו) היה מדויק בכל הרמות – גם מבחינת דרגת הבישול (לא קשה ולא "מושי"), גם מבחינת התיבול והטעמים. אני מציעה למסעדה להציע בתפריט גם מנת ריזוטו כזו לצמחונים למשל , רק צלחת כזו (ולחם לנגב את מה שנשאר בקרקעית כמובן).

כבר לא היו לנו כפתורים לפתוח, אז נשענו אחורה על הכסאות וחיכינו לקינוחים, וארבעה מהם צצו לנו על השולחן –

קרם מלבי – (39 שקלים)- קלאסי, קרם ברולה (42 שקלים) – עם פירות יער, גנאש שוקולד- למעשה דואט של שני סוגי גנאש- שוקולד ושוקולד לבן – השוקולד הכיל אגוזי לוז, קשיו, פקאן מסוכר, בזיליקום, חמאת וניל ושמנת מתוקה. הלבן כלל פקאן מסוכר, קרמבל חמאה, רוטב טופי, קרם פורצ'יני וקרם פטיסיאר.(45 שקלים לצלחת יפיפיה) ו"עמק חפר" – מוס שוקולד ומוס שוקולד לבן עם מלח אטלנטי, שמן זית ורוטב פירות יער (45 שקלים).

כבר מהפירוט ניתן להבין שהיו שני קינוחים יותר שמרניים ושניים מודרניים יותר. כנראה שאני שייכת יותר לזן הישן מכיוון שהעדפתי את קרם הברולה, על הזכוכיתיות שלו והניגוד בין הקרם והסוכר המתוקים לבין פירות היער החמצמצים, מאשר את שילוב הבזיליקום עם שוקולד למשל, שאיכשהו לא מסתדר לי , למרות שאני יודעת שזה להיט היום בכל מני מקומות. ב"עמק חפר" – למרות שיש מלח ושמן זית, הטעמים הם מתוקים.

כאמור המסעדה יושבת ממש על הכביש, במרכז המסחרי, ככה שקל למצוא וקל להגיע , והיא מהווה אופציה ראויה למי שרוצה מגוון רחב של מנות, מכל הסגנונות והזרמים, במחירים נוחים בהרבה מאשר בתל אביב (וגם אחלה חנייה!)

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר של "ארצ'י " בפייסבוק- https://www.facebook.com/Archiebistro?ref=stream

כשאומרים "ערד" עולה בעיני רוחי תמונה של עיירה קצת מנומנמת. אבל "ערד" שבהרצליה פיתוח היא הדבר הכי לא מנומנם בסביבה. ערד רייכל (כן, אחות של..) ניהלה רסטו בר בברזיל, ולאחר שנים שם, החליטה להביא את האווירה גם לישראל, וכך נולדה "ערד" – בלב אזור עסקים של הרצליה פיתוח.

הרעיון – מקום עם אווירה ביתית , ברמן עם ראש יצירתי במיוחד (אריאל לייזגולד), מנות מיוחדות שילוו את השתיה או יעמדו בפני עצמן, לחלוקה או לאכילה אישית, ומוסיקה טובה.

המקום מזכיר נגיעות לטיניות מבחינת העיצוב אבל שומר על אווירה רגועה, ואפשר לבחור אם לשבת ליד שולחן או על הבר.

הוזמנתי לנסות את החידושים של תפריט הקיץ החדש, שיפור ושיפצור של התפריט לטווח גדול של טעמים (ואגב, בערב שבו נכחתי, היה קהל גדול של נשים שהגיעו בזוגות או קבוצות, ובגלל המגוון הרחב של המנות, כל אחת – וכמובן גם כל אחד מצא בו משהו לטעמו).

התחלנו בקוקטילים. מאיה, המארחת המקסימה שאלה אותי מה ההעדפות שלי ואז בחרה עבורי "מרטיני ליצ'י" – קוקטייל של וודקה עם מרטיני יבש, ליצ'י וסאואר (מחירי הקוקטילים בממוצע 45 שקלים). בן הזוג ביקש וקיבל קייפיריניה קלאסית, על בסיס קשאסה , לימונים כתושים, סוכר חום וסאואר. בהמשך, כשהברמן ראה שוודקה היא בהחלט משהו פופולארי אצלי, הוא יצר במיוחד עבורי קוקטייל וודקה עם אשכוליות ואננס, חמצמץ ואוורירי.

