בצירוף מקרים משעשע, הזמנתי לי השבוע נופש באיטליה- בעיר סורנטו. העיר, הממוקמת בדרום, מהווה גם מקום מרהיב בפני עצמה, וגם נקודת מוצא מצויינת לטיולי כוכב בכל האזורים מסביב- פומפי והווזוב, קאפרי, נאפולי ושאר האוצרות.

דקה אחרי שהזמנתי את הטיול, קיבלתי הזמנה נוספת, הפעם לנסות את המסעדה החדשה "סורנטו" בראשון לציון (רחוב ברשבסקי 8).

צירוף מקרים משמח במיוחד, אז הולכים.

המסעדה היא חלבית כשרה בהכשר בד"צ מה שאומר שהיא אטרקציה לשומרי הכשרות מכל הזרמים , ואכן, כשהגענו היו שם לא מעט, בצד משפחות חילוניות לחלוטין, וזוגות רומנטיים, כולם באו לטעום את המנות המיוחדות של "סורנטו".

המסעדה שקיימת מזה שלושה חודשים, המתה בסועדים. את פנינו קיבל הבעלים של המקום איציק קדוש, שיחד עם רעייתו ואחיו, מנהלים את כל האספקטים שנדרשים ממסעדה, מהעיצוב ועד הניהול השוטף והמטבח.

איציק סיפר לנו שהוא בנה את המסעדה ממש במו ידיו, כולל הרעיונות הרבים והמיוחדים שהיו לו לגבי התפריט. כך לצד מנות קלאסיות איטלקיות, יש גם מנות בהשפעות מרוקאיות למשל, כמו רול החצילים שמהווה את השוס של המקום (ותיאורו המלא יגיע אחר כך), פטריות ממולאות ,סיגרים,  סלטים מיוחדים ועוד.

כמה מילים על העיצוב- בעזרת אדריכל מסעדות מנוסה, נבנה חלל גבוה, בעל שני מפלסים (בקומה השניה יש חדר אירועים פרטי עם מוסיקה נפרדת) , מוצף אור (מה שנהדר כי נמאס לי לקרוא תפריטים לאור הפנס של הסלולרי מרוב מסעדות שנעשו "אפלוליות"), מוסיקת רקע פופולארית, תפריט באותיות ברורות וגדולות (כך שגם אנשים שמכחישים שהם צריכים משקפיים…אהממ אהמממ כמוני למשל , יכולים לקרוא ולהבין בנוחות) ועיצוב מדליק במיוחד בשירותים , שחייבים ללכת לראות גם אם לא צריכים להשתמש במקום, שגורם לתחושה שאיכשהו עברנו ישירות מישראל לנופי איטליה.

על הגשמת החלומות הקולינריים אחראי השף ארתור סולימני, שעבד בעבר חמש שנים ב"פפרדלה".

כשהסתכלתי על המנות שיצאו לסועדים האחרים, הבנתי שאין סיכוי שאני אצליח לעבור בדלת עם הגודל הזה. המנות פשוט ענקיות. איציק סיפר לנו שרוב הפעמים הסועדים יוצאים עם שקיות של "טייק אווי" כי חבל על כל מה שנשאר.

אז במנות הראשונות שקיבלנו, המנה היא בגודל דוגמא בלבד, וטעמנו שתי מנות מיוחדות – "רול חצילים" – דפי חציל במילוי גבינת שמנת , פרמז'ן, גבינה צהובה, אגוזי מלח, בזיליקום, והכל על רוטב רוזה עשיר (44 שקלים בתפריט).

השניה היתה "פנזרוטי בטטה" – כדורי בטטה מתוקה (רכים רכים!) בתערובת גבינות על מצע רוטב ארבע גבינות וגימור פרמז'ן (36 שקלים). מה שאהבתי במנה היה הניגוד בין רכות הבטטה לבין מעטפת הקרנץ' שעטפה אותה.

בעיקריות קיבלנו גם כן שתי מנות – אחת צמחונית ואחת של דגים.

הצמחונית היתה גם אחד מלהיטי המקום – "פטריות לוהטות" – מבחר פטריות לוהטות מוקפצות בחמאה, יין לבן, שום, עשבי תיבול, שבדרך כלל מוגשות עם לחם הבית. (54 שקלים). גם פה, כמו שאר המנות, מחבת גדולה ועמוסה. מסוג המנות שבדרך כלל אומרים "אין מצב שאצליח לסיים" אבל ביס ועוד ביס, עוד פטריה שעולה על המזלג ועוד אחת, והמחבת מתרוקנת. כמובן שצריך גם לנגב את הרוטב עם לחם, כי חבל על כל טיפה.

מנת הדגים היתה מנה חדשה שרק הוכנסה לתפריט – "סלמון שמנת" – מנה שכוללת קוביות סלמון טרי על פטוצ'יני ברוטב שמנת. (79 שקלים). במנה היה המון סלמון, והיא היתה עשירה אבל בעדינות, לא שתלטנית. אני הוספתי מעט מלח, אבל עדיף שהמנה תגיע ככה וכל אחד יוסיף לפי טעמו, כי כל אחד אוהב אחרת.

בתמונה של המנה (המנות העיקריות בגודל טבעי) רואים גם ערמונים כי ראיתי אותם במנה אחרת והייתי ממש חייבת.

בכלל, יש הרבה התחשבות בבקשות אישיות. כך למשל גם בקינוח (שיפורט להלן) ביקשתי את הרוטב בצד כדי לשלוט על מידת המתיקות וכך גם קיבלתי.

המסקנה שלי מהעיקריות, בעיקר מהפטריות – אם באים בזוג למשל, שווה להזמין מנת פסטה אחת ואז מנה אחת מהמיוחדים כמו הפטריות, ולחלוק. כך כל אחד טועם ונהנה מיותר טעמים ומרקמים.

בקינוח, היות ובזמן האחרון התזונה שלי היתה מורכבת משוקולד, שוקולד ושוקולד, ביקשתי משהו שונה. בתפריט הקינוחים יש המון קלאסיקות כמו סופלה, טירמיסו וופל בלגי, אבל גם מנות מיוחדות כמו מנת גבינה עם רוטבי פירות שונים, ומה שאיציק הציע לנו לנסות – "כדור קוקוס" – שהוא גלידת קוקוס בציפוי פקאן סיני, עם רוטב טופי וקצפת (44 שקלים למנה ששלושה חבר'ה יכולים לחלוק בה בכיף. היינו שניים והיה קשה להתמודד עם הכמות). כמו שביקשתי, רוטב הטופי הגיע בצד ושמתי רק מעט ממנו. מנה כייפית, קלילה, קרירה, ובעיקר לא נורא מתוקה.

כל הפסטות נרכשות טריות , והן עבודת יד, וכמובן ההקפדה היא על איכות וטריות.

לא צריך להיות מקפיד על כשרות כדי להנות ב"סורנטו" – מספיק להיות אחד שאוהב אוכל טוב, אווירה, מחירים אטרקטיביים ומנות נדיבות.

עוד פרטים על "סורנטו" (וממש חייבים להזמין מקום מראש כי השולחנות מתמלאים במהירות) –

http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16692

ניתן לערוך אירועים עד 80 איש.

