חבילת ההפתעות של תחילת חודש אוקטובר כללה מגוון מוצרים ברוח אסיאתית –

רוטב צ'ילי מתוק, פקאן סיני, שני סוגי נודלס להקפצה- דק ורחב, אפונה וגזר קפואים, ושעועית עדינה קפואה.

מבין המוצרים האלו, שניים אני כבר מכירה וצורכת – הפקאן הסיני (לנשנוש ולהוספה לסלטים) והשעועית הירוקה שאיתה אני עושה תבשיל עם עגבניות ואורגנו.

נכון שהמוצרים נועדו ליצירת ארוחה אסיאתית, אבל אני חייבת תמיד למצוא עוד שימושים.

אז הפקאן היה קל – ביחד עם שתיה וטלוויזיה, הוא נושנש עם שלושה פרקים של "הבועה" שהוקלטו בזמן שהייתי בחו"ל.

האפונה והגזר הקפואים הפכו לתוספת הכי קלה לאורז- בישלנו אורז לבן עם קצת תיבול, בישלנו לחוד את האפונה והגזר לפי ההוראות על השקית, ערבבנו, וזהו, יש מנה.

השעועית הפכה לחלק ממתכון שאני אוהבת להכין מדי פעם וכולל שכבות של שעועית ועגבניות (ההשראה מספר הבישול "חפוז" שמיועד לעצלנים במטבח כמוני) – שכבת שעועית, שכבת עגבניות, תוספת שמן זית, מלח, פלפל והמון אורגנו, עוד שכבות כאלה, בישול על אש קטנה כחמישים דקות תוך בדיקה כל עשר דקות (כי אין נוזלים, את הלחות נותנים שמן הזית והקרח שהיה על השעועית
) וזהו, טעים ופשוט.

למעלה- לפני הבישול, למטה- מה שיצא

רוטב הצ'ילי היה עוד יותר פשוט – נגמר לנו הקטשופ ובלעדיו הבן לא אוכל שניצל (בטח שהשניצל מהקייטרינג, הלו, זו אני…). בסוף הסתבר שהוא אוהב את הצ'ילי יותר מאשר קטשופ ככה שיצא טוב.

אחרונים חביבים – שני סוגי הנודלס- הדקים והעבים. היות וכבר בזבזתי את כל שאר המוצרים ולא היה לי שום דבר למוקפצים, עיינתי בעטיפת הנודלס ושמחתי לגלות שאפשר להשתמש בהם גם כאטריות רגילות ולא רק להקפצה. ההוראות היו להרתיח מים ולבשל את הנודלס כשלוש עד ארבע דקות ואז לשטוף אותם. אז החלטתי שהכי פשוט מבחינתי להכין פשטידה.

בישלתי את הנודלס לפי ההוראות (בחרתי את שקית האיטריות העבות יותר למרות שגם הדקות יתנו אותה תוצאה), ערבבתי ביצים, חמאה מומסת ותיבוליות בטעם עשבי תיבול (שתי יחידות שנמסו בחום של החמאה המומסת), מלח ופלפל ועל זה את האיטריות. ערבבתי טוב עד שהן כוסו ושמתי בתבנית לחום גבוה לחצי שעה.

התוצאה היתה פשטידה שהחלק העליון היה קרנצ'י כמו ביסלי, והאמצע היה רך. הגשתי עם גבינה.

אז בכל מה שהכנתי לא היה שום דבר אסיאתי אבל היי… יצאו המון מנות לסופשבוע…

אנשים רבים אוהבים לבשל. אנשים רבים אחרים אוהבים לאכול אבל להתאמץ כמה שפחות. אני שייכת לקבוצה השניה, זו שמגיעה הביתה מורעבת וחייבת "משהו לאכול כאן ועכשיו" בלי להתחיל לקצוץ, לערבב, להרתיח, להקפיץ וכל זה, וזה עוד במקרה הטוב- שיש את המצרכים בבית.

והיות והסיכוי שמצרכים כמו סוגי תבלינים שונים יהיו אצלי באופן קבוע די קלוש, ומילים כמו "עוף" ו"בקר" מגיעים אצלי לרוב בצורת שניצל מוכן, כל מה שמקצר את הדרך ומייצר אוכל טעים במינימום מאמץ, מבורך.

המוצרים של "קנור" הם וותיקים בשוק, ואני משתמשת בהם לא אחת, כמו למשל לזרוק תיבולית לכוס מים רותחים ולהוסיף למי הבישול של אורז, כך שבשתי פעולות (הוספת האורז והוספת התיבולית) חסכתי זמן מייגע של קיצוצים וקניות ויש לי מנה טעימה.

עכשיו הצטרפו אליהם צירים חדשים. האמת, המילה "ציר" תמיד הפחידה אותי, במיוחד כשנוספה להם אחר כך המילה "עוף" או "בקר" כי זה אומר לבשל עוף מצורתו הגולמית, וזה משהו שאני לא נוהגת לעשות, ועוד להשקיע בזה זמן. לכן נמנעתי ממתכונים המכילים את המילה הזו, או שפשוט השתמשתי במרק או במים.

השפית עינב גפן, השפית הראשית של יוניליוור צפון אמריקה הגיעה במיוחד לארץ כדי להציג את הצירים החדשים של "קנור" שנועדו להוסיף טעם ולחסוך זמן למנות שאנו אוכלים. השפית, בוגרת Institute of Culinary Education והתמחות במסעדות יוקרה במנהטן כולל ביקורות נלהבות במגזין
"טיים אאוט 2001" על עבודתה במסעדת DANAL, מנהלת תוכניות לימודים קולינריות, מופיעה בטלוויזיה האמריקאית וכותבת מאמרים וכתבות בעיתונים כולל הוצאת ספר בישול מצליח, עומדת היום בראש צוות שפים של "יוניליוור" שאחראים על פיתוח וחדשנות של מוצרים בתחום הקולינרי. (וכמובן את המתכונים המופיעים על גב מוצרים שונים). גפן היא גם פרזנטורית של מותג "קנור" בארצות הברית.

לדברי השפית גפן, ציר תמיד יוסיף טעם, ואין סיבה להשתמש במים אם אפשר להשתמש ברובד נוסף של טעם, בקלי קלות.

השפית עינב הדגימה בפנינו הכנה של שלוש מנות חורפיות , מהירות וטעימות, עם הצירים של "קנור" וכמובן עם ה"תיבוליות".

המנות היו-

מרק מרוקאי – שכלל בין השאר ירקות כמו בצל, שמיר, ג'ינג'ר, שום, עגבניות, כוסברה, פטרוזיליה , עדשים וחומוס, ותובל בכורכום, קינמון, זעפרן, סוכר, מלח, פלפל וכמובן גם ציר עוף "קנור" שנתן את הטאץ' האקסטרה יאמי למרק והפך אותו למפנק וחורפי במיוחד. אני לא מצרפת את המתכון המדוייק מכיוון שכל אחד אוהב לתבל ולהעשיר את המרק לפי טעמו, במיוחד כשמדובר במרק שמקבל כל ירק וכל תיבול ויוצא טעים בכל מקרה… בכל מקרה, המרק על מרכיביו בושל בערך כ45 דקות (הזמן שנדרש לריכוך מלא של העדשים ).