תומר  אלקין אירח אותנו מכל הלב  והחל להזרים לנו דוגמאות של מנות  –  חלק כבר בתפריט, חלק בתהליכי הרצה (ולכן אין לי עדיין מחירים שלהם). הערה חשובה- המנות בתמונות הן מוקטנות לצורך הטעימה.

לחם הבית עם מטבלים – לא נאפה במקום אבל טרי מאד, אהבתי את הקראסט שלו , שהזכיר לי קצת פריקסה, כאילו מטוגן אבל לא שומני. הגיע עם שלושה מטבלים- אבוקדו, שמן זית וחומץ עם שום ומטבל עגבניות חרפרף.

קרפצ'יו סינטה עם פרמז'ן מיובש – מנה כייפית מאד, עם קישוט ייחודי של פרי הצלפים. הצעה שלי –  לעשות מנת נשנושים מחטיפי הפרמז'ן כי הם הולכים מצוין גם עם בירה למשל.

כרובית צלויה בתנור על לבנה, סלק, צנוברים, וליד סלט עגבניות חריף (זהירות!). כרוב צלוי הוא שוס בהרבה מקומות, וכאן הוא קיבל פרשנות לכיוון המזרחי אסיאתי. אני לא יודעתי שהעגבניות חריפות ולקחתי אותן כיחידה בפני עצמה, והיה לי חריף, אבל הדרך הנכונה לאכול את המנה היא לקחת הכל ביחד- כרובית עם לבאנה שהיא ניטרלית בטעם ואז לצרף את העגבניות ולקבל יחידה אחת מרובת טעמים ומרקמים.

RATE- מנת תפוחי אדמה מזן ראטה, על מצע עגבניות שרי וצ'זיקי – מנה שפחות התחברתי אליה כי הרוטב היה לי מתקתק והייתי מוסיפה עוד מלח. מכיוון שכאמור המנות הן חדשות ובהרצה, עוד צפויים שינויים.

ברוסקטה סלמון אבוקדו – עשירה מאד, טעמים אסייאתים חזקים, הולך מצוין עם אלכוהול.

סלט קינואה עם חמוציות, סילאן, טחינה,זיתים, עלי בייבי, אגוזי מלך ובעצם כל טוב- מנה שזכתה אצלי למקום השני והמכובד – מנה קלילה אבל עשירה מאד, משביעה , כייפית במרקמים והתיבול לא משתלט.

כריך שפונדרה – זה המקום הראשון שלי. בתמונה כאמור רואים דוגמית, במקור זה כריך עם צ'יפס וכל מה שצריך . בפועל – בשר רך, עדין, כמעט נמס בפה, נותן קונטרה ללחם הקלוי שהוא נמצא עליו.

בנתיים עברה מאיה וחילקה לכל הנוכחים שוט של וודקה תות, ככה לחימום האווירה.

עוד שתי מנות לסיום ככה-

מנת סלט ארטישוק סיציליאני – מהתפריט הוותיק יותר- לבבות ארטישוק חצויים על גריל, עם בלסמי ורוטב פסטו, עם ירקות חרוכים על הגריל, שום קונפי ופרמזן (32 שקלים).

קלמארי פול ירוק וגרגירי חומוס, עם בצל חרוך וטחינת חצילים (48 שקלים, גם מהתפריט הוותיק).

מבין השתיים העדפתי את הקלמארי כי הטעמים היו עדינים יותר מאשר הסלט (כסיציליאני יש לו טעמים חזקים ומודגשים – רק לשים לב לפרוסות הפלפל החריף שעל המנה, למי שלא מסתדר עם חריף).

הגענו לקינוח- וקיבלנו מנה חדשה שעדיין לא רשומה בתפריט בשם "שתות" .

המנה כללה פרזנטציה יפיפיה של תותים על קרם גבינה, קרמל סוכר חום, שקדים ורוטב פירות יער עם שטרוייזל ובזיליקום. מנה קלה מאד ,מרעננת  וגם מביאה טוויסט חדשני בזכות הבזיליקום (שחשוב לשלוט על הכמות שלו כי בקינוח זה קריטי, כאן הכמות היתה עדינה ושמרה על המתיקות עם זיק רעננות).

