מתחם התחנה בתל אביב היה לפני זמן רב נקודת תחבורה משמעותית בתולדות ארץ ישראל. למעש תחנת הרכבת היא הראשונה שהוקמה מחוץ למצרים וטורקיה ופעלה מסוף המאה ה19 ועד למלחמת העצמאות. במתחם עומדים מבנים שונים, כשאחד הבולטים בהם הוא מבנה מהתקופה העות'מאנית שבו ממוקמת המסעדה הידועה "רג'ינה".
סוף החופש הגדול, כבר נגמרו כל הג'ימבורי, סרטים, הופעות ומה עכשיו? עכשיו יוצאים לגלות פינה יפיפיה של הארץ, במרחק קטן מהמרכז, עם אוצרות שלא נגמרים, בפסטיבל מיוחד, הוא "חוויה בכרם" שמתקיים זו הפעם החמישית.
על מה אנחנו מדברים? ממש עשר דקות מנתב"ג, שוכנת המועצה האזורית גזר, בדרך בין תל אביב לירושלים. היא קרויה על שם העיר המקראית גזר וכוללת גם את אתר העתיקות תל גזר. במועצה 25 יישובים – 15 מושבים, 5 יישובים קהילתיים ו5 קיבוצים שבהם כרמי גפנים למאכל ויין, כרמי זיתים לשמן, פרדסים, ירקות, חממות פרחים, לולים, רפתות והרבה חקלאות לצד מוקדי תיירות ואטרקציות.
אחד המקומות המרכזיים לדייטים הוא ללא ספק הקולנוע. אם מדובר בדייט ראשון בו חוששים שלא יהיה על מה לדבר, אם מדובר איפשהו באמצע, בו אפלולית האולם יכולה לעזור בהתקרבות, ואם מדובר בזוג וותיק שרוצה ערב בכיף, קיסמו של המסך הגדול שעוטף אותנו בעלילה, בצבעים, בתמונות ובקולות.
אירוע חברה- כבר מיצינו את המסעדות, סדנאות הבישול והג'אקוזי בספא. מסיבת רווקות- כבר מיצינו את הסקסולוגית, החשפן, ושבעה סוגי קישים שונים. יום הולדת – כבר מיצינו את חדרי הבריחה, שיעור הריקוד והקרנת סרט פרטית. מה הלאה?
איך מוצאים משהו שיהיה כייפי, מעניין וגם עם ערך מוסף?
ישנם הרגלים של שנים שמקובלים על כולנו, כך למשל בבר מצווה בבית כנסת נזרוק סוכריות, ביום הולדת נכבה נרות על העוגה, ובחתונה, ובכן, ניכנס, נשלשל את הצ'ק, נאכל משהו (ותודה לאל שזה כבר לא "רבע עוף ובורקס"), נרקוד קצת, ונחזור עייפים אך – די משועממים הביתה, כי כל החתונות בסופו של דבר אותו שטאנץ, גם אם היו יונים פורחות במקום זיקוקים או ההפך.
ומה הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם שעכשיו כשמתארגנים לאירוע לא מספיק לקחת מתנה , מפתחות וסלולרי אלא גם רצוי ומומלץ לארוז בגד ים?
את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.
עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.
זוכרים את הבדיחה על הקמצן, לא חשוב מאיזה עדה, שאמר לאשתו שאין טעם שתאכל את הבוטן השני כי יש לו טעם בדיוק כמו הראשון?
חיים גן מ"איש הענבים" אומר שבהחלט יש בזה משהו. לא משנה מה נאכל, טעים ויקר ככל שיהיה, בביס הראשון נתענג על הטעמים, בביס השני הם כבר ייחלשו, ובשלישי כבר נתרגל ונאכל כדי לשבוע ולא כדי ליהנות. לא חבל?
