ארכיון

אתיקל קופי קומפני – כשהקפה טוב, מי צריך את ג'ורג'?

נכון, ג'ורג' קלוני תמיד חתיך, גם כשהוא כבר מלבין ונשוי, אבל כשמגיעים לקפה, מה שחשוב זה הטעם (של הקפה, לא של ג'ורג').

"אתיקל קופי קומפני" היא המתחרה הגדולה ביותר של "נספרסו" ושברה את השליטה של "נספרסו" בשוק מכונות הקפה, ואין להתפלא על כך כי היא בבעלות ז'אן פול גאילרד- מי שהיה המנכ"ל של נספרסו, כך שהוא מכיר את כל הסודות הקטנים, ויודע בדיוק איך לשפר את תערובות הקפה ולעשות אותן עוד יותר טעימות.

התערובות של "אתיקל קופי קומפני" – שבע עשרה במספר, מתאימות למכונות הקפה של "נספרסו" כך שאפשר להמשיך להשתמש במכונה, רק לשפר את הקפה. הקפסולות, שנמכרות בסניפי רשת ניו פארם, בחנויות טבע ובאתר האינטרנט של החברה, מגיעות בדרגות חוזק וטעמים שונים, כך שכל אחד יכול לבחור מה שהוא אוהב.

"אתיקל קופי קומפני" (ETHICAL COFFEE COMPANY) הוקמה בשנת 2008 וכנראה הבהילה מאד את נספרסו שבתגובה ניסתה להפעיל המון אמצעים משפטיים ונכשלה, כך שהזוכה הוא הלקוח, שמקבל קפה איכותי במחירים נוחים.

לא רק זה אלא שהקפה הוא אורגני והאריזות שלו מתכלות כך שאפשר לשתות בלב שקט. לתערובות גם תו של "סחר הוגן".

פולי הקפה המשמשים במוצרי "אתיקל קופי קומפני" מגיעים מיבולי הערביקה הטובים ביותר, מקולומביה, מרכז אמריקה, הודו, אתיופיה, קניה ועוד ואבטחת האיכות הגבוהה מקפידה שהטכניקות יישארו אותן טכניקות מסורתיות ואיכותיות של קלייה איטית כדי לשמור על טעמי הקפה ואיכותו.

מבין שלל הטעמים, קיבלתי להתנסות שניים מסידרת "הפרימיום" –

ריסטרטו SUPREME– דרגת חוזק גבוהה מאזור אפריקה, מרוכז במיוחד (עדיף לשתות כאספרסו בספל קטן, אחרת לא ישנים יומיים) ולמארי SUPREME שקיים רק במהדורה מוגבלת אז שווה לנסות לפני שיעלם, והוא בדרגת חוזק קצת יותר נמוכה, מקורו מפפואה גינאה והוא עדין יותר ואגוזי.

לא יכלתי להחליט בין שני הטעמים מכיוון שכל אחד מהם שונה, זה כמו לבחור את מי מהילדים שלך אתה אוהב יותר….

 

המחירים לשרוול בחברה (10 קפסולות) נעים בין 20 ל-24 שקלים

סאפורי – טעמי איטליה החדשה בירושלים.

לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים.  ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.

למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).

הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו  השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות"  – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.

אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..

ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.

אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).

בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.

המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.

"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.

המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.

שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.

(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").

"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל  בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.

"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.

הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.

מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי-  של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים.  הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.

המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.

היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.

אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.

הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.

השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.

השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.

מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.

כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים  להיות מרוכזים ואיכותיים.

"פסגות אדום 2012"  התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות  במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.

"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.

המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.

מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.

 

למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.

במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.

 

מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.

שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.

הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931

יקב פסגות – http://www.psagotwines.com

"הי ציונה" – מנס ציונה.

בדרך כלל כשאומרים לי שם של מסעדה או מיקום, יש לי אסוציאציות כלשהן, לא תמיד נכונות אבל יש. כשאמרו לי "ציונה" ב"נס ציונה" לא יכלתי בכלל לחשוב על משהו ספציפי. אז נכנסתי לאינטרנט ובדקתי מי נגד מי, וגיליתי שמדובר במסעדה חלבית (ללא פירות ים אך ללא תעודת כשרות בגלל שהיא פתוחה בשישי ושבת), ושהשף בנה תפריט שמערב הרבה מנות איטלקיות, עם מנות בהשפעות הודיות וישראליות שונות.

המסעדה מוגדרת כ"בית/קפה/אוכל/גלריה, ולמעשה ,כל המסעדה היא גלריה אחת גדולה, כשהפריטים כולם למכירה. מה בגלריה? עולם שלם של ווינטג', שיחזורים , כלים, תמונות, אהילים , טקסטיל ומה לא, חגיגה לעיניים. המסעדה בנויה בתוך בית עתיק, ואפשר לבחור לשבת באחד החדרים או בחצר הרומנטית.

אבל לפני שיוצאים לקניות לעיצוב הבית, הוזמנו חמישה בלוגרים לטעום מה יש לאכול ב"ציונה" שעליה מנצח השף ניר תמרי, שברזומה שלו התחלה כשוטף כלים בגיל 15, מעבר למטבח , התמחות ועבודה באיטליה, וגיחות קולינריות גם לאוסטרליה ולהודו. התפריט הושפע מכך במנות איטלקיות כמובן, לצד מנות ישראליות ומנות הודיות, שלהן הוא תמיד הוסיף איזה טוויסט משלו (או משל הצוות, כך יש מנות שקרויות על שם הממציאים מתוך צוות המסעדה).

הערב היה באמצע השבוע, השעה היתה די מאוחרת והמסעדה המתה סועדים שמילאו אותה לגמרי.

פתחנו במשקה מתוך תפריט המשקאות הנרחב (יש בר שמגיש מבחר עשיר של משקאות , אלכוהוליים ולא אלכוהוליים). אני בחרתי ב"סיישל" שהוא משקה סורבה קפוא עם מנגו ופסיפלורה, עם אפשרות לתוספת "עידוד" של ערק או וודקה. (ביקשתי רק מעט וודקה).  (22/32 שקלים בתפריט).