מה שנחמד ב"ערד" הוא שבימי רביעי יש הופעות חיות. בזמן שאנחנו היינו, ניגנו ברקע חברי ההרכב "ההיביג'יביז" – שעשו גרסאות בלוז ורוק לאולדיז וגם למוסיקה ישראלית וניכר שהם נהנים מכל רגע.

המקום פתוח כל ערב עד אחרון האורחים, והאווירה מאד משפחתית וידידותית . חנייה נוחה מאד בסביבה (בחינם אחרי שבע בערב).

ערד רסטו-בר נותן לתושבי האזור בדיוק את מה שחסר. מקום שהוא על התפר בין בר מושקע לבין מסעדה עדכנית, עבור קהל שמחפש לבלות עם אוכל טוב ועם ברמנים שיודעים את עבודתם נאמנה, זה בדיוק בשבילם.

לדף הפייסבוק של "ערד" – https://www.facebook.com/arad.raichel

המדע 7 הרצליה

מנחם ארנטל היה בן שנה בלבד כשהסרטן תקף בפעם הראשונה. המחלה ליוותה אותו עד מותו בגיל 15, ואז החליטו הוריו – חיים ומירי, להנציח את זכרו בצורה שתסייע לחולי סרטן אחרים. הם הבינו שכוח החיים והרצון הם גורם מכריע במלחמה במחלה ובנצחון עליה, והחליטו שמטרתם היא לתמוך בחולי סרטן ומשפחותיהם באמצעות "הסחת דעת" – כל דבר שישמח את החולה ויעודד אותו ואת משפחתו, כדי שיאזור כוחות להלחם, כי האושר, התחושה האישית, היא הרפואה הטובה ביותר.

עשרים וארבע שנים חלפו מאז, ו"זכרון מנחם" הפך לארגון שמגייס מתנדבים רבים ועורך פעילויות רבות לטובת החולים ומשפחותיהם – תמיכה בבתי חולים – לשמח את החולים המאושפזים, לתת להם מה שהם צריכים, להחליף הורה עייף או בן זוג שצריך עזרה, ציוד רפואי, מסיבות וחגים , דרך תמיכה במטופלים כשהם יוצאים מבתי החולים וזקוקים להתרעננות – מחנות קיץ לכל הגילאים, פעילויות במרכזי היום שגם מסייעים לילדים להשלים חומרי לימוד כשהם לא יכולים להיות בכיתה רגילה בגלל רגישות רפואית, סדנאות, חוגים, מפגשים, מסיבות ימי הולדת, וזכור לטוב המבצע הבולט האחרון בעזרת חברת "פנטן" שבה התגייסו מספרות רבות לספר בעלי ובעלות שיער ארוך כדי להפוך אותו לפאות שיעזרו למי שאובדן השיער מקשה עליה, מסעות, אטרקציות ועוד.

בתמונה למעלה- חיים ומירי ארנטל, מייסדי "זכרון מנחם".

עוד פעילות ברוכה של "זכרון מנחם" היא ימי כיף לבני המשפחה של החולים, ששוכחים את עצמם במהלך המלחמה של בן משפחתם, ו"זכרון מנחם" מארגנים טיולים, ימי כיף ופינוק ופעילות תמיכה (כולל אפילו עזרה בייעוץ זוגי למי שהטיפול באדם החולה פוגע ביחסים במשפחה) ועוד.

קבוצה מיוחדת בתוך המטופלים של "זכרון מנחם" הם קבוצת הבוגרים, בני העשרים עד שלושים – שבדרך כלל נשכחים כשמדברים על חולי סרטן. תשומת הלב הציבורית בדרך כלל ניתנת לילדים, ו"זכרון מנחם" הם היחידים שמטפלים באהבה רבה בקבוצה זו, שזקוקה לעידוד לא פחות.

