יוון היא יעד תיירותי אהוב על ישראלים, היא קרובה, שטופת שמש ויש לה מטבח מרהיב ועשיר שכולל חומרי גלם טריים והכנה ששומרת על הטעמים. אם נוסיף לכך את האווירה השמחה, נקבל חוויה כוללת של מצב רוח טוב וקולינריה משובחת. ל"גרקו" התל אביבית נולדה אחות קטנה בהרצליה, רק בת ארבעה חודשים אבל כבר מלאה מפה לפה.

המוטו שלה, כמו גם של הסניף הראשון, הוא האווירה, שהיא צירוף של קולינריה, מוסיקה, אלכוהול, שירות ועיצוב. היוונים כמו הישראלים אוהבים להיות בחבורות (די קולניות) ואחד הדברים הראשונים שהבחנתי כשנכנסתי ל"גרקו" הוא שלמרות שהיו שם סועדים רבים, אף אחד לא שיחק עם הטלפון החכם שלו, כולם היו שקועים באווירת החגיגה של המקום – חולקים מנות, משיקים כוסיות או מוחאים כפיים לצלילי דרבוקה שבעזרתה חגגו כמה וכמה ימי הולדת.

במקום אפשרויות ישיבה שונות, אם על הבר או ליד אחד השולחנות שמסודרים לפי קבוצות סועדים בגדלים שונים. עם ההגעה מוגשים מים קרים וקעריות חמוצים וזיתים בכלים יפיפיים שניתן לרכוש במקום, ביחד עם כלים שונים נוספים ומעדנים כמו שמן זית, דבש, ממרחים, חמוצים, רטבים ועוד.

תפריט הקוקטיילים כולל הרבה טעמי אניס, וכשהמלצרית שמעה שאני לא ממש מחובבי הטעם הזה, היא הציעה לי קוקטייל מפנק וקייצי בשם "מטאקסה" שהורכב מברנדי יווני, יחד עם תה צמחים, פסיפלורה ולימון, ועטור בפתיתי קרח. המשקה היה חלק מאד לשתיה ורק אחר כך הרגשתי את השפעת האלכוהול שהפכה אותי ליותר שמחה מבדרך כלל. בן הזוג, שדווקא חובב מאד טעמי אניס, בחר ב"אייביס קיה" על בסיס ציפורן, לימון, מלפפון ורוזמרין בטעמי אניס מודגשים, משקה יותר "גברי" בטעמיו וחוזקו.

התפריט מחולק לכמה קטגוריות – מנות קטנות וקרות, גדולות וקרות, מנות על בסיס פאבה (מחית אפונה צהובה), ומנות חמות בגודל קטן או גדול. בקטגוריה נפרדת נמצאים הג'ירוס (בשר דמוי שווארמה) והסובלקי (שיפודים יווניים). למסעדה תנור עופות גדול שהובא לארץ במיוחד.

ההגשה היא על בסיס "מה שיוצא מגיע לשולחן" והמנות הן ברובן מנות חלוקה כך שכל אחד בקבוצה יכול לטעום הרבה מהמנות בלי להתפוצץ.

ההמלצה שלי היא ללכת על מנה המכונה "דיסקו" שהיא בעצם מגש טעימות שכולל בחירה של עשר מנות קרות. בצורה זו לא צריכים להתלבט יותר מדי ולהצטער על מה שלא בחרנו.

פתחנו בתפריט המנות הקרות הקטנות וממנו קיבלנו "סלט עדשים" על בסיס בורגול, בצל מטוגן, עשבי תיבול ופטה, ו"סקורדליה" – ממרח שום, שקדים ושמן זית שהתמכרתי לו כבר בעבר ושמחתי למצוא אותו בתפריט. האחרון הגיע עם פיתות קלויות שהרגע ירדו מן האש. אני כבר הייתי משוחדת לכיון הסקורדליה שהיא גיוון מפנק מאד לטחינה המוכרת, ומעלה ניחוח שקדים מתקתק. סלט העדשים ליווה אותנו כמרענן במנות ההמשך.