כשאנו מדמיינים כרם ענבים, אנו בדרך כלל רואים מול העיניים משהו כמו טוסקנה ,מזג אוויר קליל, שטוף שמש, הכל רך ועדין ,גשמים יורדים, עלים מבריקים…. מה שאנחנו בדרך כלל לא מדמיינים הוא מדבר.

יין מהמדבר? אפשר בכלל?

אז "יקב רמת נגב" (לשעבר "קדש ברנע" ) מוכיחים שכן, ובגדול.

הכל התחיל מנירה ואלון צדוק, שהתגוררו בסיני עד פינויה ב1979 ואז עברו למושב קדש ברנע שהיה יישוב עובדים חקלאי. בעמל רב הם הקימו תשתיות והחלו את אומנות החקלאות המדברית. העניין ביין החל אצל אלון צדוק כבר בילדותו, כשאביו היה מייצר יין וערק, וחוזק כשזוגתו החליטה לתת לו כמתנה קורס יין, ומאז – יין רב זרם וקמו הכרמים והיקב, וממספר קטן של בקבוקים שנמכרו ואזלו כמעט מיידית, היקב היום מייצר כשבעים אלף בקבוקים מדי שנה, כשהשאיפה היא לאפשר לציבור הרחב, במחירים סבירים, יין בוטיק איכותי. יינן היקב הוא יוגב צדוק, בנם של נירה ואלון, שהתמחה יחד עם רעייתו במשך שלוש שנים בפירנצה, בתחום מדעי היין והגפן, ואחרי שעבדו והתמחו ביקבים מובילים. היום יוגב מייצר יינות אדומים ורעייתו עדן מתמחה ביינות לבנים. לביתם קראו בשם "גפן".

(בתמונה למעלה- היינן יוגב צדוק)

הייחוד של גידול גפנים במדבר הוא האקלים שמאפשר הבשלה מהירה יותר של הגפן ושמירה טובה יותר על החומצה הטבעית שבעינב. השמש הלוהטת של המדבר עוזרת לפרי לצבור סוכר ולרכך את הטאנינים, כך שהיין רך, עגול ומוכן לשתיה מוקדמים. יתרון נוסף הוא ההבדלים הגדולים בטמפרטורה בין היום והלילה והקור המדברי שמעניקים עוצמה נוספת לענבים. בגלל שגם אין הרבה גשם באזור, וההשקיה היא על ידי האדם, אפשר לשלוט בכמויות ולקראת הבציר מורידים את כמות המים כדי לקבל פרי מרוכז יותר בארומה וסוכרים.

הבציר ביקב הוא ידני סלקטיבי, שבמסגרתו קוטפים אשכול שלם וכך שומרים ומפקחים על תהליכי החימצון. הטכנולוגיות הן חדישות – השקייה מלאכותית, העשרת הקרקע בחומרים מזינים וגיזום באמצעים מתקדמים, אבל השיטה עצמה היא הקלאסית – בציר מוקדם כדי לשמור על רמות סוכר ואלכוהול מתונות, ושימור החומצה הטבעית בעינב, מה שיוצר יין אלגנטי ועדין יותר.

התכנסנו ב"טייסטינג רום" בשרונה, תל אביב, כדי לטעום כמה מהבקבוקים שנמכרים כרגע, וגם הצצה ליינות חדשים שעוד לא בוקבקו, ושווה לחכות להם.

בהצצה היו שניים –

רוזה 2014, ושרדונה 2014. מבין השניים , ההעדפה הברורה שלי היתה לשרדונה, שהיה לו טעם אשכוליתי ברור (שמתעדן עם הזמן). אני חסרת סבלנות ליין הזה כשהוא ייצא.

הראשון ביינות המבוקבקים שטעמנו היה "נווה מדבר בלנד אדום" – קברנה סוביניון, מרלו ופטיט ורדו (89 שקלים). כל היינות שטעמנו מהבקבוקים היו מ2011. התסיסה היא בטמפרטורה קרה ואחר כך 14 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי ואמריקאי. התוצאה- צבע כהה ונוכחות בולטת, שיכולה ללוות מאכלים כבדים כמו בשר עתיר שומן.

השני היה הנציג הראשון של סידרת "רמון" – קברנה פרנק (100%) – שכמו שאר חבריו לסידרה, מופק מחלקות קטנות ומובחרות, ועובר יישון של 18 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. הוא עדין יותר ומתאים לבשרים רזים יותר ולגבינות. אנחנו טעמנו אותו עם גבינות יחסית שמנות מאד, והוא החמיא להן מאד. (מחיר כל בקבוק בסדרת "רמון" הוא 129 שקלים).

השלישי היה פטי ורדו   – מאה אחוזים, גם הוא מתאים במיוחד לבשר כבש או טלה בשל טעמו העז והסיומת הארוכה שלו.

האחרון שטעמנו מהסידרה היה קברנה סוביניון – דרגת ה"כבדות" שלו היתה בעיני בינונית, לא חזק מדי ולא חלש מדי, מה שהולך עם מנות כמו פירות ים או פסטות (וכמובן גם סוגים שונים של גבינות).

בסוף קיבלנו טעימה קלה של יין הקינוח של "רמת נגב"  – שמקבל חיזוק אלכוהולי ומגיע ל17%, ויכול לשמש כמלווה מצויין לקערית פירות למשל, לסיום ארוחה כבדה, של חג, של שבת או בכלל.

היינות כשרים למהדרין ונמכרים בנקודות מכירה רבות, חנויות יין, מסעדות ועוד (את הרשימה ניתן למצוא באתר של "רמת נגב".).

ומה עוד אנחנו לא יודעים על היקב?

היקב הוא אקולוגי – ההשקיה היא במים מותפלים בלבד תוך השגחה על האיכות הנדרשת לגפנים.

בגלל תנאי המקום, אין צורך בהדברות וריסוסים למיניהם, וכך גם הסביבה מרוויחה וגם הצרכנים.

הגזם והגפת חוזרים בחזרה לקרקע, כך שכל ההעשרה היא טבעית.

ומה בין "קדש ברנע" ל"רמת נגב"? היקב (והיין) שהתחילו בשם "קדש ברנע" עברו שינוי ועכשיו השם הוא "רמת נגב" כדי להדגיש את אזור הגידול של היינות – בכל אזור רמת נגב וככבוד לכך שהיקב הזה היה הראשון באזור.

פרטים נוספים על היינות, נקודות מכירה וכו', אפשר למצוא ב- http://www.rnwinery.co.il/

(בתמונה למעלה – עם רוני ססלוב – הבעלים והיינית של "טייסטינג רום").

לא מזמן היינו במסעדת "החצר" של השף מוטי אוחנה, בוגר ה"קורדון בלו" , ועכשיו הוזמנו לטעום את האחות הקטנה שנולדה- "מדיטה".

