ארכיון תגים | מסעדה איטלקית

האהובה האיטלקית שלי

האווירה הזו היא בדיוק האווירה ב"אמורה מיו" התל אביבית, הממוקמת מול "גן העיר", בצמוד לבניין עיריית תל אביב, על שטח גדול שנחלק לכמה חללים ומעוצב בשפע של פריטים איטלקיים- מקומקומים וקדרות עד לתמונות נופים ואנשים, בובות, ציורים, אפילו אוסף "סיפולוקסים" מככב שם על המדף, לצד מקרר יין ענק. הפריטים נאספו על ידי בעל הבית בנסיעותיו לאיטליה ועל ידי אורחים שהגיעו והביאו איתם מזכרות שונות.

אם צריך לתאר את האירוח במילה אחת, היא בהחלט המילה "בגדול". המלצרים מסוגלים לשאת מגדל של צלחות וכוסות ולהניח הכל במדויק, המנות מגיעות במהירות , המוסיקה היא ברובה קלאסיקות איטלקיות מזן טוטו קוטוניו, והתפריט מבטיח שכל אחד ימצא את מבוקשו- מהילד ועד הצמחוני (והטבעוני, וזה שלא מעוניין בגלוטן). המסעדה קיימת כ-17 שנים, והתפריט נשאר קבוע פחות או יותר, כי מנות מנצחות למה להחליף?

עיון קצר בתפריט מגלה שהרבה מהמנות קרויות "צ'יו" ו"צ'יה" ("דוד" ו"דודה" בהתאמה) כיאה למשפחות גדולות שבהם לא ממש זוכרים מי קשור למי ולכן קוראים לכולם "דוד". על כוס קיאנטי משובח, כיאה ל"ברומא התנהג כמו רומאי", בחרנו את המנות הראשונות – פוקצ'ה עם שמן, רוזמרין ושום (עם אופציה נטולת שום למי שיש תוכניות רומנטיות לשעה מאוחרת יותר), קרפצ'יו בקר בשמן זית, לימון, רוקט והמון פרמזן, ו"אנטיפסטי" שמגיע בשני גדלים וכולל חצילים בפרמזן, בטטה עם טימין, שעועית ירוקה, פטריות, גזר, ארטישוק, קוביות פטה ופלפל קלוי. כל אחת מהמנות היא קטגוריה בפני עצמה ושלושתן שידרו טריות רבה. הקרפצ'יו היה עז טעמים, הירקות היו עדינים יותר, והפוקצ'ה מפתה, בעיקר כשנטבלה בשמן הזית והחומץ שהוגשו לשולחן.

המשך הכתבה- כאן.

אלורה בן גוריון- איטליה בלב תל אביב

בשדרות בן גוריון השוקקות, ניצבת "אלורה". מסעדה איטלקית שחוגגת בימים אלה שלוש שנים והיא אחת מתוך שתיים של "אלורה תל אביב" (הסניף השני נמצא ברחוב רוטשילד).  כשנכנסים ל"אלורה" הדבר הראשון שמבחינים בו הוא האלמנטים האיטלקיים כפריים שבמקום- הקירות מחופים בלבנים לבנות כמו בכפרים של טוסקנה, על המדפים ארגזים של קיאנטי  ולימונצ'לו, ומוסיקה איטלקית מתנגנת ברקע .

להמשיך לקרוא

סילו מדיטליאנו- חולון האיטלקית

השף רובי פורטנוי כבר סימן "וי" על הרבה השגים- בישול למכובדי עולם כמו נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, באירועים ממלכתיים, ובאמתחתו גם רזומה עשיר כשמנותיו ב"מנטה ריי" נשארו עד היום, וכמובן כבעלים של קייטרינג מצליח בשם "פרי הארץ". עכשיו השף פורטנוי מגשים את חלומו הבא – מסעדה בסגנון איטלקי ים תיכוני, במתחם הכי חם בחולון ובאזור המרכז בכלל- מתחם "לה-פארק" הצמוד ל"ימית 2000" ופארק פרס.

להמשיך לקרוא

לה בלה בליסימו

יום שני בשבוע, השעה עשר בערב. לא ערב בילויים קלאסי, ובכל זאת מסעדת "בליסימו" בפרדסיה מלאה עד אפס מקום, ואנשים ממשיכים להגיע, כולל הרבה משפחות על ילדיהן. הוזמנתי לגלות את סוד הקסם של האיטלקיה הכשרה בלב יישוב קטן, שמביאה אליה לקוחות חדשים ולקוחות חוזרים בשפע, וחוגגת עכשיו יום הולדת שנתיים.