בהמלצת המקום הגיעו לשולחן עוד שתי מנות שנחשבות "קטנות", האחת מנת קציצות זוקיני עם פטה, גבינת קפלוטירי ועשבי תיבול, והשניה "משהו שאתם מוכרחים לטעום" או בשמה הרשמי בתפריט "לחם הרים יווני על הגריל" במילוי גבינת קפלוטירי ופטה. על הקציצות הייתי ממליצה במיוחד לצמחונים שמחפשים מנה משביעה למרות שהיא נחשבת מ"הקטנות", מכיוון שמדובר בארבע קציצות עסיסיות שכיף לתבל בעזרת פלח הלימון שמצורף, או כמו במקרה שלי, לצרף אותן לסקורדליה מתפריט המנות הקרות.

לגבי לחם ההרים, מדובר במנה מעניינת במיוחד שמשלבת מליחות של הגבינה עם זרזיף דבש והכל מוגש בחלוקה לקוביות שנהדרות כ"פינגר פוד". השילוב של דבש וגבינה הוא קלאסי ואהוב במיוחד גם במסעדות אירופאיות שמגישות מגש גבינות חריפות ולצידן ריבה או דבש, וביוון מדובר בחלק מהתרבות הקולינרית ומסיבה טובה מאד, השילוב מנצח.

מתפריט ה"פאבה" בחרנו במנה שמהווה נציגות לשני טעמים ייחודיים ליוון, הפאבה הרכה על תקן סוג של פולנטה, שעליה מונחים שבבי ה"גירוס" מבשר עגל וכבש, ביחד עם בצל סגול, פטרוזיליה ופלפל חריף (כשאת האחרון ביקשתי להחסיר). מדובר במנה כבדה יחסית, משביעה מאד, וכמות הבשר גדולה ומכסה כמעט את כל מצע האפונה.

עוד מנה ששילבה בהצלחה גבינה מלוחה ודבש היא "מאפה 12 האלים" שהיא בצק פילו מטוגן במילוי גבינת פטה, טימין וגרידת לימון, המוגש עם דבש, פרג ושומשום בשני צבעים. למרות המרכיבים המתוקים, המנה מלוחה בעיקרה והדבש פועל על תקן הפוך כמו שפועל מלח בעוגת שוקולד, ומדגיש את הטעמים כולם.

זה היה השלב שבו היינו אמורים לבחור מנות עיקריות, אבל מכיוון שהכמויות עד כה היו כל כך גדולות, כבר לא היה מקום למנות כמו "מוסקה" או מנות דג, ולכן הסתפקנו ב"קלמרי מטוגן", מנה שכללה פרוסות קלמרי שנעטפו בבלילה, טוגנו ואז הוגשו על מצע קרם בצל וכורכום. התזה קטנה מפרוסת הלימון שצורפה למנה ויש מנה קיצית מאד, קלילה שהולכת מצוין עם תפריט האלכוהול.

קפה יווני הוגש בכלי דקורטיבי ואיתו תפריט הקינוחים שכולל מעדנים אותנטיים כמו "לוקומדס" – אותם כדורי בצק מטוגנים בדבש וקינמון, או עוגת סולת וחלב ברוטב טופי. אנחנו קיבלנו בראשית את מנת הדגל של המסעדה, ה"קיימאקי" – גלידת יוגורט עיזים עם סירופ פטל ושקדים קלויים וכן מנה מסקרנת לא פחות  בשם "קרמה זעפרן" עם פתיתי קדאיף ורוטב תפוז וליים.

אם מחפשים משהו פחות מתוק, ההמלצה שלי היא בהחלט על קרם הזעפרן, שהזכיר לי קצת קינוחים הודיים ואם הייתי צריכה להגדיר את טעמו, הייתי בוחרת במילה "פרחוני". לחובבי המתוק (והגדול מאד) ההמלצה היא בהחלט  לכיוון הקיימאקי שהוא פצצה של גלידה בגודל ענק, עם ניגודי חמצמצות של הרוטב האדום. המנה יכולה לספק קבוצה של אפילו ארבעה סועדים ששוכחים מחוקי ה"דאבל דיפ" ומתנפלים עם הכפיות.

"גרקו" – בוזוקיה יוונית

שדרות אבא אבן 9, הרצליה

טלפון: טל: 09-7404747

נגישות לנכים: יש

עסקיות: ימים א – ה, 12.00 – 16.00 (מקבלים "תן ביס", "סיבוס" וכו').

