ארכיון

רכבת הצלילים של יוסל'ה רוזנבלט

כשקראתי את עלילת המחזה "רוזנבלט אקספרס" קפצו לי שוב ושוב המילים "פורסט גאמפ" . אחרי צפיה בהצגה אני יכולה בהחלט להסכים – הרבה נקודות משותפות יש בין הגיבור האמיתי יוסל'ה רוזנבלט והגיבור הפיקטיבי פורסט גאמפ.

ההצגה מהנה מאד, צוות השחקנים מוכשר וההמלצה שלי היא חד משמעית – ללכת!

אבל נתחיל מההתחלה- קבוצת שחקנים, על במה עירומה, כשמאחוריהם רק סדין מתוח שישמש להקרנת קטעי וידאו ארט ( שעליהם אמון יואב רודה, שגם צילם את כל התמונות שמופיעות בפוסט זה), ללא אפקטים מיוחדים (השחקנים עושים בעצמם את כל הקולות – משריקת הרכבת ועד נקישות וצלילים), עם אביזרים מעטים שהשחקנים בעצמם מזיזים לפי הצורך, יוצרים סיפור קסום שקשה להאמין כמה הוא מציאותי (וכן, בדקתי, ההצגה משקפת נאמנה את העובדות, עד לרמה של סכומי הכסף המוזכרים בה). הסיפור הוא סיפורו של ילד פלא בשנות התשעים של המאה ה19, שקולו כל כך קסום עד שרבנים מכירים בו כחזן למרות שהוא עדיין לא בגיל מצוות, שנודד עם אביו בין קהילות באירופה, שם הכרטיסים נמכרים בכמויות כשכל אחד רוצה לשמוע את הפלא. כשהוא גדל הוא מתעקש להנשא לנערה שפגש בגיל 12 למשך שעה בלבד, והם הופכים, כמו שהוא מתאר ל"שני אנשים עם נשמה אחת" .

להמשיך לקרוא

City Break – חופשה קטנה (וכייפית) מהחיים.

כשאנחנו חושבים על המושג "חופשה" אנחנו חושבים על נופש ארוך, מזוודות, אריזה, סידורים לפני וסידורים אחרי (הדבר שאני אישית הכי חושבת עליו למשל בטיסה הביתה מחו"ל הוא על הכביסה שהצטברה…) והרבה פעמים כבר מעייף יותר לצאת לחופשה מאשר להשאר בבית. מצד שני, כולנו שקועים במירוץ החיים שכולל ילדים, עבודה, מטלות הבית, ומילת הקסם "סידורים" שכוללת את כל מה שמעצבן –בנקים, דואר, ביורוקרטיה ועוד. בקיצור, לא פעם אנחנו מרימים את העיניים מהמקלדת או מההגה ומגלים שהשבוע ברח לנו בין האצבעות. במצב כזה חופשה היא פשוט MUST , והפתרון מגיע בדמות City Break – 24 שעות של פינוק שלא דורשות לוגיסטיקה מרובה ומאפשרות בריחה להטענת המצברים (וגם הזוגיות…) ממש כאן, קרוב לבית.

הקונספט הוא של רשת מלונות "פתאל"  שאומרת לנו "קחו את האוויר הזה שאתם כל כך צריכים, בתוספת המון פינוקים והפתעות, והכל במרחק פחות משעה נסיעה מהבית, אבל עולם אחר".

מלון "לאונרדו פלאזה אשדוד" מרשת פתאל ,הזמין אותי לנסות את הבריחה הקטנה הזו, וכך תוך שעה כבר אירגנתי תיק קטן (איזה כיף שלא צריך להסחב עם מזוודות!)  ארבעים דקות נסיעה מהמרכז (איזה כיף שאין "מתי נגיע???? " שזה בדרך כלל הטקסט שלי ולא של ילדים….) וכבר אנחנו בפאזה אחרת. המלון ממוקם בקצה הדרומי של אשדוד, כך שאין שום דבר מסביב- שמורת טבע של דיונות מצד אחד, כיכר יפיפיה מצד שני, טיילת ארוכה מאד עם המון דברים לעשות, ובעיקר הרבה שלווה.

להמשיך לקרוא

מסלניצה – לחגוג את האביב.

מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.

להמשיך לקרוא

או-לה-לה לה ביסטרו.

לפי ויקיפדיה- ההגדרה של "ביסטרו" היא  – "מסעדה קטנה המגישה מאכלים פשוטים במחירים שווים לכל נפש." כששאלתי את צוות "לה ביסטרו" בחולון מה ההגדרה שלהם, ומה הכי מייצג את המושג "ביסטרו" בעיניהם, התשובה היתה מורחבת יותר וכללה גם את האווירה. הישיבה היא טיפה אפלולית (למרות שלא חשוך כמו במקומות אחרים, ובהחלט אפשר לקרוא את התפריט בערב בלי בעיה ובלי תאורה של סלולרי, או לצלם בלי פלאש במקרה שלי), המוסיקה היא ג'אזית מרגיעה שמלטפת את האוזן, והמבחר רחב ומקיף כך שאדם יכול להחליט אם הוא רוצה ארוחה שלמה, או משהו טעים עם איזה אלכוהול כייפי, או אפילו ארוחת שישי בערב.