על ההתחלה, על כוסית קוקטייל (קוקטייל פידג' – וודקה, פידג', נענע ,לימון, ספרייט – 26 שקלים בתפריט – בשבילי, ובשביל היושבים האחרים בשולחן קוקטייל הבית – הוא "קוקטייל בליסימו "- שהוא למעשה קינוח בכוס- וכולל אייס קפה ,אייריש קרים, גלידה וקצפת ב29 שקלים לכוס ענקית שמספיקה בכיף לשניים, וגם כמה כוסות תבור אדמה גוורצטרמינר ב22 שקלים לכוס),  סיפר לנו הבעלים גדי אליהו על הגשמת חלומו ב "בליסימו". מגיל 11 הוא במטבח, אחרי שנכנס לסייע לאימו  אחרי מות אביו, ומאז לא הפסיק לבשל , עד שהחליט לפני שנתיים להגשים את אהבתו לסירים ולמחבתות, ולשלב את הצמחונות שלו לסגנון המתאים לו ביותר- האיטלקי הכשר. עוד תחנה בדרך היתה ניהול מסעדת "מצדה" במשמר השרון, ואחריה הגיע לפרדסיה.

בליסימו חוגגת שניים ולכבוד החגיגות, הוכרז מבצע מיוחד של "יין ללא תחתית" – כשב35 שקלים לאדם, הוא יכול לשתות עוד ועוד יין לבן או אדום ולחגוג עם המסעדה.

להמשיך לקרוא

"כרמיז" במודיעין- איטלקיה מקורית!

עשר שנים פעל סניף של "פיצה ביג אפל" במודיעין, עד שבעלי המקום החליטו שאין כמו עצמאות, וכך נולדה "כרמיז". ההגדרה- איטלקיה כשרה למהדרין, עם מנות מקוריות. כמה מקורי? מכירים עוד מקום שבו אפשר לאכול גם את המחבת של השקשוקה? הוזמנתי לבדוק.

להמשיך לקרוא

Go go Goomba! חגיגה איטלקית.

להמשיך לקרוא

סאפורי – טעמי איטליה החדשה בירושלים.

לפני שמונה שנים, משה פרץ (לא הזמר) יצא לדייט עם חברתו, היום אשתו, למסעדה איטלקית ברחוב קרן היסוד בירושלים.  ואז הוא התאהב. קודם באישה ואז גם בחלל, ואולי זאת קארמה, אבל שמונה שנים אחר כך ניתנה לו ההזדמנות לרכוש את החלל ולהגשים את חלומו ליצירת מטבח איטלקי אבל מודרני, עם השפעות צרפתיות, אסיאתיות ובעיקר עכשוויות.

למשימה גוייס השף ניקולאי קוזלוב ("לבן" "אדום" – בתפקיד יד ימינו של השף מיכאל כץ, וכן "טרטוריה חב"ה"). השם שנבחר "סאפורי" משמעותו "טעמים" באיטלקית וזו בדיוק היתה המטרה- שילוב טעמים שיהיה מודרני, ושיערב לכל הגילאים (יש גם ארוחות ילדים למשל כך שכל המשפחה יכולה להגיע, וטווח המחירים כפי שתוכלו לראות ליד כל מנה, סביר מאד).

הגענו בערב נעים לירושלים וגילינו שיש מקומות ששווים את הנסיעה הארוכה מהמרכז , ו"סאפורי" הוא הפתעה מרעננת. המסעדה כשרה ובדיוק חגגה 3 חודשים לקיומה, וכדי להגדיל את השמחה, באותה הזדמנות גם חגגנו  השקת שני יינות חדשים של יקב "פסגות"  – פסגות אדום 2012, וקברנה סוביניון 2012. היינות הוצגו לפנינו על ידי היינן החדש של יקב פסגות – יעקב אוריה, והם ליוו את הארוחה שלנו ועיטרו את המנות בתוספת טעם והדגשת רבדים שונים במנות.

אז הבקבוקים נפתחו, (וגם התאבון) , ולשולחן המחופה במפה משובצת אדום לבן, כיאה לאיטליה, הגיעו מנות מתפריט המנות הראשונות ואחריהן העיקריות..