קהל יעד: קרניבורים, צמחונים, טבעונים, ילדים.

בימי שישי מופיע נגן בוזוקי שמסתובב בין הסועדים.

שעות פתיחה: 12.00 – 00.00 , שבעה ימים בשבוע.

המסעדה איננה כשרה.

נתחיל מהמסר החשוב ביותר – כמו בהופעת סטנדאפ, אם אתם יושבים בשורות הראשונות, קחו בחשבון שתיקחו חלק פעיל במופע. מצד שני, אולי זו בדיוק הסיבה לשבת שם.

מיהם בעצם ה"ווקה פיפל"? העלילה עוסקת בשמונה חייזרים, שלוש נשים וחמישה גברים, שהגיעו מכוכב "ווקה", כוכב מרוחק שבו כל התקשורת היא בצלילים, אחרי שנאלצו לנחות נחיתת חירום ועכשיו המצבר שלהם מרוקן והדרך היחידה להטעין אותו היא למצוא אנרגיה מוסיקלית במקום שאליו הגיעו – כדור הארץ. המשימה הניצבת בפניהם לא קלה, הם צריכים לתקשר עם בני המקום ולהבין את המוסיקה שלהם, וכיצד עושים זאת? בטכנולוגיה חייזרית כמובן שעוזרת להם "לשאוב" מבני האדם את כל הידע העולמי ולהתחיל לפרשו בדרך שלהם.

השפה שבה מדברים החייזרים היא שילוב של אנגלית וג'יבריש, אבל גם מי שלא דובר אנגלית מבין היטב את העלילה בזכות המימיקה, הטונים וכמובן המוסיקה. אחד הפרטים המעניינים במופע הוא הופעתם החיצונית של החייזרים, לבושים ומאופרים בלבן, ומסתירים את שערם (למעט זמר מזוקן אחד) כך שאין השפעה של הופעה חיצונית ואפשר להתמקד נטו בביצועים המוסיקליים.

החייזרים מתחילים להכיר את כדור הארץ דרך תולדות המוסיקה, מהמוסיקה הקלאסית האהובה, דרך אלביס פרסלי ועד ג'סטין ביבר, תוך יצירת דיאלוג פעיל עם הקהל שפוצח בשירה לפי ההוראות.

אבל לא רק בשירים מפורסמים עסקינן, מכיוון שה"ווקה פיפל" מצליחים ליצור יצירה מוסיקלית סוחפת גם מצלצול מפורסם של טלפון סלולרי.

חשוב לציין שכל הביצועים והמוסיקה בהופעה הן בסגנון "אקפלה" כלומר ללא שימוש באף כלי נגינה והצלילים כולם מופקים מגרונם של הזמרים והזמרות, כולל קטעי ביטבוקס מהפנטים שבהם קשה לזכור שאין להקת מתופפים צמודה. הטווח המוסיקלי של הזמרים מקיף את כל סוגי הקולות, מבס שמגרד את הרצפה ועד סופרן שמאיים לנתץ את המנורות. חלק מהביצועים הם ביצועי סולו או בהשתתפות כמה מהזמרים, בחלק אחר מדובר בביצועי להקה או מקהלה בהרמוניה מושלמת, ובחלק נוסף כמה מהזמרים משמשים למעשה כלי הנגינה של הסולנים, בעיקר אלה שיוצרים את הביטבוקס.

אחרי ההיסטוריה מגיעה הקלאסיקה בשרשרת של ביצועים קצביים וסוחפי קהל לשירים משנות השישים ועד היום, כך שגם הילדים שהיו בקהל, והיו הרבה כאלה, זיהו את השירים והתחברו לביצועים המרהיבים.

הקהל, כמו שהוזכר בהתחלה, מהווה חלק נכבד מההופעה, אם בכך שאנשי הווקה יורדים לקהל ותופסים אנשים שישמשו להם ככלי נגינה, (ושימו לב לזמר הבס שעושה חיקוי מושלם של דיג'ידו), משתמשים באנשים כדי "לקרוא את מחשבותיהם" כשברור שהאישה חושבת על מארש החתונה, בעוד שהגבר שלצידה חושב על… ובכן, לא בדיוק מוסיקה… (הידעתם שראש קרח של אדם הוא המצע המושלם ל"סקרצ'ינג"?) ועוד.