ואיך הופכים כל ביס לחוויה ראשונית? משתמשים במה שאבות אבותינו עוד בתקופת התנ"ך הכירו ואהבו – היין. היין לא רק משמח לבב אנוש, הוא גם מנקה את החייך לקראת הנגיסה הבאה, ככה שאם מתאימים את היין לאוכל, מקבלים חוויה חדשה בכל נגיסה, ועולם חדש של טעמים.
הוזמנו ל"איש הענבים" ביפו לסדנת יין לכאלה שהתאור שלהם של יין מתמצא ב"טעים" או "לא טעים" ובמשך השעות הבאות למדנו המון דברים שהיו לנו חדשים לגמרי, או דברים שלא חשבנו עליהם בכלל.
ההפתעה הראשונה שלנו היתה כשחיים ציין ש"95% מהיינות אמורים לשתות בשנה הראשונה שלהם כי אחר כך האיכות רק יורדת". אנחנו , שגדלנו על מיתוסים של מקררי יין ומרתפי יין עמוסים ומסתוריים, הופתענו. כדי לדעת באמת איזה יין יכול להישמר ולהתיישן ואיזה לא, צריך לבדוק אותו ספציפית (אפשר לגגל "חלון השתיה של היין").
(בתמונות למעלה- חיים גן מסביר על אופן הטיפול הנכון ביין).
יין הוא דבר חי, לכן צריך לתת לו "לנשום" בניגוד לכל משקה אחר, וכמובן שבמינון הנכון יין גם בריא מאד, וגם מעודד את מיצי העיכול ומסייע לחילוף חומרים.
כאמור ההתאמה של היין לאוכל מאד חשובה, גם מבחינת אחוזי האלכוהול, כדי שתכונותיו יעצימו את חווית האוכל ולא יפגעו בה. זו הסיבה שיינות שבאים לפני הארוחה – האפרטיף- יכללו לכל היותר 17% אלכוהול, כדי לא להרדים את קולטני הטעם שבלשון. לעומת זאת היין שבסוף – הדזרטיף, מכיל יותר אחוזי אלכוהול שנועדו לנקות את הגרון ממשקעי שומן שנשארו מהארוחה.
חיים הדגים לנו איך טעמים משתנים באותו המוצר- כך אם לוקחים קמפרי , שהוא מר, ומוסיפים לו מלח, מקבלים טעמים מתוקים. זו הסיבה שלמשל למתכונים מתוקים רבים למשל, מוסיפים מעט מלח, ליצירת חווית טעם שלמה.
הדבר החשוב ביותר ביין הוא קודם כל חומרי הגלם – הענבים. בישראל יש כרמים רבים וסוגים שונים של ענבים, שהייננים יכולים להפיק מהם בלנדים שונים ויינות שונים לגמרי אחד מהשני.
טעם היין גם תלוי באיזה שלב בוצרים – ככל שהשלב מאוחר יותר והענבים בשלים יותר, הם יכילו יותר סוכר וגם יותר אלכוהול והיין יהיה שמן יותר ומתקתק.
הופתענו לשמוע מחיים שייצור של יין לבן קשה בהרבה מייצור של יין אדום מכיוון שהלבן דורש דיוק מירבי ולא סובל אף פגם, בניגוד לאדום שיש לו המון מרכיבים ואפשרויות שונות.
(בתמונה למעלה- שלב הטעימות העוורות).
ובפינת "הידעת" שבאמת לא ידענו – "הידעתם ששרדונה הוא לא יין לבן? יש לו רק צבע לבן אבל הוא עובר אותו תהליך של יין אדום".
וכאן נשאלת השאלה – אם יין לבן דורש יותר עבודה, איך זה שמחירו לא הרבה יותר גבוה מיין אדום? והתשובה- יין לבן לא שומרים אלא מוכרים מיידית וצורכים מיידית, ולכן מחירו לא גבוה.
