שפכתי "פוניו אורגני" של "תבואות" לכוס מידה, הוספתי פי שתיים מים ומעט מלח, הבאתי לרתיחה ובישלתי על אש קטנה כעשרים דקות, עד שהמים נספגו. אווררתי עם מזלג והוספתי כל מה שמתחשק- שמן זית, עשבי תיבול, תבלינים, ויש אפשרות גם לירקות קצוצים. התוצאה- סוג של "קוסקוס" עם ארומה אגוזית שמשתלב מצוין עם מגוון מנות.
אבל מהו בעצם ה"פוניו" שהכנתי?
התסריט תמיד חוזר על עצמו- קמים בבוקר ומחליטים שהיום נאכל בריא. לא עוד תועפות של סוכר ופחמימות ריקות, הגוף שלנו הוא המקדש וצריך לכבדו במקסימום בריאות.
אנחנו משתדלים לתכנן ארוחות בריאות אבל אז… מגיעות השעות הבעייתיות – אחת עשרה בבוקר, רחוק מארוחת הבוקר ולא מספיק קרוב לארוחת הצהרים, וחמש אחר הצהרים, כשמי זוכר כבר מה אכלנו והערב עוד רחוק… אלה שעות המלכודת- שעות ה"מתחשק לי משהו טעים" ביחד עם ירידת האנרגיה כשעוד יום או ערב שלם לפנינו.
זה לא שבילדותי הרחוקה, אי שם בשנות השמונים, לא היו פירות יבשים. היו. רק שהיו להם שלושה מאפיינים- צבע זרחני, טעם של גופרית ותועפות של סוכר.
אז חווית האכילה היתה יותר כי זה מנהג, כמו ראש דג בראש השנה או מצה בפסח, סוג של מאכל שטועמים בגלל החג אבל לא ממש נהנים ממנו.
היום המצב שונה לחלוטין, ויש מודעות גדולה לטבעיות ולבריאות שבפירות היבשים.
חמאת בוטנים מוכרת וידועה בכל בית, אבל מה עם חמאה ממאה אחוזי שקדים ישראליים?
השקד הישראלי, אחד משבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל, מגיע ל"בית השקד" ושם הוא עובר תהליך מדוייק בטמפרטורה מבוקרת של 32 מעלות לשמירה על כל ערכיו הבריאותיים.
הצורך במתוק טבוע בכולנו, מינקות. הבעיה שמרבית הממתקים מכילים שפע של מרכיבים שאינם בריאים, והתוצאה היא שהם משמחים אותנו לטווח הקצר אבל מזיקים מאד לטווח הארוך.
מצד שני כשאני רוצה "משהו מתוק" ומישהו יציע לי "קחי תפוח " סביר להניח שהתגובה שלי לא תהיה כזו ידידותית.
כשמשהו שאני מכירה כחלבי נושא את התווית "פרווה" אני מיד נרתעת. התפיסה שלי היא שמשהו שאמור להיות חלבי פשוט לא יכול להיות טעים אם אין בו חלב פרה. בעבר משקאות "פרווה" תמיד הרגישו לי דלילים מדי או חסרי טעם.
אבל עכשיו הגיע אל המדפים "שוקו על קרם קוקוס" של "שקוף שזה טבעי" שהוכיח לי שאפשר ועוד איך ליצור משקה שוקו עשיר ושופע קקאו, על בסיס קוקוס טרי שמרגיש לא רק כמו שוקו חלבי אלא כמו שוקו צרפתי עשיר משובח, כזה שמזמינים בספל גדול בבית קפה בפריז.
שוק הסופגניות עשיר מאד ובכל מקום ניתן להשיג סופגניות בכל ציפוי ומילוי שמעלים על הדעת, וגם כאלה שלא חשבנו עליהם. אבל מה עם הסמל השני של חנוכה – הלביבות?
אז נכון, יש את הלאטקעס המסורתיות אבל אין באמת הרבה מגוון.
באסיה משלבים אותו עם סושי, במקסיקו הוא מככב בצורת גוואקמולי, בישראל הוא משתדך לביצים קשות והופך לסלט מענג ובברזיל מוסיפים לו סוכר- האבוקדו.
בשלל השידוכים הטעימים שלו יש גם כתוספת ירקות, דגים, בשר ואפילו קינוחים והוא פצצה של בריאות כשהוא טומן בחובו שמנים בריאים, כמות מטורפת של וויטמינים, חומצות אמינו חיוניות ההופכות אותו לחלבון מלא, מה שמושלם למי שנמנע מבשר, יש בו סיבים תזונתיים, שפע של אשלגן ומעט מאד נתרן, יש בו ברזל, סידן, ומגנזיום והיד עוד נטויה.
טחינה היא כוכבת בלתי מעורערת במזרח התיכון (וגם במטבחים רבים אחרים). וכדי לבלוט בשוק הטחינה והטחינה הגולמית צריך איכויות מיוחדות.
טחינה "טורקיז" באריזתה המרהיבה הבליחה ככוכב בשמי הקולינריה הישראלית כשניצחה בטעימות עוורות של נדגמים רבים, שלושה מותגי פרימיום מתחרים, מה שקשה מאד לעשות.
בעוד שרוב האנשים מכירים את הטופו, היובה היא האחות הצעירה והפחות מוכרת למרות שהשימוש בה קיים מהמאה ה16 בעיקר במדינות כמו סין, יפן וקוריאה.
מהי בעצם היובה?