השבוע ניתן לי הכבוד והעונג להשתתף בפעילות מיוחדת של "זכרון מנחם" בדיוק לקבוצת הגיל הזו. כשנלחמים בסרטן, נלחמים בתותחים כבדים, תרופות וטיפולים שגורמים לתופעות לוואי קשות. חלק מתופעות הלוואי הם אובדן חוש הטעם ופצעים בפה, שמונעים הנאה מאכילה. כדי לפצות את החולים, אירגנה אריאלה פיקסלר אלון, אישה גדולה מהחיים (מה זה "גדולה" – ענקית!), אירוע "מאסטר שף" שבו התקבצו בהתנדבות עשרות מהשפים הטובים במדינה, להכין ביחד עם קבוצת הבוגרים של "זכרון מנחם" את מיטב המנות הכי טעימות שלהם. "דן גורמה" תרם את המקום, חברות שונות תרמו את הפרודוקטים, השפים כאמור הגיעו בשמחה ובהתנדבות והאירוע כולו היה ענק ומרגש וסוחף, עליז ושמח, וכמובן טעים.

בתמונות למעלה- נערי "זכרון מנחם" מבשלים עם השפים.

תקצר היריעה מלספר מי היה שם – שאול בן אדרת שהלהיב את החבורה סביבו והוציא ביחד איתם מנה מטוגנת ומיוחדת, אייל שני שתימרן בין להכין אוכל לבין להצטלם עם כל מי שרצה, והיו הרבה כאלה, מידן סיבוני, איש הסושי של "משחקי השף" שהוציא את הגלילים הכי טובים בעולם , אפרת ליבפרויינד שאף אחד לא יכל לעמוד בפני הריחות של הלחמניות שלה, שנחטפו לוהטות ישר מהתנור, בינו גבסו על הסירים עם השקשוקות הכי עסיסיות ולוהטות, וגם אוהד אמזלג, אוראל קימחי, בועז צעירי, מאיה רביבו, עומר עילואן, וכאמור עוד רבים וטובים.

בתמונה למעלה – אריאלה פיקסלר אלון עם מידן סיבוני איש הסושי.

בתמונות למעלה ולמטה- חלק מהשפים שהתנדבו.

המנות זרמו, המשתתפים למדו, עשו, הצטלמו וטעמו, ובעיקר – שכחו. שכחו את המחלה והכאב, הטיפולים והסבל, והתמסרו לטעמים, לריחות, לתחושות.

בתמונות למעלה ולמטה- המנות המדהימות שהכינו השפים ונערי "זכרון מנחם".

לעוד מידע על כל הטוב שעמותת "זכרון מנחם" עושה, וכן לתרומות, עזרה ובירור איפה אפשר להסתפר חינם ולתרום את השיער- באתר של "זכרון מנחם" – www.zichron.org

מי שגדל בשנות השבעים, זוכר את הסידרה "נייבורס" – שכנים ,עם ירמי קפלן בתפקיד "בני" , הירקן ששר שיר אהבה ל"מלון אחד" ועובדי הדואר שמתמוגגים כי "יש להם חבילות". באחת מהסצינות המפורסמות של הסידרה, יושבים שניים לאכול ארוחת צהרים ומתווכחים מה להזמין, כי הוא לא אוהב מרק והיא לא אוהבת בשר, ולבסוף מגיעה הגאולה כשהם מחליטים ש"FISH IS MY FAVORITE DISH" והכל בא על מקומו בשלום.

והם צודקים, דגים נחשבים לבריאים במיוחד, טעימים ודלי שומן, וגם קלים להכנה , וזה בלי להזכיר את המנות המסורתיות של דגים שיש לכל עדה, מגפילטע פיש ועד חריימה. ועכשיו, פסטיבל הקרפיון שמתקיים בפארק הדיג של מעיין צבי, מלמד אותנו בכל החושים, מהו קרפיון (ואיך הוא חי עם הגזר הזה שתקוע לו על הראש…).

לפני כן, כמה הסברים על המקום. בריכות הדיג של "מעיין צבי" שוכנות דקה מזכרון יעקב, מטרים ספורים מחוף ים מקסים. בפארק הדיג יש  קודם כל – דיג.  ניתן לבוא עם חכות מהבית או לשכור את הציוד, להטיל חכה למים ולחכות, והיות ואוכלוסיית הדגים גדולה פי כמה אלפים ממה שיש בים, אז סיכוי סביר שתוך זמן קצר כבר יהיה שלל בקצה החכה. לקחנו על עצמנו את האתגר, קיבלנו הסבר מעופר- בעל המקום, על מה צריך לעשות, כרכנו את הפתיונות סביב הקרס וזרקנו את החכה למים. בתוך שעה כבר עלו בחכתנו שלושה קרפיונים שמנים (שהושלכו מיידית בחזרה למים ללא פגע). מי שרוצה לקחת את הדגים שהוא דג, יכול לרכוש אותם לפי משקלם במחיר מוזל ממחירם בשוק, והאמת, נראה לי שדג שדגת בעצמך, הרבה יותר טעים מאשר משהו שסתם קונים.