השלב הראשון בטעימה היה הטריוויאלי – פתיחת הבקבוק. לא להאמין כמה טעויות עושים אנשים, החל מחיתוך הציפוי מהאמצע במקום מבועת האוויר המיועדת לכך, מה שגורם לכך שחלקים מהציפוי נכנסים לתוך היין, ולא ממש מומלץ ללעוס מתכת או חומרי ציפוי שונים, ועד דחיפת הספירלה של הפותחן מלמעלה , תוך שבירת שכבות השעם כך שבמקרה הטוב מסתובבים על ריק ובמקרה הרע שוברים את השעם וחלק ממנו נשאר תקוע בבקבוק (ולא, אסור לדחוף את זה לתוך היין כי אז שותים בעזרת מסננת). הטיפ של חיים – לנעוץ את הקצה של הסליל מהצד (כלומר באותו המקום במרכז הפקק אבל שהידית תהיה הצידה ולא ישר למעלה, וכך מחוררים נכון ושולפים בקלות את הפקק).
אחר כך התחילו הטעימות. חיים מזג לנו שלושה יינות, שניים ישראלים ואחד צרפתי, שונים לחלוטין. המבחן הראשון היה מבחן ההטיה- יצירת הילה של היין. עושים זאת באמצעות הטייה זהירה של הכוס קדימה (תוך אחיזה בתחתית שלה) כמובן בלי לשפוך, ואז החזרה. הסימן שנוצר על הדופן מעיד על הרבה דברים – צלילות היין, הצמיגות שלו, אם היין יהיה בעל "גוף" כבד או קל וכך הלאה.
ככל שהיין סמיך יותר, יש בו יותר סוכר, מה שמעיד שהענבים שהו במקום חם ונוצרו במדינה חמה. כך באמצעות מבט בלבד על ההילה, כבר ניתן לדעת באיזה מדינה יוצר היין….
(בתמונה למעלה – מטים את הכוס בזהירות ליצירת "הילה")
הצבע הוא האינדיקטור הבא- ומעיד על גיל היין.
השלב הבא היה עירסול הכוס, כלומר סיבובה ויצירת מערבולת קטנה בתוכה, ואז הרחה. גם כאן, ככל שמריחים יותר אלכוהול (והוא מתחזק עם העירבול) כך הוא מעיד על מדינה חמה.
עכשיו הגענו לשלב הלגימה- טעמנו יין, אחרי שהתרשמנו מהריח שלו (וככל שהיין מורכב יותר, כך אין שום קשר בין הריח והטעם). אחר כך נגסנו בחתיכת גבינה עזת טעם ואז חזרנו וטעמנו. גילינו שני דברים – קודם כל שהטעמים התחזקו (של שני הדברים – של היין ושל הגבינה) ולא התרגלנו אליהם אלא היו חוויה חדשה, ושנית – שהטעם של היין גם השתנה מכיוון שאכילת הגבינה השפיעה על בלוטות הטעם.
יין נוסף שהרחנו לא עשה רושם כל כך טוב מבחינת הריח בהתחלה (זה נע בין "טחב" לבין "מרתף עבש" ו"גרביים") אבל בהיותו יין מורכב, גם הוא לא העיד על הטעם, שהיה קל וענוג.
חיים גרם לנו לחשוב שלמעשה אין מילים לתיאור ריח – כל תיאור של ריח לקוח או מחוש הטעם (כגון "ריח מתוק" או "חמצמץ" ) או מדימויים כמו "ריח לימוני" "ריח אקליפטוס" וכדומה. כדי לתאר ריחות במדויק, ישנו גלגל ריחות ובו הגדרות כמו "צמחי", "מקורמל" , "עצי" ועוד, שגם להם תת קטגוריות כמו "שרפי " או "פנולי" (תחת "עצי"), או "טרי" "משומר מבושל" או "מיובש" (תחת "צמחי").