בעוד האנרגיה נטענת, החייזרים ממשיכים במחרוזות שירי אהבה לגברים שמועלים לבמה או לנשים שמחוזרות על ידי החייזרים הגברים אבל מעצבנות את החייזריות באקט אנושי להפליא, ואף בקטע של מוסיקה מסרטים כולל הכוריאוגרפיה המתבקשת מסרטים כמו סרטי ג'יימס בונד, "טיטאניק", "רוקי" או "ספרות זולה".

העיבוד המוסיקלי והביצועים מתכתבים עם משחקי התאורה המדוייקים שמעצימים את החוויה הכוללת.

הביצועים משלבים הומור ווירטואוזיות מוסיקלית שמגיעה לשיאה בביצוע מרגש ל"רפסודיה בוהמית" של קווין. בתום המופע מוזמנים הנוכחים להשאר, לפגוש מקרוב חלק מהזמרים, ולהצטלם איתם.

על המופע אחראי ליאור כלפון, שמוכיח שהוא הרבה יותר מאשר "איצקו" מ"רמזור", ואחרי ההצלחה הגדולה של "התאטרון השחור" שלו, מביא את ה"ווקה פיפל" להצלחה פנומנלית גם בישראל וגם בהופעות במעל ל35 מדינות בעולם, כשהוא מוכיח שמוסיקה היא שפה בינלאומית.

עד היום צפו במופע למעלה מ2 מליון איש, והוא מתאים לכל המשפחה, כולל ילדים מגיל שש ומעלה.

בימים אלה מופיעים ה"ווקה פיפל" בכל רחבי הארץ במסגרת סיבוב הופעות של 19 מופעים.

העיבודים והניהול המוסיקלי המצויינים הם של שי פישמן

כולנו אוהבים להיות ב"פלוס" – בין אם מדובר בכסף בבנק או בקבלה של משהו בנוסף, ככה על הדרך, ואם מדובר ב"פלוס" בריאות, על אחת כמה וכמה. ב"אסם" כבר עובדים על העניין הזה זמן רב, ויש כבר מוצרים כמו פסטות בתוספת עדשים, ירקות או מחיטה מלאה, קמח לבן שמעורב בקמח מלא, תוספת סיבי שיבולת שועל, פתי בר עם דגנים מלאים ועוד.

להמשיך לקרוא ←

כשאנו מסתובבים בסופרמרקט, אנו מוקפים בשפע של מוצרים בכל קטגוריה וצריכים להחליט איזה מהם נבחר להוסיף לסל הקניות שלנו. לעיתים ההבדלים בין המוצרים באותה קטגוריה הם אלה שיגרמו לנו לבחור במוצר זה ולא אחר, כמו למשל הערכים התזונתיים . אריזת הטחינה האורגנית של "אחוה" (רגילה ומלאה) עברה בימים אלה עיצוב מחודש שמדגיש את היתרונות הבריאותיים של הטחינה- שהיא טבעית לגמרי, ללא הוספה של מלח, וכוללת ים של יתרונות וערכים בריאותיים כמו סידן, ברזל ושפע של סיבים תזונתיים.

להמשיך לקרוא ←

ילדים יכולים להיות בעייתיים מבחינת ארוחת העשר שלהם בבית הספר. מצד אחד הם יכולים לדרוש "בא לי פסטרמה ולא ממרח שוקולד, ושיהיה עם שני עלי חסה ושני זיתים ירוקים" בדיוק כשהשעון מורה שחייבים לצאת, ומצד שני לעיתים הקפיטריה מושכת יותר מאשר הכריך שאבא או אמא עמלו עליו. הפתרון הוא יצירת כריך מיוחד, שלא רק שיהיה ארוחה מזינה לילד באמצע יום הלימודים אלא גם יתן את תשומת הלב הכייפית הזו שכולנו זקוקים לה.