בכלל, בהערה כללית- התפריט והצוות מאד מאד גמישים וניתן לבקש להוסיף או להחסיר מרכיבים, כמו גם להפוך מנה לטבעונית או נטולת גלוטן.

המנה הראשונה הגיעה "סלט תפוחי אדמה שרופים". אף פעם לא שמעתי על מנה כזו, אבל כבר למדתי שב"ציונה" תמיד יש דברים חדשים .  אז מה היה בה? תפוחי אדמה צלויים, חלקם קריספיים בגלל הצלייה, עם בלסמי מצומצם, בצל ירוק, פסטו, עגבניות, ואיולי שמנת חמוצה. (48 שקלים בתפריט). מנה שהגיעה מבחינתי למקום השני המכובד, רק בגלל שמצאתי מנה אחת שאהבתי יותר. הטעם היה כשל תפוחי אדמה במדורה, החום והקרנצ'יות שלהם לעומת איולי השמנת הקרירה (והייתי בהחלט רוצה איזה לחם כדי לנגב את שארית השמנת שספגה גם את טעמי המרכיבים האחרים).

הבאה בתור היתה נציגה גאה של מגזר הפיצות – פיצה פלפלים קלויים שהכילה גם בצל סגול, זוקיני, בזיליקום ומוצרלה (58 שקלים בתפריט). לחובבי הפיצות (ואני לא מכירה הרבה כאלה שהם לא) – פיצה איכותית, בצק מושקע, נדיבות בפרודוקטים, קלייה מדוייקת של הפלפלים והתוספות. המנה מספיקה בהחלט לשני אנשים (ורצוי לצרף לה גם איזו בירה- במקום ישנה בירה "מלכה" שהיא בירת בוטיק ישראלית מומלצת שזכתה בפרסים רבים).

"ארטישוק בגריל" היה המנה הבאה והוא הוגש עם יוגורט, בלסמי מצומצם, פסטו, עגבניות ומלח ים. (44 שקלים). אני בדרך כלל לא בן אדם של ארטישוקים, למרות שיצא לי לטעום כמה מנות מוצלחות של ארטישוק, עדיין הוא לא הבחירה הראשית שלי. כאן הוא עבר ברכות שניטלה את הסיביות המאפיינת ארטישוק, ונטבל ביד אוהבת ביוגורט. אישית הייתי מפחיתה מעט מכמות המלח.

"חלומה של ברוסקטה" היה המנה הבאה , אחת מתוך שתיים שהיו מבוססות על לחם . ב58 שקלים בתפריט, הגיעה צלחת עמוסה עם לחם שעליו הועמסו עגבניות טריות וצלויות, בצל סגול, בזיליקום, גבינה גרוזינית (ומי שלא מכיר, זה בדיוק הזמן, מדובר במעדן!),זיתי קלמטה וצנוברים. האמת, בשבילי זו ארוחה מלאה שכוללת גם פחמימות, גם ירקות וגם חלבונים. מנה עשירה שכיף לדוג מתוכה כל פעם משהו אחר.

ההשפעה הישראלית מזרחית הופיעה במנה הבאה – שכונתה בפשטות "סיגרים". בתוך עלי הסיגר הסתתר מילוי עגבניות צלויות, אגוזים וגבינת טבורג (46 שקלים). המנה הוגשה עם שני רטבים שונים, והטעות שלי היתה שטבלתי את הסיגר שלי דווקא ברוטב החריף יותר. זה גרם לזה שכבר לא הרגשתי את טעם המילוי. זו היתה מנה שפחות התחברתי אליה, כי המיקס של חום של הסיגרים, הטיגון שלהם, התיבול וכאמור החריפות (האמת, בשבילי, כי מי שאוכל חריף זה ממש לא חריף בשבילו), כל אלה ביחד לא התחברו לי.

המנה כוללת הלחם השניה שהגיעה היתה "הקרוסטיני של שירה" – על שם שפית שעבדה במקום והמציאה את המנה, וגם הפעם היה מדובר בלחם שעליו הרבה דברים טובים – ארטישוק, סלט ארוגולה, גבינה כחולה,ועגבניות שרי מיובשות (46 שקלים). המנה הזו, כמה שהיתה יפה על הצלחת, שיקפה בעיני את ההנאה מאוכל, כי אי אפשר היה לאכול אותה בצורה מנומסת, נניח עם סכין ומזלג, והדרך הנכונה היתה לתפוס את הפרוסה מלמטה, ולנסות להכניס לפה כמה שיותר מהתוספות, בחגיגה חושנית . כבר הזכרתי שאני לא מעריצה גדולה של ארטישוק, אבל כאן הוא השתלב לי יותר, אולי בגלל רעננות הארוגולה. הכל הונח על בלסמי מצומצם שנתן טוויסט מתוק עדין למנה.  כל הכבוד לשירה.

אני רוצה לציין שאת הארוחה ליוו יינות ישראלים, מיקבים כמו "אסף" שברמת הגולן.

המנה האחרונה, היתה המנצחת שלי by far למרות חילוקי דעות עם יושבי השולחן האחרים. מדובר במנה "כופתאות חומוס בקארי פיקנטי" שהגיעו עם מג'דרה של אורז מלא , עדשים ושעועית מש, עם יוגורט בצד (58 שקלים). טוב, נתחיל מהסוף – מעדן. למה? אם זה בגלל הכופתאות עצמן ששילבו סולת ונתנו מרקם נגיס כייפי מתפורר אבל נשאר שלם, אם זה בגלל הרוטב שהכיל כפיר ליים וג'ינג'ר שנתנו את העוקצנות הלימונית , אם זו המג'דרה העשירה שהיוגורט הקר נתן לה ניגוד. הכל ביחד יצר מנה חורפית , הודית בלי להיות מתובלת יותר מדי (שהיא בעיה של מנות הודיות מסוימות), לוקלק עד הסוף.

שתיה חמה מתוך מגוון רחב (כולל גם צ'אי אותנטי כמובן) מופיעה בתפריט, ואחריה- קינוחים.

בתור שתיה חמה ביקשתי את הסחלב של המקום, שמתואר כ"סחלב הפתעות" עם אגוזים, קינמון וקוקוס (ניתן לבקש להפחית אם לא אוהבים מרכיב) ב19 שקל לכוס גדולה.