הטיפ האחרון הוא שלי- והוא מאד חשוב- ישראל מדינה חמה, אין כמו יין לבן וקליל, אם זה ללוות ארוחה קלה (או כבדה, אני אוהבת יין לבן בכל ארוחה וגם בפני עצמו) ואם זה כמרענן קיצי כייפי, עם אבטיח, עם שמש וחוף ים, עם מרפסת ובריזה, היין הלבן הוא קל, הוא במגוון רחב – מחצי יבש ומתקתק ועד יבש וחמצמץ יותר, יש כל כך הרבה שכל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, והעיקר- בטווח מחירים שכל אחד יכול להרשות לעצמו למצוא את היין האהוב שלו (או לנסות כל מני ולטעום סוגים שונים ויקבים שונים).
(למעלה- להריח, למטה- לטעום)
"בית הענבים" הוא מרכז ללימוד יין ייחודי, שבו אין זיקה דווקא ליקב אחד או ליין אחד, אלא משמש כמרכז הדרכה כללי, כולל סדנאות, הדגמות, טעימות, ערבי חברה ואירועים, כשגולת הכותרת היא TERRAVINO – תחרות יין, בין עשר התחרויות החשובות בעולם , שהחלה בשנת 2006, ובה נשפטים מאות יינות מישראל והעולם על ידי שופטי יין בכירים מהארץ ומחו"ל שכוללים כתבי יין, סומליירים, קניינים, ייננים מובילים ומובילי דעת קהל בעולם. האירוע הפך לחלון הראווה של ישראל, כשהיינות הזוכים מתהדרים במדבקות מיוחדות שנושאות את השם "ישראל" בגאווה גדולה.
התחרות מושכת אליה גם תיירות יין גדולה, ותיירות בכלל של מבקרים שמגיעים לטעום את סוגי היקבים והיינות המופקים בישראל, ועל הדרך גם נפתחים למדינה ולנופיה בזוויות שבדרך כלל לא מודגשות במהדורות החדשות.
זו גם ההזדמנות לטעום יינות מיוחדים שזוכים בפרסים.
לתחרות יש חשיפה תקשורתית גדולה בכל רחבי העולם.
השנה נערכת התחרות במלון רמדה בנתניה, בין התאריכים ה9 עד ה12 לפברואר, והיא בחסות מלאה של ארגון היין המוביל בעולם הOIV.
עוד פרטים על התחרות – http://www.grape-man.com/Terravino
בתוך השיגרה היומיומית, והזמן שדוהר, כשיש אירוע משפחתי – חתונה, ברית, בר מצווה, או כל אירוע חגיגי אחר, אנו תמיד רוצים שהוא יהיה הטוב ביותר שיש, כדי שישארו לנו ולאורחים, הזכרונות המתוקים והטובים ביותר מערב מהנה.
אנו משקיעים זמן, מאמץ וכסף ורוצים את הטוב ביותר. אחד הדברים הכי חשובים בתכנון האירוע הוא כמובן המקום – איפה הוא ייערך?
כשבוחרים מקום צריך לקחת בחשבון כמה שיקולים כמו קירבה – כי הרבה אורחים לא אוהבים לנדוד בנעלי עקב לתוך איזה יער שנסענו אליו שעתיים כי הוא אקזוטי במיוחד, חנייה נוחה (חשוב מאד!!!), גודל המקום – שיספיק לכל המוזמנים שלנו, העיצוב – שיוצר את האווירה, הריהוט- נקי, מסודר, חדש, ובעיקר יפה ומשתלב עם כל הרקע, וכמה שיותר אפשרויות לשחק עם המקום כדי לשוות לו את האווירה שאנחנו רוצים.
כאן נכנס לתמונה חלל האירועים החדש "סוקה תל אביב" שמצטרף לבני משפחתו "וינו סוקה" ו"וילה סוקה" וממוקם בסוהו התל אביבי החדש.