להמשיך לקרוא

פאודה- הכאוס שבתוכנו.

"פאודה" פירושה כאוס. לא סתם כאוס. בעולמם של המסתערבים מדובר באותו רגע שהם מתגלים, והם מוקפים בהמון זועם שרוצה לחסלם, ועליהם לחזור שלמים הביתה, כדי שיוכלו להמשיך ולבצע את משימתם.

אותם אנשי צללים, שהמיתוס המקיף אותם מעורר יראה, שעושים את העבודה הקשה עבור בטחונה של מדינת ישראל, תוך תשלום מחיר כבד – גם בעצמם וגם לבני משפחותיהם.

ואלה הגיבורים של "פאודה" – סידרת הדרמה-אקשן-מתח החדשה שעולה ביום ראשון הקרוב (15 לפברואר) בYes Oh, Yes Oh  HD  וגם YES VOD – שמכניסה אותנו למאחורי הקלעים של מה שקורה אצלנו ממש מתחת לאף, כשאנחנו ישנים בשלווה כשאנו יודעים שיש מי ששומר עלינו.

הגיבורים הם מסתערבים, כל אחד והחבילה שהוא סוחב איתו – בנות זוג, יחסים, טראומות עבר, שמראים לנו איך זה עובד מבפנים – איך מתכננים, איך מסווים, איך מוצאים את המבוקש שהוא כמו מחט בערימת שחת, ואיך יוצאים בחיים, רק בשביל לחזור לשם שוב.

הנרדף הוא חאמד, מחבל שהרג 116 ישראלים ונחשב כמת (בן דמותו של מישהו כמו מוחמד דף) אבל חי מאד וכבר בפרק הראשון אנשי הצוות יוצאים בנסיון הירואי ומתוחכם לחסלו. מה שנדרש לשם כך הוא כמעט בלתי אפשרי – הסמטאות הצפופות שלא מאפשרות נהיגה מהירה, העויינות, הסיכון הרב להתגלות ואז המוות כמעט וודאי, והרגשות האישיים שמשפיעים על השיפוט של הלוחמים, גם כשזה לא לטובתם.

הסידרה רצה בקצב מהיר, סצינות מרדפים, יריות, קרבות, ואז מאיטה במקצת ליחסים האישיים של הגיבורים, להתמודדויות שלהם עם פחדיהם, עם אהבותיהם, עם חלומותיהם, ושוב מאיצה כדי להושיב את הצופה על קצה הכיסא.

השחקנים (המאד כשרוניים!) הם בין השאר ליאור רז, (שהוא גם אחד היוצרים יחד עם אבי יששכרוף), צחי הלוי, איציק כהן (בתפקיד דרמטי משובח), נטע גרטי, יובל סגל, רונה לי שמעון (שממש השבוע נבחרה למקום הראשון כ"רווקה הנחשקת ביותר בישראל" ומוכיחה שהיא לא רק פרצוף יפה וגוף משגע , אלא גם שחקנית טובה ואיכותית), שאדי מערי, לטיסיה היידו, הישאם סולימאן ועוד.

הבמאי הוא אסף ברנשטיין והתסריטאי הראשי הוא משה זונדר.

ההפקה – טנדר הפקות וקסטינה תקשורת.

בתמונה למטה- הצוות כפי שצולמו בהקרנת הבכורה – צילום יח"צ.

 

 

unnamed (1)   @פאודה #פאודה yesOh@ #yesOh

 

לעוד מידע ומאחורי הקלעים של "פאודה" – דף הפייסבוק –

https://www.facebook.com/Faudashow

 

 

MARKET Pick & Mix – עכשיו פי 4 בריאות.

הכל החל לפני 13 שנים, כשדורית לינק דרדיקמן ואחיה אמיר דרדיקמן , שהיו הבעלים של קפה "אלכסנדר" בתל אביב, החליטו להיות הראשונים שיציעו סלטים להרכבה- המנה המושלמת לפי הסועד, כשהמרכיבים כוללים מלבד ירקות גם כוסמת, אורז מלא ושאר מרכיבים בעלי אוריינטציה בריאותית.

שלוש עשרה שנים אחר כך, כשטרנד האוכל הבריא (וגם הצמחונות והטבעונות) בשיאו, נפתח הסניף הרביעי של MARKET Pick & Mix במתחם V החדש על גבול בני ברק ורמת גן.

הסניף מצטרף לשלושת הסניפים האחרים – הראשון שהוקם באוניברסיטת תל אביב (כי הסטודנטים הם הראשונים שזקוקים לתזונה בריאה, עם אורח החיים התזזיתי והעמוס שלהם), וסניפי הבורסה ורחוב שאול המלך בתל אביב.