בנתיים הגיעו שני קינוחים –

טירמיסו קלאסי – קרם מסקרפונה עם אספרסו ובסקוויטים ביתיים ופבלובה שהכילה ערימה של כל טוב- גלידה, קצפת, מרנג, פירות יער ומה לא. (שני הקינוחים ב38 שקלים, כשהפבלובה מספיקה גם לשלושה אנשים שרוצים משהו טעים בסוף).

קשה לי להחליט בין שלושת המתוקים – הסחלב, הטירמיסו והפבלובה כי כל אחד מהם הוא בסגנון אחר ולפי טעם אחר . שלושתם היו מוצלחים, השאלה מה מתחשק – חם, קר, קצפת, גלידה, קפה?

מי שרוצה לקחת גם טעמים הביתה, במקום פועלת גם מעדניה שמוכרת בין השאר ריבות, ממרחים, קרקרים, לחמים, עוגות ועוד ואפילו פרחים בימי שישי בבוקר.

ישנם תפריטים שונים לשעות היום השונות, עסקיות ,ומנות מיוחדות שמוגשות רק בערב.

עוד פרטים על המסעדה (ורצוי להזמין מקום מראש, כי מפוצץ)

http://zionacafe.rest.co.il/

בולה בולה- בואו לבוליווד – yes comedy

על "בוליווד" כבר כתבתי כשהסידרה החלה להיות מוקרנת בערוץ yes comedy. לצפייה בסיקור

עכשיו, אחרי שכבר צפינו בכמה תוכניות, אפשר לראות למה התוכנית הפכה להיט, או במילים של YES- רוצים לראות את הצבעוניות הרבה של הודו ? YES!!, רוצים לראות איך פועלת תעשיית הקולנוע הגדולה בעולם ? YES!!, רוצים לראות כשרונות ישראליים מכל הסוגים בוחנים אם יש להם את הניצוץ ההודי? YES! YES! YES!.

הצוות המוכשר שכולל את איציק כהן, גלית גיאת, קארין כהן, עידן יניב, ניסים גרמה ובנות "המירוץ למליון" – מעיין רפאלי ובת אל מוסאווי הקורעות, מתנסה בכל מה שיש להודו להציע, ובגדול, ובמקביל גם לומדים כל מה שצריך כדי להיות כוכב בוליוודי מן המניין.

הגענו כולנו – בלוגריות, צוות וכמובן הטאלנטים של הסידרה, למסעדת "טנדורי" המשופצת והמשודרגת של רינה פושקרנה, ההודית הכי אותנטית בארץ, בהרצליה פיתוח, לערב שכולו הודו, מכל החושים – המוסיקה, הטעמים, הריקוד, הבישול והאווירה.

דבר ראשון שראינו היה העיצוב, שהיה גן עדן לחולות צילום כמונו, כי כל פינה היתה צבעונית ועשירה והעבירה אותנו ישירות לבומבי. כוסיות "לאסי" מרעננות עם פיסטוקים העירו לנו את בלוטות הטעם ואנחנו כבר התחלנו להרים את מכסי הכלים כדי לרחרח מה יש בפנים.

איציק, גלית, עידן, ניסים, בת אל ומעיין הגיעו והשמחה החלה. (בכלל, כשאיציק נכנס הטונים של כל הבנות בסביבה עלו באוקטבה או שניים עם "שיואו, איזה חתיך!!!!").

הדבר הראשון שעשינו היה סדנת הכנת סמוסות עם רינה פושקרנה. רינה הדגימה, אנחנו הכנו (טוב, בעצם מי שהכין זה צוות הסידרה, אנחנו בעיקר צילמנו…) – ואיזה סמוסות יפיפיות יצאו להם- בעיקר לאיציק שהדגים כישורי בישול לעילא ולעילא. . מצאתי ביוטיוב סרטון של רינה שמראה בדיוק איך עושים את הסמוסות – שווה להציץ – https://www.youtube.com/watch?v=auitdRan-Zs

בתמונות – איציק, גלית ועידן מכינים סמוסות עם רינה פושקרנה.

בתמונה למטה- ומה יצא?

אחר כך כבר נעשינו ממש רעבים ופנינו לשולחן שהיה מלא כל טוב במנות הודיות מהמיטב של "טנדורי". היו שם מנות צמחוניות, טבעוניות, מנות עוף ודגים, חריף ולא חריף, מתקתק ומתובל, וכמובן גם מתוקים בלי סוף. בין השאר היו שם תבשיל עדשים בשם דאל מקאני, כמה סוגי אורז- עם קימל  ואורז ביראני, תבשיל כרובית ותפוחי אדמה בשם אלו גובי, והפיבוריטים שלי – תבשיל תרד עם גרגרי תירס (תנו לי קערה מזה ואני מסודרת) וצ'יקן טיקה כמובן, ומהמתוקים, איך אפשר בלי גולב ג'אמון- אותם כדורי גבינה מטוגנים? . כאמור זה רק חלק קטן מהשפע שפרסה לנו רינה (ניתן לראות בתמונות חלק מהמנות).

החלק השלישי היה סדנת ריקודים הודית, ובראשה שיר הנושא (להלן "בולה בולה בוליווד"). הכוריאוגרפית קים גורדון לימדה, הבלוגריות הצטרפו, והמסעדה של רינה הפכה לרחבת ריקודים סוערת.

בתמונה למעלה  – קים גורדון  – מימין, מובילה את צוות "בוליווד" והבלוגריות.

כאמור, הסידרה "בוליווד" משודרת ממש בימים אלה בyes comedy, ומביאה לנו מיקס של מוסיקה, תנועה והמון צחוקים, כשהגיבורים שלנו הופכים לשחקני בוליווד, ומי יזכה בסוף בפרס הגדול?

לאתר "בוליווד", לפרקים מלאים, סיפורים מאחורי הקלעים והמון הפתעות – http://bollywood.ynet.co.il/

דף הפייסבוק- https://www.facebook.com/Bollywood.yes

מסעדת "טנדורי" – http://www.tandoori.co.il/

חיזור גורלי על הבמה.