מרק טוסקני  – גם מרק זה הכיל מבחר נאה של ירקות – בצל, שבבי פלפל אדום, שום, קילוגרם שלם של עגבניות קצוצות, וגם תיבול ברבע כוס יין לבן (להכין חצי כוס, לשתות חלק ואת השאר לשים במרק, יוצא יופי ומשמח לאללה…), בזיליקום ומלח לפי הטעם. הכל תובל בעזרת ציר עוף של קנור וכן תיבולית בזיליקום קנור (לבדוק טעם לפני שמוסיפים מלח כיוון שהתיבולית כבר מלוחה). האקסטרה של המרק הוא שאחרי בישולו מוסיפים לו לחם חתוך לקוביות וממשיכים לבשל עוד כמה דקות נוספות כדי שהלחם יתפורר. כמובן שלא שוכחים לקשט בעלה בזיליקום ובטפטוף שמן זית והופ- טוסקנה מעולם לא נראתה קרובה יותר (או מחממת לב יותר).

כדורי בשר בשתי צורות- בזכות עצמם ובתוך תמרים, על מצע של קוסקוס. – עינב הכינה כדורי בשר מבשר טלה שאליו הוסיפה שתי תיבוליות בטעם הודי של "קנור",(היא פוררה אותם וערבבה לתוך הבשר). אחר כך היא מילאה תמרים בתערובת הבשר. יש לציין שאפשר להוסיף לבשר גם ביצה או פירורי לחם שיגרמו לכדורים ולמילוי להיות אוורירי וקל יותר. בסיר היא הזהיבה שום ובצל ואחר כך הוסיפה את התמרים וכן כדורים שהכינה מאותו בשר. אחרי שטוגנו קלות היא הוסיפה חומץ בלסמי (רבע כוס), ציר בקר "קנור" (כף שטוחה של ציר שעורבבה בשתי כוסות מים רותחים) ותימין ואז בישלה במשך שעה כשהיא משאירה פתח כדי שהאדים ייצאו. המנה הוגשה על קוסקוס.

תוך כדי הכנה גם קיבלנו טיפ שימושי- כשחותכים בצל, לא לגעת בחלק התחתון שבו כל חלקי הבצל מתחברים, כי שם נמצאים כל החומרים שגורמים לנו לדמוע.

בכלל, המון טיפים שיקלו את החיים במטבח ניתן למצוא בערוץ היוטיוב של יוניליוור "סודות השפים" בכתובת https://www.youtube.com/watch?v=wuI8WL38Lts&list=PLTbclVNaAmd8sotOKWkdcH2HvawoN65gh

שבו אפשר לגלות למשל איך מקלפים שום בקלות ובלי ריחות, קילוף תפוחי אדמה במהירות שיא, חיתוך עגבניות שרי במכה אחת, ועוד.

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

את השם "דרבי בר" אין צורך להציג, כולנו מכירים את הסניפים בקניון רמת אביב, במרינה בהרצליה וביגאל אלון בתל אביב. עכשיו הצטרפה למשפחה אחות חדשה – "דרבי בר דגים פורט" שנמצאת כצפוי בנמל תל אביב , מול המים, מול הבריזה ומול השמש הקלילה שמלטפת את הבאים.

הגעתי להשקה עם ציפיות גבוהות, שכן מקום שמתמחה בדגים ופירות ים, יודע איך לטפל בתוצרת הימית ולהביאה למקסימום הפוטנציאל והטריות שלה.

המסעדה ממוקמת בחלל בו היה בעבר הTLV, חלל גדול ומרווח שהפך לארמון ימי הכולל עץ, רשתות, קירות מצויירים ועוד יוצרי אווירה, בידיו האמונות של האדריכל ירון טל (כן, אח של..). במסעדה מקום ל250 אורחים וכמובן גם חלל אירועים פרטי.

בתפריט מנות דגים כמו בורי, פורל, מושט, סלמון, מוסר דניס , ברבוניות, לברק, לוקוס (כמה מהם טעמנו בהשקה- הסלמון הגיע על שיפודים ששמרו על עסיסיותו ולא הציפו אותו בתיבול מיותר שהיה מנטרל את הטעם המיוחד של הסלמון, הברבוניות שהיו נשנוש כייפי לצד הבירה הקרה, ודגים שונים עם רוטב חמצמץ וירקות שטופלו ביד אוהבת), פירות ים (אנחנו טעמנו שני סוגים – קלמארי על הפלנצ'ה עם פנקו ושרימפס ברוטב חמאה, שניהם עונג צרוף – במיוחד הקלמארי שהפך לסוג של "פופקורן" עבורנו ונושנש באצבעות תוך התעלמות מהקיסמים המנומסים שהוצעו לנו).עוד מנת נשנושים כייפית היתה מנה של ירקות – חצילים וכרובית שצופו בפנקו וטוגנו, ואחר כך הוגשו עם רוטב עדין. על טוסטונים טעמנו גם מהאיקרה הביתית של המקום ומדגים מלוחים וירקות.  במקום מגישים גם בשרים , פסטות וארוחות ילדים.

את ההשקה כיבדו בנוכחותם ידוענים רבים כמו שלי גפני, שגב משה ורעייתו סנדרה ריגלר המעצבת, זוכי "המירוץ למליון" – קובי וטליה (ואיזה מתוקים הם..), וגם האחת והיחידה בר רפאלי שנהנתה מהמנות וגם מההופעה של אפרת גוש שהגיעה לשמח את כולם.

המסעדה הוקמה על ידי אנשי העסקים והמסעדנים בני רוזן ורועי ליאון שהקיפו את הסועד בכל מה שצריך כחוויה כוללת – טעמים, ריחות, עיצוב, בר אלכוהול מרשים ומוזיקה, כמובן עם שירות מוקפד.

דף הבית של "דרבי בר דגים פורט" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15068

כשאומרים לי אוכל אסייתי, האסוציאציה הראשונה שלי היא מסעדה סינית או יפנית. ככה זה היה משנות השמונים וככה זה נשאר. (מזל גדי, בחורה מקובעת). אוכל וויאטנמי לא ממש הכרתי וזו היתה הזדמנות טובה כשהוזמנתי לנסות את "וונג" – מסעדה וויאטנמית ברחוב רוטשילד 15 בתל אביב. המקום שנפתח לפני עשרה חודשים, עובד "בגובה העיניים" עם הלקוחות , כך לדברי לירון ברנר, אחד השותפים, כשהמטרה היא אוכל אותנטי, תוך הקפדה על פרודוקטים מיוחדים ובלעדיים, באיכות שלא נופלת ממה שאפשר למצוא בשלושת המסעדות האסיאתיות המובילות בארץ. המסעדה מלווה בייעוץ של אישה וויאטנמית העונה לשם "ואן" (ואף אחד לא מצליח לבטא את שם המשפחה שלה) כך שהמנות מייצגות נאמנה את המדינה.

הפתיחה היתה אפרטיף כמובן, עם טוויסט וויאטנמי – וודקה, סאקה, ומיץ אשכוליות, עם פירות. קליל מאד. בכלל, כל הקוקטילים הם טוויסט על משקאות מוכרים, בגירסה הוויאטנמית. כך טעמנו "ארבלטיני" – גירסה של מרטיני קלאסי עם כוסברה ,למון גראס ומיץ ליצ'י, קונמוחיטו- כמובן על בסיס המוחיטו הקלאסי, עם סקה ומלפפונים חיים, ומה שפחדתי לטעום – ה"צונמי"- משקה וודקה סאואר עם בזיליקום וצ'ילי שבא עם אזהרת חריפות מפילה (ולדעתי הבלוגר שטעם לא מצא את הדרך למכונית שלו אחר כך…).