ראשונה ומרשימה במיוחד היתה ה"בורטה". אותו שקיק גבינה טריה טריה, של מוצרלה, עם עגבניות צלויות, קונפי שום, שמן בזיליקום, ובלסמי, שהוגשה עם מקלות פוקצ'ה (56 שקלים בתפריט). אין מתחרים לגבינה טריה, והצירוף הקלאסי של העגבניות והבלסמי יצר מנה כייפית במיוחד, אחת הפייבוריטיות שלי בארוחה.

אחריה הגיע לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה – עם שלושה מטבלים שונים, כולל פסטו עדין, וממרח אבוקדו ( 24 שקלים). הפוקצ'ה פיתתה אותנו למרות שידענו שיש המון פחמימות אחר כך. (ושווה לשמור אותה לרטבים של כמה מהמנות שיבואו).

בכלל, כל המאפים נאפים במקום, בטאבון איטלקי מיוחד, ומבוססים על חומרי גלם מיובאים איכותיים כמו קמחים מיוחדים ושמנים. המסעדה גם מכינה בעצמה את כל הרטבים, ממרחים , ועוד.

המנה הבאה היתה סביצ'ה של מוסר ים – דג טרי שנקצץ עם שמן זית, לימון, אבוקדו מתובל, עשבים ובצל, ברוטב גספצ'ו (49 שקלים). גם מנה זו היתה בין הפיבוריטיות שלי (היו לי שלוש, עד עכשיו ספרנו שתיים, השלישית בהמשך). מנה מרעננת שנמנעת מ"פישיות" . איזון טוב של חמיצות.

"ברוסקטה קלאסית" היתה הבאה (32 שקלים) – לחם קלוי שעליו כל טוב – עגבניות טריות וצלויות, זיתי קלמטה מלאי טעם , בזיליקום טרי ושמן זית. מנה שעדיף לאכול עם סכין ומזלג למרות הפיתוי להשתמש באצבעות, פשוט כי הכל נופל וחבל לפספס מרכיבים. המנה היא בסך הכל פשוטה- לחם, ירקות, תיבול. הענין הוא בטריות, ושוב בטריות שעושה את הכל כשלם שגדול יותר מסך מרכיביו.

המנה הבאה היא השלישית מבין שלושת הפיבורטיות שלי, ולמעשה מקבלת די בקלות את המקום הראשון – "פולנטה מתירס טרי". (47 שקלים) – אין לתאר כמה שההבדל הוא משמעותי כשמדובר בתירס טרי במקום בקמח תירס. נכון, המנה נוזלית יותר, אבל נוצרת לנו צלחת של עונג שעליה פולנטה עם נטיפי בלסמי, פטריות, ביצה עלומה שנבצעת ונוזלת עם כל העסיסיות שלה על שאר המרכיבים, פטריית פורטבלו, אספרגוס, פרמז'ן, ורוטב הולנדיז. כאן בדיוק נכנסת לתמונה שארית הפוקצ'ה מההתחלה, בשביל לנגב את הצהוב המדוייק הזה מהצלחת.

שתי פיצות הגיעו לשולחן, כדי שנכיר את הסגנון של המסעדה- "פיצה ירוקה" – שכוללת קרם תרד, פרמז'ן, זוקיני, גבינה כחולה, עלי תרד ונגיעת לימון (54 שקלים), ופיצת גבינת עיזים ובטטות שהכילה גם בזיליקום וצנוברים. לשתיהן היה בצק דק שיצא ישירות מהטאבון והיה כייפי. הבחירה האישית שלי היתה זו של הבטטה, בעיקר מכיוון שיש בה מתיקות מסויימת של הבטטות וניגודיות של גבינת העיזים.

(מימין השף ניקולאי קוזלוב, משמאל היינן יעקב אוריה. באמצע- היינות החדשים של "פסגות").

"אנילוטי בטטה צלויה" היה למעשה רביולי שהכיל  בטטה אפויה, עשבי תיבול, אספרגוס, שמנת ונגיעת גבינת סיינט מור (67 שקלים). הרביולי בושלו בדיוק . מנה משביעה מאד, חורפית (המנה שייכת לתפריט החורף של המסעדה) והיא בהחלט יכולה להשביע גם שני סועדים.

"ניוקי גינה" תוצרת המקום במתכון משפחתי , אפוי בתנור עם גבינת מסקרפונה, ברוטב פסטו עדין וריחני (57 שקלים). הניוקי קצת שונה ממה שאני רגילה, מרקם יותר "קריספי" מבחוץ. גם זו מנה מאד חורפית וכבדה עם הרבה ירקות מסביב וגבינת קצ'וטה. מבין שתי המנות הללו – הרביולי והניוקי, הייתי הולכת על הניוקי כי הוא היה לי קליל יותר יחסית והגבינה הורגשה בו יותר.