בשנת 1987 הוקרן בקולנוע הסרט "חיזור גורלי" בבימויו של אדריאן לי ובכיכובם של מייקל דגלאס וגלן קלוז. התקופה – גילוי מחלת האיידס, ואי אפשר להתעלם מהקישור – אדם שמקיים יחסים לא זהירים (וגם לא "מוסריים" – הבגידה באשתו) מביא ל"עונש" – מחלה, טירוף, אובדן.

כמעט שלושים שנה אחר כך, בתאטרון "הבימה" מעלים את הגירסה הבימתית לסרט, עם שינויים (כולל בסופה של ההצגה, כך שגם מי שמכיר את הסרט, מוצא עצמו מופתע) ועיצוב תפאורה מיוחד.

השחקנים כוללים את אקי אבני בתפקיד הראשי של "דן גלאגר" – איש משפחה למופת, עורך דין שעל פניו יש לו הכל – אישה אוהבת שמטפחת את הבית אחרי שוויתרה על הקריירה (ריקי בליך בתפקיד קייט גאלגר), ילדה חמודה (שלוש ילדות שמתחלפות בינהן – יובל קרוצנצ'קי, רומי אבירם וסשה בזרוקוב), וקריירה מצליחה.

ואז מגיע אותו סוף השבוע, שבו קייט והבת נוסעות לאמא- הסבתא, שגרה בפרוורים, כדי לבחון את הבית המושלם , כי האישה המושלמת דואגת כאמור לבית ולמשפחה, ודן נשאר לבד בעיר הגדולה כדי לעבוד עוד קצת, כיאה לגבר נשוי המפרנס את משפחתו. למרות שהאישה המושלמת השאירה לו אוכל במקרר (ומזכירה לו זאת כמה וכמה פעמים), הוא יוצא לבילוי עם חברו הגרוש (אורי הוכמן – שבהמשך משמש לו כאוזן קשבת לכל מה שעובר עליו) ומתפתה על ידו להגיע דווקא למקום שנחשב כנראה כסוג של "פיקאפ בר". שם נכנסת לתמונה אלכס פורסט – הבלונדינית הפאטלית שתוך דקות מצליחה לפתות את איש המשפחה המושלם והתמים דן, ולגרום לו לנטוש את ערכיו המשפחתיים למשך שני לילות סוערים, שעליהם ישלם מחיר יקר.

כשדן, כמו הרבה גברים נשואים, רוצה לחזור לאישה המושלמת שלו ולמשפחה המושלמת שלו, הוא מגלה שיש מחיר כבד מאד למה שהוא החשיב כ"סטוץ".

דמותה של אלכס, בגילומה של אסנת פישמן, מוצגת מהזווית הגברית של "אישה הורסת משפחות מטורפת שלוכדת את הגבר המסכן וחסר האונים" ותוך טשטוש העובדה שהבוגד האמיתי היה דן, ושחובתו כגבר נשוי היתה לא להתפתות, בטח לא בכזאת קלות.

עם כל ההבנה לסבל שהוא עובר מידה של אלכס, ניתן להבין גם אותה, שהכאב שלה נובע מכך שגברים נוטשים אותה אחרי שנהנו איתה, שהיא נשארת לבד, ושהיא לא הרעה היחידה בסיפור.

אחד האלמנטים החזקים מאד במחזה הוא עיצוב התפאורה והתאורה. העלילה נעה סביב במה מסתובבת, שעליה כל מני סוגי תפאורות בהתאם לסביבה שבה נערכת הסצינה- הבית, המשרד, ביתה של אלכס, הבר וכדומה, והם מחולקים באמצעות חלונות שקופים שמאחוריהם מסך מולטימדיה שמקרין תמונות שונות (של הפארק שבו נפגשים הגיבורים, של הנוף העירוני וכך הלאה) וכן בצורה כזו ניתן לראות מה הולך "בחדר אחר" באותו זמן. באמצעות הבמה המחולקת שלעיתים נעצרת על שתי תפאורות בבת אחת, גם ניתן לראות שיחות טלפון משני הכיוונים.

אבני הוא גם היחיד שיוצא לעיתים מהמשטח המסתובב ועומד מחוצה לו, כשהמשטח ממשיך להסתובב או לא, והוא פונה כמספר לקהל, מחבר בין קווי העלילה ובין הזמנים. גם הסאונד מגוייס למטרה וקטעי סערה רבים – אם מינית או מטורפת, מועצמים על ידי צלילים חזקים וסוערים ואימג'ים מהבהבים ומתחלפים.

אז גם למי שראה את הסרט ומשוכנע שאין מה לחדש לו, מובטחת חוויה מסוג אחר, גם מבחינת העלילה, וגם מבחינת העיצוב.

במאי ההצגה- משה קפטן.

עוד פרטים ב-

http://www.habima.co.il/perfs/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A8%20%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99

הקסמים החדשים של לני.

את "ממתקי הקסם של לני" מבית "כרמית תעשיות ממתקים" אני מכירה לא מהיום. הענין הוא שכמה כבר אפשר לגוון בממתקים? החיפוש אחרי רעיונות חדשים הוא חובה למי שרוצה להתרענן ולא להשאר באותם טעמים מוכרים, ו"כרמית" השקיעה מאמצים רבים והגיעה לרעיונות מפתיעים.

ומה יצא מהרעיונות הללו? אכן הפתעות.

הערה כללית – החטיפים והוופלים החדשים של "כרמית" אולי מיועדים לילדים, אבל אצלנו, שהילד הכי קטן הוא בן 24, לא שזה מונע מהמבוגרים ממנו להיות ילדים בנפשם, מאד אהבו את הטעמים המיוחדים, גם בקטע נוסטלגי כלשהו וגם כי מדובר בחידושים, ובעיקר כי טעים זה טעים, ולא משנה לאיזה גיל.

אז מה היה לנו?

שלושה טעמים חדשים בסדרת "מיקסים" שבנויים מנשנושי שוקולד בצורת אשכולות קטנים, שמצופים בטעמים ותוספות שילדים (וגם מבוגרים) אוהבים –

חטיף שוקולד לבן עם פצפוצי תירס, חטיף שוקולד חלב עם פצפוצי תירס וחתיכות וופל, וחטיף שוקולד חלב בטעם שוקו בננה עם פצפוצי תירס.

הפייבוריט שלי היה זה עם חתיכות הוופל, כי היו לי המון מרקמים – שוקולד נימוח, וופל פריך וטעם תירס עדין. לא שכל האחרים לא חוסלו.

