בלב יהוד, בחצר שקטה, יושבת לה "אסתר" – שמוגדרת כ"בית אוכל ומעדנים". השף איציק בר סימן טוב , בעברו ב"קלודין" והתמחות במסעדות מישלן בצרפת, בנה תפריט שמשלב סגנונות שונים, מהמטבח הצרפתי והים תיכוני , בצלחות מרהיב ובמגוון טעמים ומחירים (שפויים לגמרי אגב). המסעדה קיימת שבע שנים ומגוונת מדי עונה את התפריט.

השולחנות ערוכים בחגיגיות, כוסות קריסטל ומפות לבנות, ומבחר יינות לליווי כל ארוחה.

הוזמנתי באמצע השבוע והמסעדה המתה סועדים, אווירה רגועה ושירות מהיר וחרישי.

עד שבחרנו מהתפריט, קיבלנו שני קוקטלים אלכוהוליים – "קמפרי ותפוזים סחוטים "( 30 שקלים) ו"ברז'ר מרסי" – על בסיס פסטיס עם סן פנגרינו (30 שקלים). בברז'ר לא נגעתי כי אני לא חברה טובה של טעם וריח אניסי מודגשים, אבל הקמפרי התקבל בעונג רב, וסידר לי את הראש למצב רוח כייפי לארוחה.

היינו אחת קרניבורית ואחד צמחוני ולשנינו היו הרבה אופציות.

בחרנו –

הוא – "סלט כמו ב- ל'אנטריקוט" – שם שמסתיר מאחוריו סלט ירוק של הרבה חסות, וינגרט צרפתי, אגוזי מלך וגבינה כחולה (35 שקלים) ואני – הרינג הולנדי ותפוחי אדמה (38 שקלים).

הסלט היה מרענן, אני רגילה לסלטים כאלה גם עם תוספת פרי כמו אגסים למשל, אבל הוא טען שהסלט עשיר ולא צריך להוסיף כלום. אני חזרתי למחוזות ילדותי עם ההרינג, לא שאני הולנדית אבל גם במחוזות פולין שילוב של הרינג, תפוחי אדמה והרבה בצל משני צבעים, יוצר מנה כייפית.

אם הייתי צריכה לבחור בין שתי המנות, הייתי נשארת עם הבחירה שלי של ההרינג, פשוט כי סלט, גם אם הוא מוצלח ומרענן, נשאר עדיין סלט.

לעיקריות בחרנו

"ניוקי פטריות שימגי ושמן כמהין" – 65 שקלים, ואני "לחי עגל וירקות שורש" – 95 שקלים.

הניוקי היה רך והיה לו המון רוטב שנוגב בעזרת לחם הבית (15 שקלים) – לחם עם צימוקים ומתיקות עדינה שהגיע עם חמאה , רוטב איולי, וכמובן שמן זית וחומץ עם זיתים.

הלחי.. ובכן, בהתחלה חששתי שמדובר במנה עזת טעמים כמו מנות רבות בבישול ארוך ואיטי, אבל בפועל התיבול היה עדין (ציר הבקר שעליו הושתתה המנה לא היה תוקפני ומרוכז מדי למרות הבישול הארוך), הבשר היה רך ונימוח, כמעט הזכיר פטה כבד במרקם שלו, ותוספת הפירה (החלבי- כמו שהדגישה המלצרית לשמחתי) , הכל ביחד יצר מנה חורפית משביעה (מאד!). לצד הבשר היו גם פרוסות ירקות כמו כרישה וגזר שהזדגגו מהרוטב.

גם כאן, אם הייתי צריכה לבחור בין המנות , הייתי מתאימה יותר את הניוקי לארוחת צהרים, כשעוד צריך לחזור למשרד, ואת לחי העגל לארוחת ערב, כשאפשר להזיז את הכיסא אחורנית ולפתוח את הכפתור העליון במכנסיים…

יין של "קסטל" ליווה את הארוחה והחמיא בעיקר לבשרים.

חמישה קינוחים הגיעו לנו לשולחן (מחיר ממוצע כ30 שקלים)- חלקם קלאסיים כמו תותים על מרסלה ומסקרפונה, ומוס שוקולד, למי שרוצה טעמים מוכרים ובטוחים, וחלקם חדשניים יותר – סברינה עם טאצ'ים מיוחדים, והמנה המצליחה ביותר לדברי המלצרית – חבושים בסגנון טורקי עם גלידת קאימק וקישוט קדאיף- כשהחבוש מזכיר קצת ריבה ומאד מתוק והגלידה מרגיעה את המתיקות. אני אהבתי ביותר את הקינוח החמישי – ששייך לקטגוריית הקלאסיים אבל תלוי בביצוע מדוייק- קרם ברולה, שהרגיע את החשש שלי מטעם "בייצתי" שהרבה פעמים ניכר בו, אבל במקרה הנוכחי הקרם היה פשוט מתוק אבל לא מתוק מדי, ורך לעומת הציפוי הסוכרי קרמלי המתפצח שהיה בעובי הנכון כדי ליצור פיסות "זכוכית" כייפיות ולא עבות מדי או דקות מדי.

