אביב הגיע, פסח בא, השמש הזורחת ביחד עם חופשת בית הספר, מוציאים אותנו החוצה אל הטבע- לטייל, לנשום, לראות את הארץ ולאהוב אותה ברגליים ובנשמה.
אחד האזורים המקסימים ביותר בארץ הוא אזור הגליל המערבי, מרחק נסיעה קצר מהמרכז, ואנחנו בלב הפורח והירוק, עם המון פעילויות לכל הגילאים , רק לבחור.
איפה להתחיל? הדרך הנוחה ביותר להתחיל היא באתר של "אוצרות הגליל".
חברת "אלפרו" בהחלט לא שוקטת על השמרים, או במקרה שלה "על השקדים". בשוק הצומח של משקאות מהצומח (איזה משחק מילים, הא?) למשקאות השקדים יש חלק נכבד וטעים, ולסדרת השקדים של "אלפרו" שכללה עד עכשיו משקה שקדים ומשקה שקדים ללא סוכר, נוספו שני אחים חדשים- "משקה שקדים בטעם וניל" ו"משקה קוקוס שקדים".
מאפים תפוחים, שמנמנים, כאלה שיצאו הרגע מהתנור, הריח המטריף, האדים המהבילים, והציפיה לתחושה האוורירית הזו כשאנו נוגסים במאפה טרי, אין כמו התחושה הזו. ובפסח כשהשיניים הטוחנות עובדות במשרה מלאה ויותר, ויש לנו גם יותר זמן להשקיע במאפים, אנו מחפשים את חומרי הגלם שיאפשרו לנו להוציא את המיטב.
מוצרים של המפעל הוותיק "מן" מככבים על מדפי רשתות השיווק שנים רבות, והם פופולאריים ואהובים.
הבעיה היא שלא כולם יכולים או רוצים לצרוך סוכר, ועדיין רוצים להנות מהמוצרים האיכותיים של המפעל.
החידוש של "מן" היום הוא סדרת וופלים ועוגיות ללא תוספת סוכר. במקום הסוכר יש סוכרלוז של SPLENDA וכמובן שהמוצרים גם נושאים את תקן הטבעונות.
יש הרבה מלונות בתל אביב אבל אם בתשבץ תופיע לנו ההגדרה "מלון הפאר הראשון של תל אביב שמושך אליו שועי עולם", גם בלי להסתכל על התשבץ אנחנו יודעים שיש שם שתי אותיות, ושהתשובה היא "דן".
אחד הדברים הכי מגרים בעולם הוא ריח של מאפה שמרים. אחד הדברים הכי מתסכלים בחג הפסח הוא שבגלל שאין קמח, מוגבלים באפייה, בעיקר במוצרי שמרים שקשה לשחזר עם קמח תפוחי אדמה או דברים דומים לזה.
מגיעים אסם ועושים מהפכה- מעכשיו אפשר לאפות עם שמרים, ועוד בקלות.
איך עובד הפטנט?
"תערובת להכנת מאפי שמרים לפסח" – שקית קטנה שטומנת בחובה את כל הסוד- מוצר שהוא כמו קמח לכל דבר, שמכיל כבר שמרים ומאפשר להכין כל מאפה שעולה על הדעת- לחמניות, פיצה, עוגות שמרים שוקולד, הכל כבר שם. (להעתיק מתכון על האריזה). הסוד הוא קמח אורז שבצירוף שמרים וחלבון אפונה, עם בונוס של סיבים תזונתיים- והכל ביחד יוצר את המרקם המבוקש.
ובונוס נוסף- התערובת להכנת מאפי שמרים לפסח הינה ללא גלוטן ככה שגם מי שרגיש לגלוטן יכול להנות ממאפים ריחניים וטריים כיד הדמיון.
התערובת כשרה לפסח לאוכלי קטניות.
הבעיה מתחילה כשאומרים לי שאפשר לעשות המון דברים, ואז אני מתחילה להסחף- מלוח? מתוק? מאפה שמוגש חם או קר? מה אני יכולה לגוון ולחדש? בסוף הלכתי על ההמלצה שעל האריזה, בעיקר כדי להתיידד עם החומר ולהבין איך הוא פועל, ואז בפעם הבאה אוכל להיות חופשיה יותר. כמובן שלא יכלתי ממש לעשות אחד על אחד, אז בחרתי לשפר ובמקום ליצור "לחמניות" כמו שמופיע במתכון המומלץ, הלכתי על "לחמניות ממולאות מתוקות".