הגיע הזמן להתרענן מהפחמימות ועברנו לסלט חביב בשם "סלט דונה" שהכיל עלי ארוגולה, דלעת צלויה ,סלק צלוי, עדשים שחורות, עגבניות, חמוציות, שקדים קלויים, תלתלי בטטה וסלק, ורוטב וינגרט (54 שקלים). כאן היה לי קצת וויכוח עם חברותי לשולחן. הן אוהבות יותר רוטב, אני אוהבת פחות ולכן הסלט התאים לי יותר מאשר להן.

מנת דג הגיעה לשולחן – "סלמון טליאוליני" – פרוסת סלמון צלוי עם פסטה שחורה על תרד מוקרם ורוטב גבינת רוקפור (96 שקלים). המסעדה היא כשרה ולכן צביעת הפסטה בשחור כמו במתכון המקורי-  של דיו מדיונון לא אפשרית, והדרך שב"סאפורי" מצאו היא שימוש בבזלת ובB12. אין לי מושג איך זה עובד אבל האפקט והטעם מושגים.  הדג היה עשוי היטב, הרוקפור נתן מליחות לרוטב, אז העדפתי קצת פחות רוטב על נגיסות הדג שלי, כדי להשאיר את אפקט הסלמון יותר מאשר הגבינה. על הדג היתה קציפה לימונית, הטיפ שלי – לשים מעט ממנה על הדג, רק בשביל הטאץ'.

המנה האחרונה שקיבלנו לפני המתוקים היתה "בלרינת יער" שהיא מנת פסטה פנה שמוקפת בחמישה סוגים של פטריות – יער, מלך, פורטבלו, שמפיניון ושימגי, ביחד עם ארטישוק, חמאת כמהין וטוויל פרמז'ן. (67 שקלים). זו מנה שהצטערנו שהגיעה אחרונה כי כבר היינו מפוצצים , אבל בכל זאת עשינו את המאמץ וטעמנו, כדי לגלות פסטה עשירה מאד, חובבי פטריות יאהבו מאד את המגוון.

היות והמסעדה חדשה, עדיין אין תפריט קינוחים מגובש. מחירי הקינוחים 35-42 שקלים.

אנחנו קיבלנו שלושה, וכל השלושה היו טוויסטים מקוריים ומודרניים על מנות קלאסיות.

הראשון היה "מוס שוקולד עם קציפת מסקרפונה" והכיל כוס של מוס שוקולד משוקולד איכותי, עליו שכבה של קצפת לא ממותקת, תות והחידוש- מלח ופלפל מלמעלה.

השני היה "טארט ליים" עז טעמים, שכלל מצד אחד סוג של מוס לימון מתוק, ומצד שני קונפיטורה של פירות יער חמצמצה. מי שבוחר את הטארט, זוכה לכל קשת הטעמים גם יחד- ממתוק ועד חמוץ.

השלישי האחרון היה טירמיסו שגם הוא היה לא שיגרתי. הוא הוגש בעציצון, בדימוי של צמח שצומח באדמה. החול היה בעצם עוגיות מרוסקות ומתחת היתה שכבה של מוס אספרסו לבן רך והתפקיד של הסועד הוא להגיע עם הכפית עד למטה, להעמיס מהמילוי התחתון, ואז לעלות למעלה ולתפוס גם חלק מהפירורים, כך שבכפית תצא לו בעצם מנת טירמיסו.

מבין השלושה הייתי בוחרת באחרון, כי אני בן אדם של מנות קלאסיות יותר, וחלק מהשידרוגים, כמו המלח והפלפל, קצת קיצוניים לי. הטירמיסו לעומת זאת שמר על הטעמים המקוריים, ורק בחר בצורת הגשה חדשה ומרעננת.

כאמור, היינות החדשים של "פסגות" ליוו את הארוחה. היינות מיוצרים מענבים שגדלים באותו אזור של היקב (הרי בנימין) ועוברים תהליכים יוצאי דופן כמו קידוח נקודתי לכל שתיל ושתיל על מנת להפיק את מקסימום הטעם המאוזן שמתאים לענבים ולאזור. תנאי השטח מסייעים לענבים  להיות מרוכזים ואיכותיים.