הסניף החדש, בזכיינות של טל זהבי, שבעברו הרבה עבודה בברים ומסעדות בתל אביב כמו הלנה, רוטשילד 12, הקופי בר ועוד, ועבר לתזונה בריאה, פתוח רק עד שמונה בערב לכל המאוחר ומהווה אבן שואבת לכל עובדי ותושבי האזור.

 

רוב התפריט הוא טבעוני למרות שיש גם מנות צמחוניות כמו דגים, גבינות וקינוחים חלביים , וכמובן אפשרות של חלב בשתיה החמה, במקביל לחלב סויה למשל.

הוזמנתי לנסות את התפריט, ומפאת אילוצים לא יכלתי להגיע לסניף החדש, ולכן הגעתי לסניף וותיק יותר, זה של הבורסה. מכל התפריט הרחב- שכולל ארוחות בוקר- מארוחה שלמה ועד קפה ומאפה לממהרים, כריכים לרגעים הקטנים של הרעב, דגים ,מרקים, קינוחים וכמובן גולת הכותרת – התבשילים הטבעוניים של השף ג'ף אלן לויס.

והתבשילים האלה הם בדיוק מה שקיבלתי לטעימה. הוכנה לי צלחת שכללה כל טוב מהסירים העשירים – חיטה פריקי, אורז עם פירות יבשים וחמוציות, ירקות עם חלב קוקוס וקארי, תפוחי אדמה אפויים בתנור, ותבשיל שעועית לוביה עם פלפלים ושומר .

אני חייבת לציין – הצלחות גדולות ועמוקות, ובגלל שהמנות כל כך עשירות, שני אנשים יכולים לשבוע מהצלחת בכיף. (והמחירים בפירוש זולים – מנה פלוס סלט במשך היום ב35 שקלים, ובסוף היום ב19.90 בלבד – אם הייתי גרה בסביבה הייתי חיה שם כל הזמן).

כמובן שזה ענין של טעם אבל החביבה עלי ביותר היתה המנה של הירקות בחלב הקוקוס, שאמנם היתה קצת פיקנטית בגלל הקארי ואני בדרך כלל מתקשה עם חריפות, אבל זה היה טעים עד כדי כך שהעוקצנות לא הפריעה לי, אפילו תרמה לחמימות המנה.

(אגב, כל הסניפים כשרים, כשסניף רמת גן הוא גם "מהדרין".)

לקינוח טעמנו שני דברים – בראוניז שוקולדי ועוגת גזר. המנצח בגיזרה זו היתה מנצחת – עוגת הגזר עם הטעם הביתי העסיסי. יש אפשרות לחמם אבל לא חייבים. כאמור יש קפה עם חלב רגיל או חלב סויה, פתרון לכולם.

הרעיון הוא לערבב, ולבחור בהתאמה אישית כי כמו שאומר הסלוגן של המקום – "החיים הם מה שאת/ה עושה מהם".

קירות הסניף מעוטרים ב"רגע של טבע" – כרזות על פירות וירקות שונים והיתרונות שיש להם מבחינה בריאותית. יש גם משלוחים וtake away.

עוד פרטים על המנות, והסניפים – http://alimyerukim.co.il/

לחיי TERRAVINO!!

זוכרים את הבדיחה על הקמצן, לא חשוב מאיזה עדה, שאמר לאשתו שאין טעם שתאכל את הבוטן השני כי יש לו טעם בדיוק כמו הראשון?

חיים גן מ"איש הענבים"  אומר שבהחלט יש בזה משהו. לא משנה מה נאכל, טעים ויקר ככל שיהיה, בביס הראשון נתענג על הטעמים, בביס השני הם כבר ייחלשו, ובשלישי כבר נתרגל ונאכל כדי לשבוע ולא כדי ליהנות. לא חבל?

ואיך הופכים כל ביס לחוויה ראשונית? משתמשים במה שאבות אבותינו עוד בתקופת התנ"ך הכירו ואהבו – היין. היין לא רק משמח לבב אנוש, הוא גם מנקה את החייך לקראת הנגיסה הבאה, ככה שאם מתאימים את היין לאוכל, מקבלים חוויה חדשה בכל נגיסה, ועולם חדש של טעמים.

הוזמנו ל"איש הענבים" ביפו לסדנת יין לכאלה שהתאור שלהם של יין מתמצא ב"טעים" או "לא טעים" ובמשך השעות הבאות למדנו המון דברים שהיו לנו חדשים לגמרי, או דברים שלא חשבנו עליהם בכלל.

ההפתעה הראשונה שלנו היתה כשחיים ציין ש"95% מהיינות אמורים לשתות בשנה הראשונה שלהם כי אחר כך האיכות רק יורדת". אנחנו , שגדלנו על מיתוסים של מקררי יין ומרתפי יין עמוסים ומסתוריים, הופתענו. כדי לדעת באמת איזה יין יכול להישמר ולהתיישן ואיזה לא, צריך לבדוק אותו ספציפית (אפשר לגגל "חלון השתיה של היין").

(בתמונות למעלה- חיים גן מסביר על אופן הטיפול הנכון ביין).