המקום היה פעם מפעל לזהב, וכשעיצבו אותו מחדש, שמרו על אלמנטים רבים כמו חלקי מכונות שניתן לראות בכל מני פינות, ארגזים, ואפילו הכספת היא הכספת האותנטית והמקורית של המקום. עם האלמנטים האלה שולבו גם אלמנטים מודרניים כמו מסכים רבים שפזורים בחלל (ישנם 3 מקרנים ו16 מסכים כך שמכל נקודה ניתן לראות הקרנות מיוחדות כמו אירועי ספורט או קשר עם קרובים מחו"ל שלא יכלו להיות באירוע , ספות נוחות, שולחנות גבוהים, כדי פרחים ופריטים עיצוביים שונים, שכאמור יכולים גם להשתנות בהתאמה לדרישת בעלי האירוע.
תשומת לב מרובה הושקעה בתקרה- שנשמרה מקורית, ואפילו חשבו על אבנים מיוחדות שיובאו ממבנים עתיקים באירופה, כדי לחזק את התחושה הקלאסית. עוד חלקים ממפעל הזהב שנשמרו הם לוחות ומכבשי הטבעה של זהב שהפכו לחלק עיצובי של הקירות, עגלות של יציקות זהב שעברו טרנספורמציה לעגלות אירוח, ועוד.
(בתמונה למעלה- הכספת המקורית!!)
את המבנה מקיפה מרפסת רחבה ועליה אפשר להקים את החופה לחתונה, יש גם פינות בר חיצוניות (שנוחות גם למי שרוצה לעשן בלי להפריע לאחרים) ותאורה קסומה. מה שאהבתי במיוחד במרפסת הזו, הוא שלמרות שהייתי שם בערב קיץ מהביל, הבריזה שחצתה את המבנה מצד לצד אפילו הפכה את המזגן למיותר. המרפסת גם ניתנת לסגירה כך שאפשר לבודד את המבנה הקסום מהסביבה וליצור מציאות אחרת.
בתוך האולם אפשר לשלב הפתעות רבות – מעבר לבר הגדול והעשיר שמשרת קהל רב בבת אחת ואף אחד לא נשאר צמא, יש גם מקומות לקייטרינג כמובן וגם לתוספות שונות – כמו למשל עמדת הפרחים בערב שאני נכחתי בו, שקישטה את כל הנשים בזרי פרחים על הראש, על הידיים, "בוקה" לאחיזה, או כל מה שרוצים, לאווירה חגיגית במיוחד.
ישנה כמובן גם רחבת הופעות וריקודים, כולל התאורה, העשן וכל מה שמתבקש, ואני זכיתי להתרשם משתי הופעות – זמרת בשם עדן הולן ( Eden Holan) שהנעימה את האווירה בשירי ג'אז עדין , ורומנטיקה בספרדית, צרפתית ופורטוגזית, והזמר אביהו פנחסוב שהרים את הקהל בשירים שמשלבים סגנונות שונים, כמו השילוב שלכאורה בלתי אפשרי בין שיר של פרינס לבין קצב מזרחי, ביחד עם ביטים אלקטרוניים, שגרם לכולם לזוז (ולכן כל מי שצילם בסלולרי יצא עם סרט קצת תזזיתי…).
כמובן שאי אפשר בלי איזה מתנה קטנה לדרך לכל האורחים, במקרה שלנו נבחר מחזיק מפתחות בצורת נעל ספורטיבית כי "מי אמר שחתונה לא הולכת ברגל"?
כמובן שאפשר ב"סוקה תל אביב" לקיים לא רק אירועים משפחתיים אלא גם אירועים עסקיים, השקות, תצוגות אופנה, תערוכות וכל מסיבה שרק עולה על הדעת.
כאמור , כל המסופר כאן הוא רק טעימה מכל האפשרויות הגלומות ב"סוקה תל אביב", והמבחר הוא רב, כך שכל אחד יכול לבחור איך לעצב את האירוע לפי טעמו, כיסו ורצונותיו.