"פסגות אדום 2012"  התאים מאד למנות הכבדות יותר בארוחה, מכיוון שהוא בלנד מיוחד של קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטיט וורדו, שיושנו בחביות עץ אלון צרפתיות  במשך 14 חודשים, מה שנותן ליין מלאות עם הבזקים של פירות יער וצימוקים.

"פסגות קברנה סוביניון 2012" גם הוא מתאים לארוחות עתירות טעמים ומרקמים (וגם לארוחות בשריות – אצלנו הארוחה היתה חלבית ועדיין זה הסתדר מצוין). היין יושן בחביות עץ אלון למשך שנה וחודש, ומזכיר מאד פירות כהים כמו שזיפים ודובדבנים בשיא בשלותם.

המוטו של יקב פסגות הוא שילוב של ערכים, תנ"ך, נוף ויין ובמרכז המבקרים שלו יש פעילויות רבות לכל המשפחה. היקב קיים משנת 2003 ובשנה האחרונה הגיע לתוצרת של כ200,000 בקבוקים, רובם ליצוא לעשרות מדינות בכל רחבי העולם.

מחירי היינות – "פסגות אדום 2012" – 120 שקלים, "פסגות קברנה סוביניון2012" – 100 שקלים.

 

למסעדה תפריט עיסקיות נרחב שמתחיל לפעול ממש בשבוע הבא, ובו מנות לבחירה מתפריט המנות הראשונות והעיקריות, במחיר כולל של 59 שקלים. בבקרים יש ארוחות בוקר ייחודיות שכוללות בין השאר מנות מחבת לוהטת, אגז בנדיקט בגירסה הכשרה (עם סלמון), והפתעות רבות לכל דרגת רעב.

במסעדה גם מעדנייה שמוכרת מוצרי שוק במחירים נוחים.

 

מסעדת "סאפורי" ממוקמת בקרן היסוד 38 ירושליים וכשרה בהשגחת הרבנות ירושלים.

שווה להתעדכן בדף הפייסבוק – ובקרוב גם אתר מסודר עם כל המידע.

הפייסבוק של "סאפורי" – https://www.facebook.com/pages/Sapori/795678817156931

יקב פסגות – http://www.psagotwines.com

סורנטו – היופי שבטעם.

בצירוף מקרים משעשע, הזמנתי לי השבוע נופש באיטליה- בעיר סורנטו. העיר, הממוקמת בדרום, מהווה גם מקום מרהיב בפני עצמה, וגם נקודת מוצא מצויינת לטיולי כוכב בכל האזורים מסביב- פומפי והווזוב, קאפרי, נאפולי ושאר האוצרות.

דקה אחרי שהזמנתי את הטיול, קיבלתי הזמנה נוספת, הפעם לנסות את המסעדה החדשה "סורנטו" בראשון לציון (רחוב ברשבסקי 8).

צירוף מקרים משמח במיוחד, אז הולכים.

המסעדה היא חלבית כשרה בהכשר בד"צ מה שאומר שהיא אטרקציה לשומרי הכשרות מכל הזרמים , ואכן, כשהגענו היו שם לא מעט, בצד משפחות חילוניות לחלוטין, וזוגות רומנטיים, כולם באו לטעום את המנות המיוחדות של "סורנטו".

המסעדה שקיימת מזה שלושה חודשים, המתה בסועדים. את פנינו קיבל הבעלים של המקום איציק קדוש, שיחד עם רעייתו ואחיו, מנהלים את כל האספקטים שנדרשים ממסעדה, מהעיצוב ועד הניהול השוטף והמטבח.

איציק סיפר לנו שהוא בנה את המסעדה ממש במו ידיו, כולל הרעיונות הרבים והמיוחדים שהיו לו לגבי התפריט. כך לצד מנות קלאסיות איטלקיות, יש גם מנות בהשפעות מרוקאיות למשל, כמו רול החצילים שמהווה את השוס של המקום (ותיאורו המלא יגיע אחר כך), פטריות ממולאות ,סיגרים,  סלטים מיוחדים ועוד.