הראשונים במנות הפתיחה היו שני סלטים –

סלט פאפייה ירוקה – רצועות דקיקות של פאפיה, צ'ילי, כוסברה, נענע, אצות היג'יקי ובוטנים קלויים שהוגשו עם קרקר אורז ביתי (39 שקלים)

סלט גוייגה – נתחי עוף במרינת ג'ינג'ר שום, על מצע כרוב, נענע, בצל סגול, כוסברה וצ'ילי ברוטב ליים, שום וג'ינגר (39 שקלים).

מבין שני הסלטים העדפתי יותר את הפאפייה פשוט כי ההרגשה היתה "פרשית" מאד – רעננה וקלה (והכמות מכובדת מאד). סלט העוף היה לי טיפה חריף.

בכלל, בענין החריפות- חריפות בצורת פלפלים אדומים וירוקים היא ענין די נפוץ באוכל הוויאטנמי, כך שרוב המנות לוו בפלפל זה או אחר. בתפריט יש אזהרות לגבי מנות חריפות, ולגבי קישוטים העשויים מפלפלים אדומים למשל, אנחנו, פולנים שכמונו, פשוט הסרנו אותם.  מעבר לזה למי שחובב חריף, ישנם גם רטבים אקסטרה חריפים שמוגשים בקעריות קטנות.

"קאי צ'יקן" היה מנה שהגיעה בהמשך והיתה הפייבוריטית שלי ממנות הפתיחה- נתחי פרגית צלויים על מצע אורז קרנץ'  עם שכבת יוגורט צאן ובצל ירוק מלמעלה (כמובן עם צ'ילי אדום). אוי, זה היה טוב. ה"רייס קייק" היה פריך אבל לא קשה, עם רמז של קרמליות וכל העונג הזה ב39 שקלים בתפריט.

"ואן ליבס רול"  – או בעברית "עלי גפן ממולאים" עם פראפרזה על שמה של היועצת הקולינרית, ממולאים בבקר עם למון גראס ומוגשים עם כבושים וויאנטמיים. (36 שקלים) – היה לי קצת קשה עם המנה הזו, קודם כל כי "עלי גפן ממולאים" לנצח מתקשרים לי עם מטבחים אחרים ולא אסיאתיים, וגם הבשר שבפנים עשה לי תחושה "קבבית" משהו. החמוצים היו חריפים.

"שרימפ דמפלינגס" היו מנה ששמחתי שיש בשולחן הרבה כאלה שנמנעים מפירות ים, מדובר היה בכופתאות מאודות עשויות בצק טפיוקה שקוף, שהגיעו עם רוטב לטבילה (36 שקלים לחמש יחידות). המנה היתה עדינה ונימוחה.

הבא בתור היה "אגרול וויאטנמי" 38 שקלים בתפריט לשרימפס ונתחי עוף עטופים בדף אורז שבאים עם שני רטבים – רוטב NEM (לימון, שום, צ'ילי ורוטב דגים) ורוטב בוטנים. למעשה, קיבלנו הוראות מדוייקות איך אוכלים את המנה- לוקחים עלה חסה, שמים עליו עלה נענע, מעל זה חתיכת אגרול, כורכים את הכל וטובלים ברטבים. לי זה יש עשה אסוציאציה ל"כורך" של פסח. מצד שני, זה היה הרבה יותר טעים מאוכל של פסח. אפשר לקבל את המנה גם בלי השרימפס למי שלא אוכל אותם, או אפילו בצורה צמחונית, עם טופו.

"ביף באן" היה הדבר הכי חמוד שהיה על השולחן, לחמניה המוגדרת כ"ענן" ובאמת פלאפית כמותו, מאודה וממולאת בבשר בקר שבושל שעות ארוכות ומוגש עם איולי אסייתי. אכלנו אותה כמו המבורגר (כמובן אחרי שהוצאנו את הפלפל החריף), והופתענו מהרכות והעדינות שלה. (38 שקלים לשתי יחידות משביעות). קצת מלכלך בגלל האכילה עם הידיים אבל מגבונים לחים פותרים את הבעיה. רק חשוב לאכול מעל צלחת.

כל אלה היו מנות ראשונות, ועכשיו הגיע הזמן לשלוש מנות עיקריות –

–         גא-ווי-גאו – נתחי פרגית מושחמים, ברוקולי ,ביבי תרד, בצל ירוק,זוקיני, שברי שום, רוטב חלב קוקוס חריף וסויה. (52 שקלים). פלפל חריף ענק ישב על המנה והוזז הצידה בעדינות. המנה הוגשה עם אורז לבן (עם קישוט פלפל חריף כמובן..) אבל האורז עצמו היה ניטרלי ככה ששמתי על הצלחת גבעת אורז ועליה כמה כפות מהמנה, וביחד זה יצר שילוב טעים ומשביע. במיוחד אהבתי את ה"קוקוסיות" המודגשת, כשהחריפות נספגת על ידי האורז כך שלא הפריעה. מבין שלושת המנות העיקריות, זו הבחירה שלי.

–         קונג צ'ו – מיקס פירות ים (שרימפס, קלמרי ודג לבן) בוק צ'וי ובצל ירוק, על מצע אטריות שעועית ברוטב צדפות סמיך (58 שקלים) – מבחר נאה של פירות ים, לי הרוטב היה בעל דומיננטיות של סויה, מה שהכביד לי קצת.

–         וויאטנמיז קווין- מנה מלכותית שמכילה כל טוב- אטריות טריות תוצרת בית, נתחי בקר בבישול ארוך, עם רצועות אייסברג דקיקות, פלפל ירוק חריף ולימון, ברוטב מתקתק חריף (52 שקלים). ההוראות אומרות לערבב את הכל כך שבכל נגיסה, הכל יאכל ביחד. הבעיה היתה שזו מנה חריפה- מסומנת ככזו בתפריט, ויותר מדי חריפה בשבילי – שוב, הפולניה הקלאסית. טעמים דומיננטיים שאמורים להתמתן על ידי החסה אבל אני וחברותי לשולחן מיהרנו לבקש הרבה מים לקירור הבערה…

לפני הקינוחים הגיע זמן השתיה החמה ואנחנו נחלקנו לשתי קבוצות- מבקשי התה שכובדו בתה יסמין ריחני בכלים יפיפיים, וחובבי הקפה שזכו לצ'ופר של אספרסו עם חלב מרוכז, שהאמת שהופתעתי כי אני יודעת שמשתמשים בזה יותר במטבח הלטיני ולא ידעתי על תפקידו במטבח המזרח הרחוק.

הקינוחים הם מתחלפים (וצריך לשאול את המלצר, גם על המחיר..) והקינוחים שאנחנו קיבלנו היו שניים

–         טפיוקה- פניני טפיוקה מבושלים בקרם קוקוס עם פירות ופיסטוקים

–         בננה מקורמלת (לא מטוגנת) עם קציפת יוגורט וסילאן.

שתי המנות היו מרעננות, לא יותר מדי מתוקות ושומרות על קלילות. מבין השתיים הבחירה שלי היא בטפיוקה פשוט כי כברזילאית טפיוקה היא משהו בסיסי עבורי ( בהבדל של הגשה עם פירות טרופיים מתוקים יותר).