להמשיך לקרוא ←

צלחת גדולה ובתוכה ערימות של תבשילים: מה הקונוטציה הראשונה? בדרך כלל אוכל הודי. טעמי ה"טיול שאחרי הצבא" חזרו לארץ עם השבים והפכו לטעמים מוכרים ואהובים בארץ. אבל צלחת של תבשילים וטעמים שנאכלים בידיים בעזרת לחם דק אינם רק קולינריה הודית אלא גם אתיופית, שהיא פחות מוכרת בארץ למרות שגלי העלייה בשנות ה-90 הביאו איתם הרבה עולים חדשים על מטבחם.

"באלינג'רה" (באמהרית "חברותא") ממוקמת בכרם התימנים, בלב תל אביב. המקום קטן וניתן לשבת בו בחלק הפנימי או בחלק החיצוני הצופה אל רחבה רומנטית. את פנינו מקבלת פנטה פראדה היפיפייה, בכיסוי ראש מסורתי. כשהגענו למסעדה, בשעות הצהרים, היו שם יוצאי אתיופיה שבאו לטעום את הבית, לצד משפחה עם תינוק שנשנש אנג'רה בחתיכות קטנות, זוג רומנטי שחלק צלחות ולקוחות קבועים כולל אחד שהוא כל כך קבוע שהוא כבר בשלב המצאת המנות למסעדה.

התפריט כולל מנות השייכות לשני אזורים באתיופיה, האזור הכפרי שהוא ה"הארד קור" של טעמי המדינה, תיבול עז, חריפות ומרקמים דומיננטיים, ואזור אדיס אבבה העירוני, שטעמיו עדינים יותר והוא  מתאים למי שמתקשה עם אוכל חריף.

בתפריט מנות בשריות שהן בעיקר תבשילים של עוף ובקר, ומנות טבעוניות. הכוכבת הגדולה והבלתי מעורערת של המסעדה היא מנת ה" באלינג'רה" שמגיעה בווריאציה אישית או זוגית ומותאמת לדרישות הסועד, במקרה שלנו "צמחוני ולא חריף". קיבלנו מגש גדול שרופד בלחם האנג'רה המפורסם ועליו תלוליות של שני סוגי עדשים (אחד חריף מעט), חומוס וחומוס גרגרים, תבשיל מנגולד, תפוחי אדמה מבושלים עם גזר וכרוב ועוד ממגוון התבשילים שהתבשלו כל העת בסירים שעל הכיריים.

שיטת האכילה אמורה להיות תלישת הלחם מהקצה פנימה תוך צביטה של התבשיל שמעוניינים לאכול, והיישר אל הפה. אין צורך בסכו"ם (אם כי אם תבקשו בוודאי שתקבלו). קיבלנו אקסטרה אנג'רה לניגוב השאריות.

צלחת נוספת שהגיעה אלינו הכילה מנת חציל בטחינה אתיופית אותנטית עם גרגרי חומוס וסלסה אתיופית, ואם הייתי צריכה לאפיין את טעמה הייתי מציינת אפילו ניצוץ של מתקתקות.  בנוסף קיבלנו גם קערית של "דארו", לחם אתיופי בתיבול כורכום.

בזמן שטעמנו את המנות השונות, פנטה סיפרה לנו כי הישראלים פתוחים מאד לטעום מאכלים חדשים וכי אין צורך להתאים את המנות לחיך הישראלי מכיוון שהם דווקא מחפשים את האותנטיות.

עוד אחת מההעדפות של הקהל הישראלי היא מזון בריא, והמטבח האתיופי עונה על הדרישה הזו בגדול מכיוון שקמח הטף שממנו מכינים את האנג'רה נחשב למזון על שכולל חומצות אמינו שחיוניות לבריאותו של אדם, ביחד עם ברזל, מגנזיום, חלבון, וויטמינים וסידן, ובנוסף לכך הוא לחם נטול גלוטן כך שגם מי שרגיש או נמנע מגלוטן יכול להנות ממנו. המרקם שלו ספוגי, מזכיר קצת לחוח תימני, והוא מקבל באהבה את הרטבים והתבשילים שעליו.

באתיופיה לא מקובל לאכול קינוח, קונספט שעבור ישראלים רבים הוא מוזר לחלוטין, וכדי להשביע את התשוקה למתוק שאחרי הארוחה, פיתחו ב"באלינג'רה" קינוח שיספק את הצורך הזה אבל עדיין ישמור על הבריאות, בשם "אנגוצ'ה" – פנקייקים קטנים עשויים מקמח טף שמלוטפים בדבש או סילאן (בגירסה הטבעונית). אם מצרפים קפה אתיופי או תה מדובר בסיום קליל לארוחה.