כמה מילים על העיצוב- בעזרת אדריכל מסעדות מנוסה, נבנה חלל גבוה, בעל שני מפלסים (בקומה השניה יש חדר אירועים פרטי עם מוסיקה נפרדת) , מוצף אור (מה שנהדר כי נמאס לי לקרוא תפריטים לאור הפנס של הסלולרי מרוב מסעדות שנעשו "אפלוליות"), מוסיקת רקע פופולארית, תפריט באותיות ברורות וגדולות (כך שגם אנשים שמכחישים שהם צריכים משקפיים…אהממ אהמממ כמוני למשל , יכולים לקרוא ולהבין בנוחות) ועיצוב מדליק במיוחד בשירותים , שחייבים ללכת לראות גם אם לא צריכים להשתמש במקום, שגורם לתחושה שאיכשהו עברנו ישירות מישראל לנופי איטליה.

על הגשמת החלומות הקולינריים אחראי השף ארתור סולימני, שעבד בעבר חמש שנים ב"פפרדלה".

כשהסתכלתי על המנות שיצאו לסועדים האחרים, הבנתי שאין סיכוי שאני אצליח לעבור בדלת עם הגודל הזה. המנות פשוט ענקיות. איציק סיפר לנו שרוב הפעמים הסועדים יוצאים עם שקיות של "טייק אווי" כי חבל על כל מה שנשאר.

אז במנות הראשונות שקיבלנו, המנה היא בגודל דוגמא בלבד, וטעמנו שתי מנות מיוחדות – "רול חצילים" – דפי חציל במילוי גבינת שמנת , פרמז'ן, גבינה צהובה, אגוזי מלח, בזיליקום, והכל על רוטב רוזה עשיר (44 שקלים בתפריט).

השניה היתה "פנזרוטי בטטה" – כדורי בטטה מתוקה (רכים רכים!) בתערובת גבינות על מצע רוטב ארבע גבינות וגימור פרמז'ן (36 שקלים). מה שאהבתי במנה היה הניגוד בין רכות הבטטה לבין מעטפת הקרנץ' שעטפה אותה.

בעיקריות קיבלנו גם כן שתי מנות – אחת צמחונית ואחת של דגים.

הצמחונית היתה גם אחד מלהיטי המקום – "פטריות לוהטות" – מבחר פטריות לוהטות מוקפצות בחמאה, יין לבן, שום, עשבי תיבול, שבדרך כלל מוגשות עם לחם הבית. (54 שקלים). גם פה, כמו שאר המנות, מחבת גדולה ועמוסה. מסוג המנות שבדרך כלל אומרים "אין מצב שאצליח לסיים" אבל ביס ועוד ביס, עוד פטריה שעולה על המזלג ועוד אחת, והמחבת מתרוקנת. כמובן שצריך גם לנגב את הרוטב עם לחם, כי חבל על כל טיפה.

מנת הדגים היתה מנה חדשה שרק הוכנסה לתפריט – "סלמון שמנת" – מנה שכוללת קוביות סלמון טרי על פטוצ'יני ברוטב שמנת. (79 שקלים). במנה היה המון סלמון, והיא היתה עשירה אבל בעדינות, לא שתלטנית. אני הוספתי מעט מלח, אבל עדיף שהמנה תגיע ככה וכל אחד יוסיף לפי טעמו, כי כל אחד אוהב אחרת.

בתמונה של המנה (המנות העיקריות בגודל טבעי) רואים גם ערמונים כי ראיתי אותם במנה אחרת והייתי ממש חייבת.

בכלל, יש הרבה התחשבות בבקשות אישיות. כך למשל גם בקינוח (שיפורט להלן) ביקשתי את הרוטב בצד כדי לשלוט על מידת המתיקות וכך גם קיבלתי.

המסקנה שלי מהעיקריות, בעיקר מהפטריות – אם באים בזוג למשל, שווה להזמין מנת פסטה אחת ואז מנה אחת מהמיוחדים כמו הפטריות, ולחלוק. כך כל אחד טועם ונהנה מיותר טעמים ומרקמים.

בקינוח, היות ובזמן האחרון התזונה שלי היתה מורכבת משוקולד, שוקולד ושוקולד, ביקשתי משהו שונה. בתפריט הקינוחים יש המון קלאסיקות כמו סופלה, טירמיסו וופל בלגי, אבל גם מנות מיוחדות כמו מנת גבינה עם רוטבי פירות שונים, ומה שאיציק הציע לנו לנסות – "כדור קוקוס" – שהוא גלידת קוקוס בציפוי פקאן סיני, עם רוטב טופי וקצפת (44 שקלים למנה ששלושה חבר'ה יכולים לחלוק בה בכיף. היינו שניים והיה קשה להתמודד עם הכמות). כמו שביקשתי, רוטב הטופי הגיע בצד ושמתי רק מעט ממנו. מנה כייפית, קלילה, קרירה, ובעיקר לא נורא מתוקה.