מה שהיה נחמד הוא שלמרות שהארוחה ארכה כשלוש שעות וכללה המון מנות, עדיין התחושה היתה קלילה.

בזמן ביקורנו המקום היה מלא, כולל גם משפחה עם פעוט שיש לשבח את הוריו שחושפים אותו לטעמים שונים ולא רק "צ'יפס/ספגטי/פנקייק", כי אין סיבה שילדים לא יהנו מהטעמים האקזוטיים והמיוחדים של המזרח הרחוק.

כאמור להרבה מנות יש אפשרות לשינויים כמו הוספה או המנעות מפירות ים, גלוטן , חריפות וכו'.

 אתר הבית – http://www.vong.co.il/

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/vong.israel

את סיציליה הקטנה הביא לראש פינה אוסבלדו קוסטא, סיציליאני אסלי, שהחליט להביא לישראל את הפיצריה השכונתית שלו ואת הטעמים המיוחדים שהכיר מהבית. ההצלחה של הפיצריה גרמה לו לרצות להפיץ את הבשורה ברחבי הארץ, וסניפים נוספים קמו – בחולון, קריית אונו, תל אביב ובקרוב גם בחיפה, רמת השרון, מתחם שרונה החדש בתל אביב, מודיעין והסניף החדש שכבר נפתח – ברעננה, אליו הוזמנתי לטעום מהם טעמי סיציליה.

וכאמור, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה (לקרוא במבטא איטלקי תוך ליטוף הלחי עם החלק החיצוני של האצבעות).

בשעת ביקורנו כל הסועדים שהיו במסעדה היו משפחות עם ילדים, כשהילדים קיבלו בנתיים דפי ציור וצבעים להעביר את הזמן עד שהמנות מגיעות. אנו ישבנו במפלס העליון מתוך שניים ויש גם אפשרות לשבת בחוץ תחת שמשיות.

עד שהגיעו המנות שלנו בחנתי את התפריט ומצאתי שהמחירים סבירים מאד- פיצות שמגיעות בשתי מידות- לארג' ואקסטרה לארג', החל מ49 שקלים לפיצה לארג' מרגריטה קלאסיקו, ועד ל73 שקלים לפיצה אקסטרה לארג' עם תוספות מיוחדות.

קיבלנו לטעימות מגוון רחב של פיצות – פיצה מרגריטה קלאסית עבור הילדים, פיצה ביאנקה- עם רוטב שמנת אלפרדו, מוצרלה, בצל סגול, פטריות מוקפצות או בטטה אפויה (אנחנו קיבלנו חצי חצי), ופיצה ארבע העונות – עם רוטב עגבניות איטלקי, מוצרלה, גבינה בולגרית, פטריות, זיתי קלמטה ובצל סגול.

היה קשה לבחור מבין הפיצות כי האמת, כולן היו מצוינות – הבצק היה דק ופריך (אבל לא הגיע לרמה של "קרקר" כמו שכבר קרה לי במקומות אחרים), הרטבים היו טריים וזה ניכר והתוספות היו מגוונות. המגשים חוסלו כולם – גם על ידי המבוגרים וגם על ידי הילדים שנכחו במקום.

גם ממגוון הסלטים קיבלנו שלושה סוגים- סלט קיסר (29 שקלים  – לבבות חסה, בצל סגול, קרוטוני הבית, פרמז'ן ורוטב קיסר  ). יש אופציה לתוספת אנשובי בחמישה שקלים, אנחנו קיבלנו בלי וחבל כי אני מאד אוהבת שילוב של אנשובי בסלט הזה, וגם לאנשים שאינם חובבי אנשובי, אני ממליצה לנסות כי איכשהו בסלט קיסר זה יוצא לגמרי אחרת. מבין שלושת הסלטים שטעמנו, זה היה הסלט שכולנו הכי אהבנו.

שני הסלטים הנוספים שקיבלנו היו סלט איכרים פנצנלה – פלפלים שונים, עגבניות, מלפפונים, זיתים שחורים, שני סוגי בצלים, צלפים, נענע , פטרוזיליה, כוסברה, קרוטוני הבית , גבינה בולגרית, צנון ורוטב פנצנלה (35 שקלים) וסלט קפרזה – לבבות סה, עגבניות, בצל סגול קלוי, בזיליקום, בצל ירוק, כדורי מוצרלה, בלסמי ושמן זית (33 שקלים) היו נחמדים- הירקות היו טריים ובעיקר השקיטו את המצפון שלנו על הפחמימות שכבר אכלנו ועל מה שעוד עתיד לבוא. הסלטים הגיעו אגב עם פרוסות לחם שום קלוי קלות.

ומה עתיד היה לבוא?

לפני המנות הבאות הגיעו ככה על הדרך מקלות פרמזן פציחות ככה בשביל הנשנוש ואז הגיעו הפסטות.

מגוון גדול של פסטות לבחירה (פנה, פטוצ'לה, ניוקי, רביולי שונים וכו') שבאות כמובן עם רטבים לבחירה ומילויים לבחירה. מחירי הפסטות נעים בין 30 שקלים לפסטה פומדורו (עם רוטב עגבניות איטלקי  עשיר שבושל מספר שעות) ועד 35 שקלים למגוון רחב של רטבים ופסטות עם תוספות שונות.

אנחנו טעמנו רביולי פטריות בשני רטבים שונים – אחד עם עגבניות מיובשות, זיתי קלמטה, בזיליקום וגבינה בולגרית ("מאפיוזו סיציליאנו"), אחד עם פטריות אבל עם רוטב מלנזנה (רוטב עגבניות עם חציל קלוי, שום, מוצרלה מגורדת ובזיליקום, רביולי ריקוטה עם שמנת פסטו ורביולי "דה לה מארה" – רביולי ממולא בטונה עם רוטב עגבניות , זיתים שחורים, שום ובזיליקום. מבין הארבעה- הראשון עם העגבניות המיובשות היה פיקנטי-חרפרף, הטונה זכה לפחות אהדה, אולי בגלל הטעם הדומיננטי של טונה, ובסופו של דבר, האהוב ביותר היה זה עם פטריות היער ורוטב המלנזנה שהיה עשיר ומתובל אבל לא יותר מדי.

האם ניתן לעובדה שאכלנו פיצות, לחם שום, פסטות, מקלות פרמז'ן וסלטים לעצור אותנו מלאכול קינוח? הלו? אז זהו, אף אחד לא התנגד לקינוח המיוחד של המקום- "פיצה מתוקה" (19 שקלים) לסוג של שטרודל (כי למרות השם "פיצה" מדובר במשהו מגולגל ולא שטוח) עשוי מבצק פיצה, שממולא בדברים טובים ונאפה בתנור, ואז מוגש בחתיכות. יש כמה סוגי מילוי – שוקולד פררו רושר, שוקולד מרשמלו, חלבה ובננות. בהתחלה טעמנו אחד רק של שוקולד, והוא היה הפחות מוצלח מבין האחרים כי המתיקות של השוקולד לא הספיקה להמתיק את הבצק (שהוא כאמור בצק פיצה לא ממותק) ונוצרה תחושה של "פרוסה עם שוקולד". לעומת זאת החלבה היתה שיחוק ענק והמנה הפכה לממתק חמים וגם הצירוף של שוקולד עם מרשמלו רך ונמס, בתוך בצק יצא פרפרזה על ה"סמורס" האמריקאי והיה מאד מוצלח.