מדיטה, אף היא ירושלמית גאה, יושבת ברחוב דרך חברון 101, כשרה כמו אחותה הגדולה, והקונספט שלה הוא "ביסטרו מודרני שהשתדך למטבח ים תיכוני קלאסי". הטאץ' המודרני מתבטא בעידכון מנות שכולנו מכירים (כמו נניח קציצות דג חריימה) למנות חדשות, שנותנות כיוונים ופרשנויות שונות ממה שאנו מכירים מהבית, ועם זאת שומרים על הקשר עם המקור.

כשנכנסנו, דבר ראשון ראינו את העיצוב המיוחד, שכולל אפילו טחב מיוחד שהובא מחו"ל לגידול על הקירות, במצע טבעי ומרענן. על העיצוב אחראי המעצב גלעד זעפרני, בעל שם בתחום העיצוב למסעדות, והוא גם פתח את המטבח לרווחה כך שאפשר לראות את המנות בהכנתן, כולל בטאבון הכי גדול ביקום כנראה, שממנו יוצאות חלק מהמנות.

אחרי שגומרים לאכול שם ארוחת ערב, המקום משנה את פניו והופך להיות בר תוסס לצעירים ולצעירים ברוחם, עם מבחר אלכוהולי רחב (ונדיב- אחרי שני קוקטיילים כבר לא זכרתי כל כך איך עומדים יציב…).

אז הגענו, אחת עשרה בנות ובן אחד שאשכרה הרגיש מלך…, והמלצרים החלו להעמיס לנו את השולחן.

קודם, אלכוהול ישמח לבב אנוש, וטעמנו שני קוקטילים (מחיר ממוצע לקוקטייל – כ45 שקלים).

הקוקטייל הראשון היה על בסיס קאווה, השני היה על "קמפשיון" – על בסיס פירות כמו פסיפלורה, וכמובן וודקה. מבין שניהם העדפתי יותר את השני כי הוא קירר אותי יותר.

כמו בכל מקום שמכבד את עצמו, הגיעה קודם כל פוקצ'ת הבית עם מטבלים  – אוצר של טעמים, מהמוכר כמו שמן זית וטפנד זיתים, דרך קרם לימון כבוש, ופסטו ועד הכוכב- קרם החצילים הידוע שאהבנו כבר ב"חצר", שטומן בחובו את סוד הסילאן…. הפוקצ'ה עצמה מעוטרת ברוזמרין ריחני, ותשמש בהמשך גם לניגוב הרוטב של מנות אחרות. (18 שקלים בתפריט). על המגש קיבלנו אחר כך גם צלוחית חמוצים מגוונים וגם חומוס כולל הגרגירים.

עוד לחם שהגיע אלינו היה לחם מחמצת, ככה בשביל הגיוון. (מעניין אם אפשר לקנות הביתה ולמרוח בבית חמאה עבה על זה…)

"ספייסי טונה" הגיע אלינו . בהתחלה חששתי מהמילה "ספייסי" אבל דווקא מנה זו, שמראש הוגדרה כחרפרפה , לא היתה לי כזו, (ואני אחת שלא אוכלת חריף). מרקם כייפי על הלשון של כל חלקי המנה. (44 שקלים ). המנה כללה וינגרט וואסבי, סלט מלפפונים, גלדי בצל מוחמצים וקוויאר סודה.

עוד ממנות הדגים בתפריט המנות הראשונות – הפיבוריטית שלי – קרפצ'ו דניס – עם ארטישוק, שימג'י מוחמץ, עגבניה והשיחוק- אגוזי מקדמיה . (48 שקלים בתפריט). מותק של מנה, דג עדין, אגוזים שנותנים גם קראנץ' וגם זווית חדשה, ורעננות כללית.

נציג הסלטים בשולחן שלנו היה "סלט עלים " – שקדים קלויים, פילה לימון, בצל סגול ועוד כמה גודיז, (28 שקלים בתפריט – שווה ביותר). אהבתי למצוא שם גם הפתעות של גרגירי רימון באמצע שהעניקו אקסטרה מתיקות עוקצנית.

"קציצות דגים בחריימה" – מנה נחמדה, עם המון רפרנסים לבייתיות. קצת חריף. אני פחות אוהבת "אוכל עדתי פרופר"  – העדפתי מנות אחרות. (48 שקלים).

מנה שונה בתכלית מבחינת המודרניות הגיעה מיד לאחר מכן  – פילה דניס על קראסט טחינה, אגוזי מקדמיה (בהופעה שניה הערב ומוצלחת לא פחות) על מצע קינואה, חמוציות ואגוזים. (78 שקלים בתפריט). מבין שתי המנות הללו – הדניס וכאמור הקציצות, הדניס ניצח אצלי בגדול, בעיקר שוב בגלל החידוש והעדינות שבטעמים, קינואה מאד החמיאה לדג (וגם תרומתם של גרגירי הרימון היתה לעניין).

הדג הבא שהגיע עם הקדשה מיוחדת ל"צופי הסרטים של "אבא גנוב" – לא ראיתי את הסרט אז לא הבנתי כל כך את הרפרנס..אבל אלה פשוט ברבוניות מטוגנות עם פלח לימון ורוטב בצד, שחשבתי לתומי שהוא גם בכיוון החמוץ, וטבלתי בו בנדיבות, רק כדי לגלות אחר כך , כשאיבדתי תחושה בשפתיים, שמדובר בפלפלי שיפקה טחונים. מזל שקוקטייל ממקודם היה עדיין אצלי. מבחינתי מנה שהולכת מצוין עם אלכוהול, בעיקר בשעות הערב כנשנוש. (המנה לא רשומה בתפריט, אין לי מחיר).

הדגים הלכו, הבשרים הגיעו.

אני מאד אוהבת חלקי פנים, והייתי מרוצה כשהגיעה לשולחן צלחת של "מחבת חלקי פנים" שכללה בין השאר לבבות, טחול, עמוד שדרה ועוד כל מני נתחים כייפיים כאלה, עם פלפל חריף, לימון כבוש, עגבניות שרי וציר בקר. (56 שקלים). אני תפסתי לי בעיקר את הלבבות, מתה על המרקם שלהם. מנה דומיננטית, הייתי מצרפת אותה לסלט שקיבלנו מקודם, לריענון הטעמים.

גם ה"טרטר בקר" (48 שקלים) שהגיע כברוסקטה שעליה בצל, קורנישון, רוקט, איולי וכמובן הבקר עצמו, מצטרף לי יותר לתפריט האלכוהולי לשעות המאוחרות יותר. פינגר פוד קלאסי.

נקניקיות מרגז הגיעו בצירוף תפוחי אדמה אפויים, בטטה ובצלצלי שאלוט – מפאת החריפות לא יכלתי לטעום מעבר לחתיכה ממש קטנה בשביל ההתרשמות. לחובבי הז'אנר, רצוי עם בירה קרה ליד. (48 שקלים).

עכשיו – אם הייתי עושה דירוג של מנות הבשר- ליד כל מנה שתוזכר מעכשיו, יהיה הדירוג שלי – שלושת הגדולים.

