"מיתוס גריל בר" הוא מוסד קולינרי ידוע ומוכר בתל אביב מזה 13 שנים. אחרי פתיחת סניף בניו יורק, הגיע הזמן להציע לקהל הישראלי משהו נוסף – שיהיה בדיוק ההפך – חלבי.
והיות והמלך הבלתי מעורער של המטבח החלבי הוא עולם הדגים, בתפריט של Fish Market by Meatos" " הדגים מככבים והם טריים ובשיא האיכות, כדי למצות מהם את מיטב הטעם.
השף קובי עבד, שאחראי על המטעמים ב"מיתוס" מוכיח שגם בתחום החלבי יש לו הרבה מה לומר וליצור, והוא הפך את "פיש מרקט" לפנינה יוונית באמצע תל אביב.
באבא יאגה היא מכשפה שמגיעה היישר מהמיתולוגיה הסלאבית – מכשפה מפחידה, זקנה ובעלת שיניים חדות, שמצד אחד נוהגת לחטוף ילדים קטנים (שסביר להניח שהופכים לארוחותיה) אבל גם חכמה מאד, ולעיתים נדירות, כשנחה עליה הרוח, בביתה שעומד על כרעי תרנגולת, היא מכוונת נשמות טועות.
אז המרכבה של באבא יאגה נחתה בלב תל אביב, והפכה למסעדה רומנטית, גדולה, בעלת סוגים שונים של מקומות ישיבה- בחוץ באוויר הצח או מתחת לכוכבים, בחללים שונים בפנים, כולם מעוטרים בנורות רומנטיות ובהרבה בובות של מכשפות , בין עצים מוארים או ליד קיר אורות, והכל מעביר את האורח מסע קסום באגדות אירופה, כשכמובן גם אוכל טוב ואלכוהול משובח מעצימים את החוויה.
את "מיני ישראל" אין ממש צורך להציג. כולנו מכירים את המקום המקסים הזה, עם דגמי כל אוצרות המדינה, כשמהצפון עד הדרום נפרשים בפנינו כל המקומות המוכרים והאהובים, בדיוק ובחן.
עכשיו יש סיבה נוספת לשמחה- "אטורה" – בית חדש לאירועים, בתוך הפארק, שמאפשר לחופה למשל, להתקיים בבת אחת גם בכותל, גם במגדלי עזריאלי, גם על החרמון וגם באזורי התיירות של אילת, והכל בלי לזוז מהמקום ובשיא הפאר.
דגים משחקים אותה קשים להשגה- גם מבחינת לתפוס אותם , וגם מבחינת להכין אותם באופן הכי מושלם. שניה אחת של בישול יתר- ויש לנו סוליה, שניה אחת פחות מדי ויש לנו משהו לא ברור, שהוא כבר לא נא אבל גם לא טעים. הענין הוא היד והעין, שיודעים לזהות בדיוק את הנקודה שבה יצור ימי יהפוך לצורה הכי טעימה שלו וגם יגיע ככה לצלחת של הסועד.
הוזמנתי השבוע לטעום את התפריט החדש של "DAGIM" או בשם המלא :
"Dagim Fish & Meat Bar"
לגילה פולדס היה קייטרינג של בישול ביתי ביחד עם ביתה חנה, והיה לה גם חלום – מקום משלה שבו תוכל לכבד את הסועדים במנות מיוחדות, בריאות, צמחוניות וטעימות עם ערך מוסף. למעשה כמה ערכים מוספים – גם העצמת נשים, גם פעילות אומנותית ו… הזכרנו כבר גם אוכל טעים?
בעבר כבר ביקרתי וסיקרתי את "משקאות משיח" בראשון לציון, ולקראת הפסח המתקרב (בצעדי ענק!!) החלטתי לשוב ולבקר ולראות מה התחדש לקראת החג. (את הסיקור הראשון אפשר לקרוא בקישור).
בחנות נערכה טעימה של יינות וקוניאק שמוצגים לראשונה בחנות – ואלה המסקנות שלי.
היקב הראשון שהוצג היה "יקב בן חיים"
ממנו טעמנו את השיראז טרדישן 2008. מדובר ביין אדום יבש, כשהבלנד הוא ברובו שיראז (82% ) וכולל גם פטיט סירה ומעט קברנה פרנק. הוא עבר יישון 14 חושים בחביות עץ אלון מובחרות , והתוצאה היא יין בניחוח פירות עדין עם אפטרטייסט יחסית ארוך. היין מומלץ לשתיה ביחד עם מנות כבדות יחסית כמו בשרים בסגנון אנטריקוט.