יין הוא דבר חי, לכן צריך לתת לו "לנשום" בניגוד לכל משקה אחר, וכמובן שבמינון הנכון יין גם בריא מאד, וגם מעודד את מיצי העיכול ומסייע לחילוף חומרים.

כאמור ההתאמה של היין לאוכל מאד חשובה, גם מבחינת אחוזי האלכוהול, כדי שתכונותיו יעצימו את חווית האוכל ולא יפגעו בה. זו הסיבה שיינות שבאים לפני הארוחה – האפרטיף- יכללו לכל היותר 17% אלכוהול, כדי לא להרדים את קולטני הטעם שבלשון. לעומת זאת היין שבסוף – הדזרטיף, מכיל יותר אחוזי אלכוהול שנועדו לנקות את הגרון ממשקעי שומן שנשארו מהארוחה.

חיים הדגים לנו איך טעמים משתנים באותו המוצר- כך אם לוקחים קמפרי , שהוא מר, ומוסיפים לו מלח, מקבלים טעמים מתוקים. זו הסיבה שלמשל למתכונים מתוקים רבים למשל, מוסיפים מעט מלח, ליצירת חווית טעם שלמה.

הדבר החשוב ביותר ביין הוא קודם כל חומרי הגלם – הענבים. בישראל יש כרמים רבים וסוגים שונים של ענבים, שהייננים יכולים להפיק מהם בלנדים שונים ויינות שונים לגמרי אחד מהשני.

טעם היין גם תלוי באיזה שלב בוצרים – ככל שהשלב מאוחר יותר והענבים בשלים יותר, הם יכילו יותר סוכר וגם יותר אלכוהול והיין יהיה שמן יותר ומתקתק.

הופתענו לשמוע מחיים שייצור של יין לבן קשה בהרבה מייצור של יין אדום מכיוון שהלבן דורש דיוק מירבי ולא סובל אף פגם, בניגוד לאדום שיש לו המון מרכיבים ואפשרויות שונות.

(בתמונה למעלה- שלב הטעימות העוורות).

ובפינת "הידעת" שבאמת לא ידענו – "הידעתם ששרדונה הוא לא יין לבן? יש לו רק צבע לבן אבל הוא עובר אותו תהליך של יין אדום".

וכאן נשאלת השאלה – אם יין לבן דורש יותר עבודה, איך זה שמחירו לא הרבה יותר גבוה מיין אדום? והתשובה- יין לבן לא שומרים אלא מוכרים מיידית וצורכים מיידית, ולכן מחירו לא גבוה.

השלב הראשון בטעימה היה הטריוויאלי – פתיחת הבקבוק. לא להאמין כמה טעויות עושים אנשים, החל מחיתוך הציפוי מהאמצע במקום מבועת האוויר המיועדת לכך, מה שגורם לכך שחלקים מהציפוי נכנסים לתוך היין, ולא ממש מומלץ ללעוס מתכת או חומרי ציפוי שונים, ועד דחיפת הספירלה של הפותחן מלמעלה , תוך שבירת שכבות השעם כך שבמקרה הטוב מסתובבים על ריק ובמקרה הרע שוברים את השעם וחלק ממנו נשאר תקוע בבקבוק  (ולא, אסור לדחוף את זה לתוך היין כי אז שותים בעזרת מסננת). הטיפ של חיים – לנעוץ את הקצה של הסליל מהצד (כלומר באותו המקום במרכז הפקק אבל שהידית תהיה הצידה ולא ישר למעלה, וכך מחוררים נכון ושולפים בקלות את הפקק).

אחר כך התחילו הטעימות.  חיים מזג לנו שלושה יינות, שניים ישראלים ואחד צרפתי, שונים לחלוטין. המבחן הראשון היה מבחן ההטיה- יצירת הילה של היין. עושים זאת באמצעות הטייה זהירה של הכוס קדימה (תוך אחיזה בתחתית שלה) כמובן בלי לשפוך, ואז החזרה. הסימן שנוצר על הדופן מעיד על הרבה דברים – צלילות היין, הצמיגות שלו, אם היין יהיה בעל "גוף" כבד או קל וכך הלאה.

ככל שהיין סמיך יותר, יש בו יותר סוכר, מה שמעיד שהענבים שהו במקום חם ונוצרו במדינה חמה. כך באמצעות מבט בלבד על ההילה, כבר ניתן לדעת באיזה מדינה יוצר היין….

(בתמונה למעלה – מטים את הכוס בזהירות ליצירת "הילה")

הצבע הוא האינדיקטור הבא- ומעיד על גיל היין.

השלב הבא היה עירסול הכוס, כלומר סיבובה ויצירת מערבולת קטנה בתוכה, ואז הרחה. גם כאן, ככל שמריחים יותר אלכוהול (והוא מתחזק עם העירבול) כך הוא מעיד על מדינה חמה.