והמקום השלישי שמור ל " סיגר שקדי עגל" – שלא שהוא לא היה זוכה בעצמו, אבל היו פשוט שניים שהיו עוד יותר מצויינים ממנו. בכל מקרה, לפי ההסבר שקיבלנו מהשף, מדובר בשקדי עגל  שחברו לשמון כבש ולחלקים הכי טובים – ה"ליה", פלוס כמובן פלפל חריף (אבל הוא לא היה מורגש לשמחתי) וצוותו כולם ביחד לתוך סיגר כייפי, קרנצ'י, פריך מבחוץ ועם תוכן רך ובשרי מבפנים. עונג. המנה הוגשה עם סלט עגבניות וטחינה. (54 שקל).

"סלט סביח" – שוב קריצה למטבח העדתי הביתי – סלט סביח כולל הביצה והחציל לצד טחינה, לימון כבוש, עגבניה, אריסה חריפה ועמבה. האם זה יהיה חטא לנגב את הרוטב עם הפוקצ'ה האיטלקית? (32 שקלים).

"אקלר פטה כבד עוף ואווז" – מנה מיוחדת שקיבלה את המקום השני בדירוג שלי, ובעיקר עוררה אנחות עונג מכל סובבי השולחן – סוג של לחמניה עם מילוי ריבתי מתוק עשוי מעגבניות ופטה של כבד אווז וכבד עוף. אם הסיגר היה עונג, האקלר היה דאבל עונג (וכן , נגיע גם לטריפל). מנה ענוגה, ריבה וכבד הולכים מצוין, בעיקר במרקם עדין ורך אבל שעדיין מחזיק את עצמו. איך אומרים בפייסבוקית "נום נום נום". (48 שקלים).

"קדירת בקר על ניוקי תירס" – (76 שקלים). בתחילה חששתי כי הבקר בושל ביין אדום וכל המנה שידרה "חורף" – מה שאומר מנה כבדה וטעמים עזים. בפועל, המנה, שהוגשה עם ירקות שורש, היתה מאד עדינה ולא כבדה, בעיקר כי בשר הלחי שמר על טעמו ולא כוסה על ידי טעמים אחרים. השוס היה ניוקי התירס, שבושל לפי דברי השף בשיטה מולקולרית, ששמרה על טעם התירס רק בצורה של ניוקי. אם זו היתה מסעדה חלבית, הייתי מייעצת להם למלא קערה של הניוקי הזה, בצירוף חמאה מומסת מלמעלה, או גבינה, ולסגור ענין. המנה נדיבה מאד, יכולה להספיק לשניים, בעיקר אם הם אכלו גם כל מני דברים מקודם.

"אנטריקוט" היה השם והמהות של המנה הבאה, (94 שקלים)  – למעשה המנה היקרה ביותר בתפריט (כדי להמחיש את המחירים המאד סבירים של המסעדה) – למי שרוצה בשר נטו, עם קצת מלח גס בצד וחרדל.

ואם קראתם עד עכשיו ראיתם שציינתי את המקום השלישי ואת המקום השני, ומה עם המקום הראשון? הקרם דה לה קרם של הבשרים?, אז הנה הוא מגיע- טדאאאם!!!

מנה שאני מכירה כ"רוסיני" אבל כאן הוגדרה פשוט כ"פילה בקר עם כבד אווז". האווז היה מעודן והונח בנדיבות על נתח פילה עשוי כך שיהיה רך כמו חמאה ונימוח. לאכול ולבכות (בעיקר על זה שאין לנו כבר יותר מדי מקום אחרי כל שאר המנות) . היו כאלה בשולחן שהציעו להפוך את המנה הזו לקינוח, כדי לזכור את הטעם כמה שיותר.  המנה הגיעה על מצע של גרטאן תפוחי אדמה. (140 שקלים ושווה כל גרוש).

השולחן נוקה, והגיע תור הקינוחים.

המסעדה כאמור כשרה בשרית, ולכן הקינוחים כמובן פרווה. לפניהם הוצעה לנו שתיה חמה שכללה בעיקר תה או אספרסו , ואז קיבלנו שלוש מנות קינוחים –

"מוס שוקולד" – עם פניני שוקולד וקראנץ' נוגט ( 34 שקלים) – המנה השוקולדית ביותר, הבחירה של רוב יושבי השולחן.

"סורבה" שהוא למעשה בסבוסה- עוגת סולת עם סירופ נענע, קולי פטל, פירות העונה וכדורי סורבה בטעמים שונים  (32 שקלים), משהו למי שלא רוצה מנה ממש מתוקה אלא יותר מרעננת.

והבחירה שלי – "טארט טופי" – עם קרם טופי שנזל החוצה מתחת לשכבה מתוקה של גנאש שוקולד ובוטנים מלוחים. (34 שקלים).

למרות שאכלנו הרבה, (בלשון המעטה), לא הרגשנו נורא כבדים, בעיקר בגלל שהרבה מהמנות הן קלילות או גירסה קלילה של מנה כבדה.

מהצוות שמענו שיש גם דיל משתלם של ארוחת טעימות, במחיר 180 שקלים לאדם, מקבלים המון מנות נדיבות – שלוש מנות פתיחה של דגים, שלוש מנות פתיחה של בשר, תבשיל אחד כמו אסאדו או קדירה, מנות עיקריות ושפע קינוחים.

המקום יכול להכיל עד 180 סועדים.

עוד פרטים על "מדיטה" – http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=16901

כשר.

את מוצרי "סוגת" אין צורך להרחיב, כולנו מכירים ומשתמשים על בסיס יומיומי. הסוכר, האורז, הפתיתים, הקטניות והדגנים (כולל סידרה חדשה של "10 דקות ללא השריה") מככבים אצלנו בכל מנה ובכל מקום.

עכשיו מגיע החידוש – כש"סוגת" נכנסת לשוק המקצועי , המוסדי והתעשייתי באמצעות מוצרים מיוחדים ומותאמים כדי להציע פתרונות וחידושים. המוצרים מתאימים לאנשי המקצוע בכל גודל – מבתי קפה ומסעדות קטנות, ועד מטבחי מלונות ועסקים גדולים.

(בתמונות למעלה- שף שיטרית בעבודה עם מוצרי סידרת ה"רדי טו מיקס" ללא סוכר של "סוגת".)

אחד הצרכים של המטבחים הללו הוא מוצרים "ללא סוכר" שנדרשים במיוחד לאנשים שמטעמי בריאות לא יכולים לצרוך סוכר, כמו חולי סכרת למינהם, וכן אנשים שרוצים להמנע מסוכר בגלל שמירה על גיזרה או דיאטה מסויימת, ומצד שני רוצים משהו מתוק ולא כל הזמן קינוחים שמבוססים על אכילת בננה או תפוח אחרי הארוחה.

המענה של "סוגת" הוא סידרת הReady to mix – סידרת תערובות עוגות ומנות אחרונות ללא סוכר, שמיועדת לשוק המקצועי. התערובות נעשות עם תחליפי סוכר צמחיים שגם דלי קלוריות ומכילים יותר סיבים.

(בתמונה למעלה- המנה המוכנה – העיגול באמצע עשוי מ"מוס שוקולד ללא סוכר" של "סוגת"  והכדורים הם מ"פלאן ווניל" של אותה סידרה, שהוקפא לצורת כדורים).

התכנסנו בבית הספר לקולינריה "דן גורמה" בתל אביב כדי לראות איך משתמשים במוצרים הללו ומה יוצא מהם.