לקראת ה"וואלנטיינז" (ואיזה כיף שבישראל חוגגים חג אהבה פעמיים בשנה, הלוואי כל יום!) "אסתר" עורכת מבצע שיתוף פעולה עם חנות פרחים מקומית, שתפתח "סניף" במסעדה עצמה ותאפשר הזמנת פרחים לפני ארוחה או קישוטים מיוחדים לשולחנות.

מידע על אירועים ועל תפריטים ניתן למצוא בדף הפייסבוק של המסעדה- https://www.facebook.com/Msdtstr

מתחם התחנה בתל אביב, מהווה בית למסעדות ועסקים רבים שקבעו בו את משכנם, בתוך מבנים ישנים ושמורים שמעבירים את הטעם של פעם ומשחזרים את האווירה.

מסעדת "רג'ינה" הכשרה יושבת באחד המבנים, שעוצב כדי לשמור על הטעמים של פעם, עם פריטים וריהוט בהתאמה, ואוכל של סבתא. איזו סבתא? כל הסבתות, מכל העדות.

לקראת החורף הוזמנתי להתנסות בתפריט החורף החדש של רג'ינה (שהיתה אגב אישה אמיתית!) עם דגש על מנות הקציצות המיוחדות, מכל העדות ובכל הסגנונות. התפריט נוצר בעזרת השפית הידועה מיקה שרון.

ציפי לוי, מנהלת השיווק של המקום ערכה לנו  סיור קצר במקום,בו ראינו פינות השונות שמתאימות לאירועים שונים, כולל גינת אירועים רחבה שמקורה בחורף, כך שגם בימות גשם אפשר לערוך אירועים (ואפילו חתונות כי כאמור המקום כשר).

כל היינות במקום הם ישראלים, והראשון שטעמנו (מבין הרבה …) היה יין קליל, קברנה מרלו של EVER RED מעמק האלה. כל כך קליל שנשתה כמו מיץ.

הערה חשובה- המנות המצולמות הן בגודל מוקטן כדי שלא לפוצץ את הבלוגרים. במקור המנות גדולות יותר.

עם היין הגיעו המרקים, שהרי אין חורף בלי מרק ואנחנו טעמנו שניים – מרק גונדי מסורתי עם תפוחי אדמה, בצל ואורז לבן (46 שקלים) ומרק קובה עם סלק וירקות (48 שקלים). שניהם היו עשירים (בכלל "עשירים" זו מילה שתחזור לגבי הרבה מהמנות) ואם אני צריכה לבחור מבין השניים אלך על הגונדי בגלל הייחוד שלו ובעיקר בגלל הבצל השלם שבושל בו והפך לסוכריה מתקתקה ורכה. בתמונה לא מופיע האורז, שוב, כדי לא להתמלא מהר מדי.

מבחר מסלטי המקום הגיעו לשולחן:

סלט "שכונה"– עגבניות, צנון, פלפל חריף והרבה כוסברה (42) – פה הייתי בדילמה. מצד אחד אני שפוטה של כוסברה, מצד שני אני לא מסוגלת לאכול חריף, והסלט הזה.. כן, חריף. אז טעמתי קצת בלבד והעדפתי לעבור למשהו יותר סולידי עבורי. לחובבי החריף – מומלץ.

סלט "פועלות" – עלי ארוגולה, חסה, ירקות שורש, רוטב סילאן ולימון (זו ההגדרה בתפריט, בפועל בגלל המלאי בשוק, היו לבבות חסה במקום הארוגולה, וגם פרוסות קולרבי) (44 שקלים) וזה היה סלט מרענן מאד, ומתוק שקושט בחמוציות לתוספת בריאות.