עכשיו הגענו לשלב הלגימה- טעמנו יין, אחרי שהתרשמנו מהריח שלו (וככל שהיין מורכב יותר, כך אין שום קשר בין הריח והטעם). אחר כך נגסנו בחתיכת גבינה עזת טעם ואז חזרנו וטעמנו. גילינו שני דברים – קודם כל שהטעמים התחזקו (של שני הדברים – של היין ושל הגבינה) ולא התרגלנו אליהם אלא היו חוויה חדשה, ושנית – שהטעם של היין גם השתנה מכיוון שאכילת הגבינה השפיעה על בלוטות הטעם.

יין נוסף שהרחנו לא עשה רושם כל כך טוב מבחינת הריח בהתחלה (זה נע בין "טחב" לבין "מרתף עבש" ו"גרביים") אבל בהיותו יין מורכב, גם הוא לא העיד על הטעם, שהיה קל וענוג.

חיים גרם לנו לחשוב שלמעשה אין מילים לתיאור ריח – כל תיאור של ריח לקוח או מחוש הטעם (כגון "ריח מתוק" או "חמצמץ" ) או מדימויים כמו "ריח לימוני" "ריח אקליפטוס" וכדומה. כדי לתאר ריחות במדויק, ישנו גלגל ריחות ובו הגדרות כמו "צמחי", "מקורמל" , "עצי" ועוד, שגם להם תת קטגוריות כמו "שרפי " או "פנולי" (תחת "עצי"), או "טרי" "משומר מבושל" או "מיובש" (תחת "צמחי").

הטיפ האחרון הוא שלי- והוא מאד חשוב- ישראל מדינה חמה, אין כמו יין לבן וקליל, אם זה ללוות ארוחה קלה (או כבדה, אני אוהבת יין לבן בכל ארוחה וגם בפני עצמו) ואם זה כמרענן קיצי כייפי, עם אבטיח, עם שמש וחוף ים, עם מרפסת ובריזה, היין הלבן הוא קל, הוא במגוון רחב – מחצי יבש ומתקתק ועד יבש וחמצמץ יותר, יש כל כך הרבה שכל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, והעיקר- בטווח מחירים שכל אחד יכול להרשות לעצמו למצוא את היין האהוב שלו (או לנסות כל מני ולטעום סוגים שונים ויקבים שונים).

(למעלה- להריח, למטה- לטעום)

"בית הענבים" הוא מרכז ללימוד יין ייחודי, שבו אין זיקה דווקא ליקב אחד או ליין אחד, אלא משמש כמרכז הדרכה כללי, כולל סדנאות, הדגמות, טעימות, ערבי חברה ואירועים, כשגולת הכותרת היא TERRAVINO  – תחרות יין, בין עשר התחרויות החשובות בעולם , שהחלה בשנת 2006, ובה נשפטים מאות יינות מישראל והעולם על ידי שופטי יין בכירים מהארץ ומחו"ל שכוללים כתבי יין, סומליירים,  קניינים, ייננים מובילים ומובילי דעת קהל בעולם. האירוע הפך לחלון הראווה של ישראל, כשהיינות הזוכים מתהדרים במדבקות מיוחדות שנושאות את השם "ישראל" בגאווה גדולה.

התחרות מושכת אליה גם תיירות יין גדולה, ותיירות בכלל של מבקרים שמגיעים לטעום את סוגי היקבים והיינות המופקים בישראל, ועל הדרך גם נפתחים למדינה ולנופיה בזוויות שבדרך כלל לא מודגשות במהדורות החדשות.

זו גם ההזדמנות לטעום יינות מיוחדים שזוכים בפרסים.

לתחרות יש חשיפה תקשורתית גדולה בכל רחבי העולם.

השנה נערכת התחרות במלון רמדה בנתניה, בין התאריכים ה9 עד ה12 לפברואר, והיא בחסות מלאה של ארגון היין המוביל בעולם הOIV.

עוד פרטים על התחרות – http://www.grape-man.com/Terravino

 

 

לה בלה איטליה די ג'אקומו.

יעקב פיאלקוב, הוא ג'אקומו ויולה, מוכר יותר כ"ג'אקומו – מעצמת ידע קולינרי על איטליה". מי שרוצה לדעת משהו על הקולינריה באיטליה לא צריך שום דבר מלבד לפנות לג'אקומו – הכל כבר שם.

וכדי שהידע הזה יעבור הלאה, ג'אקומו מוביל זה שנים רבות סדנאות אוכל איטלקי על כל גווניו, לקבוצות, זוגות, בביתו – במטבח מאובזר, או בבתים אחרים , ותוך כדי הלימוד והעשייה, גם לומדים טיפים על בישול בכלל, ועל החיים.

ג'אקומו שרכש את הידע שלו בהשתלמויות בישול איטלקי ברומא ופירנצה, וגם מ"מאמות" איטלקיות אמיתיות בכל רחבי ארץ המגף, עבד במסעדה ברומא והיה הבעלים של מסעדה שהיתה גם מעדניה ומפעל פסטה בישראל בשם "ג'אקומו". במקביל גם כתב שלושה ספרי בישול (איטלקי כמובן) וספר הדרכה על הכנת גבינות.