את הכניסה לשוק המקצועי, ואת ההדגמה ערך שף יוסי שטרית, שף "קיטשן מרקט" ו"אונזה" שהדגים הכנת קינוח יפה במיוחד, שכלל מוס שוקולד מסידרת ה"רדי טו מיקס" עם קישוטי פירות, גלידה וקקאו.

בתמונה למעלה משמאל – מנכ"ל "סוגת" – ג'יל גמון, מציג את הקינוחים החדשים.

עוד על "סוגת" – מידע, מתכונים והפתעות רבות – באתר – http://www.sugat.com/

לקראת החגים או בכל יום בשנה, ליד הקפה או לנשנוש כייפי, קל להכנה (ובעיקר מהיר להכנה) וגם קל ומהיר לאכילה – העוגיה.

כדי ללמוד איך מכינים עוגיות איכותיות, התכנסנו לסדנת אפייה עם השף הקונדיטור אלון גולדמן, בעל התואר "אלוף ישראל בקינוחים" ב2012, כדי לראות, ללמוד, להתנסות (ובעיקר לטעום!).

שף אלון, שף הבית של "לחמי" הסביר לנו שהיתרון הגדול של "לחמי" הוא שמדובר בעוגיות איכותיות שנטולות שמנים מזיקים, חומרי שימור וכו' ועומדות בתקנים המחמירים ביותר, ומצד שני המחירים שווים לכל נפש והעוגיות נמכרות ברשתות השיווק, ובעזרת חידושים טכנולוגיים שונים, מצליחות גם לשמור על חיי מדף ארוכים, כך שעוגיה שנעשית בתנאים ביתים ומחזיקה למשל כשבוע במצב טעים וטוב, תחזיק באמצעות אותם אמצעים, גם כחודש כשהיא נעשית ב"לחמי".

בסדנה הוכנו ארבע סוגי עוגיות – בטכניקות שונות – עוגיות "הנסיכה" – מה שאנחנו מכירים כ"עוגיות סנדוויץ עם ריבה באמצע" – בדרך כלל נמכרות בצורת פרח, כאן הוכנו בצורת שפתיים, חיתוכיות בראוניז משודרגות עם מחית נוגט בשתי שכבות, עוגיות רומיאס (נגזרת של עוגיות פלורנטין ענוגות) במילוי קרמל פיצוחים, וכמובן עוגיות שוקולד צ'יפס שהובאו בגירסת אקסטרה לארג', כמו ש"עוגיפלצת" מ"רחוב שומשום" היה אוהב לאכול…

אני לא מביאה את המתכונים המלאים מכיוון שהם בטח יופיעו אצל חבריי הבלוגרים ואני לא רוצה להתיש אתכם (ובהחלט ניתן למצוא את המתכונים בעזרת "גוגל") – במקום זאת אביא בהמשך מתכון לעוגיות טחינה שכולנו ביקשנו, ומופיע בדף הפייסבוק של "לחמי" (שגם הקישור שלו יגיע בהמשך).

בכל מקרה- במהלך הכנת העוגיות לימד אותנו שף אלון כמה טיפים חשובים והראה לנו גא'דגטים שחשוב שיהיו במטבח, או שעוזרים הרבה וכדאי שיהיו במטבח.

אז מה היה לנו שם –

הדבר הראשון שצריך במטבח – אולי שני רק לתנור האפייה, הוא משקל דיגיטלי ברמת דיוק של גרם. אפייה היא מדע מדוייק, כל פספוס יכול לגרום לתוצאות לא יפות ולא טעימות וחבל.

דברים נוספים שכדאי שיהיו הם משטח "סילפן" – כן, לא "סילפט" אלא "סילפן" שהוא חומר שעשוי רשת דקיקה, שתופסת את העיסה מלמטה כך שהעוגיה לא תופחת לצדדים ונשפכת, אלא יש לה ברירה רק לעלות למעלה, שזה מה שאנחנו רוצים.

עוד פטנט נחמד הוא פיית זילוף בצורת "כתר" שמייצרת עוגיה עם חור באמצע כך שאפשר למלא במה שרוצים (פה השף הביא מילוי פיצוחים, אפשר גם בשברי סוכריות צבעוניות למשל, כדי ליצור "חלונות ויטראז'").

ומה למדנו מהשף?

שאסור להקציף יותר מדי כי התוצאה תהיה נוקשה.

שאם צריך להקרים במערבל חמאה וסוכר, צריך לשים קודם את הסוכר ובכך מונעים הידבקות.

שחלמון תורם לפריכות אז לא להבהל מכמויות חלמונים במתכון.

שמלח לא רק מדגיש טעם אלא גם צבע, ובבצק פריך גם פריכות.

והפטנט הכי חשוב שלמדתי מהשף – כשאנו באים לרדד בצק, הרבה פעמים אומרים לנו לקמח את משטח העבודה כדי שהבצק לא יידבק. הבעיה היא שבצורה כזו הבצק סופג הרבה קמח שלא היה רשום במתכון מההתחלה , וכל האיזונים נהרסים (וגם נוצר המון לכלוך על השולחן ובסביבתו). הפטנט הכל כך פשוט – שמים נייר אפיה, עליו שמים את הבצק ומשטיחים אותו, עליו שמים עוד נייר אפיה, ומרדדים דרך הנייר. בצורה כזו גם הבצק מרודד, גם הנקיון נשמר, וגם אין תוספות של קמח. כמה פשוט ככה אפקטיבי.

האפייה הסתיימה, השולחנות נוקו, העוגיות סודרו יפה וצולמו- ותוך שתי דקות חוסלו כליל…

אבל הנה, המתכון שכולנו חיפשנו – מתכון לעוגיות טחינה של "לחמי" –

המצרכים –

200 גרם חמאה בטמפרטורת החדר

200 גרם סוכר לבן

גרידה מ2 לימונים

קורט מלח

180 גרם טחינה גולמית

30 גרם שומשום מלא

400 גרם קמח מנופה

8 גרם אבקת אפיה.

אופן ההכנה –

במיקסר עם וו גיטרה מקרימים חמאה עם סוכר לבן וגרידת לימון (ולזכור לשים קודם את הסוכר בקערה!).

מוסיפים את המלח ומערבלים עד שהנפח קצת גדל ואז מוסיפים את הטחינה והשומשום.

ממשיכים לערבל ומוסיפים את הקמח ואבקת האפיה וממשיכים רק עוד טיפה לעירבוב  מושלם.

מחממים תנור ל150 מעלות.

מרדדים (הכי טוב בין שני דפי אפיה), וקורצים עוגיות. מסדרים ברווחים ואופים כ15-20 דקות (בהשגחה!!!) לפי גודל העוגיות.

לקרר בחוץ ולאכסן בצנצנת.

הערה שלי – בדף הפייסבוק יש גם גירסת חיתוך נוספת מסובכת יותר, למי שמעוניין.