(בתמונה מימין שף אור קרבלניק)

את המנות בסניף רעננה מכין השף הרשתי אור קרבלניק והוא מתגאה בכך שהרטבים נעשים במקום מעגבניות טריות, הגבינה היא מאה אחוז מוצרלה, הפסטות מגיעות ממיטב היצרנים האיטלקיים, והרביולי הוא טרי. כמובן שגם הקמח וגם התנור עם אבני השמוט שלו הובאו מאיטליה כדי לשמור על האותנטיות המירבית.

כל הכלים במסעדה הם מתכלים, כל הרהיטים והעיצוב הם ממוחזרים (שווה לשים לב לשולחנות שעשויים מדלתות ישנות), וכל האופנועים למשלוחים הם חשמליים ושומרים על הסביבה.

המסעדה כשרה

כתובת האתר – http://www.siciliano.co.il/

קפיצה קטנה לחו"ל היא תמיד כייפית. קפיצה שלא דורשת אריזה ומעבר בנתב"ג כולל ה"ארזת לבד" היא בכלל תענוג. הזמנה לאגף החדש של מלון "אמריקן קולוני" בירושלים שכולל הרחבה של מסעדת "ערבסק" המפורסמת של המלון, היא הדרך הכי טעימה לנסוע לחו"ל בישראל.

במלון "אמריקן קולוני" ובמסעדת "ערבסק" כבר ביקרתי בעבר- http://cafe.mouse.co.il/post/2580351/ ונהנתי מהמנות המגוונות ומהאסטטיקה הרבה של המקום, והפעם ישבנו בבר הקיץ החדש, בבריזה של לילה ירושלמי מלטף, מוקפים בהרבה תיירים ואנשי עסקים ששוחחו בשפות זרות, ליד בר מצויד היטב ומטבח חיצוני שכלל טאבון בבניה מיוחדת מאיטליה. הבר עצמו נפתח אחרי עשרה חודשים של שיפוצים ובעלות של למעלה ממליון וחצי שקלים.

בדרך לשולחן שלנו עוד עברנו בגינת תבלינים חדשה, עם מפל קטן ואווירת זן (וכמובן שהתבלינים משמשים את השפים של המסעדה במלון) והמון פינות שכיף לשבת בהן על כיסא נדנדה, או בין העצים ולהנות מהבריזה הירושלמית.

בבר הקיץ החדש מציעים מגוון קוקטילים קיציים ותפריט איטלקי עשיר שמותח את המילה "איטליה" למחוזות שלא הכרתי ולא טעמתי.

מלצרים אדיבים שירתו אותנו בשילוב של אנגלית ועברית, ואחרי מזיגת יין (קברנה סוביניון לפי בחירתנו) מנות ראשונות החלו להגיע לשולחן.

שף המלון דיוויד דעדס הגיע כדי להציג בפנינו מנות יפיפיות ומתוחכמות עם המון צירופי טעמים מעניינים.

פואה גרא קלאסי היה הראשון, עם ריבת תאנים, נימוח ומתקתק בעדינות, הוגש עם גבינת ברי (104 שקלים בתפריט). פינוק יוקרתי עד הסוף.(104 שקלים בתפריט)

סלט טונה על עלי אנדיב- עם הפתעה של אבטיח. ההפתעה היתה מושלמת כי גם מבחינת המראה החיצוני, חתיכות הטונה וחתיכות האבטיח הן דומות והצירוף של המתיקות עם הדג היה מקסים. (95 שקלים)

"קובנייה" מהמטבח הערבי – בשר נא עם רוטב וינגרט עגבניות. (99 שקלים)

קרפצ'יו ברזאולה   מרוענן עם עלי תיבול ירוקים. (95 שקלים)

קרפצ'יו חזה אווז עם אגסים וגורגונזולה (89 שקלים בתפריט), תמיד שילוב מנצח.

פילה עוף עם זרעי פרג שהוגש עם מרק גזר  ודלעת(65 שקלים), פחות התחברתי לעוף, יותר למרק, אולי הייתי אמורה לאכול אותם ביחד? אולי.

ספיחה – מאפה טורקי בשרי שהוגש עם סלט טורקי חריף, סוג של פוקצ'ה עם בשר, (78 שקלים), מנה מפנקת ופחמימתית כמו שצריך. (78 שקלים)

המנה המנצחת שלי מכל המבחר (והיה מאד קשה לבחור) – צדפות קוקי סאן ז'אק שכל מי שיודע להעריך צדפות, ימחא כפיים לביצוע הזה. זה היה השלב שהצטערתי שיש עוד אנשים איתי בשולחן.. (ושרובם לא שומרים על כשרות…). (99 שקלים).

(בתמונה מימין, שף דיוויד דעדס).

כמובן שביקשנו גם את המנה שטעמנו בפעם הקודמת (ראו הסיקור הקודם)- שרימפס פלאפל עם סלט טאבולה. (94 שקלים). עזבו אתכם מהסלט- תפסו שרימפס בשתי אצבעות, הרימו מעל הראש, כופפו את הצוואר אחורנית בעודכם מורידים בעדינות את העונג הזה אל תוך הפה , וזהו. לא צריך יותר.

מנהל המלון מר תומאס בא להסתובב בין האורחים ולראות שהכל בסדר, וסיפר שעכשיו מגיעות המנות העיקריות, האקסטרה מיוחדות (כל כך שבאינטרנט עדיין אין מחירים שלהן).

אני די אהרוס את ההפתעה אם אספר שהמנה הראשונה שקיבלנו היתה המנצחת גם בעיני וגם בעיני שאר יושבי השולחן. מדובר היה במנת מוח של טלה. המוח היה עשוי בסוג של קראסט שיצר מעטה פציח בעדינות ובפנים.. .פשוט לבכות מרוב רכות. בשר נימוח ורך, אפילו ילדים יכלו להתענג על זה. (אם ההורים היו מאפשרים להם לקבל חלק, רוב הסיכויים שהיו מאמצים את כל המנה לעצמם).(95 שקלים)

צלחות צדדיות של ירקות מאודים בצבעים עזים (70 שקלים) ותפוחי אדמה (50 שקלים)הגיעו ביחד עם פיתות הבית כדי ללוות את המנות הבאות:

מנה מיוחדת של טחול ממולא, בגרסה משודרגת ממה שאנו מכירים במסעדות "ביתיות",(90 שקלים)

בקר עם רוטב צדפות- סוג של מנת קדירה באווירה תאילנדית (עם רוטב בוטנים). היה לי חריף אבל אני מתה על בוטנים במנות.(135 שקלים)

פלטת ממולאים – גם פה נראה היה שיש איזה "מאמא" אותנטית שהביאה את המגע של הבית עם טוויסט של השפים במסעדה ונוצר שילוב של מוכר ולא מוכר.(104 שקלים)

כתף טלה- בסיר ממורק ומבריק הגיע תבשיל כתף טלה עם הרבה ירקות, אפילו לא היה צריך סכין כדי לשלוף חתיכות בשר ענקיות, מנה גדולה ומשביעה, ארוחה בפני עצמה. (145 שקלים)

עוף טריאקי עם סלט אבוקדו – גם פה השפעה אוריינטלית.(121 שקלים)

כאמור מבין כל המנות הללו, בחרתי כפיבוריטית שלי במנת הקוקי סאן ז'אק, ולמי שלא אוכל פירות ים, ההמלצה שלי היא כתף הטלה.