הסדנאות והקורסים כוללים גם קורס מקיף להכנת גבינות ביתיות, ועל כך בהמשך.

מעבר לקורסים ג'אקומו עורך סעודות לקבוצות עד 40 איש בביתם או בלוקיישן שיבחרו, ומספק גם שירותי קייטרינג עד 100 איש.

עד כאן המידע, עכשיו – איפה האוכל?

אז הנה הוא –

התכנסנו בביתו לסדנה שנשאה את הכותרת "המיטב של  איטליה".

קיבלנו דפי מתכונים, והסירים החלו לשקשק.

היינו שש בלוגריות מורעבות, שכוסות היין שנמזגו לנו רק פתחו לנו את התאבון, ולכן ג'אקומו פתח מיד במתכון הראשון, שהוא מהיר וירגיע לנו את הרעב  – ברוסקטה עם עגבניות, שום ושמן זית. כאן גם קיבלנו הסבר על משמעות השם "ברוסקטה" – "לחם חרוך"  ושאם מניחים על הברוסקטה כל דבר אחר מלבד עגבניות, שום ושמן זית, זה הופך כבר להיות "קרוסטיני".

ג'אקומו חילק משימות – אחת לשה את הבצק, אחת חתכה ירקות והשלישית (נחשו מי) צילמה את כל העסק.. סדנה פעילה שבה גם עובדים, לא רק צופים.

(בתמונות למעלה ולמטה- ההכנות).

מנות ירקות הוכנו במקביל, חלק נאפים, חלק נצלים, חלק בשלבי חיתוך וכך הלאה כך שעד מהירה הונחו צלחות על השולחן –

גזר בדבש ושום שקיבל מחיאות כפיים סוערות והיה הכי פשוט שיכול להיות – ג'אקומו טיגן שום, הוסיף לו רצועות גזר, וטיגן עד שהתרכך, הוסיף סוכר, דבש, מלח, צ'ילי ואורגנו, בחש עוד קצת והופ – יש מנה כייפית. (מתכונים מדוייקים ניתן למצוא באתר של ג'אקומו – http://www.giacommo.net/index.htm.)

(בתמונה למעלה – ג'אקומו בעבודה).

מנת הירק הבאה היתה "שומר בשמן זית ולימון" – כשהלימון מנטרל את הטעם ה"אניסי" ומשאיר ירק רך במיוחד.

בנתיים בשביל שיהיה מה לאכול עם הירקות, הוכנסה לתנור פוקצ'ה שקיבלה זרזיפי שמן זית ועלי רוזמרין.

פרוסות חצילים קלויות הפכו להיות "חציל במילוי גבינת מוצרלה ופרמזן" (שאגב, הגבינות מעשה ידי ג'אקומו להתפאר) ונכנסו לשיזוף בתנור, מנת פתיחה לא רק טעימה אלא גם יפיפיה.

(בתמונות למעלה ולמטה – המנות המוכנות)

אישית, המנה הפיבוריטית שלי היתה "כרובית מטוגנת ברוטב שמנת וחרדל" שג'אקומו הרשה לי לפנק את קוראי במתכון המדויק- מכינים בלילה מכוס אחת קמח לבן, חצי שקית אבקת אפייה, קצת מים (תלוי לפי מידת הסמיכות של הבלילה, שלא תהיה נוזלית). טובלים בה פרחי כרובית מפורקת (כרובית בינונית), ממש כמו סוג של ירק בטמפורה. מטגנים בשמן עמוק עד שהציפוי משחים ומניחים על נייר סופג . במקביל מרתיחים מיכל אחד של שמנת מתוקה, וכשהיא רותחת מוסיפים כף חרדל ומערבבים. מסדרים את הכרובית על צלחת הגשה, שופכים למעלה את הרוטב ו.. בתאבון!

הפוקצ'ה יצאה בנתיים מהתנור, שזופה ומריחה מרוזמרין, והצטרפה לעוד מנות שהונחו על השולחן כמו – "קפונטה חצילים" – מנה חורפית עשירה של חצילים מטוגנים ואחר כך מבושלים עם בצלים, שום, עגבניות, זיתים , סלרי ובתוספת צלפים וצנוברים, ותיבול שכולל גם סוכר חום, ויש מנה צמחונית (למעשה אפילו טבעונית) שמחממת וממלאת יופי בליל חורף גשום, ולא רק.

(בתמונה למעלה – הפסטות היפיפיות תוצרת בית של ג'אקומו)

הגיע שלב הפסטה. ג'אקומו שלף מכונת פסטה והדגים איך עושים בצק פסטה, ואיך מפעילים את המכונה ומוציאים ממנה את כל האוצרות – ספגטי, רביולי, אטריות "פפיון" ועוד. מה שאהבתי במיוחד זה את השילוב שג'אקומו עשה כשהוא הניח על הבצק עלי בזיליקום ואז העביר יחד במכונה, ויצר ספגטי בזיליקום מאוחד.