עוד חידוש היה טעמי פירות בוופלים, כי עד היום אנחנו רגילים בערך לשלושה טעמים  – ווניל, שוקולד או לימון, שהוא בעצם הפרי היחיד שקיים.

מבין טעמי הוופלים שקיימים בסידרה החדשה "וופלני"במילוי בטעם ענבים, בננה  ובטעם מלון, קיבלתי וטעמתי את השניים הראשונים. הבחירה שלי היתה הבננה כי אני בן אדם של בננה, אבל אני יודעת שילדים יתחברו מאד גם לענבים שזהו טעם שהם רגילים אליו ממסיבות וממשקאות שונים. יחס טוב בין הוופל לבין המילוי מבטיח ששום דבר לא יהיה יבש וחונק.

חטיפי ה"מיקסים" הם גם נטולי גלוטן, כך שהם יכולים לשמש ממתק בטוח לרגישים למיניהם.

הוופלים הם בגודל שמתאים לאחיזה של פעוטות כך שאפשר לצ'פר אותם בוופל אם רוצים משהו מתוק ולא בכמות גדולה מדי.

אני מאמצת את החטיפים גם כקישוט לעוגות מלמעלה, והאריזות הנוחות מתאימות גם לחבילות שי כמו משהו מתוק לחנוכה, או בהמשך הדרך , למשלוחי מנות.

הכשרות של כל המוצרים היא של בד"צ העדה החרדית.

חברת "כרמית" שקיימת כבר משנת 1973 מחפשת תמיד טעמים חדשים ומרקמים חדשים שמתאימים לטעם הישראלי , היא מתמחה בסוכריות, וופלים, עוגיות, שוקולד וחטיפי קרח, והיא יצרנית המרשמלו הראשונה בארץ , וכמובן מוכרת רבות גם בחו"ל.

אז כשרוצים לגוון את הנשנושים והמתוקים, לא רק לילדים, יש ל"כרמית" תמיד הפתעות חדשות.

 

ברשת של בני.

איזה בני? בני הדייג. איזה רשת? הרשת שבתוכה נלכדים הדגים הכי טריים שמגיעים ישירות לצלחת. איפה? בנמל תל אביב כמובן.

אז הוזמנו להסתכל לדגים בלבן של העיניים, ולבדוק מה הטעם של הטריות הכי טרייה שאפשר.

סניף נמל תל אביב של בני רבה, הוא בני הדייג , שנפתח בשנת 2000 לאחר שעבר ממיקומו הישן ביפו, יושב על המים, וחוץ מדגים יש גם פירות ים וגם בשרים.

הניהול מופקד בידי בנו של בני, יוסי רבה, ואת פנינו קיבלה אלקה, שהיא מוסד בפני עצמה, מאחר והיא עובדת במסעדה כשלושים שנה, ומכירה את הסועדים שחוזרים לעוד מנה ועוד מנה, תיירים וישראלים שזוכרים אותה, וכפי שהיא מספרת, היא כבר מכירה אנשים שהתחילו להגיע כרווקים, חזרו כנשואים, חזרו בהריון ואחר כך כבר חזרו עם הילדים…

אלקה גם הראתה לנו את הפינוק האולטימטיבי של המקום – הפילוט האישי – כלומר, כל מלצר שמגיש מנת דג, הוא גם מומחה בלפלט אותה כך שהסועד לא צריך להתאמץ יותר מדי ויכול להנות ישירות מהדג.

היינות נמזגו, ועל השולחן נפרשו הסלטים  – בין 10 ל14 סוגים שונים, בשיטת ה"ריפיל". (אם לא מזמינים מנה עיקרית – הם עולים 35 שקלים). ביחד איתם הגיעו לחמניות חמימות ואזהרה "לא להתמלא יותר מדי כדי שיהיה מקום לעיקריות) . מבין הסלטים אני חייבת לציין את החומוס שזכה למחמאות רבות, ואת האיקרה שקושטה בבצל ונידרשה לעוד מילוי ועוד מילוי.

שתי מנות דגים נאים  הגיעו – אחת סביצ'ה אינטיאס עם אבוקדו על פרוסות סלק  ואחת קרפצ'יו דניס. (הקרפצ'יו מופיע בתפריט במחיר 46 שקלים). העדפנו יותר את זו עם האבוקדו בגלל הייחוד שלה, והיא היתה עדינה יותר מבחינת תיבול יחסית לקרפצ'יו. (שגם קושט בפלפל חריף, מה שצריך לשים לב אם לא אוהבים חריף). על הדרך נוספה לנו מנה של לבבות ארטישוק צלויים עם לאבנה, שריעננה את החיך לקראת הדגים.

לעיקריות קיבלנו שלוש צלחות שונות, שני סוגי דגים ושלוש סוגי הכנה.

קיבלנו לוקוס שטוגן עם טבעות בצל, בר ים (סי באס) שנאפה במלח גס ובעצם אודה בפנים ללא כל תיבול, וללא שמן, ואותו בר ים בשיטה נוספת של אפייה בתנור עם שמן זית, יין לבן ותבלינים. הדגים הוגשו עם ירקות צלויים שונים. כאמור המלצרים פילטו עבורנו את הדגים ולנו נשאר רק לנעוץ מזלגות.

כל הדגים חוסלו, לכל אחד היתה דעה אחרת, אם כי נטייה קלה היתה יותר לכיוון הדג שנאפה במלח, אולי בגלל שדווקא בגלל שלא תיבלו אותו, היה קל יותר להתחבר לאפיונים ה"דגיים" שלו. בכל מקרה אף אחד מהדגים לא היה "פישי" במובן החזק מדי של המילה.

(בתמונה למעלה- משמאל  בני הדייג, מימין – אלקה. בתמונה למטה- אלקה מפנקת בפילוט הדגים).

מגבונים הוצעו, שולחנות נוקו, וכפיות חולקו.

הגיע עת הקינוחים ומתוך המגוון הגדול שהוגש לשולחן, טעמתי את  –

וופל בלגי עם המון גלידה וקצפת, מלבי  ברוטב אדום שמבחינתי היה הנבחר מבין הקינוחים, בעיקר בגלל עדינותו, עוגת גבינה פירורים – גם היא קלילה, ו"שווצריה הקטנה" לתוספת מתיקות.