עוד פרטים ב-
מי שקורא אותי כבר יודע שאוכל הוא האהבה שלי. פחות להכין, יותר לאכול.
ישראל משופעת במקומות טובים לאכול, אבל לא כולם מפורסמים וידועים, והכיף הכי גדול הוא לגלות את הפנינים הסודיות ,את אותה חנות שמוכרת את המוצר הכי טעים, הכי נדיר, הכי מיוחד.
ואיך מגלים את המקומות האלה ?
או שבמקרה מגיעים אליהם, אם אלת המזל מחייכת, או שבאים עם מישהו שיודע. בשנים האחרונות התפתחה בישראל (ולא רק) תרבות של סיורי אוכל. במקום לבוא למקום מסוים לראות נופים, באים לראות ובעיקר לטעום המון אוכל טוב ומיוחד.
(כל התמונות הן דברים שצילמתי בסיורים קולינריים שונים שבהם השתתפתי)
היתרונות הם שכאמור מעבר לגילוי המקומות עצמם, יש גם מישהו שיודע מה בדיוק כדאי לטעום, ואיפה כדאי לקנות, ובעלי המקומות כבר מכירים אותו ומצ'פרים את המטיילים באקסטרה טעמים.
במשך השנים נעשתה התמקצעות בתחום הסיורים הקולינריים והם כבר נחלקו לפי נושאים – לחובבי הבשר, לחובבי היין והאלכוהול, לחובבי המתוקים, לבשלנים "כבדים" ולכאלה שרק מתחילים, בשילוב סדנת בישול או הדגמות, וכמובן גם סיורים בחו"ל שמשלבים נופים עם מיטב המסעדות מצד אחד, והיצרנים מהצד השני – יקבים, מעדניות, בוטיקי גבינות ועוד.
אחד המקומות הפופולאריים ביותר לסיורים הוא כמובן השוק, מכיוון שהוא מקבץ באזור אחד המון חנויות שונות, עם מגוון גדול של מוצרים, ומצד שני, יש בו סמטאות ופינות חבויות שקל לפספס ולהחמיץ את האוצרות שמסתתרים שם. אחד הכייפים הגדולים הוא להגיע לסיור כזה עם סלסילת קניות, ועל המקום לבחור כל מני דברים טעימים שלוקחים הביתה (או מחסלים עוד בדרך).
יש סיורים בקונוטציות שונות כמו סיור קולינרי לקראת חג המולד בערים נוצריות כמו נצרת נניח, או סיורים לפי חגים והמאכלים הפופולאריים בהם, ויש גם סיורים שנכנסים לתוך בתים של משפחות מארחות, שמכינות מנות מתרבותן ובדרך כלל גם משלבות פולקלור כמו סיפורים, שירים וריקודים.
בגלל המגוון הגדול של עדות בישראל, יש המון תרבויות אוכל, ושווה לבדוק אותן – מה מבשלים בבני ברק לכבוד יום השבת? איפה השווארמה הכי טובה בארץ? איזה יין מיוצר בצפון הארץ ואיזה בדרומה? מהו טעמו של דג שהעלינו בחכתנו במו ידינו במסגרת הדרכת דיג? איפה הירקות הכי טובים וכמובן – המאפיות והקונדיטוריות המשובחות בארץ.
במקום העבודה שלי ערכו סיור כזה במסגרת "יום גיבוש" – ואחרי סיור וטעימות בשוק, השפית שליוותה אותנו והדריכה, גם אספה מצרכים וביחד הכנו ארוחת צהרים (טוב, הרוב הכינו, אני צילמתי…). אני חושבת שמדובר ברעיון מדליק גם לימי הולדת, מסיבות רווקות (ולא לשכוח לדאוג גם להרבה אלכוהול להגברת השמחה), אירוח מיוחד לחברים מחו"ל שרוצים להכיר את הארץ בדרך הטעימה ביותר שלה, וכבילוי זוגי רומנטי וכמובן יום כיף לעובדים.