השולחן פונה, המלצרים ריחפו סביבנו ואחד הגיע עם מגש הקינוחים. אין לי מושג בדיוק איזה קינוחים היו שם, אבל היה מבחר של מתוקי קוקוס, מוס שוקולד, בקלוואות בטעם אותנטי ומה שכולנו התנפלנו וחיסלנו הכי מהר- טראפלס קלאסיים נימוחים ושוקולדים.

מסביב המשיכו לדבר בכל מני שפות ומלצרים הגישו עוד ועוד מנות מיוחדות (והריח של הפיצה מהטאבון הקיצי.. אוקי, חייבים לחזור לפה עוד פעם..).

המסעדות של "אמריקן קולוני" הן לא מקום למי שרק רוצה לשבוע, אלא למי שרוצה חוויה כוללת של טעמים מיוחדים (לצד מוכרים ואהובים), הרבה אסטטיקה ו… הזכרתי אווירה של חו"ל בלי לארוז מזוודות?

האגף החדש "פאלם האוס" נפתח רק לפני כחודשיים. ביקרנו בכמה חדרים לצורך התרשמות, והאמת, מתאים לי איזה נופש במלון, עם חדרים מרווחים, מיטות שמיהרנו לקפוץ עליהן (אבל בנימוס כמובן) ולטבוע במצעים הרכים שלהן, ובעיקר – הפטיש שלי – חדרי אמבטיה מפנקים ומאובזרים בעיצוב מודרני. במלון כמה דרגות של יוקרה בחדרים, ובאלה שאנחנו היינו כמובן שהיה גם שולחן כתיבה מהסוג ששועי עולם היו שמחים לשבת לידו ולנהל ממנו את העולם (או לפחות לבדוק מיילים).

המלון, הקיים מעל 120 שנה, מקפיד על אווירת יוקרה ומצליח בתוך מבנה עתיק וקסום, לשמור על רמה מקסימלית.

ישנם מבצעי אירוח רבים, בראנץ' מפואר בשבתות שכבר הבטחתי לעצמי להתנסות בו, והיות והמלון אינו כשר, למי שאינו שומר על צום יום כיפור (כמו גם לתיירים הרבים כמובן) – זהו המלון היחיד בישראל שמגיש אוכל ביום זה. (הבראנץ מוגש במסעדת ואל בראסרי). במלון ישנו גם בר המרתף – חורפי וממוקם במרתף עשוי אבן ירושלמית מקורית עם הרבה פינות ישיבה מזמינות.

כתובת אתר הבית של המלון לכל הפרטים-

http://www.americancolony.com/

מבצעים מיוחדים –

לראשונה גם עיסקיות של ארוחת צהרים במסעדת ערבסק של 121 ₪ וארוחת ערב במחיר של 173 ₪. ארוחות הכוללות מנה ראשונה, עיקרית וקינוח- שוה מאד!!!

לינה- מחיר לינה לחדר זוגי + ארוחת בוקר בחודש ספטמבר הוא 1500 ₪ ללילה. 40% זול יותר מהמלונות האחרים ברמה שלו.

האמת, אני לא מכירה בן אדם אחד שלא אוהב אוכל איטלקי, אחרי הכל, שילוב של פסטות, גבינות, רטבים, יאמי יאמי.

שופרסל הפתיעו אותי בערכה איטלקית שכללה שני סוגי פסטה- קנלוני ולזניה, שני רטבים לפסטה  – רוטב עם שום ואורגנו ורוטב עם בזיליקום, ושני סוגי ירקות – תרד טרי ארוז ונקי, ופטריות קפואות בשלמותן.

לגבי הרטבים היה ממש קל להחליט, ברור שעושים ספגטי. הכנתי פסטה מסוג "פוזילי" כי זה מה שהיה לי בבית (של שופרסל כמובן) וטוב, מתכון להכנת פסטה לא צריך לתת… כשהיא היתה מוכנה שפכתי עליה מהרוטב בצנצנות. הרוטב הספיק לשתי מנות נדיבות (אנחנו אוהבים הרבה רוטב בפסטה) ואהבתי שהיה לה מרקם קצת "גושי" של העגבניות מבפנים, אווירה כפרית וביתית יותר.

לגבי הלזניה, גם פה ההחלטה היתה קלה, לפני כמה חודשים חיפשתי מתכון ללזניה צמחונית כי כל המתכונים שמצאתי היו או עם גבינות או עם בשר, ובאחד הפורומים בפייסבוק יעצה לי הבלוגרית הבשלנית המקסימה יפה אזולאי איך להכין לזניה צמחונית עשירה וזה מה שעשיתי בהמלצתה-

הכנתי קודם צלחת של כל הירקות החתוכים – רצועות של קישואים ושל גזר, רצועות פלפלים בשני צבעים, טבעות עגבניות וטבעות בצל. התחלתי בטיגון הירקות, מהקשים לרכים. במהלך הטיגון היו לי שתי בעיות – ראשית, בטעות שמתי את התרד בפריזר ולא במקרר והוא לא היה בר שימוש לאחר הפשרה, אז רצתי מהר לסניף הקרוב וקניתי תרד חדש, והפטריות  – הסו שף הצמוד שכח להפשיר כך שהכנסתי אותן קפואות לטיגון, מה שגרם לזה שהקרח שעליהן דילל לי קצת את השמן. בכל מקרה איזנתי את זה אחר כך בזה שלא הוספתי נוזלים נוספים.

למעלה המצרכים, למטה- לפני התנור.

הוספתי לסיר לפי המלצתה של יפה גם קופסה של עגבניות מרוסקות (שופרסל) ועוד קופסה קטנה של רסק עגבניות (שופרסל) והמון תבלינים – מלח, פלפל שחור, כורכום, פפריקה אדומה ופפריקה חריפה. (וזכרתי להוסיף גם "בנפייבר" בשביל הסיבים).

את הכל בישלתי עד שהנוזלים קצת התאדו ובסוף הוספתי את התרד החדש שקניתי (כמובן שגם האריזה הזו היתה של שופרסל).

בנתיים חיממתי את התנור ל200 מעלות ופיזרתי את עלי הלזניה בתבנית משומנת קלות (הזכרתי כבר את הספריי שמן של שופרסל?). עשיתי שכבות של לזניה וירקות (שתי שכבות כי התבנית שלי לא מספיק גבוהה) ושמתי עם נייר כסף לעשרים דקות בתנור, אחר כך הסרתי את הנייר והשארתי לעוד עשר דקות.

למעלה- התבנית המוכנה, למטה המנה הפרוסה.

הבן שמנסה לאכול כמה שיותר חלבונים אמר שאפשר היה לשים כמה ביצים חיות למעלה בשלב האחרון של האפיה, וזה היה מתקשה כמו שקשוקה, שווה לנסות בפעם הבאה.

הדבר היחיד שנשאר לי זה הקנלוני שיהפוך קרוב לוודאי לסוג של קינוח בראש השנה המתקרב , אולי בשילוב של צימוקים וגבינה לבנה, סוג של בלינצ'ס.

אריבדצ'י איטליה, אריבדצ'י שופרסל!