סלט קוביות סלק – חמוד (לא מופיע בתפריט, אין לי מחיר)

"הטחינה של רג'ינה" – (22 שקלים)  – טחינה ביתית קלאסית מתובלת בעדינות שנוגבה על ידי לחם הבית – לחם פרנה מרוקאי שמגיע עם שמן זית וקונפי שום (16 שקלים)

"כבד עוף קצוץ של רג'ינה עם בצל סגול ועוד הפתעות" (38 שקלים). טוב, זה לא היה בתוכנית אבל זה נשמע כל כך מפתה בתפריט המסעדה שלא יכלנו בלי זה, וקיבלנו צלחות של כבד מתקתק עם המון בצל מטוגן ועוד כמה סוגי בצל מלמעלה (המכונים "הפתעות"), חזרנו כמו בסצינה של מבקר המסעדות של "רטטוי"- הישר לבית סבתא, עם הכיסויים על הספות ומפיות ה"קרושה" על הטלוויזיה, קומפלט. נוגב וחוסל.

הכל לווה ביין סירה משובח, גם הוא ישראלי. (כל היינות הומלצו לנו על ידי מתן איש האלכוהול של המקום שגם פינק אותנו בקוקטיילים של ערק אפרסק וודקה פירות יער).

ולמטרה שלשמה התכנסנו – הקציצות של תפריט החורף.

קיבלנו ארבעה סוגים, שוב במנות מוקטנות –

סיניה– קציצות בקר עשויות בטחינה וירקות במחבת חם עם לאפה בתוספת מג'דרה (74 שקל)- קציצות אווריריות עם טחינה חמה, עונג. אם לא היתה עוד מנה אחת שהיתה הפיבוריטית שלי, זו בהחלט היתה במקום הראשון. (רק לשים לב לפרוסות של פלפל חריף שנמצאות שם ועלולות להפתיע את מי שלא שם לב..)

קציצות בגדד– ברוטב שזיפים וסילאן עם אורז לבן (71 שקלים). טוב, בביקור קודם ב"רג'ינה" לפני שנה וחצי, טעמתי את הקציצות ובזמנו לא התלהבתי מהן. אולי משהו השתנה במתכון, אולי הטעם שלי השתנה, כי הפעם הן היו הפיבוריטיות שלי. המתיקות היתה עדינה, הבשריות נוכחת, אהבתי. כאמור, המקום הראשון שלי כשאחריו בצמוד, הסיניה.

קבב ממולא בטחינה  היו הקציצות הבאות, מנה קלאסית שמשום מה לא מצאתי בתפריט ולכן אין לי מחיר, ואחרונות חביבות – סופריטו – קציצות בקר וטלה בבישול ארוך עם קוביות חציל, תפוח אדמה, מנגולד ואורז לבן (71 שקלים)- ביתיות מאד, למי שמתגעגע לסבתא שלו, זו הבחירה.

סביב השולחן לא היתה הסכמה, לכל אחד היתה הבחירה שלו וכל אחד מצא את הנישה שלו.

יין אדום מהרי יהודה ליווה בהצלחה את מנות הקציצות.

עוד וודקה עם פירות יער, עוד ערק, שתיה חמה (ובגלל הכשרות אין חלב אלא חלב סויה) ולמתוקים.

קיבלנו שתיים ממנות הקינוח

"שטרודל תפוחים,צימוקים ואגוזי מלך עם גלידת ווניל" (36 שקלים) – כשזה שהגלידה פרווה כמעט לא ניכר בה, והיא מקררת את החום של התפוחים והמאפה, וצלחת של "שלישית מתוקים" – תמרים, חלווה ועוגת הבית – במקרה שלנו עוגת גזר ועוגת שוקולד קוקוס, (28 שקלים). מבין כל המתוקים הבחירה שלי היא עוגת הקוקוס שהיתה עסיסית מאד ומתוקה וקיררה מעט את הכבדות של כל הארוחה שאכלנו.

במקום נערכות גם קבלות שבת בימי שישי בצהרים עם המון מוסיקה ושמחה, ויש אפשרות גם לקחת הביתה מנות כמו חמין, ממולאים ומרק דגים, כדי להנות גם בשבת.

ישנן כמובן גם מנות עסקיות.

אתר המסעדה: http://www.reginarest.co.il/

טיילתי בצפון, בגליל העליון ליתר דיוק, ובין החרמון לבניאס, החלטתי ללכת לפי השילוט ולמצוא את המקומות הקולינריים המפתיעים והקטנים. מצאתי חמישה כאלה

הראשון היה בקיבוץ דפנה  – מוזיאון השוקולד של שולמן- מקום מתוק תרתי משמע, שכולל את הסטוריית השוקולד, פסלים משוקולד, סדנאות שוקולד וכמובן המון שוקולדים מסוגים שונים למכירה.