כל הפסטות נרכשות טריות , והן עבודת יד, וכמובן ההקפדה היא על איכות וטריות.

לא צריך להיות מקפיד על כשרות כדי להנות ב"סורנטו" – מספיק להיות אחד שאוהב אוכל טוב, אווירה, מחירים אטרקטיביים ומנות נדיבות.

עוד פרטים על "סורנטו" (וממש חייבים להזמין מקום מראש כי השולחנות מתמלאים במהירות) –

http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16692

 

ניתן לערוך אירועים עד 80 איש.

 

 

מאמה מיה- פסטוריה!!

אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

 

פורטו – רומנטיקה בשעת שקיעה.

נמל תל אביב תמיד היה מקום שוקק חיים, ותמיד ניתן למצוא בו משהו טעים לאכול. אבל כשמחפשים את השילוב המושלם – אווירה, אוכל טוב, אלכוהול ושירות – אפשר פשוט להגיע ישירות להאנגר 21, ל"פורטו" – מסעדה איטלקית אותנטית. המקום שנפתח ממש לא מזמן, חרט על דגלו (ועל תפריטו) ראשית כל את המילה "רומנטיקה".

לא חייבים לבוא בזוג כדי להנות מהרומנטיקה האיטלקית של המקום (ומי יותר מהאיטלקים יודע להיות רומנטי?), אפשר גם בחבורה, עם משפחה, או בכל הרכב. התפאורה נשארת אותה אחת – המקום מעוצב בצורת ספינה, ואפשר לבחור אם לשבת בפנים במזגן, או בחוץ, על הדק המקורה, שמומלץ במיוחד בשעות השקיעה.

לא סתם אמר כבר הנסיך הקטן ""אני מאד אוהב שקיעות. בוא, נלך עכשיו להתבונן בשקיעה."

"אבל עלינו להמתין…", אמרתי.

"להמתין למה?"

"להמתין עד למועד השקיעה."

תחילה נראיתָ מופתע, ואז צחקת על טעוּתך, ואמרת לי:

"תמיד נדמה לי שאני בבית!"  (אנטואן דה סנט אקזיפרי).

הוזמנתי והגעתי בדיוק לשעה המתאימה- שעת השקיעה, יחד עם חבריי הבלוגרים, לטעום מה בעצם יש למקום להציע.

קודם כל בכותרת – הכל, אבל הכל תוצרת המקום – הבצק של הפיצות, הפסטה הטריה שהופכת לרביולי, ניוקי, פטוצ'יני ושאר מטעמים, הסלטים כמובן וגם הקינוחים המיוחדים. על המטבח אחראי השף אילן חפץ (           "UNO" ). בשעות הלילה יש תפריט לילה מיוחד עם דילים שווים.

אחרי כל ההקדמה הזו – אז מה היה לנו שם?

ראשית, כמו בכל מקום שמכבד את עצמו – לחם הבית – במקרה הזה פוקצ'ה עם רוזמרין שמגיעה עם סלסת עגבניות ושמן זית ובלסמי (19 שקלים בתפריט). לחם טרי, עם שן שום פה ושם, יש לי חולשה לפחמימות האלה.  (מספיק בהחלט לשני מנשנשים שעוד רוצים לשמור איכשהו מקום בבטן לשאר המנות).

"קפרזה" – מוצרלה, מיקס עגבניות , זיתים, פלפל קלוי, ושמן זית בלסמי (36 שקלים). מנה מרעננת מאד, אחת הפיבורטיות שלי (אני מתה על מוצרלה!).

"רביוליני פורצ'יני"  – מסקרפונה, יין לבן, שמן כמהין ופרמז'ן (42 שקלים) – נשנוש חביב שמערב הרבה טעמים אהובים ובלי שתלטנות של שמן הכמהין, אלא מגע עדין בלבד.

"טורטליני קרם דלעת" – מנה מהמיוחדים (שווה לשאול) – לא מופיעה בתפריט אז אין לי מחיר, גם כן נשנוש חמוד, דלעת היא עוד דבר שמשתלב מצוין עם פסטה וגבינות.