(הדג הוחזר למים מיד לאחר הצילום).

בכל אופן, אם מגיעים כמשפחה, והילדים קצת חסרי סבלנות, הם לא צריכים לעמוד ולחכות שיגיע דג (למרות שבזמן שהייתי שם, היו בהחלט ילדים שדגו בבריכות הגדולות ביחד עם ההורים) – יש מליון ואחד פעילויות לילדים בכל הגילאים – נתחיל באומגה בגודל המתאים לילדים קטנים, רכיבה על חמורים, בריכת שכשוך עם מגלשה שההורים יכולים להיות בטוחים שהילדים לא מסתכנים , משחקי מים בעונה- עם תותחים והתזות כמו שילדים אוהבים, מתקנים מתנפחים, שיט בסירות, מתקני שעשועים, ומה ששמתי לב שריתק במיוחד את הילדים הקטנים – בריכות של דגיגונים שהילדים יכולים לתפוס ברשתות קטנות. הם עמדו שם שעות. עוד משהו לגילאים טיפה יותר גדולים הם בריכות של דגים קטנים שהילדים יכולים לדוג בעצמם ולזרוק חזרה למים.

מה שנחמד הוא הגישה הידידותית של צוות הפארק. מכירים את המקומות האלה שלא מרשים לך להכניס אוכל מהבית כי רוצים למכור לך במחיר מופקע במקום? ב"פארק הדיג" לא רק שאין מחירים מופקעים, למעשה אפשר להביא אוכל מהבית, מנגל, מה שרוצים, ועוד להעזר במקררים של המקום למשל כדי לשמור דברים מהבית, יש פינת קפה חופשית, בקיצור, תרגישו הכי בנוח בעולם.

יש גם אזור קמפינג שבו אפשר לחנות עם אוהלים (מהבית או מהמקום – בתשלום נוסף, ואז אלה אוהלי VIP עם המון פינוקים כמו מאווררים ומחצלות) ולבלות יממה במקום.

וזה עוד לא הכל- יש גם ספא דגים מדגדג במיוחד, ואפשרות לשכור אופניים או לצאת לטיול סוסים על החוף הרומנטי.

אנחנו ישבנו לאכול דגים על האש ודג מעושן שנעשה במיוחד במקום, בעישון עדין ששומר על העסיסיות.

ב28 למארס מתחילה העונה וכאמור בחופשת הפסח – בין התאריכים 15 ל21 באפריל, יתקיים פסטיבל הקרפיון שיכלול הפעלות לכל המשפחה גם הדגמה על "איך הופך קרפיון לגפילטע פיש" מההתחלה – משלב השחייה בבריכה, ועד הצלחת. במזנון יוגשו מנות על טהרת הדגים כמו מרק דגים, קרפיון מעושן, וכמובן הגפילטע.

עוד פרטים ב- http://fishing-park.co.il/wp/

תרבות היין הישראלית כבר מזמן לא מבוססת על "יין פטישים" או יין אדום מתוק להחריד ל"קידוש". בישראל למדו להעריך יין, לטעום יין ולצרוך יין להנאה והרחבת אופקים.

אחד ממובילי תרבות היין בישראל הוא ללא ספק "איש הענבים" היפואי, שמביא לישראלים מגוון ענק של יינות מהארץ ומהעולם, רבים מהם כשרים, ומעבר למכירה מספק גם הדרכות יין, בתים פתוחים, שירותי בר וייעוץ.

השבוע קיים "איש הענבים " בשוק יפו בנמל, פסטיבל יין ואוכל שבמסגרתו ניתן היה לטעום יינות רבים מייקבים ישראלים מובחרים ומדינות שונות בעולם כמו צרפת, איטליה, אוסטרליה, ארגנטינה, צ'ילה וספרד.