קונדיטריית "לחמי" הוקמה כקונדיטוריה קטנה לפני כ35 שנה בנהריה, על ידי שימוש בידע שהגיע בעזרת קונדיטור שוויצרי . ב1995 המאפים התפשטו מהצפון לכל הארץ, וב2003 גם חצו את גבולות המדינה ונמכרים ב23 מדינות שונות תחת השם "ELSA STORY".

שיטות האפייה חדשות, חומרי הגלם מיוחדים, ועדיין כל מאפה ומאפה נעשים בעבודת יד דקדקנית ואוהבת.

ולבסוף – טריוויה – מהי העוגיה הפופולארית ביותר בקרב הציבור הישראלי? לשאלה הזו ענה סקר מקצועי שהביא את הממצאים – מלכת העוגיות, העוגיה הפופולארית ביותר בפער גדול – עוגיית השוקולד צ'יפס. במקום השני הגיעו עוגיות האלפחורס ובמקום השלישי עוגיות החמאה  (ואחריהן בסדר יורד- עוגיות גרנולה, עוגיות מעמול, סהרוני שקדים ועוגיות פרח ריבה).

לעוד מידע על "לחמי" – המוצרים והמתכונים

דף הבית – http://www.lachmi.com/index.php

ובפייסבוק- https://www.facebook.com/LachmiBakery

אז שיהיה לכולנו חג שמח ומתוק!

אחת הסיבות שאני אוהבת להיות בלוגרית היא ההזדמנות לטעום ולהתנסות בכל מני דברים חדשים. הארוחה האידאלית מבחינתי היא לכן ארוחת טעימות או "טאפאס" שבה גודל המנות מאפשר התנסות בהמון מהן.

תפריט כזה הושק לאחרונה במסעדת "פסטוריה" – מסעדה חלבית איטלקית כשרה בלב הרצליה פיתוח, לכבוד שנתיים להיווסדה של המסעדה.

כל מה שצריך הוא להגיע לרחוב המשכית 27 הרצליה (שימו לב, המסעדה ממוקמת בצד הבנין, לא בחזית) ולבקש את תפריט הטאפאס, ומכאן החוויה מתחילה.

העיצוב הוא אלגנטי רומנטי – מפות לבנות, נרות מהבהבים על השולחן, כוסות מבריקות, על רקע מוסיקה איטלקית קלילה (כולל נניח את הגירסה של סאן רמו ל"אנג'י" של הרולינג סטונס). בגלל הכשרות (המסעדה היא האיטלקית היחידה באזור הכשרה) גם הקהל שומר המצוות יכול להנות, ובגלל שמדובר במסעדה חלבית ממילא, קינוחים לא נפגעים מכשרות כמו שקורה לעיתים במסעדות בשריות כשרות, כך שכולם יוצאים מרוצים.

אז הגענו לשם, בלוגרים רעבים וסקרנים ובחנו את התפריט המיוחד. מדובר בארוחת מנות מוקטנות – כשצריך לבחור 3 מנות פתיחה (שמגיעות יחד עם פוקצ'ה ומטבלים), חמש (!) מנות עיקריות ושלושה קינוחים (עם הפתעה – ועל כך בסוף), ודבר כזה, כולל גם שתי כוסות יין או שתיה קלה, יעלה לזוג 189 שקלים, מה שהגענו למסקנה בסוף, כששיחררנו עוד כפתור במכנסיים, הוא דיל משתלם ביותר.

אז מה טעמנו שם?

מהראשונות הגיעו לשולחן –

"מיני פוקצ'ה" עם מטבלים. כמו שתראו בתמונה, זה לא "מיני" וזה בהחלט הספיק למנה זוגית נחמדה, בעיקר בגלל המטבלים – אני לא יודעת בדיוק איזה אבל היתה שם חמאה מתובלת, שמן זית עם שום מתקתק, סוג של טחינה, טפנד זיתים , גבינה, והפיבוריט שלי – מטבל בצבע כתום, מתקתק, ההימור שלי הוא על סוג של בטטה. מחצית הפוקצ'ה הספיקה בדיוק כדי לתת את הטעם מצד אחד, ולא לסתום אותי לקראת שלל הפחמימות והחלבונים שיגיעו בהמשך מצד שני. יש לציין שהפוקצ'ה כמו כל הבצקים האחרים – הפסטות והמאפים – הכל נעשה מההתחלה במקום.

"סופלה אל טלפונו" – כדורי ריזוטו במילוי מוצרלה ברוטב רוזה, (אין לי מושג מה הקשר לטלפון אבל הם היו באמת כייפיים. בגודל של כדור פלאפל בערך, עם רוטב גבינתי – איזה כיף למצוא מקומות שלא מתקמצנים על הגבינה והיא מקיפה את התוכן בעדינות חוטית כזו..), "סיגר סלמון" – במילוי סלמון וגבינות לצד רוטב שזיפים – חמוד, פיצוחי כזה, קצת היה קשה לחוש באמת את הסלמון בגלל המבנה הצר של הסיגר, טעמנו את הדג גם בהמשך בהרכב אחר ועם אותו רוטב שזיפים, על זה יבוא איזכור נוסף. "אינבולטיני" – חציל, קישוא ופלפל במילוי גבינות על מצע מטבלים שונים. האמת, המנה הזו הפתיעה אותי. צוות המקום המליץ עליה בחום והאמת נטיתי לחשוב שזה בסך הכל ירקות ממולאים, אבל איכשהו הקומבינציה של הגבינות שנבחרו למלא את הירקות, הפכו אותן לממתק אמיתי. מבין הראשונות זו בהחלט היתה הפיבוריטית שלי. הירקות הוגשו לצד סלטון עלי בייבי שעזר לנקות את החייך בין ירק לירק ובכל להגביר את הטעמים.

בעיקריות כאמור מקבלים חמש בארוחת הטאפאס וכך גם אנו –

"קונקיליה קרם בטטה"  – קונכיות ברוטב שמנת וקרם בטטה (מנה שבתפריט הרגיל מגיעה עם פסטה טריאטלי  – רצועות עבות, ובתפריט הטאפאס בצורת קונכיות). לטעמי זו היתה המנה המצטיינת, בעיקר כי אני מתה על קרם בטטה. שילוב של מתקתקות הבטטה, הרוטב החלבי וכמובן הפסטה האיכותית, בשבילי מנה מנצחת.

אגב, הפסטות מוגשות בקעריות שיכולות להוות בפני עצמן מנה של בן אדם אחד, כך שביחד עם כל הראשונות, העיקריות האחרות וכמובן הקינוחים, השובע מובטח גם לאדם הרעב ביותר.

"סלמון רוסטיק" – פילה סלמון אפוי בתנור מלווה ברוטב שזיפים. בתפריט הרגיל המנה מגיעה עם מחית שורשים , שאנו קיבלנו לטעימה. למחית פחות התחברתי אולי בגלל שהיתה שם נדיבות מסויימת עם המלח. העדפתי את הדג בפני עצמו (בהתחלה חשבתי שאולי צריך לימון אבל אז חשתי את טעמי הדג והבנתי שלא צריך לימון או תוספות אחרות, הדג היה מצוין בפני עצמו).