במקביל הוכן גם בצק ללזניה והפסטות יצאו לדרך.

שתי מנות הפסטה שהוכנו היו –

"פטוצ'יני ברוטב פלפלים ושמנת" – עם פסטות משני צבעים – כמובן תוצרת בית טריה, פלפלים צבעוניים קלויים וברור שתהיה שם גם שמנת, נכון?

הלזניה היתה "סיציליאנית" וכללה שכבות של פסטה, רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה והמון פרמז'ן, מהסוג שנמתח ונמתח ….  בגלל שהפסטה היתה טריה ולא יבשה (ובלזניה משתמשים הרבה פעמים בדפי לזניה מוכנים שלא צריך לאפות והם תמיד יוצאים יותר קשים), הלזניה היתה יותר נימוחה ורכה.

(בתמונה למעלה- גבינות שג'אקומו מייצר ומשלב במנות הסדנה, וגם מלמד להכין לבד).

הקינוח הנבחר (ג'אקומו שאל מה בא לנו – קנלוני או פנקוטה) היה פנקוטה שנבחרה רוב קולות. מנה שמזכירה קצת "פלאן" במראה, אבל לא דומה בטעם (בפלאן יש המון ביצים, כאן אין בכלל). כל הסיפור היה קרם קרמל שג'אקומו מכין לבד (באתר אפשר למצוא את המתכון), שנמזג בתחתיות של קעריות, שמנת שהורתחה ביחד עם ג'לטין וסוכר ווניל ונמזגה בעדינות על הקרמל, וקירור. כשהקעריות נהפכו על הצלחות, הן גלשו ומעליהן גלש הקרמל שכיסה אותן והמתיק אותן בעדינות סוכרית. גם כל מי שטענה שהיא מפוצצת מכל הפסטות והירקות והפוקצ'ה, איכשהו מצאה מקום גם למנה הזו.

הסדנאות מתקיימות כבר כ14 שנים, כשג'אקומו מקפיד כל שנה לנסוע לפחות פעמיים לאיטליה כדי להתעדכן בחידושים הקולינריים האחרונים והן מיועדות לא רק למבינים בבישול אלא גם לכאלה שביצה קשה היא אתגר עבורם.

כמו שהזכרתי בהתחלה, סדנאות הגבינות הן שוס אמיתי, וצוברות פופולאריות במהירות רבה – גם לומדים, גם טועמים וגם יכולים לעשות בבית.

מי שממש לא רוצה להתאמץ, ג'אקומו גם מספק אוכל מוכן, אירועים פרטיים, ארוחות רומנטיות (כי ביננו, האוכל האיטלקי הוא הכי רומנטי), מסיבות יום הולדת, מסיבות רווקות ועוד.

הפרטים על סדנאות הגבינה , וכל מה שצריך כדי להכין גבינות בבית – כאן – http://www.gvina-cheese.com/index.htm

 

יפו הקסומה של אלינוער רבין.

במרכז ישראל, שתי דקות מכל מקום, נמצאת יפו. ממלכה קסומה שהזמן בה עצר מלכת, וכמה שהיא קטנה, יש בה כל כך הרבה פינות חמד, שאי אפשר להאמין.

כאחת שגדלה במרכז, רק כשקראתי את "יפו" – הספר החדש של אלינוער רבין, הבנתי כמה אני עוד לא מכירה, וכמה כדאי שמהר מהר אגיע לביקור ועוד ביקור בסמטאות יפו.

את אלינוער רבין מכירים כולם ככוהנת אוכל וכותבת ספרי בישול מצליחים. עכשיו רבין החליטה להרחיב את היריעה, ובמקום להסתפק רק במתכונים, יצרה את "יפו" שהוא למעשה סוג של "כל מה שרצית לדעת על יפו ולא היה לך איך" – בעיקר מהזווית הקולינרית אבל לא רק. ב"יפו" יש אוצר בלום של מידע ותמונות יפיפיות על יפו מכל כיוון – הרחובות, גלריות האומנים, מקומות דת כמו כנסיות , בתי כנס ומסגדים, אתרים הסטוריים, חנויות מיוחדות – ואיך אפשר בלי מסעדות, בתי קפה וחנויות אוכל וממתקים?

כל הטוב הזה מוקף בתמונות של הים, הנמל, האווירה, האנשים – מהורים עם תינוקות בעגלה ועד דייגים שסימני הזמן והעבודה הקשה ניכרים בהם, בתי המלאכה, השכונות והמדרגות.

הצילומים היפיפיים הם של מיכל רביבו , ולכתיבת הספר חברו גם מומחים בכל התחומים כמו ד"ר איליה ליסננסקי שמתמחה בכנסיות ובמסגדים של יפו, אברהים אבו שינדי מנהל המרכז הקהילתי היהודי ערבי, השף חנן שגיא ועוד אנשים רבים וטובים שתקצר היריעה מלציין.