מסלניצה- חג סלאבי הנהוג ברוסיה, אוקראינה וארצות סלביות, החל כחג פגאני לכבוד השמש שמנצחת את קור החורף, עבר גלגולים בעקבות חדירת הנצרות והפך אחרי נפילת ברית המועצות לחג חילוני עממי שבו אלמנטים רבים כמו תהלוכות, אכילת בלינצ'ס שצורתן העגולה מסמלת את השמש, וגם שריפה של בובה בשם "גברת מסלניצה" שמסמלת את החורף שכבר כל כך משתוקקים לסיים אותו ולהנות מחומה של שמש אביבית.
לפי ויקיפדיה- ההגדרה של "ביסטרו" היא – "מסעדה קטנה המגישה מאכלים פשוטים במחירים שווים לכל נפש." כששאלתי את צוות "לה ביסטרו" בחולון מה ההגדרה שלהם, ומה הכי מייצג את המושג "ביסטרו" בעיניהם, התשובה היתה מורחבת יותר וכללה גם את האווירה. הישיבה היא טיפה אפלולית (למרות שלא חשוך כמו במקומות אחרים, ובהחלט אפשר לקרוא את התפריט בערב בלי בעיה ובלי תאורה של סלולרי, או לצלם בלי פלאש במקרה שלי), המוסיקה היא ג'אזית מרגיעה שמלטפת את האוזן, והמבחר רחב ומקיף כך שאדם יכול להחליט אם הוא רוצה ארוחה שלמה, או משהו טעים עם איזה אלכוהול כייפי, או אפילו ארוחת שישי בערב.
זוכרים את הבדיחה על הקמצן, לא חשוב מאיזה עדה, שאמר לאשתו שאין טעם שתאכל את הבוטן השני כי יש לו טעם בדיוק כמו הראשון?
חיים גן מ"איש הענבים" אומר שבהחלט יש בזה משהו. לא משנה מה נאכל, טעים ויקר ככל שיהיה, בביס הראשון נתענג על הטעמים, בביס השני הם כבר ייחלשו, ובשלישי כבר נתרגל ונאכל כדי לשבוע ולא כדי ליהנות. לא חבל?
ואיך הופכים כל ביס לחוויה ראשונית? משתמשים במה שאבות אבותינו עוד בתקופת התנ"ך הכירו ואהבו – היין. היין לא רק משמח לבב אנוש, הוא גם מנקה את החייך לקראת הנגיסה הבאה, ככה שאם מתאימים את היין לאוכל, מקבלים חוויה חדשה בכל נגיסה, ועולם חדש של טעמים.
הוזמנו ל"איש הענבים" ביפו לסדנת יין לכאלה שהתאור שלהם של יין מתמצא ב"טעים" או "לא טעים" ובמשך השעות הבאות למדנו המון דברים שהיו לנו חדשים לגמרי, או דברים שלא חשבנו עליהם בכלל.
ההפתעה הראשונה שלנו היתה כשחיים ציין ש"95% מהיינות אמורים לשתות בשנה הראשונה שלהם כי אחר כך האיכות רק יורדת". אנחנו , שגדלנו על מיתוסים של מקררי יין ומרתפי יין עמוסים ומסתוריים, הופתענו. כדי לדעת באמת איזה יין יכול להישמר ולהתיישן ואיזה לא, צריך לבדוק אותו ספציפית (אפשר לגגל "חלון השתיה של היין").
(בתמונות למעלה- חיים גן מסביר על אופן הטיפול הנכון ביין).
יין הוא דבר חי, לכן צריך לתת לו "לנשום" בניגוד לכל משקה אחר, וכמובן שבמינון הנכון יין גם בריא מאד, וגם מעודד את מיצי העיכול ומסייע לחילוף חומרים.
כאמור ההתאמה של היין לאוכל מאד חשובה, גם מבחינת אחוזי האלכוהול, כדי שתכונותיו יעצימו את חווית האוכל ולא יפגעו בה. זו הסיבה שיינות שבאים לפני הארוחה – האפרטיף- יכללו לכל היותר 17% אלכוהול, כדי לא להרדים את קולטני הטעם שבלשון. לעומת זאת היין שבסוף – הדזרטיף, מכיל יותר אחוזי אלכוהול שנועדו לנקות את הגרון ממשקעי שומן שנשארו מהארוחה.