"פיצה סיציליאנית"  – מנת ספיישל שכוללת רוטב עגבניות, מוצרלה ,פלפלים, פטריות ופרמז'ן. המנה תיכנס בעתיד גם לתפריט הרגיל. פיצה כמו שפיצה צריכה להיות .בצק דק ופריך, תוספות כייפיות, מנה שגם ילדים יתחברו אליה (ועל הדרך יקבלו גם תוספת ירקות בריאה…). אם לא היה את הקונקיליה עם בטטה,  הפיצה היתה זוכה במקום הראשון ברוב הקולות של השולחן.

"ריגטוני רוזה" – ריגטוני ברוטב נפוליטנה עם נגיעת שמנת (מה זה "נגיעה" – אני רוצה המון שמנת!!! J …). מנה נחמדה אבל לא יכולה להתחרות בזו עם קרם הבטטה.

"לזניית תרד וגבינות" – לזניית תרד וגבינות מוקרמת ברוטב עגבניות – מנה עשירה מאד, פרוסה גדולה וגבוהה, חם כמו שצריך (אם צריך סדר לאכילת המנות, אז קודם כל כמובן הפיצה, אחר כך הלזניה- כדי לשמור על הטמפרטורות של המנות). אני אוהבת לזניות.

ובקינוחים – כמו שהזכרתי – הפתעה.

בעקרון אמורים לבחור שלושה קינוחים מתוך הרשימה של תפריט הטאפאס. בפועל – מקבלים את שלושת הקינוחים – בכמות כפולה, כלומר בניגוד למנות האחרות, זו לא מנה לחלוקה בין שני בני הזוג אלא כל אחד מקבל צלוחית עם שלושת הקינוחים (אותם קינוחים לשני בני הזוג). יוצא שכמות הקינוחים פשוט גדולה, בעיקר לאחר ארוחה לא קטנה בעצמה. נדרש הרבה כוח רצון כדי להתגבר עליהן… (עבודה קשה אבל מישהו צריך לעשות אותה…)

אנחנו קיבלנו לטעימה חמישה מהקינוחים – שוב, כמנה אישית לכל אחד, כנראה בסוג של אתגר ב"בואו נראה כמה בלוגרית מסוגלת לאכול". (איזה מזל שיש לנו קיבה נפרדת לקינוחים…).

בכל מקרה- מה שטעמנו היה –

"פאדג' שוקולד" שבתפריט רשום כמוגש עם גלידת וניל וגנאש שוקולד. במנת הטעימות שלנו היתה פשוט פרוסת עוגת שוקולד חמה , יחסית המנה הפחות מוצלחת מבין הקינוחים .

"קסטה ש.ו.ש" – פרפה ווניל צרפתי כרוך בעוגיות שוקולד עשירות. על הצלחת הגיעו שתי פרוסות נדיבות (וזיכרו, זו מנה אישית של קינוחים, כל אחד מבני הזוג מקבל כזה..). מעבר לסימפטיה שיש לי לשם המנה (לא קרויה על שמי? הייתי בטוחה שכן עד שהבנתי שזה ראשי תיבות של שוקולד-וניל-שוקולד כנראה), העושר של העוגיות, העדינות של הווניל, והגודל הנדיב של הפרוסות – יכלנו להסתפק בקינוח הזה בלבד מבחינת הצורך במתוק.

"טירמיסו" – שכבות של קרם מסקרפונה ובשקוטים, טבולים באספרסו ואמרטו – מנה קלאסית, הייתי מעדיפה טיפה יותר דומיננטיות של טעמי הקפה.

"עוגת גבינה" – שבבי קרמבל עם גבינה מתוקה, וקונפיטורת פירות יער – הגשה יפיפיה בצנצנת, שגם היא היתה מספיקה מבחינת הכמות בפני עצמה.

ואת השוס השארתי לסוף – המנצח המפתיע שלי – "כדורוני פרפה" – חצי חלבה חצי פיסטוק בגנאש נוגט. זה בדיוק מה שזה נשמע, זה מגיע קפוא (אז עדיף להשאיר את זה לסוף כדי שיפשיר קצת) וזה היה לי פשוט טעים. מתוק במידה, "פיסטוקי" במידה, מנה שלא הייתי מזמינה ברגיל (כי הייתי הולכת על שוקולד כמו תמיד) ואני שמחה שהגיעה לצלחת שלי. כאמור, אם הייתי צריכה לבחור אחד מהקינוחים הייתי הולכת על הכדורונים האלה ומוותרת על השאר (אגב, באמת אני צריכה לשאול אם אפשר לקבל שני דברים אותו דבר במקום לבחור שלושה דברים שונים… נראה לי שכן..).

בתפריט הרגיל ישנו עוד קינוח אחד מיוחד שכולל שקדים עטויים בגלידת תאנים ופירות העונה, שאני בטוח אנסה בפעם הבאה שאני מגיעה ל"פסטוריה".

על כל האוכל אמון השף יוחאי קוסביצקי ("בנדיקט", "פרי מרקט" ובאמצע גם קפיצה לפריס) שירש את התפריט מהשף המייסד אורן אלקובי, ועכשיו עובד על רעיונות לתפריט החורף שיגיע, עם המון מנות עשירות שיחממו לנו את הלב והבטן.

למי שבוחר לצרף לארוחה יין, מקבל את יין הבית של יקב "טפנברג" – לבחירה אדום או לבן, ומעבר לכך ישנו מבחר גדול של יינות מהארץ ומחו"ל בטווח מחירים רחב. במקום יש גם מעדניה שאפשר לרכוש בה אוכל כדי להמשיך את החגיגה האיטלקית בבית.

המסעדה כאמור כשרה ולכן סגורה בשישי בערב ובשבת.

עוד פרטים אפשר למצוא ב – http://www.rest.co.il/sites/default.asp?txtRestID=13135

ובדף הפייסבוק- https://www.facebook.com/pastoriaplace

פסטיבלי יין הם תמיד חוויה מרהיבה , וכשזה בירושלים האווירה קסומה במיוחד.

ממש אתמול נפתח במוזיאון ישראל בירושלים פסטיבל היין ה11 במספר, שהציג את מיטב תעשיית היין הישראלית , ויש בה המון מה לטעום.

בפסטיבל מציגים יקבי בוטיק לצד יקבים גדולים, יינות מוכרים לצד הרבה השקות חדשות, וגם חוויות מעבר ליין, כמו גורמה, מוסיקה וחוויית במבוק ייחודית.

כשהגעתי לרחבת הפסטיבל הוא כבר שקק חיים, והדוכנים השונים כבר מזגו כוסות וטעימות לכל האורחים . (במחיר הכניסה מקבלים כוס שאפשר למלא שוב ושוב ללא הגבלה).

ביקרתי בדוכנים רבים, לא אוכל לציין את כולם (בעיקר כי באיזשהו שלב כל העולם כבר ריצד לי מול העיניים), אבל בעיקר התרשמתי מ –

"יקב מונטיפיורי" שנוסד לרגל חגיגות 150 שנה להקמת משכנות שאננים והציג שני יינות – מונטיפיורי אדום 2013 – בלנד של מלבק, סירה ופטיט סירה מהרי ירושלים שהיה פירותי ומרענן, ומונטיפיורי סירה 2011 שהיה כבד יותר ואלגנטי בטעמי פירות יער. מבין השניים אהבתי יותר את הראשון, בעיקר בגלל התאמתו למזג האוויר הקיצי הקליל.

