היא קטנה, היא מתוקה (או מלוחה), היא נבלעת בביס אחד של כיף מרוכז והיא "מזון הניחומים" האולטימטיבי – העוגיה.
הדבר הראשון שילדים לומדים להכין במטבח, הדבר הכייפי הזה שלא צריך סיבה בשבילו מלבד כוס קפה וגם זה לא חובה, והדבר האהוב ביותר על "עוגי מפלצת העוגיות" – העוגיה.
את "אלפרדו" אני מכירה ואוהבת מהסניף בפתח תקווה, מקום חלבי כשר למהדרין, שמשרת את כל הסביבה ושצריך להזמין תור מראש כי אחרת פשוט אין מקום.
אחת התכונות הבולטות של רשת "אלפרדו" היא הנדיבות, מנות גדולות ועשירות שעושות כיף בלב כי אין כמו מסעדה קמצנית להבריח אורחים.
עכשיו נולדה אחות חדשה לרשת – סניף אלפרדו בראשון לציון, שממשיך את האיכות והאדיבות במיקום מצוין ובכך שהוא הסניף ה"כשר למהדרין" היחיד ברדיוס ענק, כך שגם קהלים שומרי מסורת וכשרויות שונות, מוצאים בו אוכל טוב, במחירים נוחים ובשירות מפנק.
הוזמנתי לבדוק מה בדיוק יש שם טעים. את פני קיבל הבעלים של הסניף, שמעון, שכמו שאני תמיד נוהגת לומר "תפתיע אותי" והוא אכן הפתיע אותי במנות מיוחדות ומעניינות.
לפעמים אחד ועוד אחד הם הרבה יותר משתיים. מתי זה קורה? למשל כשלוקחים את המנה האהובה על כולם – פיצה, ומשלבים עם התכונה הכי חשובה לאנשים –נוחות, ואם אפשר להכניס טלפון סלולרי לעסק, הכי טוב והכי מהיר.
כמו כל שנה, נערך אמש כנס "קולינרי 2015" בו הציגו יצרנים רבים את החידושים האחרונים של מוצריהם. בתערוכה לא היו מוצרי בשר, כיוון שהיא כשרה וחלבית, והיות ואי אפשר לסקור את הכל, בחרתי לספר על מוצרים שנראו לי מיוחדים ובולטים באופן מיוחד.
אז מה היה לנו שם?
רן גפנר צילום מאיה באומל בירגר 080215
בילדותי "קוסם" היה זה ששולף שפן מהכובע (כן, אני יודעת שזה בעצם ארנב, אבל הביטוי נשאר…). היו אלה שהוציאו מטפחות מהפה בשרשרת ארוכה, אלה שביקשו "תבחר קלף" והפגינו זריזות ידיים, והיתה תוכנית טלוויזיה בשבת שאירחה כל מני אומנים, ואחד מהם היה צ'אן קנסטה. כולם מכירים את אורי גלר, אבל בשבילי כילדה, בהופעתו בתוכנית המיתולוגית "שעה טובה" (תוכנית אירוח משנות השמונים -ערוץ יחיד, מאה אחוזי רייטינג למעט שומרי השבת), קנסטה עשה דברים שלא נראו בעבר, ובלתי אפשריים. הוא הביא ספר עב כרס, ביקש מאחד האורחים האחרים לבחור עמוד, מהשני לבחור שורה, מהשלישי לבחור מילה, וניחש במדויק את המילה. הוא המשיך עוד ועוד, לעשות מעשי קסמים שאז הוגדרו פשוט כ"טריקים" , כשהמילה "מנטליסט" עוד לא היתה בלקסיקון.
הוד השרון היא עיר מתפתחת , והאפשרויות שקיימות בה מושכות משפחות צעירות רבות להקים בה את ביתם, והשכונות צומחות בקצב ולגובה. ומה משפחות אוהבות לאכול? משהו לאמא, משהו לאבא ושיהיה גם משהו לילד. והטעם המשותף הוא בדרך כלל אוכל איטלקי, שאהוב על כל הגילאים ושכל אחד מוצא בו מה שבא לו לאכול באותו רגע.
אם מנסים להזכר בסמל ישראלי קולנרי מובהק, השקשוקה מתייצבת באחד המקומות הראשונים ברשימה, אולי רק מתחרה בפלאפל.
ביצים, עגבניות, קצת חריף, גבינה, לכל אחד יש את המתכון שלו, ויש המון גרסאות.
כשרעבים וממהרים, נוצר שילוב קטלני שמסתיים בדרך כלל בפחמימות מיותרות. טונה מצד שני תמיד נחשבה למנת בריאות אבל די משעמם לחטוף קופסת טונה וזהו, ולהתחיל להוסיף דברים כבר הופך ליותר מדי עבודה.
נסיעה לאילת תמיד דורשת סיבה טובה. כי עד שכבר נוסעים כל כך הרבה זמן, או לחילופין, מוציאים הרבה כסף על טיסות, צריך להגיע בסוף למלון שיתן לנו את התחושה האולטימטיבית של חופשה, כזו שתגרום לנו לרצות ולשוב עוד ועוד לקצה הדרומי של ישראל.
אז כשחשבנו על נופש, התלבטנו לגבי המלונות ולבסוף נפלה ההחלטה- "לאונרדו פלאזה" – זאת משתי סיבות – ראשית כי בעבר התארחתי במלונות "לאונרדו" שונים בארץ ותמיד הייתי מרוצה מאד, ושנית, כי המיקום מעולה- על הטיילת מול הים.
אז יצאנו לדרך, השגנו טיסות (מצרך די נדיר אבל הצלחנו!) ונחתנו בעיר הכל כך רחוקה וקרובה בבת אחת. המרחק משדה התעופה היה קצר כך שתוך עשר דקות הליכה כבר היינו במלון.
אחד הדברים שאני אוהבת בנסיעות לאירופה, הוא להכנס לחנות ירקות ולקנות סלסילות של מיטב פירות היער, שמביאים אותי ישר לאגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן והאחים גרים, שם הגיבורים והגיבורות היו מלקטים כל מני גרגרים ופירות ארומטיים. בישראל אמנם יש מקומות מועטים שמגדלים את הפירות, אבל בשביל זה צריך לנסוע לקצה הארץ.
עכשיו שופרסל מביאים את הבשורה לחנות הקרובה לבית, ועושר האפשרויות הוא אדיר.