חיים הדגים לנו איך טעמים משתנים באותו המוצר- כך אם לוקחים קמפרי , שהוא מר, ומוסיפים לו מלח, מקבלים טעמים מתוקים. זו הסיבה שלמשל למתכונים מתוקים רבים למשל, מוסיפים מעט מלח, ליצירת חווית טעם שלמה.
הדבר החשוב ביותר ביין הוא קודם כל חומרי הגלם – הענבים. בישראל יש כרמים רבים וסוגים שונים של ענבים, שהייננים יכולים להפיק מהם בלנדים שונים ויינות שונים לגמרי אחד מהשני.
טעם היין גם תלוי באיזה שלב בוצרים – ככל שהשלב מאוחר יותר והענבים בשלים יותר, הם יכילו יותר סוכר וגם יותר אלכוהול והיין יהיה שמן יותר ומתקתק.
הופתענו לשמוע מחיים שייצור של יין לבן קשה בהרבה מייצור של יין אדום מכיוון שהלבן דורש דיוק מירבי ולא סובל אף פגם, בניגוד לאדום שיש לו המון מרכיבים ואפשרויות שונות.
(בתמונה למעלה- שלב הטעימות העוורות).
ובפינת "הידעת" שבאמת לא ידענו – "הידעתם ששרדונה הוא לא יין לבן? יש לו רק צבע לבן אבל הוא עובר אותו תהליך של יין אדום".
וכאן נשאלת השאלה – אם יין לבן דורש יותר עבודה, איך זה שמחירו לא הרבה יותר גבוה מיין אדום? והתשובה- יין לבן לא שומרים אלא מוכרים מיידית וצורכים מיידית, ולכן מחירו לא גבוה.
השלב הראשון בטעימה היה הטריוויאלי – פתיחת הבקבוק. לא להאמין כמה טעויות עושים אנשים, החל מחיתוך הציפוי מהאמצע במקום מבועת האוויר המיועדת לכך, מה שגורם לכך שחלקים מהציפוי נכנסים לתוך היין, ולא ממש מומלץ ללעוס מתכת או חומרי ציפוי שונים, ועד דחיפת הספירלה של הפותחן מלמעלה , תוך שבירת שכבות השעם כך שבמקרה הטוב מסתובבים על ריק ובמקרה הרע שוברים את השעם וחלק ממנו נשאר תקוע בבקבוק (ולא, אסור לדחוף את זה לתוך היין כי אז שותים בעזרת מסננת). הטיפ של חיים – לנעוץ את הקצה של הסליל מהצד (כלומר באותו המקום במרכז הפקק אבל שהידית תהיה הצידה ולא ישר למעלה, וכך מחוררים נכון ושולפים בקלות את הפקק).
אחר כך התחילו הטעימות. חיים מזג לנו שלושה יינות, שניים ישראלים ואחד צרפתי, שונים לחלוטין. המבחן הראשון היה מבחן ההטיה- יצירת הילה של היין. עושים זאת באמצעות הטייה זהירה של הכוס קדימה (תוך אחיזה בתחתית שלה) כמובן בלי לשפוך, ואז החזרה. הסימן שנוצר על הדופן מעיד על הרבה דברים – צלילות היין, הצמיגות שלו, אם היין יהיה בעל "גוף" כבד או קל וכך הלאה.
ככל שהיין סמיך יותר, יש בו יותר סוכר, מה שמעיד שהענבים שהו במקום חם ונוצרו במדינה חמה. כך באמצעות מבט בלבד על ההילה, כבר ניתן לדעת באיזה מדינה יוצר היין….
(בתמונה למעלה – מטים את הכוס בזהירות ליצירת "הילה")
הצבע הוא האינדיקטור הבא- ומעיד על גיל היין.
השלב הבא היה עירסול הכוס, כלומר סיבובה ויצירת מערבולת קטנה בתוכה, ואז הרחה. גם כאן, ככל שמריחים יותר אלכוהול (והוא מתחזק עם העירבול) כך הוא מעיד על מדינה חמה.