(מחירי קינוחים – בין 25-38 שקלים).

מחירי דגים משתנים אם מדובר במנה או לפי משקל , שווה להתייעץ עם המלצרים מה המלצת היום.

לידנו חגג שולחן יום הולדת, עם זיקוקים, מהצד השני היו זוגות רומנטיים, בקצה שמענו בליל שפות שהעיד על תיירים, והמלצרים התרוצצו במהירות וביעילות בין כולם.

ל"בני הדייג" סניפים נוספים – במרינה בהרצליה, במתחם כפר הים בחדרה, ובראשון לציון סניף חדש דנדש החל מאפריל השנה.

אתר הבית – http://www.rol.co.il/sites/benny-ta2/

ווקי טוקי – האסיאתית המפתיעה

כשאנחנו שומעים "מסעדה אסיאתית" אנחנו פחות או יותר יודעים איזה טעמים אנחנו הולכים לפגוש שם – למון גראס, ג'ינג'ר, סושי, נודלס, סויה. מה כבר אפשר לחדש?

אז "ווקי טוקי" הזמינו אותי לבדוק בדיוק מה אפשר לחדש ולהפתיע באוכל שעל פניו כולנו מכירים. המקום היה מלא כשהגעתי, מה שאומר שסועדים רבים כבר גילו את ההפתעות שמחכות להם במסעדה.

אקדים ואומר שההפתעה הראשונה היא שהמסעדה מתאימה להמון, אבל המון , פלחי אוכלוסיה, בגלל הרבגוניות של התפריט. ראשית – למי ששומר על הפרדה בין בשר לחלב – אין מנות שמערבות את שני הדברים יחד. מצד שני, למי שלא יכול בלי קינוח חלבי גם אחרי ארוחה בשרית – גם זה יש, לצד קינוחים שאינם כוללים חלב, גלוטן או אפילו טבעוניים לחלוטין (ועל כך בהמשך). לצמחונים יש המון פתרונות – כולל מנות שבמקור מכילות חלבון מן החי אבל ניתנות להמרה לטופו למשל, ארוחות עסקיות למי שבא עם תקציב מסוים והמון המון דמיון מפתיע כך שגם מי שכל יום סועד במקום אסיאתי, עדיין ימצא חידושים.

במקום מבחר אלכוהולי רב, אבל היי- באסיה התנהג כאסייאתי, ולכן פתחתי את הארוחה שלי בסאקה (נשאלתי אם ארצה קר או חם, המלצת המקום היא קר וכך טעמתי). מרענן, פירותי, לא אלכוהולי מדי כך שאפשר לשתות בכיף. יופי של סיפתח. (26-42 שקלים בתפריט, תלוי בסוג).

אחר כך, ובהתאם למזג האוויר החורפי, קיבלנו את "מרק היום" (19 שקלים לקערה גדולה) שבמקרה שלנו היה מרק אפונה עם קרם קוקוס, ג'ינג'ר, שום ובצל ירוק. שמחתי לגלות שבניגוד לדימוי, מרק אפונה לא חייב להיות במרקם "גרברי". הוא היה צלול בלי להיות דליל, והעוקץ של הג'ינגר  (ונדמה לי שגם זיהיתי שם למון גראס) חימם את האווירה.

אחרי המרק הגיעו ארבע מנות מתפריט הראשונות –

חמוצים יפנים – כרוב, מלפפון וגזר בחומץ וסוכר דקלים בעיטור שומשום שחור ולבן (16 שקלים). המנה הספיקה כנשנוש לשניים. מנה מתובלת בעדינות, שילוב של מתיקות וחמצמצות לא שתלטנית.

אגרול ויטנאמי – עוף, אטריות שעועית דייקון, כרוב לבן, עשבי תיבול ורוטב צ'ילי מתוק. הערה- בגלל השותף לשולחן הצמחוני, המנה שלנו הגיעה ללא העוף. (כמו שכתבתי למעלה- התחשבות רבה וגמישות במנות כך שגם מי שנמנע מבשר יכול לקבל מנה עשירה וטעימה.). האגרול עצמו פריך בלי להיות יבשושי, ומומלץ מאד לטבול אותו ברוטב הצ'ילי המתוק. פתיחה מרעננת וקלילה. (29 שקלים).

כרובית מטוגנת – בטמפורה ופאנקו, עם רוטב צ'ילי מתוק ואפשרות לצ'ילי חריף (אני מראש ציינתי שחריף זה לא בשבילי, אז וויתרו על זה והסתפקו בתיבול קצת פיקנטי).. (28 שקלים). המנה שפחות התחברתי אליה מהראשונות כי הייתי מעדיפה אותה עם קצת פחות מלח, אולי מתיבול בסויה?

סלט שורשים – נבטים סינים, נבטי חמניה, גזר, צנון, קולורבי, בוטנים ושומשום עם רוטב איולי צ'ילי, שומשום וכוסברה טחונה (25 שקלים). הפייבוריט שלי מבין הראשונות. סלט מרענן מאד, יכלתי לאכול קערה כארוחה בפני עצמה. (טוב, כמובן עם קינוח בסוף…).

הגיע הזמן לעיקריות וקיבלנו שתיים.

אחת שעברה אדפטציה צמחונית – "המנה המתוקה". – אטריות ביצים, עוף (שאפשר להמיר לבקר או במקרה שלנו הומר לטופו), בצל, שלושה סוגי פטריות – שיטאקי, שמפיניון ופורטובלו, בצל ירוק ושומשום, והכל ברוטב של טריאקי, צ'ילי ומעט שמן צ'ילי. (45 שקלים לקערה). כשטעמנו גילינו מה מקור השם – איכשהו יש ניחוח מתיקות בתיבול, המנה לא מתוקה ממש אבל טיפה קרמלית. ניצלתי את העובדה שבן הזוג כבר שבע, ודגתי לו את האטריות והפטריות מהצלחת. הוא טען שהטופו היה מוצלח. אני כלא צמחונית בכל מקרה הייתי מעדיפה בגירסת העוף או מקסימום בלי חלבון בכלל. (אני וטופו לא ממש חברים טובים).