הדוכן הבא שביקרתי היה שוקק במיוחד- של יצרני השוקולד "דה קרינה"  שמעבר לשוקולדים הציגו את הליקרים המתוקים בעבודת יד בטעמי שוקולד מריר, קפה אספרסו, דבש וריבת חלב. השניים הראשונים היו פופולאריים במיוחד, ובצדק.

הדוכן הבא היה חגיגי – לא בדיוק יין אבל משכר וכייפי לא פחות – APEROL SPRITZ– משקה שכלל "אפרול", יין לבן מבעבע , סודה ופלח תפוז, ויוצר משקה קליל מאד וקיצי (עם המון קרח). מתאים במיוחד לאווירה שמחה (רצוי במסיבת בריכה)…

אצל "רקנטי" טעמתי יינות שזכו במדליות זהב כמו ה"וינלי 2014" , והמומלץ שלי "שרדונה 2013" שהיה גם הוא מרענן מאד עם טעמים טרופיים.

המתחם הבא שביקרתי הוא מתחם שאני ממליצה עליו מאד באופן כללי – מתחם יינות הדרום, שאחרי עמידתם האיתנה ב"צוק איתן" מגיע להם יחס מיוחד (בלי קשר שהיינות גם משובחים ואיכותיים). כך למשל התנסיתי ביין מיוחד של יקב "קדמא" שממוקם במושב כפר אוריה ומיוצר בשיטה הקדומה של שימוש בכדי חרס, שיטה שהביאה הייננית לינה סלוצקין מגרוזיה. מבין היינות שהם הציגו אהבתי את הCOPIAE 2012 – בלנד של קברנה, מרלו ושירז, מאד עדין.

עוד ממתחם הדרום, אני ממליצה על "שומרה 2011" של "יקב תמיר" שכולל את כל הטוב שבבלנד בין קברנה סוביניון, קברנה פרנק, שיראז ופטיט ורדו.

לקחתי קצת פסק זמן מיינות ועברתי לשיכר הפסיפלורה  של "איש הפסיפלורה" – ממושב עין עירון, שהוא משקה קינוח עדין (ולמעשה חוסך קינוח, מספיקה כוסית ואנחנו מסודרים), שהוא 12% אלכוהול והפרי מורגש בכל לגימה. השיכר זכה במדליית זהב בתחרות הבינלאומית TERRAVINO.

ובחזרה ליין – עוד במומלצים –

סידרת ה"פנינים" של יקב תבור – יינות מתקתקים ומבעבעים קלות ששומרים על טעמי הפירות ומתאימים במיוחד להרמות כוסית ואירועים חגיגיים. אני התרשמתי במיוחד מה"תבור פנינים לבן 2013" שהוא בלנד של שרדונה, ויוניה וגוורצטרמינר, והוא עשיר מאד עם טעמי אפרסק ומלון וריח עלי וורדים. – אגב, מבחינה ויזואלית, ה"רוזה" הוא היפה מכולם, והוא בטעמי פירות אדומים.

יקב בוטיק נוסף , היה "יקב בוטיק אייל" שהרשים אותי עם ה"שרדונה אמרלד ריזלינג 2012" שבהחלט שווה תשומת לב מיוחדת.

כשכבר ממש לא יכלתי , עדיין לא וויתרתי על "יקב רמת הגולן" שמלבד יינות טובים, הציג גם שיתוף פעולה עם "המחלקה לעיצוב תעשייתי HIT"  ויחד יצרו רהיטים ואביזרים מחביות יין ישנות. גם יפה , גם שימושי, גם טוב לסביבה.

על הדרך לבמת ההופעות עוד עברתי אצל "יקב רמת הנגב" ואספתי לי כוס של "נווה מדבר 2011" – יין עשיר מאד ועמוק .

ומה על הבמה?

כדי שלא ישעמם לנו גם באזניים בזמן הטעימות השונות, על הבמה עולות כל ערב שתי להקות חיות במוסיקה אל תוך הלילה – להקת פולקלור מרוקאית, להקת קנטרי אמריקאית, קאברים, מוסיקה אפריקאית, בלוז ורוקנרול, והפיבוריטים שלי – שלמזלי הרב היו שם בדיוק כשאני הגעתי – להקת "בוסה טריו" שניגנה מוסיקה לטינית וברזילאית והסכימו לבצע כל מני בקשות מהקהל (ותודה על "הרכבת של 11"!!).

כדי להרגיע את הבטן מכל היינות והטעימות, היו גם דוכנים רבים של פיצה, סושי, גבינות של "יעקבס", גלידות , ועוד.

עוד בדוכנים המיוחדים – דוכן "מלח 424" שהציג את מבחר המלחים המיוחדים, ומארזי מתנה מקסימים לחגים ובכלל, (והחידושים לא פוסקים – הפעם טעמתי מלח עם נענע ועגבניות מיובשות, שהולך נפלא עם סלט, ולא פספסתי לחזור ולטעום את המלח עם הצ'ילי החריף והתפוז, שילוב טעמים שלא הייתי חושבת עליו ומתמזג במדויק).

דוכן מיוחד (וטעים) נוסף הוא דוכן השמנים של "קיבוץ מגל" עם המון סוגי שמנים בדרגות חריפות שונות (ולטעמי גם האקסטרה חריף – הקורטינה, הוא לא כזה חריף שלא יכלתי לאכול, הוא רק משאיר אפטר טייסט חזק יותר). הפיבוריט שלי עם זאת היה ונשאר הסורי, שמבחינת הדרגה נמצא איפשהו באמצע.

ולבסוף – האטרקציה הגדולה – במובן הדו משמעי – "ביג במבוק" – מיצב במבוק ענק  של האומנים דאג ומייק סטאן שכיכב כבר במוזיאונים הגדולים בעולם ועכשיו כאן  – אלפי מוטות במבוק, חבלים, מיתרי טיפוס וגובה של 16 מטרים, שאפשר לטפס עליו, לטייל עליו, לנוח עליו ולראות את העולם מלמעלה, מתוך המבנה המיוחד הזה. (רק חשוב לזכור שאי אפשר לעלות עם נעלי עקב או כפכפים, ושרצוי לעלות עליו  – לפני – ששותים מהיינות…). העלייה למתקן בתשלום סמלי של 10 שקלים.

כאמור, הפסטיבל כבר התחיל אתמול, הראשון לספטמבר, וימשיך עד הרביעי לספטמבר (יום חמישי הקרוב) כך שעוד אפשר לרוץ ולהספיק לכל החוויות. שעות הפעילות – משבע בערב עד אחת עשרה בלילה, מחיר הכניסה הוא 85 שקלים וכאמור היין הוא ללא הגבלה.

בימי שלישי ורביעי (ה2-3 לספטמבר- שזה היום ומחר) המבקרים יוכלו להנות גם מכניסה חינמית למוזיאון עד השעה תשע בערב.

אז בואו לירושלים, לשמח את הלבב, את החייך ואת הנשמה.