עכשיו הגענו לשלב הלגימה- טעמנו יין, אחרי שהתרשמנו מהריח שלו (וככל שהיין מורכב יותר, כך אין שום קשר בין הריח והטעם). אחר כך נגסנו בחתיכת גבינה עזת טעם ואז חזרנו וטעמנו. גילינו שני דברים – קודם כל שהטעמים התחזקו (של שני הדברים – של היין ושל הגבינה) ולא התרגלנו אליהם אלא היו חוויה חדשה, ושנית – שהטעם של היין גם השתנה מכיוון שאכילת הגבינה השפיעה על בלוטות הטעם.
יין נוסף שהרחנו לא עשה רושם כל כך טוב מבחינת הריח בהתחלה (זה נע בין "טחב" לבין "מרתף עבש" ו"גרביים") אבל בהיותו יין מורכב, גם הוא לא העיד על הטעם, שהיה קל וענוג.
חיים גרם לנו לחשוב שלמעשה אין מילים לתיאור ריח – כל תיאור של ריח לקוח או מחוש הטעם (כגון "ריח מתוק" או "חמצמץ" ) או מדימויים כמו "ריח לימוני" "ריח אקליפטוס" וכדומה. כדי לתאר ריחות במדויק, ישנו גלגל ריחות ובו הגדרות כמו "צמחי", "מקורמל" , "עצי" ועוד, שגם להם תת קטגוריות כמו "שרפי " או "פנולי" (תחת "עצי"), או "טרי" "משומר מבושל" או "מיובש" (תחת "צמחי").
הטיפ האחרון הוא שלי- והוא מאד חשוב- ישראל מדינה חמה, אין כמו יין לבן וקליל, אם זה ללוות ארוחה קלה (או כבדה, אני אוהבת יין לבן בכל ארוחה וגם בפני עצמו) ואם זה כמרענן קיצי כייפי, עם אבטיח, עם שמש וחוף ים, עם מרפסת ובריזה, היין הלבן הוא קל, הוא במגוון רחב – מחצי יבש ומתקתק ועד יבש וחמצמץ יותר, יש כל כך הרבה שכל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב, והעיקר- בטווח מחירים שכל אחד יכול להרשות לעצמו למצוא את היין האהוב שלו (או לנסות כל מני ולטעום סוגים שונים ויקבים שונים).
(למעלה- להריח, למטה- לטעום)
"בית הענבים" הוא מרכז ללימוד יין ייחודי, שבו אין זיקה דווקא ליקב אחד או ליין אחד, אלא משמש כמרכז הדרכה כללי, כולל סדנאות, הדגמות, טעימות, ערבי חברה ואירועים, כשגולת הכותרת היא TERRAVINO – תחרות יין, בין עשר התחרויות החשובות בעולם , שהחלה בשנת 2006, ובה נשפטים מאות יינות מישראל והעולם על ידי שופטי יין בכירים מהארץ ומחו"ל שכוללים כתבי יין, סומליירים, קניינים, ייננים מובילים ומובילי דעת קהל בעולם. האירוע הפך לחלון הראווה של ישראל, כשהיינות הזוכים מתהדרים במדבקות מיוחדות שנושאות את השם "ישראל" בגאווה גדולה.
התחרות מושכת אליה גם תיירות יין גדולה, ותיירות בכלל של מבקרים שמגיעים לטעום את סוגי היקבים והיינות המופקים בישראל, ועל הדרך גם נפתחים למדינה ולנופיה בזוויות שבדרך כלל לא מודגשות במהדורות החדשות.
זו גם ההזדמנות לטעום יינות מיוחדים שזוכים בפרסים.
לתחרות יש חשיפה תקשורתית גדולה בכל רחבי העולם.
השנה נערכת התחרות במלון רמדה בנתניה, בין התאריכים ה9 עד ה12 לפברואר, והיא בחסות מלאה של ארגון היין המוביל בעולם הOIV.
עוד פרטים על התחרות – http://www.grape-man.com/Terravino
יעקב פיאלקוב, הוא ג'אקומו ויולה, מוכר יותר כ"ג'אקומו – מעצמת ידע קולינרי על איטליה". מי שרוצה לדעת משהו על הקולינריה באיטליה לא צריך שום דבר מלבד לפנות לג'אקומו – הכל כבר שם.