והבשרית "פאד קפאו" –בשר אנגוס דל שומן, בצל, שום, ג'ינג'ר, צ'ילי, בצל ירוק ובזיליקום, ומעל ביצת עין  , ברוטב צ'אן פאו – סויה, ג'ינג'ר, שום, שמן שומשום וציר עוף (49 שקלים למנה שכוללת גם הר של אורז לבן ליד).

המנה היתה עשירה מאד, ומצאתי שהשילוב הכי טוב הוא לקחת קצת מכל דבר על המזלג – הבשר על טעמיו ועסיסיותו, והאורז הניטרלי שאיזן את הטעמים. הביצה כאמור הכילה חלמון נוזלי, שמי שכבר מכיר אותי יודע שזו האהבה הגדולה שלי כשזה מגיע לבשר- הנחשול הזהוב הזה מהביצה המבוקעת. גם סקסי וגם מעשיר מאד את המנה. (מחיר אטרקטיבי מאד של 49 שקלים למנה גדולה).

(אתם חייבים לראות את החלמון הנוזל הזה…)

כדי להתכונן לקינוח ,לגמנו תה במגוון טעמים (במקרה שלנו נבחרה הלואיזה), אפילו וויתרנו על הוספת סוכר.

(כן, מאחור מציץ הקינוח, שתיכף יקבל התייחסות בפני עצמו!!)

ואז הגיעה הפתעה נוספת – בדמות תפריט קינוחים חדש, כל כך חדש שהוא אפילו מגיע על דף נפרד כי עוד לא הספיקו להדפיס תפריט מעודכן. (מחירי קינוחים 36 שקלים).

ומה היה שם? מה לא. כמו שהזכרתי בהתחלה- לכל אחד היה משהו.

לחובבי השוקולד המכורים היה סופלה שוקולד– פונדנט שוקולד חם עם טראפל שוקולד לבן בתוכו ושוקולד חלב מעל, או "אצבע לוטוס" עם שוקולד קריספי ,וקרם שוקולד בלגי עם ציפוי לוטוס, לנמנעים מגלוטן היתה "שוויצריה הקטנה" – אותה מנה יפיפיה עם תחתית עוגיות מרנג שוקולד, קרם מסקרפונה, שיכבת שוקולד קריספי, ונטיפי שוקולד לבן, למי שרוצה לגוון משוקולד- קסטה עם שכבות מרנג וגנאש, וקרם ברולה עם בננות. אבל –אנחנו קיבלנו את המלצת המקום, מנה שבחיים לא הייתי חושבת להזמין בקריאת תפריט – "פרפה חלבה " – על מצע שוקולד קריספי בשילוב נוגט, בציפוי עדין של שומשום שחור ולבן – מנה נטולת גלוטן וטבעונית. במילה אחת "שוס". קינוח עדין, בלי טעמי לוואי של "פרווה" , שילוב של מתיקות החלבה והשוקולד עם תחושה אגוזית מהנוגט, נקודות אקזוטיות של השומשום בשחור לבן, ופירות יער שהוגשו ליד המנה ואיזנו את המתיקות בחמצמצות עדינה. המסקנה שלי – שווה לצאת מהקופסה ולנסות דברים בהמלצת המקום.

ל"ווקי טוקי" גם תפריט סושי גדול, עם פרזנטציות יפיפיות כפי שראינו במגשים שנזללו בשולחנות לידנו.

מה שנחמד בארוחה הזו, היא שמעבר למגוון הגדול של טעמים ומרקמים, דרגות טמפרטורה ועוצמות תיבול שונות, כולל אפשרויות הבחירה ליצירת המנה המושלמת עבור הסועד ,היא שהיא לא מכבידה. אנחנו הלכנו לרקוד לאחר הארוחה ולא הרגשנו כבדות.

באתר ניתן לראות את התפריטים, עסקיות, מגשי סושי לאירועים וכמובן משלוחים (ולפי כמות האנשים שהיתה כשאנחנו ישבנו שם, בהחלט מומלץ להזמין מקום מראש).

כתובת האתר- http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=15473

ווקי טוקי- רחוב לינקולן 11, תל אביב.

 

לחורף חמים , טעים ובריא!

מוצרים חדשים עלו על המדף, כדי לעשות לנו חמים, נעים וטעים בחורף המתקרב  אלינו בצעדי ענק.

אז על מה נתענג ?

קודם כל צריך לשתות משהו, ואת זה מביאה לנו "פרימור" עם "מיץ רימון תפוח". מיץ רימונים זוכה לפופולאריות רבה הן בשל טעמו והן בשל היתרונות הבריאותיים שלו. אם מוסיפים לו מיץ תפוחים בכלל מקבלים חוויה מתוקה ועשירה, שטובה בפני עצמה וגם בשילובים נוספים (וכן, ניסיתי גם בקוקטיילים אלכוהולים ויצא פיגוז- גם מבחינת מראה יפיפה וגם מבחינת הטעם).

המיץ מכיל 60% מיץ רימון סחוט, ו40% מיץ תפוחים (שני דברים שמאד קשה לסחוט בבית ומאד נוח שיש בבקבוק מוכן). כמובן שאין בבקבוק תוספת חומרים משמרים או תוספת סוכר. המיץ מצטרף לסדרת הרימונים של "פרימור"  שמאד מצליחה בארץ.

(אגב, טיפ שלי – ממליצה לשפוך מעט מיץ על סלט פירות שכולל נניח תפוחים ,פירות הדר ובננות. יוצא רוטב מצוין).

החידוש השני הוא של "אחוה" והוא "עוגיות שקדים פריכות" – מה שיכול ללכת מצוין עם המיץ מהפיסקה הקודמת. מדובר בעוגיות פרימיום  שמכילות 12% שקדים, והן טעימות, נימוחות ובעיקר בעלות טעם ביתי.  המחיר אטרקטיבי במיוחד (10-13 שקלים לאריזה של 300 גרם שזה המון עוגיות) והן מצטרפות להרבה מאפיי פרימיום של "אחוה" כמו עוגות בראוניז עם 20% שוקולד מריר, עוגיות טחינה עם 18%  טחינה ועוד.

אז מה יותר יותר מאשר יום חורפי, גשם זלעפות בחוץ, ברקים ורעמים, לשבת עם כוס תה חמה וריחנית ועוגיות פריכות וביתיות בטעם שקדים?