ואז כשיבואו אלינו אורחים ונגיש להם את הטחינה המיוחדת, את הכנאפה הייחודית או את הגבינות , והם ישאלו "איפה קניתם"? נוכל לומר "אה, זה? זה ממקום קטן כזה, משהו בוטיקי, איפשהו בגליל, גילינו את זה במקרה…".
נכון, עוגות הן חלק חשוב במסיבות, אבל הדבר הכי חשוב במסיבה היא האווירה. בלי שמחה, המסיבה די מדכאת …
הדרכים ליצירת מסיבה טובה ושמחה הן המוסיקה, התפאורה, האנשים וגם האקסטרות הקטנות שהופכות אותה למיוחדת.
בחתונה שלי, שהיתה ממש ממש ממש מזמן (שנות השמונים, זוכרים? שיר הסלואו היה של גלן מדירוס…), כבר חולקו כנהוג ברחבה משרוקיות, בועות סבון, שרשרות "הוואי", מסיכות ועוד, ומאז הרבה מים (ונצנצים) כבר זרמו בקצף השמפניה והיום מסיבות הן דבר מושקע שכל פרט קטן שלו נבחר בקפדנות, והיופי (וגם אלוהים) כמו תמיד נמצא בפרטים הקטנים.
בפני עורכי המסיבה יש המון אפשרויות, כשקודם כל, הדבר הכי חשוב , הם הבלונים לאירועים.כשהבן שלי היה קטן וערכתי לו מסיבות (לאורך שנות התשעים ותחילת האלפיים) הטרנד היה בלוני הליום עם חוטים ארוכים. הייתי מזמינה משלוח של מאה בלונים, קשורים כולם בסרטים צבעוניים, משחררת אותם לתקרה ויוצרת יער של חוטים וצבעים (שכמובן כל הילדים היו לוקחים אחר כך הביתה, חלק בכמות כל כך גדולה שהם יכלו להתחיל להתרומם בעצמם כמו בסרט "UP".).
אחר כך באים האביזרים לרחבת הריקודים – כלים מוסיקליים שונים כמו תופים ורעשנים, משרוקיות (מצוין לקטעי המוסיקה הלטינית), פעמונים, כובעים מצחיקים, "פפיונים ועניבות" ענקיים וצבעוניים, והרבה דברים שיעשו שמח. (וכן, שרשרות "הוואי" עדיין אקטואליות).
כמובן שלא שוכחים את הילדים הקטנים, ושוס שתמיד עבד עליהם – מאז ועד היום – תנו להם בקבוקון בועות סבון וקניתם אותם לכל הערב.
גם בדרך הביתה אורחים אוהבים לקחת משהו למזכרת – מחזיק מפתחות, תמונות מגנט, אפילו שוקולד (עם תמונת בעלי המסיבה למשל) , העיקר צ'ופר (ולא, אף אחד לא אוהב באמת לאכול את השקדים המצופים הללו שמופיעים בצבעים שונים בתוך עטיפת טול עם סרט ומכונים "דרז'ה".).
הכי כיף הן מתנות שימושיות שמזכירות לנו את האירוע, והכוכב הוא ללא ספק אותו מפתח לעגלות של הסופרמרקט, שתמיד מאבדים ותמיד צריכים חדש, וגם דיסק און קי הולך חזק.
אם מדובר באירועים מסחריים או אירועי חברה, היריעה מתרחבת כי כאן אפשר לשים את הלוגו של החברה על כל דבר- עטים, קופסאות ממתקים ממותגות (ושאפו למי שחשב על הקופסאות המגנטיות העגולות שיש בהן סוכריות מנטה זעירות, מצוין להחזיק באוטו), עצי ריח למכונית, ולמי ששומר מסורת – גם כיפות עם כיתוב.
אז מה נשאר לנו בעצם? רק למצוא סיבה למסיבה….