וכדי שהידע הזה יעבור הלאה, ג'אקומו מוביל זה שנים רבות סדנאות אוכל איטלקי על כל גווניו, לקבוצות, זוגות, בביתו – במטבח מאובזר, או בבתים אחרים , ותוך כדי הלימוד והעשייה, גם לומדים טיפים על בישול בכלל, ועל החיים.
ג'אקומו שרכש את הידע שלו בהשתלמויות בישול איטלקי ברומא ופירנצה, וגם מ"מאמות" איטלקיות אמיתיות בכל רחבי ארץ המגף, עבד במסעדה ברומא והיה הבעלים של מסעדה שהיתה גם מעדניה ומפעל פסטה בישראל בשם "ג'אקומו". במקביל גם כתב שלושה ספרי בישול (איטלקי כמובן) וספר הדרכה על הכנת גבינות.
הסדנאות והקורסים כוללים גם קורס מקיף להכנת גבינות ביתיות, ועל כך בהמשך.
מעבר לקורסים ג'אקומו עורך סעודות לקבוצות עד 40 איש בביתם או בלוקיישן שיבחרו, ומספק גם שירותי קייטרינג עד 100 איש.
עד כאן המידע, עכשיו – איפה האוכל?
אז הנה הוא –
התכנסנו בביתו לסדנה שנשאה את הכותרת "המיטב של איטליה".
קיבלנו דפי מתכונים, והסירים החלו לשקשק.
היינו שש בלוגריות מורעבות, שכוסות היין שנמזגו לנו רק פתחו לנו את התאבון, ולכן ג'אקומו פתח מיד במתכון הראשון, שהוא מהיר וירגיע לנו את הרעב – ברוסקטה עם עגבניות, שום ושמן זית. כאן גם קיבלנו הסבר על משמעות השם "ברוסקטה" – "לחם חרוך" ושאם מניחים על הברוסקטה כל דבר אחר מלבד עגבניות, שום ושמן זית, זה הופך כבר להיות "קרוסטיני".
ג'אקומו חילק משימות – אחת לשה את הבצק, אחת חתכה ירקות והשלישית (נחשו מי) צילמה את כל העסק.. סדנה פעילה שבה גם עובדים, לא רק צופים.
(בתמונות למעלה ולמטה- ההכנות).
מנות ירקות הוכנו במקביל, חלק נאפים, חלק נצלים, חלק בשלבי חיתוך וכך הלאה כך שעד מהירה הונחו צלחות על השולחן –
גזר בדבש ושום שקיבל מחיאות כפיים סוערות והיה הכי פשוט שיכול להיות – ג'אקומו טיגן שום, הוסיף לו רצועות גזר, וטיגן עד שהתרכך, הוסיף סוכר, דבש, מלח, צ'ילי ואורגנו, בחש עוד קצת והופ – יש מנה כייפית. (מתכונים מדוייקים ניתן למצוא באתר של ג'אקומו – http://www.giacommo.net/index.htm.)
(בתמונה למעלה – ג'אקומו בעבודה).
מנת הירק הבאה היתה "שומר בשמן זית ולימון" – כשהלימון מנטרל את הטעם ה"אניסי" ומשאיר ירק רך במיוחד.
בנתיים בשביל שיהיה מה לאכול עם הירקות, הוכנסה לתנור פוקצ'ה שקיבלה זרזיפי שמן זית ועלי רוזמרין.
פרוסות חצילים קלויות הפכו להיות "חציל במילוי גבינת מוצרלה ופרמזן" (שאגב, הגבינות מעשה ידי ג'אקומו להתפאר) ונכנסו לשיזוף בתנור, מנת פתיחה לא רק טעימה אלא גם יפיפיה.
(בתמונות למעלה ולמטה – המנות המוכנות)
אישית, המנה הפיבוריטית שלי היתה "כרובית מטוגנת ברוטב שמנת וחרדל" שג'אקומו הרשה לי לפנק את קוראי במתכון המדויק- מכינים בלילה מכוס אחת קמח לבן, חצי שקית אבקת אפייה, קצת מים (תלוי לפי מידת הסמיכות של הבלילה, שלא תהיה נוזלית). טובלים בה פרחי כרובית מפורקת (כרובית בינונית), ממש כמו סוג של ירק בטמפורה. מטגנים בשמן עמוק עד שהציפוי משחים ומניחים על נייר סופג . במקביל מרתיחים מיכל אחד של שמנת מתוקה, וכשהיא רותחת מוסיפים כף חרדל ומערבבים. מסדרים את הכרובית על צלחת הגשה, שופכים למעלה את הרוטב ו.. בתאבון!