חברת "אחוה" היא חברה וותיקה שמאז שנת 1929 מתמחה במוצרי חלוה, טחינה ודברי מאפה, כמו גם מוצרים ללא סוכר, עוגות ומאפים, חטיפי דגנים, תרכיזים לשתיה וממתקים. (כשר בד"צ).

ולעוד מוצר עם דגש בריאותי – סדרת מוצרי מיקס פירות יבשים ואגוזים של "קולומבוס" תחת השם MIX IN – שפותרת לנו בצורה בריאותית במיוחד את הצורך עתיק היומין של "לנשנש". כולנו אוהבים דברים קטנים, טעימים ושאפשר למצוא בכל מקום, כדי להרגיש משהו טעים בפה. הבעיה היא מלכודות כמו קופסת המתוקים המשרדית, עוגות יום הולדת ודוכני שווארמה… בשקיות ה"מיקס אין" – בשלב זה שלושה טעמים – מיקס פירות יבשים ואגוזים, מיקס פירות יבשים טרופיים ואגוזים ומיקס חמוציות , צימוקים ואדממה, אפשר למצוא משהו לנשנש אבל שיהיה גם בריא ויתן אנרגיה להמשך הפעילות. מצוין לספורטאים, שוחרי בריאות, טבעוניים או "סתם" אנשים שמעדיפים שאם כבר מנשנשים, שיהיה משהו בריא . המיקסים מתאימים מצוין גם לדייסות וליוגורטים, ואישית אני שמה גם בסלטי עלים למיניהם.

האריזות קטנות ונוחות לנשיאה (30 גרם – מאה קלוריות בלבד) כך שאפשר גם לשלוט בכמות וגם שהן יהיו זמינות בכל מקום – בעבודה, בלימודים, בנסיעות ובחדר הכושר.

מה שאהבתי במיוחד הוא השילובים המיוחדים של הטעמים. אצלנו בבית זה נחלק בעיקר בין הפירות הטרופיים (שהאמת, אפשר להוסיף גם לקינוחים מתוקים ) לבין המיקס עם האדממה, שהוא יוצא דופן יחסית למוצרים דומים. המיקסים הם דלי נתרן, ללא כולסטרול או שומן טרנס, והם עשירים באשלגן, ברזל, מגנזיום, אבץ, סידן וסיבים תזונתיים. בקיצור, ממש מזון על.

 

עם המוצרים החדשים ניתן לבלות בחורף, להרגיש בריאים, שבעים ואנרגטיים.

כל המוצרים כשרים וניתנים להשגה ברשתות השווק.  (ושווה לבדוק מבצעים!).

שעת התה של "שופרסל".

שעת התה של "שופרסל".

"אליזבט יקירתי" האישה המבוגרת פנתה אל הצעירה יותר, שישבה בסמוך, עטופה בצעיף בדוגמת פייזלי, "האם תרצי לשתות את התה כעת"? . הצעירה יותר הקרויה "אליזבט" נשענה על כיסא הגן הלבן, התבוננה סביב, הריחה את הניחוח שבקע משיח הוורדים הסמוך, והנהנה "בהחלט" אמרה.

המבוגרת הרימה את אצבעותיה וסימנה למשרת שעמד זקוף וחיכה להוראותיה, והוא כבר ידע מה לעשות – חיש מהר על השולחן הוצב מגש בעל כמה קומות, בקומה התחתונה עוגות תבלינים ריחניות, בקומה האמצעית פרוסות לחם לבן וכהה מרוחות בגבינה ומקושטות בחתיכות מלפפונים חיים וכמה גרגרי קימל ופפריקה מתוקה עליהם, ובקומה העליונה לחמניות "סקונס" עם קעריות קטנות של חמאה וריבה.

ליד המגש הונחו קומקומי חרסינה שהלובן שלהם היווה ניגוד לחום שבקע מהפתחים – הפיה העליונה והמכסה הדקורטיבי. בעדינות אין סופית הניח המשרת כוסות חרסינה תואמות עם עיטורים יפיפיים ומזג לתוכן את התה המהביל, משאיר לשתי הנשים להחליט כמה סוכר יבחרו להוסיף.

טוב, אז כל זה קורה באנגליה. לא בפתח תקווה.

(ותראו איזה כוסות מגניבות הבאתי מלונדון..)

אבל גם בפתח תקווה אפשר להנות מתה איכותי בשלל טעמים, שיש לו גם יתרונות בריאותיים.

"שופרסל" צ'יפרו אותי הפעם בארבעה סוגי תה- שניים של תה ירוק- בטעמי יסמין ולימונית ולואיזה, ושניים של חליטות קמומיל ונענע.

החלטתי להביא את האווירה הבריטית והדרך הטובה ביותר היא לפלוש למערכת העדינה והאלגנטית של אמא שלי (כלים בני קרוב לחמישים שנה, שנראים כאילו נוצרו היום…).

בחרתי בטעם האהוב עלי – לימונית ולואיזה כמובן, כמעט ולא הוספתי סוכר (אני מעדיפה את הטעם הטבעי), מה שלא מנע ממני להוסיף את הMUST- עוגיות כמובן .

תוך כדי שנהנתי מהאווירה האריסטוקרטית, ומהטעמים, גם שמחתי לגלות על הקופסה שהתה הירוק של שופרסל מכיל את מרכיב הEGCG שמסייע בתהליך הרזייה ומניעת השמנה (טוב, בטח לא התכוונו שאשתה את התה ביחד עם עוגיות…) וכן נלחם בתאים סרטניים וניווניים שונים.

מה שנחמד בהפסקת התה הזו (שלא נערכה בשעה חמש כמקובל אלא דווקא בשמונה בערב) הוא שמעבר לטעמים וליתרונות הבריאותיים (וגם לאפקט המחמם שיש לתה ביום חורפי למשל כמו אלה שאמורים להגיע אלינו כבר בשבוע הבא) הוא שזה גם פסק זמן מהריצה היומיומית, וגם לא כמו קפה, לא גורם לך לנדודי שינה אלא אפילו להפך – מרגיע.

אז אולי אני לא קרובה של אליזבט השניה (והאמת, הנסיך וויליאם כבר לא כזה חתיך כמו שהיה פעם…) אבל מה רע בלפחות להכנס לאווירה?