בפוסטים האחרונים שלי כתבתי על הרבה מוצרים שמגיעים בגירסה בריאה יותר, עם פחות חומרים משמרים, שמירה על רכיבים טבעיים וכדומה, ועכשיו הגיע גם התור של "קנור" להצטרף לחגיגה הבריאותית, עם הבשורה החדשה למטבח – רוטב צ'ילי מתוק עם פחות סוכר, ורוטב סויה בסגנון סיני מופחת נתרן.

קיבלתי להתנסות את שני הבקבוקים בדיוק כשחזרתי מיום ארוך של עבודה +סידורים+מניקוריסטית שלא רציתי להרוס לה את העבודה היפה ביותר מדי בישולים, כך שרטבים מוכנים היו האידאל לארוחת הערב.

את רוטב הסויה החלטתי לשלב במתכון מהיר (מאד) של תפוחי אדמה אפויים במיקרוגל.

בשביל זה חתכתי (כל המידות למנה אישית) חצי קילוגרם תפוחי אדמה (יצא לי שני תפוחי אדמה) לקוביות ממש קטנות (שני סנטימטר על שני סנטימטר גג), הוספתי להם חצי בצל קצוץ, 2 שיני שום קצוצות (האמת, השתמשתי בקפוא), מלח, פלפל, כשתי כפות שמן זית ובתור תיבול, בדרך כלל אני מוסיפה אבקת מרק או קוביית תיבולית מפוררת, אבל פה כאמור הלכתי על הסויה והוספתי בערך כף סויה. הכל עורבב בקערה חסינת מיקרוגל, כוסה בניילון נצמד שחוררתי קצת ונכנס בחום מקסימלי לעשרים דקות.

בתמונה למעלה- המצרכים.

בנתיים הסתכלתי מה אפשר לעשות עם הצ'ילי המתוק ומצאתי שהוא מצוין כרוטב במקום קטשופ, ולכן במקביל זרקתי שניצל אחד מהפריזר ישר לחימום (כן, שניצל מוכן מראש שמגיע ישירות משירות הקייטרינג המקומי).

כשהכל היה מוכן שמתי על הצלחת, שפכתי ליד השניצל מהצ'ילי המתוק, והופ, יש ארוחה מהירה וטעימה.

בתמונה למעלה- המנה המוכנה, תפוחי האדמה האפויים והמתובלים, עם שניצל שייטבל בצ'ילי מתוק.

תוך כדי שאכלתי שמתי לב שבכלל שכחתי מהעובדה שמדובר ברטבים "מופחתים" כי הטעם היה בדיוק אותו דבר, כך שאין סיבה בעתיד לרכוש רטבים עתירי סוכר ונתרן, כשאפשר לקבל את אותו הטעם עם הרבה פחות תוספים לא בריאים.

(בדקתי בכתוב וגיליתי שברוטב הסויה יש 25% פחות נתרן, וברוטב הצ'ילי המתוק 50% (!) פחות סוכר, שזה משמעותי).

הרטבים מצטרפים לשאר רטבי "קנור" – סוגי סויה שונים, סוגי צ'ילי מתוק או פיקנטי, טריאקי, ברביקיו, סצ'ואן ועוד .

רוטב הסויה מופחת הנתרן, כמו אחיו ה"רגילים" מתאים למנות "מוקפצים", ולשמש כמרינדה לשיפודים לפני צליה, והצ'ילי המתוק, מלבד היותו מטבל טוב לשניצלים, כנפיים, צ'יפס וכו', מעשיר גם הוא הקפצת בשר וירקות, וכן למרינדה.

להשיג בכל רשתות השיווק, כשר.

"אוליביה" השיקו קו ממרחים מצוננים חדשים, וקיבלתי אותם להתנסות. בהתחלה חשבתי "היי, הם לא יודעים שאני לא ממש בשלנית"? אחר כך ראיתי את הדף המצורף ואת הצעות ההגשה וזה נתן לי רעיונות איך להשתמש במוצרים.

הממרח הראשון שניסיתי היה "פסטו בזיליקום" שהומלץ לנסותו על פסטה. בדיוק חזרתי מחדר הכושר, רעבה לאנרגיה מהירה, ופסטה התאימה לי מאד. זרקתי את הפסטה לסיר והלכתי להתקלח. כשחזרתי כבר היתה מוכנה (מתכון לבישול פסטה מדוייקת – חימום המים+ התקלחות וקירצוף+שמפו+מרכך+התלבשות+הסתרקות+קרם עיניים וקרם לילה = פסטה מוכנה במדויק), ולא הייתי צריכה לעמוד ולהכין פסטו, לטחון מצרכים, לערבב, לטעום, רק לפתוח צנצנת ופסטו טרי וריחני זרם הישר על המנה. הוספתי קצת שמן כדי שיהיה דליל יותר והופ- יש ארוחת ערב.

למחרת, כשחזרתי הביתה, בן הזוג אמר שנהנה מאד מה"גזר לימון" ואכל אותו בכפית. הוא הגדיר אותו כ"פיקנטי" (הוא יודע שאני לא אוכלת חריף). ניסיתי לטעום כמו בהמלצה שקיבלתי, ככה בכפית. טעים אבל היה לי קצת חריף. ברגע שמרחתי על פרוסה, החריפות אוזנה עם הניטרליות של הלחם וכך יכלתי להנות מטעם ייחודי (אני אוהבת לימונים). מבחינתי הרגישו שם יותר את הלימון מאשר את הגזר. מאוחר יותר עשיתי לי שוב כריך, הפעם מרחתי קודם גבינה חמישה אחוזים ועל זה שכבה של ממרח הגזר והלימון, והפעם זה יצא ממש מושלם כי הגבינה הוסיפה לריכוך הטעמים ול"קירורם".

האריסה החריפה הומלצה לשימוש עם חריימה ובישולי בשר או כדורי בשר. היות ואני לא מבשלת (או ממש אוכלת) את המנות האלו, העברתי אותה בשמחה לשכנה המרוקאית, שהבטיחה להחזיר דיווח.

בארוחת הערב של שישי הצלחנו לאכול שלושה ממרחים ביחד- הוא את הסחוג הירוק והאדום (חובב חריף, חבל"ז) ואני את הפסטו כוסברה, כל זה עם פשטידת פסטה בטעם בצל עדין שהכנתי, שיש לה טעם די ניטרלי ככה ששילוב ממרחים יצר שוב איזונים וגיוונים שונים. פשטידה אחת עם שלוש אפשרויות.

האחרונה החביבה היתה האריסה המתוקה שסיקרנה אותי מאד, וניסיתי אותה עם טונה (בנתחים, אני מניחה שגם בטונה המפוררת זה יעבוד טוב, עם או על לחם.

המסקנה שלי – אני לא בשלנית, אני גם די עייפה ודי קצרה בזמן רוב הזמן, וממרחים מוכנים שחוסכים לי לקצוץ עלים, לתבל, לשים בבלנדר (ולשים את כל זה במדיח אחר כך), שנשלפים בצ'יק מהמקרר, יכולים להיות פתרון מצוין. (ואת הצנצנות הקטנות אפשר לשמור אחר כך לשמירת דברים אחרים!). נוסף לכך, רוב הממרחים מצויינים על לחם, עם תוספת כמו גבינה, טונה או פסטרמה או בלי, כך שגם בשביל אירוח זה יכול להיות פתרון מצוין – לשים לחמים, לשים את אחת התוספות, לפזר צנצנות וקצת חמוצים, ויש כבר אירוח (ולא לשכוח אלכוהול כמובן).