הצוות הידידותי מאד של "איש הענבים" סידרו את היינות מהקל לכבד ובעזרת רשימות מדוייקות שניתנו לטועמים, ניתן היה לדעת בדיוק מה טועמים ולרשום חוות דעת. בין לבין ניתן היה לטעום מנות מהמסעדות של השוק- נקניקים, גבינות , פסטות ומאפים.

אני לא מומחית ביין, ונעזרתי בצוות כדי לבחור את היינות המנצחים שלי, לפי טעמי כמובן. הבחנתי בין יינות קלים יותר שהייתי שותה בעצמם, ויינות כבדים יותר שמתאימים לארוחה בשרית למשל. כל היינות בפסטיבל היו יינות אדומים.

הנבחרים שלי –

מיקב ברקן, ספיישל ריזרב פינוטאז' 2010 – יין קליל ובעל מתיקות, סיפתח נהדר לכל ערב.

שני יינות של יינן ישראלי בשם דורון יצחק שמסתובב בעולם ומוצא כל פעם יקב אחר – FUSION – הראשון  SANGIOVESE 2009, שהיה לו ניחוח וטעם "עצי" מהחביות שבהם שהה, וtempranillo Grenache 2005, קצת יותר כבד , תוצרת ספרד, עם דגש פירותי.

עוד ישראלי שהיה מאד מוצלח – יקב רמת הגולן, גמלא- השמורה. נביולו 2010- הכי VFM (ערך משתלם במיוחד). טעם עגול ומלטף.

יקב גוסטבו אנד ג'ו, עינבר – שיראז 2010 הוסיף קצת פלפל לטעמים שהיו לי בפה, ויקב מאור, החזק ביותר בסידרה- של סירה 2008, היה דומיננטי מאד, הולך מצוין עם סטייק למשל.

צ'ילי שלחה נציגות טעימה בדמות CONCHA Y TORO, MARQUES CASA CONCHA, קברנה סוביניון 2009, צבע אטום, טעם כייפי בפה, בלי אפטרטייסט. בכלל, יינות צ'יליאנים עשו רושם מצוין בפסטיבל הזה.

ועוד אחד שמאד מצא חן בעיני- של יקב תמיר, שומרה 2011, צבע יפיפה וטעם חי ומפעיל את כל הבלוטות הנכונות.

אחרי כל הטעימות, לקחתי לי עוד כוס אחת של קיאנטי והלכתי ל"מרגוזה משפחתית ואיטלקית" שמכינה מנות פסטה טריה. אני בחרתי את הפסטה הכי מושחתת לדעתי – פנה עם רוטב שמנת פטריות, מנה שביחד עם הקיאנטי העבירה אותי הישר לאיזה מטבח של כרם איטלקי, בשעת הבציר.

בדרך עוד הספקתי לעצור בדוכן קטן של משק הילמן והשמנים הטעימים שלו. משק הילמן הוא מותג צעיר, עצי הזית הראשונים ניטעו ב2009, במשק משפחתי שבו כל בני המשפחה , על שלושת הדורות, נותנים כתף. כרם הזיתים נטוע בגובה 400 מטר מעל פני הים סמוך לגבול סוריה (במושב נוב) ותנאי הגידול הם אופטימליים. המסיק נערך בשיטה חדשנית  על ידי בוצרת, כלי שמצליח לאסוף כמות גדולה של זיתים וכך להעבירם במהירות  לבית הבד הקרוב, מה שגורם לשמן להיות בדרגת חומציות נמוכה במיוחד.

טעמתי את הטעמים השונים של השמן, אהבתי הכי הרבה את הקורטינה, שנחשב החזק מבין השמנים ומזכיר את הטעם הסורי. יש כמובן גם טעמים עדינים יותר כמו קורונייקי – בדרגה בינונית, וארבקינה שהוא הקל ביותר, בניחוח פירותי.

השמן בעל תו איכות מועצת הזית שמעיד על בקרת השמן בבדיקות מעבדה ושמירה על איכותו. בתחרות הראשונה שהשמן של "הילמן" השתתף – תחרות המסיק מועצת הזית הישראלי, הוא זכה בפרס כסף.

משק הילמן עושה משלוחים עד הבית, פרטים נוספים בטלפון 052-2983325

כתובת "איש הענבים" –

http://www.grape-man.com/grape-man

כתובת שוק יפו בנמל –

http://www.jaffamarket.co.il/

לחיים!