כתובת האתר לפרטים – http://www.scm.co.il/index.asp

הנקודה השניה שעצרנו בה היתה קיבוץ חולתה- ושם מצאנו שני אוצרות-

"דרך התבלינים"- חנות עשירה בטעמים וריחות של תבלינים, כלים, חליטות, חלווה (כולל סוגים שלא נדבקים – לא לכלים ולא לשיניים!), ותערובות שונות (כולל "בכור" לניקוי אנרגטי).

במקום יש גם סדנאות, טעימות, קורס צמחי מרפא ועוד.

פרטים- http://www.derech-hatavlinim.co.il/spice-store1.asp

יש גם משלוחים לכל רחבי הארץ.

עוד בקיבוץ חולתה-

"שלום עלחם"- מאפיה קטנה של לחמים טבעיים כולל מחמצת, שמרים, בריאות ועוד.

פרטים בדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pages/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%9C%D7%97%D7%9D/195946800450493

באזור מושב אודם באזור צפון רמת הגולן מצאנו את "יקב אודם" ומה יותר טוב מיין טוב כדי להפשיר מכל הקרח והשלג מסביב?

טעמנו ביקב יינות לבנים, אדומים וגם יינות קינוח מתוקים (מומלץ ה"ענבר" – מופיע בתמונה באמצע). היינות של "אודם" הם כשרים וזכו לפרסים רבים בתערוכות כמו "טרווינו". אנו עוד רכשנו לעצמנו בקבוק של "וולקניק- שרדונה 2012" שהיה כל כך טוב שהיה שווה לסחוב כל הדרך עד המרכז.

פרטים על היקב וסוגי היינות – http://www.harodem.co.il/

בדרך בחזרה עברנו את מרכז המבקרים של פירות "בראשית" ולמרות שלא נרשמנו לסיור, הסכימו לצרף אותנו כדי לראות ולשמוע הסברים על פס היצור של הפירות- מהקטיף ועד לסופרמרקט. ראינו את המערכת הממוחשבת החכמה שמסוגלת להפריד תפוחים על פי משקל, צבע ורמת איכות (כשכל תפוח מצולם ונסרק בנפרד!), ראינו את שיטות האריזה הרובוטיות ואת ההקפדה על כך שרק תפוחים איכותיים יגיעו לצרכנים (הפחות יפים הולכים לתעשייות כגון סיידר או שימורים).

פרטים על הסיורים – http://www.pri-beresheet.co.il/template/default.aspx?CatId=11

הסיור אורך כחצי שעה והוא בתשלום.

כשהזמינו אותי ל"לילי 24" – מסעדה צרפתית כשרה בתל אביב, דבר ראשון חשבתי יוקרה. חשבתי מה ללבוש, חשבתי שכדאי לבוא בתחבורה ציבורית בגלל היינות המשובחים, וחשבתי שהולך להיות לי ערב מהסרטים.

אז מצאתי מה ללבוש, עליתי לאוטובוס והגעתי לפנינה צרפתית באמצע תל אביב. "לילי 24" ממוקמת באופן לא מפתיע בלילינבלום 24 בתל אביב, ומוגדרת כ"ביסטרו צרפתי עם נגיעות ים תיכוניות". המבנה הוא מבנה לשימור והוא יפיפה והמסעדה בנויה מפינות שונות  – ישיבה פנימית, קומת גלריה וכמובן חצר יפיפיה מעוטרת בנופי פאריס, כל זה יוצר בועה צרפתית שמעבירה את האורחים הישר לאירופה.

שף קונדיטור אנני בן קד, בוגר הקורדון בלו הצרפתי, וכן האקדמיה האיטלקית הוא בלגי שעלה לארץ לפני כ13 שנים ומאז ייסד מסעדות רבות, מתמודד בפעם הראשונה עם בישול כשר (הבשר חלק למהדרין) ומוצא פתרונות מקוריים שיוצרים מנות מעודנות כמיטב הקולינריה הצרפתית. (ועל הדרך גם זכה במדליית זהב באליפות פיצה בנאפולי שבאיטליה בשנת 2012).

אחרי היינות המתבקשים (מתוך מבחר יינות מיקבים נבחרים בצרפת ובישראל), קיבלנו מבחר של מנות ראשונות , חלקן מנות מיוחדות שלא מופיעות בתפריט ולכן אין לי מחירים.

–        לחם הבית שהוגש עם שני ממרחים – טפנד (קיבלנו שניים – אחד זיתים ואחד עגבניות) וממרח נוסף דמוי חמאה – טוב, להתחיל לספר על הרכות של הלחם ועל העיצוב היפיפה שלו או פשוט לספר שביקשנו עוד שני לחמים נוספים כי הראשון חוסל תוך שניות?