שיחקת אותה אוליביה.

אוליביה מציגה את סדרת הממרחים באגף המוצרים המצוננים, על בסיס ירקות ועשבי תיבול טריים וטעמים ייחודיים. המוצרים האתניים (סוגי אריסה וסחוג) פותחו לפי מתכונים מסורתיים ואותנטיים והמוצרים האחרים הם יצירות מקוריות ומפתיעות עם שילובים שלא היינו מצפים להם, אבל יוצאים מוצלחים מאד וחוסכים זמן הכנה יקר.

האתר של אוליביה- http://www.tnuva.co.il/OurProducts/Olivia/Pages/Home.aspx

המוצרים כשרים ונמכרים בכל רשתות השיווק.

כשהזמינו אותי ל"לילי 24" – מסעדה צרפתית כשרה בתל אביב, דבר ראשון חשבתי יוקרה. חשבתי מה ללבוש, חשבתי שכדאי לבוא בתחבורה ציבורית בגלל היינות המשובחים, וחשבתי שהולך להיות לי ערב מהסרטים.

אז מצאתי מה ללבוש, עליתי לאוטובוס והגעתי לפנינה צרפתית באמצע תל אביב. "לילי 24" ממוקמת באופן לא מפתיע בלילינבלום 24 בתל אביב, ומוגדרת כ"ביסטרו צרפתי עם נגיעות ים תיכוניות". המבנה הוא מבנה לשימור והוא יפיפה והמסעדה בנויה מפינות שונות  – ישיבה פנימית, קומת גלריה וכמובן חצר יפיפיה מעוטרת בנופי פאריס, כל זה יוצר בועה צרפתית שמעבירה את האורחים הישר לאירופה.

שף קונדיטור אנני בן קד, בוגר הקורדון בלו הצרפתי, וכן האקדמיה האיטלקית הוא בלגי שעלה לארץ לפני כ13 שנים ומאז ייסד מסעדות רבות, מתמודד בפעם הראשונה עם בישול כשר (הבשר חלק למהדרין) ומוצא פתרונות מקוריים שיוצרים מנות מעודנות כמיטב הקולינריה הצרפתית. (ועל הדרך גם זכה במדליית זהב באליפות פיצה בנאפולי שבאיטליה בשנת 2012).

אחרי היינות המתבקשים (מתוך מבחר יינות מיקבים נבחרים בצרפת ובישראל), קיבלנו מבחר של מנות ראשונות , חלקן מנות מיוחדות שלא מופיעות בתפריט ולכן אין לי מחירים.

–        לחם הבית שהוגש עם שני ממרחים – טפנד (קיבלנו שניים – אחד זיתים ואחד עגבניות) וממרח נוסף דמוי חמאה – טוב, להתחיל לספר על הרכות של הלחם ועל העיצוב היפיפה שלו או פשוט לספר שביקשנו עוד שני לחמים נוספים כי הראשון חוסל תוך שניות?

–        קרפציו- נתחי בקר חתוכים דק בבלסמי, שמן זית ולימון עם פרוסות דקות של ארטישוק (49 שקלים בתפריט) – מנה חמודה ומלאת טעמים. אהבתי את גרגרי המלח הגס שהתפצחו בין השיניים.

–        סלט ארטישוק – מנה חמודה, למי שרוצה מנת פתיחה צמחונית.

–        פטה כבד עוף – טוב, המילה "פטה" לא מתאימה, אולי "ענן" מתאים יותר. הבחירה שלי מבין מנות הפתיחה, ענן של עדינות, גם מבחינת הטעם וגם מבחינת המרקם.

–        מנת פטריות פורטובלו שלא מצאתי לה הגדרה אבל כללה פטריות גדולות עם סלט עלי בייבי מתובל. גם היא מהספיישלים שלא מופיעים בתפריט וגם היא מצויינת עבור צמחונים למשל. אישית כאמור אני הולכת על כבד העוף.

מבין המנות העיקריות התבקשנו לבחור בין מנות התפריט לבין מנות ספיישל שהוצגו על ידי הבעלים דוד אדא, מסעדן צרפתי שהוביל מסעדות במרסיי ועלה לארץ לפני כשלוש שנים. ישבנו בזוגות ואני והבלוגרית (המקסימה!) שמולי בחרנו בשתי מנות – היא לקחה אנטריקוט 300 גרם ברוטב שאלוט (108 שקלים בתפריט) ואני בחרתי בשאטו בריו רוסיני – פילה בתוספת כבד אווז ברוטב רוסיני (169 שקלים בתפריט). נשאלנו על מידת העשייה. היא בחרה מדיום וול, אני בחרתי מדיום. לתוספת ניתן היה לבחור בין פירה (כמובן שלא חלבי בגלל כשרות המקום), תפוחי אדמה בסגנון צרפתי (עם הרבה שום) או ירקות מבושלים. אני בחרתי בפירה, היא בחרה בתפוחי האדמה הצרפתיים. האנטריקוט הגיע בהתחלה במידה פחות ממדיום וול וביקשנו שייעשה קצת יותר. (אם כי לטעמי לא כדאי לעשות וול אף פעם ככה שמבחינתי זה היה טעים גם בסיבוב הראשון). שלי – שאטו בריו היה יצירה של מגדל כבד אווז על פילה, ברמה של וויכוח בין בלוטות הטעם שאמרו "תאכלי עוד!" לבין הקיבה שאמרה "לא מסוגלת יותר". הבלוטות נצחו. האמת, גם שלי היה מדיום די אדמדם אבל העיקר שהיה טעים.

המנות מפוארות, נראות טוב על הצלחת וחגיגיות במיוחד. אני כבר רואה בעיני רוחי הצעות נישואים על רקע המנות האלה והמסעדה בכלל.

שלב הקינוחים הגיע ואיתו ההיסוס של "רבאק, זו מסעדה כשרה, מה עושים עם קינוחים?).

דוד יצא אלינו והסביר איזה קינוחים יש מתוך מקרר קינוחים גדול. החבורה שלנו בחרה בכמה מהם – "מיל פואי" – (קרם שניט), קרם ברולה, "היער השחור" וסופלה שוקולד חם (נחשו מי ביקשה את הסופלה…).

בנוגע לשניים הראשונים, ובכן, הן מנות נחמדות אבל מרגישים שמדובר בפרווה. היער השחור היה מנה מפוארת עם המון קישוטי שוקולד, אהבתי במיוחד את הבסיס השוקולדי במרקם של קרמבו אוורירי. כרגיל צדקתי בבחירת הקינוח שלי כשהלכתי על סופלה שוקולד, שלא נפגע מכך שמדובר בפרווה, ובעיקר היה נוזלי מבפנים כמו שצריך ושוקולדי. בכלל הטיפ שלי במסעדות כשרות בשריות – תמיד ללכת על קינוחים שלא דורשים חלב מההתחלה.

הארוחה כולה ארכה כשלוש שעות של ריחוף בשמי פאריס, יכלתי לשמוע באזני רוחי (אם יש כזה ביטוי) את שארל אזנבור, וקשה היה להאמין שמעבר לדלת נמצאת תל אביב. נו טוב, תמיד אפשר לחצות את הדלתות בחזרה פנימה….

אתר המסעדה- http://www.rol.co.il/sites/lili24/