וזה מה שעשיתי:
ההוראה הראשונה שעל השקית אמרה "לחמם תנור ל180". אני דילגתי על השלב הזה כי אחרי זה עוד צריכות להיות שתי התפחות ועוד לישה באמצע, כך שאין טעם שהתנור יעבוד סתם במשך קרוב לשעתיים. העברתי את הסעיף הזה קצת לפני סוף המתכון.
חג הפסח הוא אולי חג החירות אבל לפני החג כולנו עבדים- של הנקיון, של ההכנות, ושל הסדר, לא רק זה שנערך עם צלחת של כרפס וחרוסת אלא כזה שצריך לעשות בכל הבית, בעצם בכל השנה.
הבעיה היא לא דברים מוגדרים שכולם יודעים איפה הם – המברג בקופסת כלי העבודה, המחבת בארון כלי המטבח וכדומה, אלא הדברים שנוטים להסתובב, להתפזר ובאופן כללי להערם בכל מקום.
מאז שאני בלוגרית יצא לי להתנסות ולטעום המון דברים שלא טעמתי בחיים, או שבכלל לא ידעתי על קיומם. ב"חוות תקוע" יש כל כך הרבה דברים מיוחדים, שכל פעם הם מצליחים להפתיע אותי.
הפעם נחתו אצלי שני דברים- אנדיב (המוכר גם כ"עולש"), ו"עלי ניצנים". מה זה בדיוק?
אחד המצבים הלא נעימים בחיים- נוסעים בדרך ארוכה, כשמרגישים שה"טבע קורא". אם אתה גבר, אין לך בעיה, מוצאים פינה וזהו, מסתדרים. אבל כבחורה המוצא הנפוץ ביותר הוא תחנות דלק. אז עוצרים בתחנת דלק, מזנקים מהמכונית, רצים אל הדלת בתקווה שהיא פתוחה ו… עפים אחורנית. למה? כי בדרך כלל זה לא מריח שושנים שם. נכון, יש תחנות מטופחות, אבל יש גם מספיק כאלה שצריך להיות נואשת מאד כדי להכנס.
מצב אחר- נכנסים למכונית, ואז מגלים באיחור שמישהו עישן שם, והריח נדבק ומחניק, ולא נעלם גם כשפותחים חלון ומאפשרים לרוח מקפיאה להכנס. גם אם יש ילדים ברכב ואחד מהם לא הרגיש טוב בנסיעה, חייבים לטהר את הריח.
ואיך אפשר בלי ה"עונג האולטימטיבי" של להכנס לחדרו של מתבגר ולפגוש שם את נעלי הכדורסל שלו, יחד עם בגדים שאיכשהו לא הגיעו לסל הכביסה?
בכל שנה לקראת חג המולד אנו רואים בטלוויזיה כיצד האמריקאים משתגעים, ממלאים את הקניונים, מתרוצצים מחנות לחנות בחיפוש אחרי מתנות לחג. אנחנו חושבים לעצמנו "איזה פראיירים הם, משתגעים בגלל מתנות שבדרך כלל הן לא מה שהמקבל בכלל רוצה". ואז עוברת חצי שנה, מגיעה תקופת הפסח אצלנו, כולל ההתארחויות אצל משפחה וחברים, ואנחנו מוצאים את עצמנו בדיוק באותה סיטואציה- מתרוצצים בין חנויות, מחפשים את הוואזה המושלמת או את סט הכלים הדקורטיבי (בכלל, המילה "דקורטיבי" מופיעה על כל דבר, נראה לי שיש אפילו קיסמי שיניים "דקורטיביים" ) כדי להביא לחמות או לסבתא, רק בשביל שהיא תחייך בנימוס, תגיד משהו כמו "לא הייתם צריכים" ותקבור את זה בבוידעם ביחד עם מתנות "דקורטיביות" אחרות ששוכבות שם משנים קודמות.
וזה לא רק בחגים ולא רק לסבתא, אישית – כבחורה, תשעים אחוז מהמתנות שאני מקבלת ליום ההולדת שלי הן איכשהו מחנויות סבונים למיניהם, כך שאם מישהו רוצה למלא בריכה עם קרם גוף- אני הכתובת.
ואז נשאלת השאלה- למה בעצם? למה שהצד הנותן יצטרך להתרוצץ , בדרך כלל מלווה בילד או שניים שמשתעממים מכל העסק, בין חנויות כלי בית או מצעים, כשהוא מנסה לחשוב "מה סבתא זלדה תגיד על מפת שולחן מנוקדת באדום לבן?", תוך הדחקות בין אלפי אנשים שעושים אותו דבר, וזה בתנאי שמצאנו חנייה כמובן.