–        קרפציו- נתחי בקר חתוכים דק בבלסמי, שמן זית ולימון עם פרוסות דקות של ארטישוק (49 שקלים בתפריט) – מנה חמודה ומלאת טעמים. אהבתי את גרגרי המלח הגס שהתפצחו בין השיניים.

–        סלט ארטישוק – מנה חמודה, למי שרוצה מנת פתיחה צמחונית.

–        פטה כבד עוף – טוב, המילה "פטה" לא מתאימה, אולי "ענן" מתאים יותר. הבחירה שלי מבין מנות הפתיחה, ענן של עדינות, גם מבחינת הטעם וגם מבחינת המרקם.

–        מנת פטריות פורטובלו שלא מצאתי לה הגדרה אבל כללה פטריות גדולות עם סלט עלי בייבי מתובל. גם היא מהספיישלים שלא מופיעים בתפריט וגם היא מצויינת עבור צמחונים למשל. אישית כאמור אני הולכת על כבד העוף.

מבין המנות העיקריות התבקשנו לבחור בין מנות התפריט לבין מנות ספיישל שהוצגו על ידי הבעלים דוד אדא, מסעדן צרפתי שהוביל מסעדות במרסיי ועלה לארץ לפני כשלוש שנים. ישבנו בזוגות ואני והבלוגרית (המקסימה!) שמולי בחרנו בשתי מנות – היא לקחה אנטריקוט 300 גרם ברוטב שאלוט (108 שקלים בתפריט) ואני בחרתי בשאטו בריו רוסיני – פילה בתוספת כבד אווז ברוטב רוסיני (169 שקלים בתפריט). נשאלנו על מידת העשייה. היא בחרה מדיום וול, אני בחרתי מדיום. לתוספת ניתן היה לבחור בין פירה (כמובן שלא חלבי בגלל כשרות המקום), תפוחי אדמה בסגנון צרפתי (עם הרבה שום) או ירקות מבושלים. אני בחרתי בפירה, היא בחרה בתפוחי האדמה הצרפתיים. האנטריקוט הגיע בהתחלה במידה פחות ממדיום וול וביקשנו שייעשה קצת יותר. (אם כי לטעמי לא כדאי לעשות וול אף פעם ככה שמבחינתי זה היה טעים גם בסיבוב הראשון). שלי – שאטו בריו היה יצירה של מגדל כבד אווז על פילה, ברמה של וויכוח בין בלוטות הטעם שאמרו "תאכלי עוד!" לבין הקיבה שאמרה "לא מסוגלת יותר". הבלוטות נצחו. האמת, גם שלי היה מדיום די אדמדם אבל העיקר שהיה טעים.

המנות מפוארות, נראות טוב על הצלחת וחגיגיות במיוחד. אני כבר רואה בעיני רוחי הצעות נישואים על רקע המנות האלה והמסעדה בכלל.

שלב הקינוחים הגיע ואיתו ההיסוס של "רבאק, זו מסעדה כשרה, מה עושים עם קינוחים?).

דוד יצא אלינו והסביר איזה קינוחים יש מתוך מקרר קינוחים גדול. החבורה שלנו בחרה בכמה מהם – "מיל פואי" – (קרם שניט), קרם ברולה, "היער השחור" וסופלה שוקולד חם (נחשו מי ביקשה את הסופלה…).

בנוגע לשניים הראשונים, ובכן, הן מנות נחמדות אבל מרגישים שמדובר בפרווה. היער השחור היה מנה מפוארת עם המון קישוטי שוקולד, אהבתי במיוחד את הבסיס השוקולדי במרקם של קרמבו אוורירי. כרגיל צדקתי בבחירת הקינוח שלי כשהלכתי על סופלה שוקולד, שלא נפגע מכך שמדובר בפרווה, ובעיקר היה נוזלי מבפנים כמו שצריך ושוקולדי. בכלל הטיפ שלי במסעדות כשרות בשריות – תמיד ללכת על קינוחים שלא דורשים חלב מההתחלה.

הארוחה כולה ארכה כשלוש שעות של ריחוף בשמי פאריס, יכלתי לשמוע באזני רוחי (אם יש כזה ביטוי) את שארל אזנבור, וקשה היה להאמין שמעבר לדלת נמצאת תל אביב. נו טוב, תמיד אפשר לחצות את הדלתות בחזרה פנימה….

אתר המסעדה- http://www.rol.co.il/sites/lili24/