מתוך תפריט הפיצה קיבלנו להתנסות שלושה סוגים –

"פיצה פונגי לבנה" – עם רוטב פורצ'יני, פטריות שמפיניון, פורטבלו, גבינת בושרון ורוקט (59 שקלים למנה שמספיקה לשניים), "פיצה מארינרה" – רוטב עגבניות, שום, מוצרלה, אנשובי, עגבניות טריות, זיתים ופטרוזיליה (54 שקלים ) ו"פיצה פפרוני" – עם רוטב עגבניות, מוצרלה ופפרוני (59 שקלים). מבין השלוש הכי אהבתי את הפונגי כי אני מתה על השילוב של פטריות ופיצה. לגבי המארינרה – המילה "אנשובי" עלולה להרתיע אנשים שחוששים מהדומיננטיות של הדג הזה אבל גם כשאני טעמתי וגם חברי לשולחן – לא הרגשנו את האנשובי, אני מניחה שהוא תורם לטעמים הכלליים. הפפרוני היה לאוהבי הז'אנר, אני פחות אוהבת שילוב של בשר וגבינה כי שני הטעמים הם חזקים ואני מעדיפה אותם בנפרד.

הגענו לעיקריות ובחרנו שתיים –

"ריזוטו פונגי" – מבחר פטריות כמו פורציני, פורטבלו ושמפניון עם יין לבן, פרמז'ן ועלי תרד  (62 שקלים בתפריט), מתוך תפריט הפסטות הגדול, שגם מחולק בנוחות לפסטות עם עגבניות, פסטות על בסיס שמנת, פסטות על בסיס שמן זית ופסטות מיוחדות.

"פילה סלמון" – שמלבד הסלמון הכיל שום, ניוקי, שמן זית, יין לבן, עגבניות, זוקיני, זיתים, לימון ושמנת (94 שקלים).

קשה לי להחליט בין שתי המנות מה ההעדפה שלי כי הן שונות לגמרי. מנת הריזוטו היתה עשירה ומשביעה מאד, היין הלבן היה מורגש ושוב, פטריות וריזוטו הולכים מצוין.

הפילה היה עשוי בעדינות, מצד אחד רך אבל מצד שני לא מתפרק , הקראסט שלו היה מתובל.

כמובן שטעמתי גם מהצלחות של חבריי – מנה נחמדה מאד של פסטה עם פירות ים , לחובבים, ומנה מהספיישלים שכללה קרעי פסטה עם בקר ביין אדום – מנה מאד חורפית וכבדה, למי שממש מגיע מורעב (או לזוג שעושה "שרינג").

תפריט הקינוחים הציע מגוון של טעמים – ממתוקים "כבדים" ועד קינוחים על בסיס פירות למי שלא רוצה יותר מדי מתיקות (שזה ממש לא אנחנו).

צוות המקום בחר עבורינו שלושה סוגים –

"טירמיסו" – קרם מסקרפונה, בסקוויטים , אספרסו, ליקר אמרטו וקקאו (36 שקלים), "מרקיז שוקולד" – סוג של מוס שוקולד בצורת עוגה של פעם, לצד בננות מקורמלות, שטרוייזל אגוזי לוז וגלידת קרמל (42 שקלים) ו"מקפא ברולה קפה" – פרפה שוקולד לבן, קראנץ נוגט וקרמה שוקולד (42 שקלים). הטירמיסו היה קלאסי, לפי הספר. אני מתלבטת בין השניים האחרים לתואר "מה הכי אהבתי" כי מצד אחד מרקיז השוקולד היה כל מה שאני דורשת מקינוח שוקולדי – מרקם רך אבל לא נוזלי, דרגת שוקולדיות גבוהה ותוספת בננה. (הייתי מוותרת על השטרוייזל). מצד שני, מקפא הברולה היה מאד מיוחד – מתחת לכל המבנה היתה שיכבה זכוכיתית המוכרת לנו מקרם ברולה קלאסית, ומצד שני היה לה טעם קפה עז. פרפה השוקולד הלבן הוסיף מתיקות. היו חילוקי דעות בין חובבי הברולה כמו שהוא בצורתו הקלאסית, לביני כי אהבתי את החידוש (וכאמור אני מתה על המרקם של הזכוכית).  כל הקינוחים מספיקים לשניים שרוצים נגיעה מתוקה בסוף.

אם היינו באים עם ילדים, יש מנת ילדים שכוללת שניצלים ולשם שינוי לא הצ'יפס הנדוש והמסורתי אלא פסטה איכותית של המקום, כי גם לקטנים מגיעה איכות….

ישנו גם מבחר גדול של קוקטיילים המיוחדים למקום שאני מקווה לדגום בפעם הבאה שאגיע….

עוד פרטים על המסעדה ב – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16612