הפוקצ'ה יצאה בנתיים מהתנור, שזופה ומריחה מרוזמרין, והצטרפה לעוד מנות שהונחו על השולחן כמו – "קפונטה חצילים" – מנה חורפית עשירה של חצילים מטוגנים ואחר כך מבושלים עם בצלים, שום, עגבניות, זיתים , סלרי ובתוספת צלפים וצנוברים, ותיבול שכולל גם סוכר חום, ויש מנה צמחונית (למעשה אפילו טבעונית) שמחממת וממלאת יופי בליל חורף גשום, ולא רק.
(בתמונה למעלה – הפסטות היפיפיות תוצרת בית של ג'אקומו)
הגיע שלב הפסטה. ג'אקומו שלף מכונת פסטה והדגים איך עושים בצק פסטה, ואיך מפעילים את המכונה ומוציאים ממנה את כל האוצרות – ספגטי, רביולי, אטריות "פפיון" ועוד. מה שאהבתי במיוחד זה את השילוב שג'אקומו עשה כשהוא הניח על הבצק עלי בזיליקום ואז העביר יחד במכונה, ויצר ספגטי בזיליקום מאוחד.
במקביל הוכן גם בצק ללזניה והפסטות יצאו לדרך.
שתי מנות הפסטה שהוכנו היו –
"פטוצ'יני ברוטב פלפלים ושמנת" – עם פסטות משני צבעים – כמובן תוצרת בית טריה, פלפלים צבעוניים קלויים וברור שתהיה שם גם שמנת, נכון?
הלזניה היתה "סיציליאנית" וכללה שכבות של פסטה, רוטב עגבניות, בזיליקום, מוצרלה והמון פרמז'ן, מהסוג שנמתח ונמתח …. בגלל שהפסטה היתה טריה ולא יבשה (ובלזניה משתמשים הרבה פעמים בדפי לזניה מוכנים שלא צריך לאפות והם תמיד יוצאים יותר קשים), הלזניה היתה יותר נימוחה ורכה.
(בתמונה למעלה- גבינות שג'אקומו מייצר ומשלב במנות הסדנה, וגם מלמד להכין לבד).
הקינוח הנבחר (ג'אקומו שאל מה בא לנו – קנלוני או פנקוטה) היה פנקוטה שנבחרה רוב קולות. מנה שמזכירה קצת "פלאן" במראה, אבל לא דומה בטעם (בפלאן יש המון ביצים, כאן אין בכלל). כל הסיפור היה קרם קרמל שג'אקומו מכין לבד (באתר אפשר למצוא את המתכון), שנמזג בתחתיות של קעריות, שמנת שהורתחה ביחד עם ג'לטין וסוכר ווניל ונמזגה בעדינות על הקרמל, וקירור. כשהקעריות נהפכו על הצלחות, הן גלשו ומעליהן גלש הקרמל שכיסה אותן והמתיק אותן בעדינות סוכרית. גם כל מי שטענה שהיא מפוצצת מכל הפסטות והירקות והפוקצ'ה, איכשהו מצאה מקום גם למנה הזו.
הסדנאות מתקיימות כבר כ14 שנים, כשג'אקומו מקפיד כל שנה לנסוע לפחות פעמיים לאיטליה כדי להתעדכן בחידושים הקולינריים האחרונים והן מיועדות לא רק למבינים בבישול אלא גם לכאלה שביצה קשה היא אתגר עבורם.
כמו שהזכרתי בהתחלה, סדנאות הגבינות הן שוס אמיתי, וצוברות פופולאריות במהירות רבה – גם לומדים, גם טועמים וגם יכולים לעשות בבית.
מי שממש לא רוצה להתאמץ, ג'אקומו גם מספק אוכל מוכן, אירועים פרטיים, ארוחות רומנטיות (כי ביננו, האוכל האיטלקי הוא הכי רומנטי), מסיבות יום הולדת, מסיבות רווקות ועוד.
הפרטים על סדנאות הגבינה , וכל מה שצריך כדי להכין גבינות בבית – כאן – http://www.gvina-cheese.com/index.htm