כשדפדפתי בספר גיליתי המון אוצרות, בין השאר על "בית ההבראה לצעצועים"   הקסום ברחוב האנגר 2, שבו מתקנים ומציגים צעצועים מכל העולם, עתיקים ונוסטלגיים, "מסעדת אלדין" במפרץ שלמה 5, שבה מרק פירות הים העשיר הוא להיט בכל השנה, הגר הצורפת , נכדה לצורף שעלה מתימן, שנמצאת בכיכר קדומים 1 ואפשר למצוא אצלה תכשיטים מקוריים  ואישיים ,תאטרון הסימטה- תאטרון שוליים שנמצא ברחוב מזל דגים 8 והוא בן שלושים שנה  ומיוחד בחללים שלו שמאפשרים קשר קרוב עם השחקנים והעלילה, ואיך אפשר בלי המתוקים של "פיס אוף קייק" ביהודה הימית 17? קדאיף, עוגות, סברינות, עוגיות, לחמים, הכל שם והכל רק להגיע ולהנות.

כמובן שלא יכלתי לספור כאן את כל האוצרות שיש ב240 העמודים של הספר, אבל רק זה כבר עושה חשק לעלעל, לקרוא, לבחור מסלול ותוך דקות מהמרכז (ושווה לבוא גם מהצפון והדרום לבילוי יום שלם, גדוש ועשיר ביפו), כבר להיות בעולם של טעמים , ריחות, מרקמים והסטוריה.

אלינוער רבין טיילה רבות ביפו בילדותה, שם היא מתגוררת בחמש עשרה השנים האחרונות, ועכשיו חולקת עם הקוראים את הסודות של יפו, הסמטאות, והיהלומים הנסתרים.

מחיר- 110 שקלים, מקסים גם כמתנה.

שווה להכנס לפאניקה.

בילדותי מאד אהבנו לצפות ב"קומדיות מצבים" – מה שמכונה "סיטקום" – אנשים שמסתבכים באי הבנות, מנסים לצאת מהם ורק מסבכים את הדברים עוד יותר, והכל בצורה מצחיקה- אם בהומור שנון או בהומור פיזי.

כשקראתי את העלילה של "פאניקה" שעלתה עכשיו על קרשי תאטרון "הבימה", נזכרתי בדיוק בזה, כי העלילה , שיצר המחזאי רובין האודן, ותרגם ירון פריד, מספרת על זוג נשוי – בשם קלריס ורוג'ר (איילת רוביניסון ונתי רביץ) שבסוף שבוע אחד מאבדים שליטה על חייהם, כשהוא, שאמור לצאת לסופשבוע רומנטי עם המאהבת שלו דייזי (טלי אורן) שהיא במקרה גם חברתה הטובה של אשתו, נתקע בבית בעקבות אי הבנה, ומלחיץ בכך את אשתו שהזמינה הביתה שני גברים אחרים – את מעצב הפנים שלה (עמי סמולרצ'יק) ואת המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר ויואב דונט בתפקידים מתחלפים).

כבר כשקוראים את העלילה הזו מבינים איזה פוטנציאל יש לאי הבנה מאחר וכל אחד מהמעורבים אמור לדעת משהו אחד ובעיקר לא לדעת משהו אחר, והתפקידים של כל אחד בהתאם לכך מתחלפים בתזזיות, כך למשל מעצב הפנים הופך לרגע להיות הבעל של דייזי, חמש דקות אחר כך הוא כבר בעצם המאהב שלה, ודקה אחר כך הוא מתחזה למעצב פנים, מה שהוא היה מההתחלה.

(קרדיט לצילומים – ג'ראר אלון).

ההצגה רצה בקצב מהיר והבדיחות- המילוליות או הפיזיות כל כך משעשעות שלעיתים גם צוות השחקנים פורץ בצחוק, ואף משלב זאת בעלילה כמו למשל בטקסט של מריבה שהופך ל "זה שאני מחייך זה לא אומר שאני לא כועס" שאני מניחה שלא היה בטקסט המקורי והוא אילוץ של צחוק.

אם הייתי צריכה לבחור את שני השחקנים שהיו הבולטים ביותר, אבחר בטלי אורן בתפקיד "דייזי" שמזכירה סוג של ציפי שביט – תזזיתית, מעבירה מסרים בעזרת הגוף והבעות הפנים כך שלפעמים היא לא צריכה להגיד מילה והקהל כבר פורץ בצחוק, השני שהרשים מאד היה קובי מאור בתפקיד בוב, בעלה של דייזי שמגיע במפתיע ומערבב עוד יותר את המהומה. מאור, שחקן פיזי מאד ובעל נוכחות, הזכיר לי מאד את ההומור של דובל'ה גליקמן, ולפי תגובות הקהל היה בהחלט המצחיק ביותר.

בשורה התחתונה- הצגה מבדרת, בגובה העיניים, תזזיתית ומתקדמת בקצב מהיר, ומשאירה את הצופה כל פעם תוהה איך ייצאו מהתסבוכת שנוצרה בעקבות נסיון לתקן את התסבוכת הקודמת.

לעוד פרטים, מועדי הצגות ומידע-לחצו כאן.