המטבח האתיופי הבריא, עם שלל האפשרויות הטבעוניות או בשריות, והלחם הקליל מתאימים מאד למזג האוויר הישראלי, כמו גם למזג של הישראלים עצמם, שאוהבים להתנסות ואינם מקובעים רק על מה שהם מכירים. ישנה אפשרות גם ל"טייק אווי" ובקרוב גם שירות משלוחים ויש גם אופציה נוספת מלהיבה במיוחד של שירות הקייטרינג של המסעדה שמביא את המטעמים האתיופיים לאן שרוצים, ביחד עם הדגמות של הכנת מנות במקום, טקס קפה ועוד. ואני מקנאה בעובדי חברות ההייטק בסביבה שמזמינות שירות כזה בימי חמישי כדי לסיים את השבוע בטעם טוב.

"באלינג'רה" – רחוב מל"ן 2, כרם התימנים תל אביב

מסעדה אתיופית אותנטית.

טלפון: 03-5252552

מחיר ארוחה ממוצעת לסועד: 50 שקלים.

גישה לנכים: יש

ארוחות עסקיות: יש בכל ימות השבוע כולל יום שישי, בשעות הצהרים.

שעות הפתיחה:  בימים א-ה 12:00 – 23:00

יום ו' 11:00 – שעה לפני כניסת השבת

מוצאי שבת- החל משעה לאחר יציאת השבת.

המסעדה כשרה.

לרשת "קפה נטו" מספר סניפים, אולם רק שניים מהם סניפי "מהדרין". הבולט בהם הוא סניף רעננה, שממוקם ב"מרכז גולן" , פינת חמד רעננית עם שפע חנייה נוחה חינמית ושני חללי ישיבה גדולים ומרווחים.

הצצה בתפריט מגלה כמה דברים מעניינים- ראשית, למרות ששמו של המקום רומז על "קפה" (כי ב1994 כשהרשת הוקמה, המטרה היתה קודם כל קפה איכותי, מקסימום לצד מאפה או כריך), מדובר במסעדה לכל דבר, שכוללת הרבה מנות מבושלות לצד סלטים, כריכים, מאפים, ארוחות בוקר שמוגשות כל היום (!), מנות דג וקטניות, פיצה ופסטות, שייקים ומשקאות חמים ועוד.

כמו תמיד כשאנו מוזמנים לטעום ממטבחה של מסעדה, אנו משאירים את הבחירה בידי הצוות ומעולם לא התאכזבנו. במקרה של "קפה נטו"  רק היינו חייבים , כחובבי ברזיל מושבעים, את שני השייקים שמבוססים על פרי האסאי – " שייק ברזיל" שמבוסס על אסאי, גרנולה, בננה וחלב, ו"שייק אסאי" שמבוסס כולו על הפרי עצמו. (מחירי שני השייקים 29 שקלים לכוס גדולה). בלגימה הראשונה כבר חזרנו לרחובות ריו דה ז'נירו (אלוהים, תן לי עכשיו גווארנה ונסגור עניין!) והשייקים היו מרווים (ניתן לבקש על בסיס חלב, מים, מיץ פירות או חלב טבעוני מסוגים שונים) ומרעננים בערב אביבי זה.

להמשיך לקרוא ←

בשנת 1948 התרחשו שני אירועים משמעותיים- הוקמה מדינת ישראל ונוסד מפעל "השחר העולה" בחיפה. טעם מתוק למדינה הצעירה.

מאז כבר שבעים שנה מלווה ממרח  "השחר העולה" את הילדים, הנכדים, החיילים, וגם המבוגרים שרוצים את המתיקות הזו שמזכירה לנו את הבית ואת הילדות.

הקרם שמתאים להכנת כל קינוח, כריך או בשיטה הכי טובה- של החזקתו בכוח ביד אחת (שאף אחד לא יחשוב על לקחת…) וכפית ביד השניה (או בגרסה אצלנו בבית – כף!) ויאללה בלגאן! פסטיבל של מתיקות כל כך מוכרת וכל כך אהובה.

להמשיך לקרוא ←